הרב יגאל כהן
כ"ח שבט התשפ"ו
רגע לפני שאתם מחליטים לפסול ולסלק תלמיד, תחשבו רגע מה יכול לצאת ממנו
בכל פעם שאני שומע ממנהלי מוסדות חינוך על האתגרים העומדים בפניהם בנושא התלמידים המכונים 'בעייתיים', אני חוזר במחשבותיי כמעט חמישים שנה לאחור, אל הימים שבהם הייתי 'תלמיד בעייתי' בעצמי, מהסוג ההוא שעליו כל הזמן מדברים בישיבות ההנהלה.
אני מדבר על זה עכשיו בגלל סיפור שהתוודעתי אליו מקרוב לאחרונה.
אחד ממנהלי בתי הספר באזור הדרום זוכה כבר יותר מעשרים שנה לעשות מהפכה רוחנית שקטה אדירה. למה 'שקטה'? משום שאף אחד לא מדבר עליה. ולמה 'אדירה'? מהסיבה הפשוטה, שמדובר במהפכה רוחנית עצומה שהופכת בנים ממשפחות מסורתיות ומטה לכאלו שממשיכים לישיבות ועוברים לחיות כבני תורה אמיתיים, על כל המשתמע מכך.
מן הראוי לציין כי ברמה המוצהרת מדובר בתלמוד תורה המיועד לבנים ממשפחות חרדיות בלבד, אבל בפועל בכל כיתה יש כמה וכמה ילדים שבאים מבתים שאינם לגמרי כאלו וצוות המחנכים הופך אותם אט־אט לאילנות פורחים ומלבלבים.
בשיחה עם אותו מנהל הוא סיפר בכאב על אתגר קשה שמעסיק אותו ואת צוות המורים בתקופה האחרונה.
יש ילד בכיתה ו' שמגיע ממשפחה שאינה חרדית. האב והאם מכבדי מסורת ואוהבי תורה, אבל אינם שומרים מצוות באורח מלא. אתם בטח משערים על איזה סגנון אני מדבר.
אותו תלמיד הגיע לבית הספר דרך רב בית הכנסת בשכונה שלו, שגילה אותו יום אחד, ראה שיש בו צימאון לתורה וליהדות וכך הביא אותו לתלמוד תורה.
מאז שהגיע לבית הספר, אותו ילד היה תלמיד למופת מכל הבחינות אבל דווקא עכשיו, כשהוא בכיתה ו', המחנך שם לב לשינוי מסוים. נראה היה כאילו אחיו הגדולים של הילד מצליחים להשפיע עליו לכיוון אחר וכתוצאה מכך, למרבה הצער, התלמיד נסוג אחור.
בשלב מסוים המצב הידרדר עוד יותר, והייתה כבר ידיעה ברורה שאותו תלמיד גורם לקלקולם של תלמידים אחרים. במצב כזה כמעט אין ברירות. אבל בשל העובדה שמדובר בנשמה טהורה שניתן לשנות את חייה עם קצת מאמץ נוסף, ייתכן שראוי לחשוב פעם נוספת לפני שעושים מעשה.
ההתלבטות הייתה קשה, כשהתחושה היא ששום החלטה לא תהיה בוודאי נכונה במאה אחוז. המחנך סבר שראוי להשאיר את התלמיד בבית הספר ואילו המנהל חשש מפני התוצאות של הצעד הזה.
בשיחה שנערכה בינינו אמרתי למנהל: "אני לא יודע איך אתה רואה את המצב של התלמיד ומה אתה חושב שצריך לעשות כרגע, אבל אני רוצה לספר לך מה יהיה אותו תלמיד בעוד שלושים וארבעים שנה".
וכאן סיפרתי לו על עצמי. על הילדות בשכונת התקווה והמעבר לפנימייה סגורה בבני ברק, על הרגעים שבהם חשבו שלא אצליח לסיים את שנת הלימודים כדבעי, וזה בלי לדבר על מה שחשבו שאהיה בעתיד…
אמרתי למנהל: "היום אני זוכה לעשות הרבה דברים שאף אחד מהצוות החינוכי שהקיף אותי אפילו לא חלם עליהם. אי אפשר לדעת אם לא כדאי להתאמץ ולהשאיר את התלמיד הזה עוד תקופה קצרה, לתת לו עוד צ'אנס, כי מי יודע מה יהיה איתו בעוד כמה שנים"…
לשמחתי המנהל התרצה והסכים להשאיר את התלמיד. הוא התחייב להסכם מסוים, ואני מקווה להתבשר בשורות טובות בקרוב, לשמוע שהתלמיד עלה על דרך המלך.
ולמה אני מספר את זה?
בקרוב ממש יחלו המבחנים לישיבות הקטנות. זו תקופה קריטית לאלפי בחורי כיתות ח', שבימים אלה משננים את 'האיש מקדש' שוב ושוב ומכינים את עצמם בחזרות אינסופיות לקראת המבחן שיקבע את עתידם לשלוש השנים הבאות.
יש כאלה שמתקבלים מייד. לעומתם יש שקצת צריכים להיאבק אבל הם בעלי רצון גדול ויש להם נפש עם יכולות מרשימות ופוטנציאל אדיר.
הרבה פעמים ראשי הישיבה מרגישים שלא כדאי לקבל את הבחור. שהוא לא לגמרי חזק, גם אם הוא בעל יראת שמיים אמיתית ורצון עז להשקיע.
כמובן שאינני חושב שכל ישיבה צריכה לקבל כל תלמיד, אבל כל ראש ישיבה בהחלט צריך לחשוב מה יקרה אם התלמיד שהוא קיבל לישיבה ישתנה ויממש את הפוטנציאל הגלום בו.
ורק אחרי מאה ועשרים נדע באמת מה עשינו.
***
אינני זוכר מתי יצא לי לספר על זה כאן, אבל במהלך השנים התפתחה אצלי טראומה קשה מבתי סוהר, כמעט מעצם אזכור המושג שנקרא 'בית כלא'.
אינני יודע מה הבסיס לטראומה הזו ומאיפה באה. אולי מהפנימייה, מהימים שהתקשיתי להיות במקום סגור רחוק מהבית ורחוק מהכל, ואולי מסיבה אחרת שלעולם לא אדע.
כך או כך, לפני מספר שנים קיבלתי בקשה מאדם שבעבר עזר תקופה מסוימת ל'יביע אומר' בתחילת הדרך ושהה אז באבו־כביר, בית המעצר המפורסם בתל אביב.
הוא ביקש שאבוא לבקר אותו ושאדאג לו לכסף בקנטינה. הקנטינה היא סוג של חנות שפועלת בתוך שטחים סגורים, כמו בסיסי צבא או בתי כלא. במקרה הזה, הבחור שפנה אליי היה זקוק לקצת כסף וכנראה גם לנפש שתשמע את הכאבים שלו ותכיל אותו במצב שבו הוא שרוי.
אם להיות כנה, חששתי מאוד לבוא אליו. לא שמא יעשה לי משהו, גם לא שמא יקשרו אותי גורמים כאלו ואחרים לפושעים הנמצאים בכלא… הסיבה שחששתי להגיע הייתה, כאמור, הטראומה הישנה שלי מבתי כלא.
אבל הבחור ביקש, והרגשתי שאני חייב לעשות את זה, שהוא באמת צריך אותי. אם אין אני לו, מי לו?
הגעתי לשערי אבו־כביר וברגע שנכנסתי השומר מיהר לסגור את הדלת.
הסתכלתי עליו בתמיהה, והשומר שהבחין במבטי אמר: "אני סוגר את הדלת, כבוד הרב. אלו הם הכללים. זה בית כלא"… בלב קינן סוג של חשש מהול בפחד שמא ינעלו אותי במקום, אבל ברוך השם הביקור הסתיים בהצלחה.
בשבוע שעבר, לקראת ט"ו בשבט, יצא לי למסור שיעור בפני נציבות שב"ס, ולאחר מכן סיירנו באגף התורני הסמוך.
הקצין הבכיר שליווה אותנו בביקור כנראה ידע על החשש שלי כבר קודם, ומייד כשנכנסנו למקום הוא מיהר והרגיע: "כבוד הרב, אל דאגה, אני מבטיח לך שהדלתות לא יינעלו עד שנצא מכאן ביחד"…
