ישראל מאיר
כ"ג אדר א' התשפ"ד
1.
"ישראל יקירי,
קראתי בעיון את טורך שפורסם בגיליון הקודם, על הקמפיין ה"צפוי" – כלשונך – של 'אחים לנשק'. חשוב לי לומר, גם אחרי 110 ימי מילואים של לחימה קשה בעזה: הקמפיין אינו ראוי. על זה אינני חולק. אבל השאלה שהקמפיין מציף דורשת התייחסות. אי אפשר להמשיך כתמול שלשום…
"החודשים האחרונים, שבהם לחמתי בעזה, יצרו טלטלה עמוקה ביחס האישי שלי לשאלה הזו. חבריי ואני, שהשתחררנו בימים האחרונים משירות מילואים, חווים רכבת הרים של חוסר ודאות ומציאות משתנה. ימים בהם אור וחושך משמשים בערבוביה. ימים בהם אנחנו נדרשים להחליט מי אנחנו יותר – אנשים פרטיים או חיילים? כי איך אפשר לשמוח מהשחרור כשחיילים אחרים עדיין נהרגים ברצועה? וכמובן, השאלות הקיומיות הפשוטות ביותר: מה יהיה איתנו? איך כל זה ייגמר בסוף? האם באמת אנחנו יכולים לנצח?…
"אנחנו מגלים מדי יום אנשים שמוכנים לסכן את עצמם, להקריב את חייהם, ושמחים (לא פחות!) להתייצב למשימות הכי מורכבות שיש. צעירים בני 19 לצד מבוגרים יותר, בעלי משפחות.
"כתבת נכון על כך שיש בעלי אינטרסים שמנצלים את המצב כדי לשסות. אבל הפריע לי שלא הצעת שום כיוון אחר. אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו זה שלא משנה גודל האירוע, שגרת המציאות שואפת תמיד לחזור לנקודת המוצא. אני מפחד שזאת תהיה המסקנה גם אחרי הטבח והמלחמה – לחזור לנקודת המוצא. אסור לנו לתת לזה לקרות! ללא מאמץ אקטיבי מצד כולנו, שום דבר לא באמת ישתנה.
"המאמץ לשינוי מתחיל בהכרה בפגמים. כל אחד בשלו, לא בשל האחר. על כך בדיוק נאמר מאות פעמים, בכל פעם שחייל נופל, 'שנהיה ראויים'. לכן אני שואל אותך. לא מטיף, לא תוקף ואפילו לא מציע. רק שואל: בכל הנוגע לשילוב החרדים, אתה בסדר לגמרי עם המצב הקיים?
באהבה, דוד".
2.
תודה דוד.
ראשית, "מי שגמלך כל טוב – הוא יגמלך כל טוב סלה". התרגשתי מהתגובה המכובדת שלך. אני לא יודע מה בדיוק עשית בעזה ב-110 הימים האחרונים, אני יודע מה לא: תקשורת. היכולת להתנסח בעדינות, גם בהבעת עמדה בנושא שתמיד היה אמוציונלי, מעידה על כך.
אתחיל עם היחס לקמפיין: אני לא מתייחס ל'שאלה שהוא מציף', כי השיח צריך להתקיים מול אנשים כמוך. לא מול אנשי פרסום שמנותקים – והקמפיין מעיד על כך – מהכאב של משפחות הנופלים ומהמטרה שאליה אתה מייחל.
אספר לך סיפור שבעיניי הוא מעצב תודעה: הגאון הגדול רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, התנגד מאוד לתנועת הציונות. מספרים שבזמנו הגיע אליו המופתי הערבי והציע לו לשתף פעולה במאבקיו נגד הציונות. "אתה מתנגד לציונות, אני מתנגד לציונות; למה שלא נילחם נגדה יחד?"
הרב זוננפלד השיב תשובה מכוננת – גם עבור אלה שאינם נמנים עם עדתו. "אתה", כך אמר למופתי, "נלחם נגד כל מה שיהודי בציונות. אני נלחם נגד כל מה שלא יהודי בציונות. אז איך נשתף פעולה?"
אתה מבין? אני לא אכתוב נגד הקמפיין ובאותה נשימה אעניק לו מתנה ואתייחס 'לשאלה שהוא מציף'. הוא מציף רוע, פילוג, ציניות. הוא מציף את כל מה שרחוק מרוח הלחימה והאחדות שאתה מדבר עליה. מבחינתי, חייל בעזה ואדם חרדי שדואג לשלומו נמצאים באותו צד. הקמפיין נמצא בצד האחר.
לשאלתך באשר לדעתי על המצב הקיים, אומר בגילוי לב: אין אדם ששמחת תורה האחרון לא שינה משהו בחייו. זה מתחיל בחיים האישיים. "לב יודע מרת נפשו" – ויש לי רשימה ארוכה של מרת נפשי, הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחברו. לא יכול להיות שחרון אף כל כך קשה רלוונטי רק למי שמתגורר ביישובי ה'עוטף' או משרת בעזה. לא יכול להיות!
גם סוגיות הנוגעות לכלל החברה מעסיקות אותי (אחרת לא היית נתקל בטור שלי בעיתון). במנותק מקמפיינים, צריך ונכון לדבר עליהן. עם מי? איתך. או עם אדם כמו הרב יגאל לוינשטיין, שנוא נפשם של מחוללי הקמפיין שרוקדים על דם תלמידיו, כדי לברר יחד איתו, מהיכרותו ומניסיונו מול הצבא, אם הצבא מותאם עבור צעירים שאינם מוצאים את מקומם בבית המדרש.
האם שירות צבאי חשוב בעיני הרב לוינשטיין שעומד בראש המכינה בעלי? זאת שאלה רטורית, כמובן. ועם כל זה, הוא אמר השבוע בכנות: "העולם החרדי, שחושש שאם ילכו לצבא הצעירים יעזבו את הציבור החרדי – צודק".
גדלתי עם חברים בציונות הדתית שהתגייסו לצה"ל. ראיתי את ההתקדמות הצבאית של חלק מהם, שהתפתחה לצד ההידרדרות הדתית שלהם. נכון, אלו לא כולם. במלחמה הנוכחית נחשפנו לחללים הי"ד שהקפידו על קלה כבחמורה, ואפילו ניצלו כל דקה פנויה ללימוד תורה. אבל בצער אני אומר לך – הם יוצאים מן הכלל.
את הפלונטר הזה גם הצד שאליו אני משתייך צריך להתאמץ לפתור. כלומר לנסות לפתור. להציע, להציב רשימת דרישות שתייצר מסגרת עבור צעירים שלא יכולים להגיד "ששמת חלקי מיושבי בית המדרש". כמה אני אופטימי שהצבא יקבל את הדרישות האלה? יש בין חבריי רבים שצוחקים על התמימות שלי. חבר חרד"לי עם עבר צבאי מפואר אמר לי: "זה חסר סיכוי. הצבא לא באמת רוצה. חשוב לו לקדם נשים בצבא יותר משחשוב לו לקדם חרדים".
השנאה לחרדים היא למרות שהם לא משרתים בצבא, ולא בגלל. אם החרדים היו באים ("משתלטים") לצבא בהמוניהם, השנאה רק הייתה מתעצמת. אבל יש אחריות ציבורית משותפת לתת מענה מול הקמים עלינו לכלותנו. מי שקובע את מקומו בבית המדרש, נושא באחריות. מי שלא, מוטל עלינו למצוא לו את המסגרת שתאפשר לו לשאת באחריות ולהישאר חרדי שלם.
באהבה, ישראל.
