אני האישה הכי טובה שיש. עושה הכל, נותנת, מתמסרת… אני ממש משתדלת אבל בעלי תמיד לא מרוצה. מה אני לא עושה בסדר? | מתחילות לכבד את עצמנו
רחלי נראתה לי מותשת מתמיד כשנפגשנו במסיבת הסיום של הבנות. היא ענתה לטלפון כמה פעמים במהלך המסיבה ומיהרה לצאת בסופה. בהפסקה, בין טלפון לטלפון ובפרצוף מתוח, שמעתי ממנה מה קורה בבית. "בעלי חייב שהבית יהיה תמיד מבריק. אני כל היום מנקה ומסדרת והבית נוצץ, אבל לפעמים אני כבר לא יכולה. אם אני יוצאת להליכה או לסופר והילדים קצת מבלגנים הוא לא מרוצה, ואז אני ממהרת לנקות ולסדר.
“אני באמת רוצה לשמח אותו ומבינה אותו אבל מחוקה! כבר אין לי חיים מכל הניקיונות האלה. זה לעולם לא נגמר והוא לעולם לא מרוצה. גם אחרי שעות של ניקיון הוא תמיד ימצא מה עוד לא מספיק מבריק. אני מבינה את הצורך שלו ועושה הכל כדי שהוא יהיה מרוצה, אבל מרגישה תמיד אשמה!”
"אמרת לו פעם שאת לא יכולה כרגע לנקות?" שאלתי, והיא הודתה שהיא לא מעיזה. "חשוב לי שבעלי יהיה מרוצה ממני תמיד, לכן אני עושה הכל בשביל זה".
"ואת רוצה לנקות?"
"ברור! אני שמחה כמעט תמיד לנקות, אבל יש פעמים שאני כבר מותשת".
"אז את רוצה לכבד את ה'לפעמים' הזה ולהסביר שכרגע את נחה, לדוגמה?” ראיתי אותה נרתעת לאחור רק מהמחשבה ונפרדנו לשלום.
בפעם הבאה נתקלתי בה בתחילת השנה הבאה בבית הספר. “יום אחד הייתה לי שיחת טלפון חשובה מהעבודה”, שיתפה אותי בסוד כשהיינו לבד. “הבית היה מבולגן במיוחד ובעלי בדיוק נכנס הביתה. הלב שלי צנח למראה הפרצוף שלו כי חוסר סדר מוציא אותו מדעתו, אבל אז חיזקתי את עצמי במה שדיברנו אז, זוכרת?”
“כן, בטח זוכרת”.
“במקום לקצר מהר את שיחת הטלפון עם העבודה, או לחלופין להתנצל ולסמן לו בידיים ופרצופים ורמזים שאני עוד רגע מסיימת ומשתלטת על הכל, שמתי יד על הפומית ואמרתי בקול רגוע שיש לי שיחת טלפון חשובה מהעבודה ושאני אתפנה בעוד רבע שעה והלכתי לחדר השני כדי לדבר, הפעם ברוגע ובביטחון.
“כשחזרתי לא האמנתי למראה עיניי. הוא. סידר. את. הסלון. ולא! הוא לא הראה שום סימני עצבנות אלא חתך בשלווה סלט לארוחת ערב לשנינו! אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא סידר ועוד בשלווה… תקשיבי”, היא סיימה, “הבנתי מה היה בינינו ושיניתי כיוון. אני ממשיכה להיות מסורה למה שבעלי אוהב ומשתדלת לפנק אותו כמו תמיד – אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, אני גם מכבדת את הכוחות והרצונות שלי.
“לפני שבוע נזכרתי שאני אוהבת מאוד לשחות אבל המון שנים לא הרשיתי לעצמי. וככה ביום החופשי שלי, במקום לקרצף, השארתי ארוחת צהריים, ארזתי תיק, ויצאתי לבריכה! לא זוכרת דבר כזה המון זמן. תכננתי מראש לחזור כמה שיותר מהר אבל אז הבנתי שאם אני לא אתן לעצמי, כנראה אף אחד לא יעשה את זה במקומי. אז שחיתי וישבתי קצת לנוח. איזה רוגע…
“מודה שהייתה לי פינה קטנה של אשמה שלא תקתקתי כרגיל אבל הגעתי הביתה כל כך מלאה ורגועה. ומה אמר בעלי? התעניין בכנות איך היה לי בבריכה!”
“כשאנחנו מכובדות ודואגות גם לעצמנו”, הסברתי לה כדי שתוכל לשכפל את ההצלחה, “אנחנו מאפשרות גם לאחרים לכבד אותנו!”
ברוב הבעיות שיש לנו בחיי הנישואין – אנחנו בעמדת עליונות. אנחנו רוצות קצת לשנות או לנהל את הבעל וככה מתפתח בינינו מאבק זוגי, ברובו לא מודע, שבו כל אחד מהצדדים מנסה להכניע את השני לעשות מה שהוא רוצה.
אבל יש מצבים לא שכיחים שבהם אנחנו בעמדת נחיתות. אני אישה למופת שמתמסרת עד כלות. אני רוצה לשרת, באמת ובתמים, את בעלי ככל יכולתי ועושה את כל המאמצים כדי שיהיה מרוצה – אבל במקום לקבל בעל רגוע הוא רק מחריף את הדרישות, ואני ממשיכה לנסות לשמח אותו ולפעמים נגמרת.
מה קורה כאן? כשאני בעמדת נחיתות אני מזמינה את הצד השני לדינמיקה לא בריאה של ‘סמרטוט’ שאפשר לסחוט אותו… ברוב הפעמים הדינמיקה הזאת לא מודעת כלל והצד השני רק מגיב לתחושות הנחיתות והאשמה שלי. בעצם כשאני לא מכבדת את עצמי – למה שמישהו יכבד אותי?
מה הפתרון?
להפסיק להאשים ולהתחיל לכבד… הפעם את עצמנו! לדעת שזה בסדר להגיד ‘אני לא יכולה’ או ‘לא כרגע’. לזכור שיש לנו הנשים ערך עצמי, חיים ורצונות והם לגיטימיים. כשנגיע בעמדה מכובדת כזאת אל הזוגיות, נזמין את בן הזוג לכבד אותנו. כשנכיר בערך עצמנו, כנראה יתנהגו אלינו בהתאם.
