ישראל א' גרובייס
ז' שבט התשפ"ו
מילים של שתיקה ברגעי סער
א.
היה לילה והיה נעים.
רוח הררית נשבה בינות לעצי היער שבין הרי ירושלים. שמיים של קיץ זרועים בכוכבים כיסו את אותה קרחת יער קטנטנה שבה ישבנו בעיגול אחד קצת גדול מדי.
במרכז דלקה מדורה קטנה שהפכה לגחלים כתומות מהבהבות וממלאות השראה, ובכל האזור שררה דממה. רק קול העץ המתפצפץ ורחש של יותר מעשרה איש שמנסים לשתוק, נשמעו ברקע.
כל הסיטואציה הייתה מוזרה. קבוצה של יהודים הדורי צורה, שרגליהם רגילות אך ורק לספסלי בית המדרש, והם לא ממש יודעים להסתדר עם הסלעים הקרירים שהופכים לכיסאות. גם כשהם מורידים את החליפות והפראקים, הם לא ממש משתלבים בכל הירוק–שחור הזה של עצי היער.
אבל "זה בדיוק העניין", כמו שהסביר המוכשר שארגן את העסק הזה, "לצאת מאזור הנוחות".
בניגוד לכולנו, החברה’מן הזה דווקא נראה באזור הכי נוח שיש. הוא עצם עיניים, החזיק גיטרה, ג’ימג’ם אקורדים ודיבר בקול לוחש של יער. נס שהיה חושך שאפשר קצת להסתיר את המבוכה. ככה זה, יהודים של בית המדרש לא אוהבים את הטון הזה שמרגיש קצת אישי מדי.
הדרך היחידה שנותרה לנו להתמודד עם הסיטואציה שנכפתה עלינו – ואל תשאלו למה בדיוק. אחת לכמה רגעים מישהו שחרר לאוויר רסיסי הומור–עצמי, פניני אירוניה שנונות. הבחור עם הגיטרה לא צחק, להפך, הוא הסביר לנו ש"מה שאנחנו קוראים–הומור, המטפלים קוראים ‘התנגדות’. קצת כמו ילד שנתפס בקלקלתו, והמפלט היחיד שלו הוא בדיחות קרש".
האמת שאלמלי הסיבה הכלכלית שעמדה מאחורי ההתכנסות הזו, הייתי קם ובועט לאדון גיטרה היישר בקרליבך שלו. באקלים הקוצקאי שבו צמחתי, כל האירוע הזה מרגיש איזה פולחן בודהיסטי מטריד. אבל נאלצתי לשתוק.
לאט–לאט הלכו "ההתנגדויות" – ככה הוא קרא לזה – והתמוססו. המבוכה התפוגגה, ופתאום גם מצאתי את עצמי מקשיב למילים שנלחשו בין האקורדים. כמו שאתם יכולים להבין, היו שם כל מיני ציטוטים מרבי נחמן ומעוד יהודים טובים, שלא ממש נלמדים בבתי המדרשות בסדרים הרגילים.
ואז, כשכבר היה נראה לי שהצלחנו להגיע לאיזה עמק שווה, הוא היה חייב להרוס את הכל. הוא הוריד את היד מהמיתרים וביקש ש"עכשיו נעצור רגע וניקח נשימה". היו גם הוראות ספציפיות איך לוקחים נשימה. "כי לא תמיד אנחנו נושמים נכון". ושוב הרגשתי את עצמי מחזיק את הרגל שלא תבעט באף אחד.
לקחתי נשימה דרך האף. ספרתי עד שש, או שש עשרה, ואז שחררתי בעדינות דרך הפה. עוד כך וכך יהודים נכבדים התייסרו סביבי באותם לבטים. עובדה, ברגע שרק סיימנו את הנשיפה האחרונה, החבורה כלה פרצה בצחוק של רחמים.
אבל האדון לא הרפה. בדרכים שמסורות רק לו, הוא הצליח לסלק גם את ה"התנגדות" הזאת. שוב ושוב נשמנו, הכנסנו דרך האף, ספרנו, נשפנו דרך הפה. ושאף אחד לא ישמע, בשלב מסוים התחלתי להרגיש הרבה–הרבה יותר טוב. אלא שמייד בסיומו של אותו לילה, אחרי שנפרדנו לשלום, מיהרתי להדחיק את כל מה שהיה שם. כאילו לא היו דברים מעולם.
ב.
אבל רגע אחד נותר חקוק בזיכרוני. אי שם בין הנשימות העמוקות לניגונים המקומזצים, הוא פתאום עצר וביקש שנעשה "שיח". לא, לא קשור לשיחים שסביבנו, אלא שככה הטיפוסים האלו קוראים למה שאנחנו קוראים שמוע’ס. דיבור.
"אני מניח כאן שאלה", הוא אמר בשפה המעצבנת, "ואני מבקש שאף אחד לא יענה עליה לפני שנשתוק למשך שתי דקות ונחפש את התשובה". האמת שהשתיקה נראתה כמו הדבר הכי פחות מביך שהוא יכול להציע.
"תנסו בבקשה להיזכר, ברגע אחד בחיים שלכם שבו הרגשתם שמישהו מקשיב לכם".
עוד לפני שהוא סיים לדבר, כמה מאיתנו קפצו להשיב. "אני מוסר ארבעה שיעורים בשבוע. כל יום מקשיבים לי".
איש הגיטרה ענה–לחש. "אני חוזר ומבקש, אל תענו לי לפני שאתם חושבים על זה שתי דקות. ושימו לב למה ששאלתי. תיזכרו ברגע בחיים שבו הרגשתם", את המילה הרגשתם הוא אמר בהדגשה, "שמישהו מקשיב לכם".
שתיקה השתררה. בתחילה היא לוותה בצחקוקים. אלא שאט–אט ראית אנשים מתכנסים ומנסים להיזכר ברגע שבו הרגישו שמישהו מקשיב להם. אחרי דקה של עיתונאי סוקר, כיוונתי את העדשה פנימה והתחלתי גם אני לנסות להיזכר מתי הרגשתי את זה.
אקצר את התהליך. הוא ארך קצת זמן, אבל הוא עד היום מטלטל אותי. מתברר שלא רבות הפעמים בחיינו שבאמת אנחנו "מרגישים" שמקשיבים לנו. כמעט כל בני החבורה הנכבדה, מגידי השיעורים והרבנים הנכבדים – היו צריכים לחזור עשרות שנים לאחור.
ואתם יודעים מה הכי מפתיע? לא רוצה להרוס לכם, אבל ממש ממליץ לרגע לעצור ולנסות לחשוב מתי זה קרה לכם, מתי באמת הרגשתם שמישהו הקשיב לכם.
אם להסתמך על אותו מעגל שבו אני ישבתי: בארבעה–עשר מתוך חמישה–עשר מקרים, האדם שבאמת הקשיב לכם, לא נתן פתרון מבריק, לא דיבר הרבה, הוא פשוט הקשיב.
זה כל כך לא אינטואיטיבי. הרבנים שסביבי וגם אני הקטן, היינו בטוחים שכאשר מישהו מגיע אלינו עם בעיה הוא מצפה שננצל את רוב חוכמתנו, ידענותנו המפורסמת וכישרוננו – כדי להציע לו פתרון מתוחכם. ובכן, זה ממש לא נכון. אנשים לא רוצים פתרונות. אנשים רוצים שיקשיבו להם. בשקט בשקט.
ג.
ולמה אני נזכר בסיפור מביך שכבר חלפו ממנו כך וכך שבועות?
מטפל טוב היה בוודאי מוצא סיבות שקשורות בילדות שלי ובתסביכים שונים מה"איד" ומ"הסופר–אגו". אבל ברובד הגלוי יותר, בשבוע האחרון אני חש שהציבור שלנו כולו – ותסלחו לי שאני מדבר בשמכם בלי שביקשתם – זקוק למישהו עם גיטרה שישב לצידנו ופשוט יקשיב לנו.
אם מותר לי לאפיין סוציולוגיה–בגרוש על מגזר שלם, ואולי אפילו על מדינה שלמה – הדבר שאנחנו זקוקים לו עכשיו, הוא מישהו שישב לצידנו, ישתוק ויג’מג’ם בגיטרה. איזה נביא בן–אמוץ כזה שילחש לנו "נחמו נחמו עמי".
אבל אנחנו חיים בעולם מערבי מודרני. עולם שיודע רק לדבר, במהירות, בשנינות, בנחרצות. מילים–מילים–מילים–מילים.
תסלחו לי אחים יקרים, אולי זה פוסט–טראומה שאני שופך בציבור, אבל המראה הזה של כונני הצלה מתרוצצים בבהלה עם תינוקות קטנים בידיים, תפס אותי לא מוכן. הודעה שרצה באותה שעה וביקשה מאנשים לעזור לחפש את ההורים של "תינוקת עם עגלת ‘בוגבו’ לבושה בסוודר ורוד", גרמה לי מספיק סיוטים למשך חצי שנה.
וכל זה בא אחרי שלילה קודם התפרסמה תמונה של בחור טהור עיניים שבמשך יממות רצופות חיפשו אותו כוננים בתוך המים. ועוד לפני שהספקנו להתאושש, העגלות, העוללים, ואז עוד בחור יקר–יקרים שסיים את חייו בצד הכביש הראשי.
בעולם שלנו, המערבי, כל זירה כזו היא אייטם. אנשים יקרים, שמתפרנסים מאותו מקצוע שלי, חשים שליחות קודש לבוא למקום לצלם, להקליט, לפרשן, לנתח, ולדרוש תשובות.
גם אני עצמי חלק מהם. הדמעות שיורדות מהעיניים, הן רק התוצר החיצוני של משהו הרבה יותר פנימי: מוגלה של כאב ופחד שמתרוצצת בתוך הלב ומחפשת להתנקז. ככה בדיוק נראים הסיוטים שלנו. למי מאיתנו אין פעוט בעגלת ‘בוגבו’ (לאורך ימים ושנים טובות); למי מאיתנו אין בחורים יקרים שקצת משתוללים פה ושם (לבריאות ולזיווגים טובים).
האסון הזה, כמו כל אסון, הוא בעיקר מפחיד.
וכשמפחיד, הכלים הכי פרימיטיביים של הנפש יוצאים לפעולה. כל מנגנוני ההגנה של הנפש יוצאים במחול שדים. כבר דיברנו בעבר על "תאוריית ניהול האימה". אנחנו רוצים לדעת מה קרה, בעיקר כדי להרגיע את עצמנו שזה מה שקרה ולא יותר. שאנחנו לא ממש חלק מן האסון. ומאותה סיבה, אנחנו גם מחפשים אשם, מישהו שאפשר לטפל בו כדי למנוע את האסון.
עוד לפני שהכונן הראשון נכנס לפעוטון אנחנו כבר יודעים שהוא לא חוקי. אנחנו כבר רוצים ש"הדם יהיה על הידיים" של פלוני או אלמוני. אנחנו חייבים "למסגר" את האירוע, לתחום אותו, לדאוג שהוא לא יתפשט אל תוך סיוטי הלילה שלנו.
העניין הוא שפרשנות וחיפוש אשמים, בשלב טרי כל כך, פועלים כמו ניסיון לכבות מדורה באמצעות גלון נפט. האובססיה משתלטת ומתלקחת. מילה שאתה אומר כדי להשקיט את הפחד שלך, פוגעת היישר בפחד ההפוך של זה שמולך. ופתאום הוא נאלץ לראות בך "אשם", רק כדי לנסות להירגע. וגלגל הבלהות ממשיך להסתחרר.
והאמת היא, שמה שאנחנו הכי זקוקים לו בשעה זו, הוא קצת שתיקה. שמישהו יעמוד לצידנו, יביט בנו, ופשוט ישתוק.
יש בורא עולם, יש!
באותו לילה אפל ומחריד, כאשר הנפש הנסערת לא מצאה מרגוע, ההשגחה גלגלה אותי למפגש עם יהודי בעל שאר–רוח. רב של אחת הקהילות הליטאיות הגדולות בארץ, שזכיתי לקרבת מה אצלו.
ד.
ניגשתי אליו, לחצתי יד ושאלתי: "נו?"
הוא הבין הכל. העיניים הישישות שלו ננעצו בי. ורגע לפני שאני ממשיך, אני ממש רוצה לעצור ולקונן כאן בציבור. בשבוע שעבר, בתוך שטף הדברים, דיברתי על יו"ר ‘דגל התורה’. כעסתי על מהלך מסוים שעשה, והוספתי את המילה "ישיש" כסימן לחוסר–רלוונטיות. קורא יקר העיר לי על כך (יותר נכון שפך על ראשי קיתון), ואני כאן כדי לומד שטעיתי. "ישיש" הוא הדבר הכי מבורך שיש למי שדעתו מתיישבת עליו. הרב גפני, עוד ינובון בשיבה.
ובחזרה לאותן עיניים ישישות של הרב הליטאי שבלי מילים ביקשתי ממנו "לומר משהו" על "מה שקורה".
"אגיד לך ווארט חסידי", הוא אמר. "אחרי נס חנוכה כתוב ש’לשנה אחרת’ קבעום ועשאום ימים טובים". למה לא קבעו את החג כבר באותה שנה?!
"התשובה היא", הוא המשיך, "שיש אירועים כל כך עוצמתיים, שאין לנו שום יכולת לפרש אותם בזמן אמת. אין לנו מושג מה הם אומרים. כדי להפיק מהם את הלקח לדורות, לפעמים עלינו להמתין ‘לשנה אחרת’. לראות את התוצאות שייגרמו מכך. רק אז נוכל לדעת מה בעצם ראינו".
הרב סיים, חייך את חיוכו המרומם, לחץ שוב את היד ושתק. הרגשתי שהוא מקשיב לי.
"פְּנֵה נָא אֶל הַתְּלָאוֹת וְאַל לַחֲטָאוֹת; צַדֵּק צוֹעֲקֶיךָ מַפְלִיא פְלָאוֹת; קְשׁוֹב נָא חִנּוּנָם ה’ צְבָקוֹת".
