שמעון ברייטקופף
כ"ד כסלו התשפ"ג
ככה זה אצלנו
כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים לעצמנו או לאחרים: אם זה היה תלוי בי, זה בחיים לא היה קורה. אבל מה לעשות. ככה זה אצלנו.
כמה פעמים הצדקנו בשיטה הזו עוולות נוראיות בטענה שאין מה לעשות, נו שוין. אף אחד לא מרוצה מהמצב, אבל ככה זה עובד.
מה, אני אילחם כעת נגד כל העולם ואשתו? בדיוק אני אצליח לשנות את העולם? תן לי לחיות בשקט. לא מחפש צרות.
מסתבר שכולנו בלופ הזה.
צריך להקדים ולומר משהו שלא נאמר מספיק: החברה החרדית ביסודה היא ככל הנראה בעלת הסטנדרט המוסרי הגבוה ביותר. איך שלא תסתכלו על זה, אם יש חברה שבה רואים את האחר, מושיטים יד לחלש ולנזקק, ושיש בה אנשים שכל עיסוקם מבוקר עד ליל הוא לדאוג לכך שאף אחד לא יישאר מאחור, כתפיסת חיים בסיסית – זו החברה החרדית.
אבל למרות ההקדמה הנצרכת לקהילתיות העוטפת והדואגת בשעת צרה ומצוקה, יש לעיתים צד שני.
השיטה הקדושה
את הטור הזה אני כותב בעקבות שתי שיחות טלפון שקיימתי השבוע.
השיחה הראשונה הייתה של אישיות מוכרת במגזר החרדי, יהודי מוכר ומיוחס, בן תורה ממשפחה מפוארת, שרוצה להכניס את האחיין שלו ל'חדר' שכונתי בירושלים. ב'חדר' המדובר אפילו לא טורחים לענות לו. כשהצליח לתפוס כבר מישהו, ענו לו בקור מקפיא עצמות שאין מה לדבר. וסגרו את הטלפון. בטריקה.
הטלפון השני היה למנהל אותו 'חדר'.
אני מכיר את המנהל הזה לא מעט שנים. הוא יהודי טוב. באמת. לא מן השפה ולחוץ. אכפת לו מהילדים. הוא רואה בחינוך את משאת חייו. הוא לא נקלע לאירוע במסגרת הרפתקת עמותות שיצאה משליטה. הוא חדור תחושת שליחות וגם רואה ברכה במעשה ידיו.
שני משפטים לתוך השיחה, הבין המנהל מה אני רוצה ואמר לי: המכסה נגמרה.
אולי שכחתי לכתוב אבל היהודי שמבקש להכניס בן משפחה ל'חדר' הוא בן לעדות המזרח.
אני לא מחזיק את עצמי ליהודי תמים וודאי לא גר צדק שנפל לפה אתמול ולא מכיר את כללי הקונספט.
שאלתי אותו ביושר: זו לא נשמעת לך תשובה מבחילה? אתה הרי לא יודע עדיין מי הילד, מי המשפחה, אתה אפילו לא טורח לשאול. אתה גם לא אומר שאין מקום בכיתה, כי אתה עדיין לא יודע באיזו כיתה הוא ולאן הוא עולה. הדבר הראשון שאתה יודע לגבי שנת הלימודים הבאה שלך זה לא מי הילדים שילמדו בכיתה, איפה הם ילמדו, מה ילמדו, מי יהיה הרב'ה, מה יהיו התנאים הפיזיים.
אלא אתה כן יודע בוודאות מוחלטת דבר אחד.
המכסה נגמרה.
וזו מבחינתך תשובה לגיטימית.
אבל זה רק חלק אחד של הבעיה.
החלק השני הוא החלק של היהודי שהתקשר ראשון. הוא יודע ש"המכסה נגמרה" ומבקש להפעיל לחץ לפרוץ את המכסה או להשתחל מתחתיה או מעליה.
בהתאם לכללי "השיטה הקדושה", המכסה הקדושה, זו שאסור לערער עליה – נגמרה. מה אפשר לעשות. מי יוכל לערער על המכסה?
האבסורד בסיפור הזה הוא שגם הדוד הדואג לא כופר או מערער על עצם הכללים ועל המכסות. הוא לא באמת רוצה לפרק את השיטה. הוא רק למצוא פתח צר להשתחל דרכו. גם הוא רוצה שתהיה מכסה, רק שהמכסה תבוא אחריו. לא לפניו.
והמנהל עונה ביושר: נו, מה אני יכול לעשות? מה אתה רוצה, שאני אתקן את העולם? אלה הכללים. אם לא תהיה מכסה, אף אחד לא יבוא אליי. גם לא אותו אחד שכעת מבקש להכניס את אחיינו.
ומה שעצוב זה שהוא צודק.
כל מנהל שניסה לשנות את הכללים מצא את עצמו בלי מוסד ובלי כללים.
ומאז התירוץ: "מה לעשות, ככה זה", נהיה תירוץ לגיטימי.
עד כאן!
אי־קבלת ילדים למוסדות חינוך הוא נושא שאני קצת מכיר. אבל יש עוד לא מעט נושאים ש"השיטה הקדושה", ה"ככה זה", השתלטו עליהם ובחסותם נעשות עוולות נוראיות ואף אחד לא מדבר או מוחה, כי מי יכול נגד ה"מה אני יכול לעשות?"
זה פוגש אותנו בכל מקום.
במסגרת הקהילתית זה יכול להיות בעל שררה שמתעמר באדם החלש ממנו; במוסדות החינוך זה יכול להיות ילד מיוחס שמשפיל ילדים מבית פשוט; וגם בסביבת העבודה ניתן לפעמים לראות התעללות כזו או אחרת במסגרת יחסי מרות, אבל לאף אחד אין שאר רוח לעמוד ולצעוק: עד כאן.
גם במישור הציבורי אנחנו פוגשים את הקיפאון הזה בכל מיני מאבקים שמתעטפים באצטלה רוחנית וגורמים לוונדליזם ולהשחתה נוראית של נפש וגוף בחסות קונספירציות מטורללות, ואף אחד לא מעז לומר מילה. כי "ככה זה", ו"מה אפשר לעשות?", ו"אתה רוצה שנתקן את העולם?" או "מה, אני אריב עם המשוגעים האלו?"
ודווקא בציבור הכי איכותי בעולם, התופעות האלה קונות להן שביתה והולכות ומתרחבות.
תבוסתנות מובנית
מסתבר שמנגנון הכניעה הזה ונמיכות הקומה בפני עוולות שאנחנו רואים מול העיניים, משפיעים עלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
בימים אלה מתנהל מו"מ קואליציוני. הנציגים שלנו, כולם אנשים טובים ומוכשרים, חדורי מוטיבציה, באים לשולחן במטרה לשפר את המצב של הפרט החרדי. אבל גם לשינוי הזה הם מגיעים בתודעה עמוקה שמושרשת בהם ונבנתה מגיל אפס ש"ככה זה". סוג של תבוסתנות מובנית.
לחרדים מגיע פחות. השאלה היא אם הנציגים יצליחו להציל קצת, או ממש קצת, או אולי ממש-ממש-קצת.
אז הולכים לריב על כל מיני דברים אזוטריים שמוציאים אותנו חבורת בוזזים וסחטנים, במקום להתעסק במהות.
ההנחה שכולנו מסכימים איתה באופן סמוי היא שמי שלא לומד את המקצועות שוועדה כלשהי החליטה עליהם, מגיע לו תקצוב חלקי. העובדה שהוריו משלמים מיסים כמו כל אזרח אחר לא רלוונטית.
עכשיו בואו נריב אם זה יהיה שלושים או ארבעים אחוזים פחות מהתקצוב המלא. ואת המלחמה התבוסתנית הזו הם מנהלים בהצלחה יחסית בכל פעם שהם נכנסים לקואליציה, ומפסידים בה כשהם מושלכים לאופוזיציה. זה סדר הדברים.
אף נציג חרדי לא הפך מעולם את השולחן ואמר: עם כל הכבוד לכל הפקידים פה, אין "ככה זה". ילד חרדי זכאי לאותם תנאים של כל ילד במדינה. הוריו זכאים לבחור לו חינוך כפי שהם מבינים, בדיוק כמו ילד מהמגזר הכללי שמקבל את מלוא הסיוע בחינוך שהוריו בחרו בעבורו.
לבקש גניזה חינם, זו פריבילגיה שנראית כמו סחטנות; לבקש השוואת תנאים לילד חילוני – זה דבר מובן לכל אוזן.
אבל אם כל החיים מושתתים על "להכיר בעוולות כמציאות חיים שאי אפשר לערער עליה", הכרה זו עוברת כחוט השני בכל מקום ואף אחד לא חושב לשדד מערכות. מקסימום לנסות לגנוב עוד שני אחוז במכסה. גם זה בלי שאף אחד יראה.
זעקה של אחות
ואחרי שסיימתי את שיחת הטלפון עם אותו מנהל מוסד, שאני לא מאשים אותו כי במובן מסוים אולי הוא הקורבן הכי גדול של השיטה, חשבתי שאולי לא סתם אני כותב את הטור בין פרשת וישלח לחנוכה.
אלו שני מקומות שבהם אנשים הפגינו הנהגה ולא נכנעו לתכתיבי המציאות.
בפרשה האחרונה אנחנו קוראים על שמעון ולוי. הם רואים מה עושים לדינה אחותם, שומעים את הזעקה ויוצאים לפעולה. יעקב אביהם לא יודע את נפשו: העולם כולו יקום עלינו ויחסל אותנו. יהיה כאן צונמי מדיני.
וזה לא היה חשש בחלל ריק. המדרש מספר שזה מה שקרה אחר כך. הם נאלצו להתמודד עם תקיפות של כל עמי האזור שמהן יצאו בניסי ניסים.
שמעון ולוי לא היו עיוורים למציאות. הם ידעו מצוין את המחיר שישלמו בעקבות הטבח שלהם. אף אחד לא חושד בהם בטיפשות. אבל הם פשוט לא הסכימו להיכנע ל"ככה זה" ול"אין מה לעשות". אם יש פה זעקה של אחות, הם לא יעמדו בצד ויהיה המחיר אשר יהיה.
הם לא ישאירו את זעקתה באוויר. הם לא יאפשרו למציאות לשלוט בהם.
ואולי גם החשמונאים ניחנו באותה תכונה.
מהרגע הראשון של המלחמה הם הלכו נגד כל הסיכויים.
מה אתם יוצאים להילחם? אתם מעטים, צדיקים, מול אימפריה שלמה שמצוידת במיטב כלי הנשק של התקופה. תתחבאו במערה עד יעבור זעם. אבל הם לא הסכימו למוסכמה הזו. הם לא קיבלו את זה. הם יצאו למלחמה וניצחו.
בנס פך השמן אנחנו רואים את אותה תכונה. יש לכם שמן ליום אחד, מה אתם בכלל מנסים? למה אתם נאבקים בטבע? אתם לא רואים שאין סיכוי?
אבל הם קורצו מחומר אחר. חומר שלא הסכים לקבל את ה"ככה זה" ואת המוסכמות שהיו נהוגות שנים.
ניסו והצליחו.
ואולי זה כל מה שצריך גם היום.
אנשים – בכל תחום – שיפסיקו להיכנע באופן אוטומטי לעוולות שקיימות בתוכנו, ויעשו שינוי, ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק.
אמן.
