שש לפני המלחמה

השאלה שעומדת כעת על הפרק היא לא אם תפרוץ מלחמה בלבנון, אלא מתי. למרות ששני הצדדים אינם חפצים בה, לשם מועדות פניה של ישראל. רק נס ימנע את המלחמה הזו, עם כל המחירים הכואבים שלכאורה יתלוו אליה.

האמריקנים מתוסכלים. הם מנסים לעצור את התלקחות המלחמה בחזית הצפונית של ישראל, אבל יודעים שזמנו לדילוגים באזור של שליח הנשיא ביידן למזרח התיכון, עמוס הוכשטיין, הולך ומסתיים. מהשבוע הבא גם הדיבורים הללו ייפסקו.

בכירי מערכת הביטחון מחזיקים בדעה שונה מזו של חלק מחברי קבינט המלחמה המצומצם. בעוד שבקרב הדרג המדיני הרם ביותר כבר הבשילה התובנה שפניה של ישראל למלחמה בלתי נמנעת בצפון, בצה"ל עדיין טוענים כי לפי הנתונים שבידם הערכת המצב היא שאם לא תידחק איראן למלחמה אזורית בעל כורחה, היא לא תפתח בה בעצמה. נסרללה, מהבחינה הזו, הוא זרועה הארוכה של טהרן בלבנון. בינתיים, כך סבורים במערכת הביטחון, לאיראן ולחיזבללה אין כוונה להיות מעורבים במלחמה הנוכחית.

אלא שהמצב בשטח מכה בפניהם של כותבי ההערכות. אם יש משהו שאנליסטים מבינים בו, זו סטטיסטיקה. זהו תפקידם. וסטטיסטית, המצב המתוח בשטח והחבל שהולך ומתקצר מדי שעות בודדות, מובילים לתוצאה אחת. יהיה קשה מאוד להעריך שההתנגשות התכופה בין הצדדים בגבול הצפון תסתיים בלי שתפרוץ מלחמת לבנון השלישית.

לפינה הזו מנסה להידחק, ללא הצלחה מרובה, עמוס הוכשטיין, שליחו של ביידן. הוא מבקש להביא לחתימה על הפסקת אש וקורא להעלות לדיון מחודש את תוואי קו הגבול בין ישראל ללבנון. שום דבר מההצעות האמריקניות לא עומד להתרחש בפועל. גם הלחצים שמפעיל שר החוץ האמריקני, אנתוני בלינקן, נמוגים מול התקריות החמורות החוזרות ונשנות בצפון.

חשוב להבהיר: בסיס פיקוד צפון ובעיקר בסיס הר מירון, שאליהם כיוון חיזבללה את הטילים והכטב"מים, אינם עוד בסיס צה"לי רגיל. הם הבסיסים החשובים ביותר בצפון. ישנם מוצבים שזכו להיות בקו החזית ומצוידים בטכנולוגיה משוכללת לצד כוחות לא מבוטלים, כמו בהר אביטל ברמת הגולן או על הר דב שבמבואות החרמון. אך ברמת הפיקוד, את מוקדי השליטה הטכנולוגיים המהותיים ביותר, הותירה ישראל הרחק מהגבולות הצפוניים של המדינה. במרווח ביטחון מושכל, מיקומם נקבע דווקא ביישובי הגליל הגבוהים ביותר. הפגיעה הכפולה בשניים מהם, בהפרש של ימים ספורים, הייתה מהלומה למיירטים שכשלו ולמחשבה המוטעית כי חיזבללה לא יוכל לתקוף את הבסיסים החשובים הללו.

אם היה חסר לישראל קלף כלשהו שיטה את הכף נגד חיזבללה וירכך את העיקשות האמריקנית שמתנגדת לפתיחת חזית בלבנון, הרי שדווקא התקיפות על המוצבים הללו סמוך לבואו ובעת ביקורו של בלינקן, שימשו כבסיס לחלק מהטענות ששמע שר החוץ האמריקני מראש הממשלה, משר הביטחון ומאנשי מערכות הביטחון, ואפילו משר החוץ החדש של ישראל. ההסלמה בין ישראל לחיזבללה, שעלולה לגלוש בכל רגע למלחמה כוללת, היא הקמת המצבה, זמנית לפחות, על היוזמה האמריקנית לדיונים סביב שולחן אחד על מתווה גבולות חדש ומוסכם. גם הרחקת חיזבללה במסגרת דיון שכזה אינה אמינה, ולא מתיישבת על הדעת. כל עוד הארגון מחזיק במלאי אדיר של תחמושת מדויקת, הפתרון לא יגיע מהרחקתו קילומטרים בודדים מהגבול.

את כוח חיזבללה בעל הטילים והכטב"מים המדויקים (אגב, איש אינו יודע כיצד שיבושי הג'י-פי-אס משפיעים רק על תושבי הצפון, שחלקם מפונים מיישובי הספר ולא ממש מתמצאים בשטח המחיה החדש שלהם, אך אותם שיבושים ממש אינם מטעים את שיגורי חיזבללה), ישראל חייבת להרתיע ולמגר בפועל. במובן מסוים עליה אף להפעיל לעבר נסרללה וחילותיו יותר כוח מזה שהפעילה בראשית המלחמה בדרום נגד חמאס.

כרגע, טווח הגזרה שבו מתקיימת לחימה ערה בין הצדדים, מתמקד בחמישה־עשר קילומטרים מכל צד של הגבול. המטרות שאליהן מכוון חיזבללה הן עדיין בעיקר צבאיות, למרות שבתי התושבים ביישובי העוטף הצפוניים נמצאים במצב חמור מאוד. אך כל עוד הניסיון לפגוע באסדת הקידוח 'כריש' לא צלח, נסרללה טרם מימש אפילו את הארסנל הראשוני של הנשק המתוחכם והמדויק שבידיו.

לוקחים אחריות

ובינתיים נפלה אבן נוספת מהסכר שעוצר את געש גלי המלחמה משטיפת חופי הגבול. הדרג המדיני אישר למערכת הביטחון שינוי מגמה שניכר היטב בשטח. שני בכירי חיזבללה חוסלו השבוע באותה יממה. שני חיסולים נוספים של בכירים התרחשו בשבועיים האחרונים על אדמת סוריה. השינוי שחל השבוע היה באור הירוק שניתן לצה"ל, שקיבל הוראה שלא לעמעם עוד את עמידתה של ישראל מאחורי החיסולים. דובר צה"ל הודיע באופן רשמי וברור, פעמיים, על חיסולם של שני בכירי הארגון.

לאחר שבשבוע שעבר בחר הרמטכ"ל הרצי הלוי לעזוב את הקבינט המדיני המורחב בשל שאלות קשות מדי, לטענתו, שהופנו לעברו, מעדכונים שקיבלו השבוע חברי הקבינט עלה כי לעת עתה ישראל השמידה לא מעט עמדות של כוח רדואן. גם אתרים מרוחקים יותר של חיזבללה נפגעו. למעשה, השרים החברים בקבינט דוּוְחו על כך שכוח רדואן הבלתי מורתע חושש מאבדות נוספות, ומנהל את התקיפות מקווים אחוריים יותר. הסגה אל מעבר לנהר הליטני אינה על הפרק, אך נסיגה טקטית תוך כדי לחימה מתרחשת בהחלט בשטח.

האם יש לתקיפות הצה"ליות השפעה ממשית על חיזבללה? יותר משישים אלף אזרחים שפונו מיישובי הגבול הצפוני יעידו, כל עוד הם שוהים ביישובי הגליל והצפון, כי חיזבללה אינו משמיע קולות של היחלשות. האזעקות ממשיכות להישמע בתכיפות. התקיפות כלפי יישובים ישראליים, ולא רק כלפי מוצבי צבא, נמשכות בהתמדה.

למלחמה המתפתחת אט אט מול לבנון, שיכולה להתפרץ בכל יום, ישנה סיבה פוליטית ברורה למדי. השלכות קריסת הקונספציה בשמחת תורה ותוצאות האחריות שמטילים חלק נכבד מאזרחי ישראל על ראש הממשלה, בנימין נתניהו, יכולות להתפוגג אם תתפתח מערכה של ממש בצפון. זו כבר לא עזה. זה איום כולל על ישראל שיש למגרו. לא שיש משהו לא נכון בדברים. רק שנתניהו, שכמו תמיד במקביל לניהול המערכה עסוק גם בהישרדות פוליטית, יוכל להשתמש בכישורי השיווק האומנותיים שלו כדי לרכך את אווירת הביקורת הציבורית כלפיו.

האמריקנים יודעים זאת היטב. לא בכדי הטיל נשיא ארצות הברית על אנשיו את המשימה למנוע התפתחות מלחמה כוללת בין ישראל לחיזבללה. כשנתניהו יפעל ממניעים הישרדותיים, הוא לא יזדקק לאמירות מבית היוצר של סמוטריץ' ובן גביר שיופנו לאנתוני בלינקן בעברית ובאנגלית. הוא ילחץ על הדוושה בעוצמה, בעצמו.

מורידים הילוך

בוושינגטון לא מזניחים גם את גזרת עזה. בעוד נתניהו סירב לדרישת ארה"ב בנוגע לשובם של תושבי צפון הרצועה למה שהיו פעם בתיהם, והסתפק באישור גיבוש משלחת מהאו"ם שתבחן אפשרות להקמת מבנים ארעיים לתושבים, בלינקן חוזר לבית הלבן עם הישג ברור שמתחיל לטפטף אט אט לתושבי ישראל. את שיבתם של תושבי עזה יהיה קשה מאוד לשווק בשעה שתושבי יישובי העוטף מפונים מבתיהם ולא רואים באופק תאריך לחזרתם בביטחון לבתיהם. את השלב השלישי של המלחמה ברצועה, שהחל בפועל עם שחרורם של כוחות מילואים רבים והתרכזות בפעולות נקודתיות בחאן יונס ובמחנות הפליטים שבמרכז הרצועה, כבר יהיה הרבה יותר קשה להסתיר מעינם של תושבי ישראל.

שר הביטחון דיבר על כך בגלוי בריאיון שהעניק לתקשורת הזרה. כלי התקשורת האמריקניים מדווחים על כך בפומבי. אבל אין זה אומר שהמלחמה ברצועה מתקרבת לסיומה. מימוש השלב השלישי שאליו דחף ביידן היה מגיע, מוקדם או מעט מאוחר יותר. מניעת הפגיעה באזרחים, אף שבתוכם נטמעו מחבלים לא מעטים, חשובה לביידן מול ציבור בוחריו. המשלוחים ההומניטריים חשובים לו לא פחות. וזו הסיבה לכך שגם התקיפות מהאוויר נעשו זהירות הרבה יותר. על חיל השריון יש בכל מקרה, מאמצע השבוע הנוכחי, עין בוחנת, לאחר התקרית הכואבת שבה פגע פגז של טנק במספר רב של לוחמים שקיפחו את חייהם.

חשוב לזכור. חמאס אולי מוגדר כצבא לכל דבר, אבל הוא עדיין פועל בשטח באמצעות חוליות מחבלים קטנות שצצות מכל חור אפשרי, גם בשטחים שכבר טוהרו לכאורה. לכן, ישראל זהירה מאוד בהתארגנות שלה למימוש כל חלקי השלב השלישי במערכה הדרומית. את טיהור חאן יונס לא יסיימו הכוחות לפני סוף ינואר. גם לאחר מכן, יש צורך בהיערכות מחודשת של הכוחות שישַמְרו את ההישגים אליהם הגיע צה"ל.

לעת עתה, המטרה הראשונית שהוצגה בראשית המלחמה, מיטוט חמאס, רחוקה מהשגה. תפיסת צמרת חמאס ובראשה יחיא סינוואר עדיין מעסיקה יחידות מיוחדות, אך רק נס יגרום לה להתממש, מול מערכת המנהרות המתוחכמת והקפתו של מנהיג חמאס בחטופים. כרגע, עסקה לא עומדת על הפרק בתמורה להפוגה בלחימה. נראה שההערכה של הפקידות הבכירה בוושינגטון, כי מערכה בצפון תיטיב עם נתניהו מבחינות רבות, קרובה מאוד למציאות.

החיים עצמם:

שנה עם אבא

היה זה ביום שני בערב, בעיצומה של הליכה לצורכי ספורט ברחוב אגריפס. קולו החם של אבי האהוב זצ"ל נשמע מעבר לקו. "אם תוכל לסור עכשיו אליי הביתה, אודה לך. יש לי כמה דברים לדבר איתך". הפתיחה הייתה חשודה. אבא לא הזעיק אותי מעולם בהתראה כה קצרה. שאלתי אם הדבר סובל דיחוי של חצי שעה, והוא הרגיע אותי. אך אני כבר לא הייתי רגוע. צעדתי במהירות לרכבי ויצאתי לביתו.

שום דבר לא בישר על הבאות. אבא היה ישוב בראש השולחן בפנים מאירות, לידו הרמב"ם הפתוח וספל התה. נשקתי לידו והוא ביקשני לשבת ולהתקרב עוד יותר. לפני כן, ביקש שאסגור את דלת הסלון.

שלוש שנים ושמונה חודשים מאז נפל למשכב והזדכך בייסורים, לימדוני שלכל מילה של אבא יש משקל. תמיד דיבר ברמיזה ובעדינות, נזהר שלא לפגוע בכבוד זולתו. אך בחודשים האחרונים לחייו חש צורך להעביר לנו מסרים חשובים. ההתעלות וההזדככות פתחו בפניו שערים, והוא מצא לנכון לומר, להתריע ולהעביר את אותם מסרים. הכל נאמר בזהירות אך בבהירות.

לא אשכח לעולם את אותן עשרים דקות, שבהן עבר איתי אבא סעיף-סעיף, צעד אחר צעד בחייו, כשהוא מבקש ממני לטפל בכל אותם קצוות שנותרו פתוחים. לא  חלפו יותר משתי דקות מתחילת השיחה, והתובנה שאנו משוחחים כעת שיחת פרידה הכתה בתודעתי. המדדים הרפואיים אפילו לא רמזו על כך. שום אינדיקציה לא בישרה על הקץ הקרב. תחנה אחר תחנה עבר אבא, בשליפה מזיכרונו האדיר, והדריך כיצד לנהוג בפלוני ואיך לפתור בעיה אחרת.

חמש דקות תמימות הוקדשו לדמותה העילאית וגיבורת הרוח של אימנו שתחי'. אחר כך הזהירני מקשר עם אדם פלוני, ואף ביקשני לבצע כמה דברים דחופים. אחת מבקשותיו הייתה שאסייע לאדם ששרוי בצרה גדולה כבר למחרת בבוקר אחר התפילה, בלי לחמוק מהמשימה. כשפניו מאירות בחיוך כדי שלא אבהל, נפרד ממני בברכות כפי שרק הוא ידע להרעיף, במתיקות ובאור אין סופי, ובהבטחה: "בכל מקום שבו אהיה אף פעם לא אעזוב אותך, ולא אשכח לך את ארבע השנים האחרונות".

רציתי להמשיך את השיחה עוד ועוד, אבל אבא התנצל שטרם סיים את לימודו היומי ברמב"ם, ועיניו כבר ירדו אל הספר, בולעות בשקיקה עוד שורה ועוד אחת, כל מילה מתנגנת בניגונו הכובש.

מה רצה אבא? שאלה בתמיהה אימי מורתי שתחי', כשיצאתי מהסלון המוגף. ושוב התגנבה תחושה רעה לליבי. אך כהרגלי, לא הנחתי לתחושות מעין אלה להשתלט עליי.

כשירדתי במדרגות בית הוריי, נזכרתי בחלום, מעין חיזיון, שחלמתי כמה שבועות לפני שאבא איבד את הכרתו בפעם הראשונה. זו הייתה שבת הגדול, ובחלום שפקדני בליל שבת, ראיתי את אבי מורי יושב במקומו הקבוע, בשורה השלישית ב-770, הבית האהוב עליו שאותו פקד עשרות בשנים, והרבי מליובאוויטש זי"ע, שנפשו הייתה קשורה בנפשו, ניגש אליו, נותן לו 'שלום עליכם' בשמו המלא ומושיט לו את ידו, אך אז במפתיע אבא נרתע ומתרחק לאחור. הרבי שוב מתקרב, ואבא כמו ננער אחורה. המחזה שממנו הקצתי בבעתה היה קשה לי עד מאוד.

לא יכולתי להמשיך בשנתי. אבא, שהתארח אצלנו באותה שבת, כבר ישב בקומה התחתונה עם 'ליקוטי תורה' מבעל התניא. שוחחנו בקצרה על דא והא, ובין השיטין שיתפתי אותו בחזיון הלילה. השתוקקתי שירגיע אותי, והוא מצידו לא אכזב. "כשחולמים על הרבי", אמר בחיוכו הנצחי, "לא יכול לצאת מכך דבר שאינו טוב". כאילו קרא את מחשבותי – ושב לתלמודו. לא נרגעתי.

בחזרה אל הלילה המדובר. עד למחרת, שלישי בערב, התנהל אבא כרגיל. ואז הוזעקתי אליו לאחר שלא חש בטוב. למחרת בבוקר כבר מסר את נפשו לאלוקיו.

מקום של כבוד

בי"ב החודשים שחלפו, באמירת הקדיש או בעמידה לתפילה, כשהיה עליי להלוך כנגד רוחו של כל מתפלל, בטרמינלים ובמשרדים, במסעדות ובמנייני שטיבלא'ך – תמיד ליוותה אותי דמותו המאירה של אבא, לצד תנועת היד של 'בדיל ויעבור', שרמזה לי להתייחס לעיקר ולא לטפל.

הייתה זו שנה של תובנות רבות. שנה שבה פגשתי מספר רב של יהודים שכל אחד מהם מצא הזדמנות לשתפני בסיפור אישי שחווה בצל אבא. את בנו של האחד הציל משירות בסביבה שאינה הולמת, על ההוא מסר עדות אופי, פלוני למד איתו בחברותא ולאלמוני החזיר את שלום הבית. כזה היה אבא: אוהב שלום ורודף שלום.

אבא אינו ניתן להגדרה על ידי בנו. בן מושפע מהאב, במודע ובתת מודע. אבא היה גדול בהלכה, גדול בתורה, גדול בחסד וגדול במסירות נפש. גדול במידות וגדול בפשטות הליכותיו ובצניעות הנהגתו. הרבה גוונים היו לגדלותו, הצד השווה שבהם – שהוא היה יהודי גדול. ויהודי גדול פירושו יהודי המצרף את כל הפרטים והאופנים לעניין גדול אחד: עשיית שליחותו בעולם כפי שיועדה לו. יהודי גדול הוא רצף של חיים שמתחילים ב'מאין באת ולאן אתה הולך'. ואצל יהודי גדול כמו אבא, מעולם לא היה דבר קטן. כי אצל יהודי גדול, אין דבר כזה – עניין קטן.

הזיכרונות מציפים. ומכולם בולטת ענקיות רוחו בקירוב לבבות ובהשבת יהודים לחיק אביהם שבשמיים, מתוך אהבה ומתיקות אין קץ. אלפים חבים לו את חייהם הרוחניים. כמה צעירים אובדים שבו בזכותו לכור מחצבתם. לא משה מעיניי תמונתו של אבא ליד הטלפון כשהוא מפציר בתלמידיו, גם כאלו שהיו רחוקים מאוד, לבוא לישיבה, להתכנס לתפילה, לטעום מצוף הדבש שביהדות.

היו אלה תלמידים שאלמלי אותה שיחת בוקר, לא רק שלא היו קמים לתפילה אלא שספק רב אם היו מתפללים. במתיקותו שבה את ליבם. בדברי נועם, בהקשבה ובהכלה ובאהבה אינסופית. רובם המכריע עלו והתעלו, וחלקם אף צמחו לראשי כוללים וגדולי תורה.

אבא פעל ועשה כה רבות, ותמיד היה זה תוך נתינת מקום של כבוד אמיתי, בתוככי נפשו, לכל יהודי באשר הוא. כילד, זכורני כיצד היה קורע את דש בגדו ובוכה תמרורים על כל חייל שנפל, הי"ד. ולעומת זאת, בכל עת שאירעה טובה ליהודי כלשהו, היה שמח שמחה אמיתית.

מסר של שמחה

בשנה האחרונה מצאתי את עצמי משתוקק לחוות שוב את אבא. לו היה הדבר אפשרי, הייתי פונה לאבי האהוב זצ"ל ומבקש: אבא, האר לי פניך. הרבי כבר קיבל פניך? כמו אז בחלום?

וכהרהוריי ביום, חלומותיי בלילה. פעם ראיתיו מוקף בבני קהילתו שבארגנטינה, ופעם מתהלך עם תלמידיו בישיבת 'עוז מאיר'. ובכל אותן פעמים היה ללא הציוד הרפואי והמכשירים שהקיפו אותו וסייעו לנשימתו בארבע השנים האחרונות לחייו. כששאלתיו היכן הם, השיב לי: 'אני בריא, מאושר, טוב לי, מדוע יש צורך בכל אותם מכשירים?' כדרכו בחייו, העביר את המסר ברמז: מסר מאב אוהב שרוצה לשדר לילדיו כי אצלו, למעלה, הכל טוב… בבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים. מסר לבניו, ומסר לתלמידיו שהיו כבניו.

שמונים ושש שנים העניק אבא את חייו לאלפי אנשים שלא הכיר ולא ראה עד שנזקקו לעזרתו, והתמסר אליהם בדרך הבעל שם טוב, באהבה לכל יהודי, כאילו היו ילדיו-שלו. אולי בשל כך זכינו לראות דברים כה מופלאים.

לפני שלושה שבועות חלם אחד מנכדיו שאבא פונה אליו ואומר לו: אמור לאחותך שזה עתה נכנסה לדירה חדשה, שתבדוק את מזוזות הבית. הנכד לא התייחס לדברי חלומות. בלילה הבא נשנה המחזה ואבא אמר: והרי ביקשתיך שתאמר לה! כשהקיץ, מיהר הנכד לפנות לגיסו, ואכן התברר כי כל מזוזות הבית החדש שבו נכנסו להתגורר היו פסולות…

בתוך י"ב חודש לפטירתו, זוכה אבא להתריע ואף לעודד את צאצאיו ותלמידיו. אין זה כי אם מכוח התמסרותו המלאה, בכל נימי נפשו, למען הרבים. כך אירע גם לתלמיד של אבא, שחלם שמורו ורבו נגלה אליו ושואלו: "מדוע אינך בשמחה? ומדוע אינך לומד בספר הרמב"ם שהענקתי לך?" התלמיד החל לתרץ את מצבו בחלום, אך אבא אמר לו: "בשמיים אין תחליף לשמחה. כל דבר של עצבות הוא פתח לכל דבר רע. אֲזור כוחות, התקופה הקשה תעבור, ובינתיים התחזק במידת השמחה. אל ייאוש".

שיחות טלפון רבות הגיעו אליי בשנה האחרונה. מהן למדתי מה היא המשמעות של גדלות אמיתית. מה עומקה של גדלות בעניינים שונים, שהופכת את האדם ליהודי גדול – יהודי טוב. "אַ'גיטע אִיד". ואנו לא שיערנו לאלו גבהים ניתן להעפיל, לאלו היכָלות אפשר להגיע בעשיית טוב לזולת. לא ידענו לייקר את כוחה של טובה ליהודי. לא הפנמנו שאבא מעולם לא עשה טובה ליהודי, הוא חש כמי שעשה טובה לעצמו. ובשעה שבן לקדוש ברוך הוא דורש גמילות חסד או טובה, אבא עשה טובה לעצמו ומייד סייע בידי אותו יהודי. הסיוע ניתן לזולת, ואת הטובה עשה כעושה לעצמו בלבד.

בעולם המושגים של עקבתא דמשיחא, כמעט ואין משמעות להגדרות. כל מועמד לעסקנות במועצה מקומית הוא 'מוסר נפש'. אך אבא לא מסר נפש, אבא חי חיי מסירות נפש. אבא התמסר לנפשו של הזולת, אבא רומם את נפשו – כרצונו של האחר, האיר, והאיר, והאיר, עד שהאיר בו ומתוכו.

בימים אלה כל שנותר לנו הוא להתפלל שאבא ימשיך להעתיר עלינו מלמעלה, שנזכה, כל צאצאיו, לשמחו ולהוות לו מקור של נחת, כרצונו כל הימים. ויהא רעווא שנזכה להמשיך דרכו של אבינו הגה"ח זצ"ל, בחיוך ובהארת פנים, באמונה ובמסירות מתוך שמחה ומנוחה, ושנשכיל להבין כי אצל אבא, שנותיו האחרונות היו מתוקות לא פחות מאלו שקדמו להם, כי אמונתו הייתה אומנותו.

ממשיכים לאורו

השבוע דמעתי מהתרגשות. בעולם הישראלי הכללי יש לכל אחד את החלומות שלו לגבי ילדיו – שיגדל ויהיה רופא, שיהיה עורך דין. בשנים האחרונות התווסף לרשימה עולם הסטארט-אפ: שיהיה הייטקיסט מצליח, שיעשה אקזיטים מבריקים ומניבים.

אבל לחסידי חב"ד יש שאיפה משלהם: שהבן יהיה שליח של הרבי. השבוע, כאשר בני הרב מנחם בישר לי: 'הפכתי לשליח חב"ד רשמי בבית שמש', הזלתי דמעה.

מה מרגש בזה כל כך? מה מיוחד בתפקיד 'שליח חב"ד'? לכאורה, הכנסה אין כאן, עבודה קשה יש ויש. אין כאן הבטחה לעושר או יוקרה מקצועית.

‏מנחם לומד פסיכולוגיה, שנה שלישית, אחרי שלמד רבנות ומנהיגות בכולל מיוחד. רעייתו ברכה שרה מחנכת בחסד, כמי שגדלה בבית של אנשי חינוך. אביה הרה"ג רבי יונתן גוטמן, ראש ישיבת 'שפע-מקור חיים', זכה להעמיד מאות נערים בקרן של תורה ואורה.

אבל הם בחרו בחיים חדשים, מעתה ועד אחרית הימים יקדישו את חייהם לעם ישראל בשליחותו של הרבי מליובאוויטש זי"ע.

‏הזוג היקר מצטרף ללגיון של יהודים שחייהם קודש לזולת. מרגע זה ואילך, אין להם חיים פרטיים כמעט. הם מסורים לזולת בכל רגע מחייהם. זו מהותו של שליח שחייו נתונים לכלל, שדואג בכל רגע לעשות טובה ליהודי, לקרב אותו לאור, להיות שם לצידו בכל רגע משמעותי.

את הבשורה קיבלתי בדיוק בשבוע בו תמלא שנה לפטירתו של אבא זצ"ל. אבא יושב בשמיים ודוחף את הדור השלישי להמשיך במה שהוא ואמא תחי' עשו לפני עשרות שנים, גם בשליחות הרבי מליובאוויטש – להפוך את העולם למקום טוב יותר, להכין את עם ישראל לקבלת המשיח.

האם יש תפקיד יותר משמעותי ומרגש מזה?

בני מנחם-מנדל וכלתי ברכה-שרה – ה' עימכם גיבורי החיל, יהי רצון שתשכילו ותצליחו, ותמצאו חן וחסד בעיני אלוקים ואדם!