תנו לי פוניבז' וחכמיה

מצוות עם יח"צ

בשבוע שעבר הזדמן לי לזכות לשבת עם אחד מגדולי ראשי הישיבות בדורנו, כזה שהעמיד תלמידים הרבה, והוא הציב בפניי שאלה: מהי לדעתך ההחלטה הגורלית ביותר שקיבל יהודי אחד במהלך ההיסטוריה ושהשפיעה בצורה הדרמטית ביותר על החיים שלנו כיום?

המוח רץ לכיוונים שונים: ממשה רבנו, עובר ברבי עקיבא שהחליט לקבל את התנאי של רחל, עובר להבדיל במרד גטו ורשה, הקמת המדינה, תרגום השבעים – מי יודע.

"לא ולא", אמר לי ראש הישיבה, "תן לי יבנה וחכמיה".

רבן יוחנן בן זכאי רואה שהכל בוער. שהעם היהודי הולך לקראת השמדה רח"ל. הוא מצליח להגיע בדרך–לא–דרך לאספסיינוס, המצביא שעמד בראש המחנה הרומי הצר על העיר. באותו זמן מודיעים לאספסיינוס שהוא נהפך לקיסר. הוא אומר לרבן יוחנן, אני לא אסיר את המצור מירושלים, אבל בקש ממני דבר – ואתן לך.

משהו כמו הארוחה האחרונה לפני המוות.

רבן יוחנן לא מבקש לבטל את חורבן ירושלים, הוא יודע מצוין שכל דבר שייראה כמו משהו שקשור להצלת העם היהודי – ייענה בשלילה, אבל הוא מבקש בקשה אחת דרמטית: תן לי יבנה וחכמיה.

הצורר הרומאי מסתכל על הזקנים המרוטים, מבין שלהילחם הם כבר לא יילחמו, ובטוח שמדובר באמת בבקשה קטנה ולא משמעותית, לא למלחמה ולא לעם היהודי – והוא מאפשר להציל את יבנה ולהקים מחדש את הסנהדרין.

ההחלטה הזו הצילה למעשה לא רק את עולם התורה אלא את העם היהודי. היא שמרה על רצף בהעברת התורה שממנו אנו חיים עד היום.

אנחנו נמצאים בתקופה לא פשוטה. נכון, אנחנו לא ערב חורבן הבית, ויולי אדלשטיין הוא לא אספסיינוס, אבל האמת היא שההיסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, ונראה כי במהות, הדילמות שעומדות בפני מנהיגי עולם התורה אלפיים שנה לאחר מכן – לא משתנות.

ואני חושב על אספסיינוס ורבן יוחנן בימים אלו דווקא על רקע שני המכתבים שפורסמו השבוע.

השאלה הגדולה היא אם המחרחרים, המדליפים והמתסיסים, מיידעים את החתומים גם על הכאב העצום והקרע המדמם שהם מחוללים בכל פרסום שכזה.

לא צריך להיות פרשן לענייני חרדים כדי לדעת שהמכתב לא השפיע על דבר בעולם המעשה.

בתווך עומדים אלפי אנשי מילואים, חלק מהם שומרי מצוות, משפחות חטופים, הורים שכולים, אלמנות ויתומים שבורים ורצוצים, שמכתב כזה הוא סכין בגבם.

אין ספק שאנחנו חייבים חוק שיגן על מעמדם של בני הישיבות. אבל השאלה המטרידה באמת היא אם המרטווטים, היחצנים, הנכדים והמשב"קים מודעים כמה שנאת ישראל, כמה כאב, צער וזעזוע הם מחוללים למבנה הרגיש והשברירי שעליו נשען העם היהודי בארץ ובעולם.

מקומך בתור הוא

עד לפני חמישים שנה הנסיעה מבני ברק לירושלים גזלה שלוש שעות. סבא–רבא שלי הגיע מאירופה באונייה שנסעה שישה שבועות. ואלו רק דוגמאות קטנות. אבל מה שמוזר הוא שדווקא בדור שלנו, שבו הכל קורה מהר מאי פעם, משהו רע מאוד קרה לסבלנות שלנו.

רק עד לפני שנתיים, מהרגע שיהודי היה מחליט להזמין פיצה לכבוד ראש חודש לצדיקים המתוקים שלו בבית, ועד שהתהליך היה מסתיים, הוא היה מקבל במתנה שורה של סדנאות, שבראשן סדנת ניהול מתחים וכעסים, ואימון לסבלנות ואורך רוח.

ראשית, כדי להשיג את המספר של הפיצרייה היה עליו לאתר את המגנט שעל הדלת, או לעלעל בדפי זהב. משם הוא היה עובר למלאכת החיוג, מחכה שיענו לו ואז מוסר את כל הפרטים, הכתובת, ופרטי התשלום.

מרגע שהשיחה הייתה מתנתקת הוא היה עובר למצב המתנה וחוסר ודאות שנמשך פרק זמן לא מוגדר.

במשך כל אותה המתנה היו עוברים לו כל תרחישי האימה בראש. האם ההזמנה נקלטה? האם השליח אסף אותה? אולי השליח התבלבל בכתובת או שהפתקה הקטנה עם הפרטים התעופפה בסיבוב?

ואחרי שהיה מייסר את עצמו בשוטים ועקרבים בשאלות הללו, והפיצה עדיין לא הגיעה, הוא היה מתחיל להרהר אם שפיותו לא מעורערת. רגע, האם באמת מסרתי את הכתובת הנכונה או שמסרתי את הכתובת של הדירה הישנה? ואולי בכלל יש טעות במספר הטלפון ואין להם איך לחפש אותי?

רק הצלצול בדלת היה מציל את היהודי מאובדן שפיות טוטלי.

והדברים נכונים הן לפיצה והן לאוטובוס, שכבר אף אחד היום לא יודע לחכות לו בסבלנות. הקווים הכשרים מעדכנים בדיוק של שניות היכן נמצא האוטובוס, באיזו תחנה הוא היה כעת ולאן מועדות פניו, וגם אברכי המשי כבר לא יודעים דקה של רוגע. שלא לדבר על הוויז שצופה במדויק את זמן ההגעה ומעדכן על כל עיכוב, ועל "מספרך בתור הוא 8, זמן משוער להמתנה הוא 10 דקות" שמחסלים לחלוטין כל ממד של מיומנות בסיסית של התמודדות עם מתח ועם חוסר ודאות.

ואת התוצאות אנחנו רואים במרחב הציבורי. מה לעשות שעדיין לא התפללנו מספיק ולעיתים אנו נקלעים לתורים או להמתנה שאין לה 'מנטרל מתח' מובנה כמו שהתרגלנו אליו. זה יכול להיות תור לבידוק ביטחוני, עיכוב בלתי צפוי לטיסה, או הפסקת חשמל בלי זמן משוער לסיום התקלה.

באותו רגע אנחנו נופלים שדודים. אנחנו הופכים להיות אגרסיביים וקצרי רוח. אי אפשר לדבר איתנו על כלום. אנחנו מתחזקים את כל הסממנים של מיני התקף חרדה. ואלו שיש להם נפש רגישה יותר, מדי פעם נגררים לקטטות קולניות עם הסביבה, וקורסים לעיני כל ישראל.

אלה גם יכולים להיות אנשים רגילים מן היישוב, שאילו היה להם "מנטרל מתח" שמראה להם באפליקציה איך מכל הדלק של המטוס מתמלא, הם היו הכי נחמדים בעולם, אלא שהם כאן, אבודים לגמרי, ללא עתיד, ללא תקווה ללא חלום.

ולכן אני מציע לכל אחד מאיתנו לקחת לעצמו משימה קטנה, משימה שתוציא אותו מאזור הנוחות אבל תקנה לו כלים חשובים להתמודד עם החיים. נסו פעם להזמין פיצה כמו פעם, בטלפון. נסו פעם לשלוח מכתב בדואר, בלי לדעת אם זה הגיע או לא, עד שתקבלו מכתב חזרה. נסו לטוס במטוס בלי לפתוח במסך שמולכם את השעון שמראה כמו זמן נותר עד לנחיתה. מבטיח לכם, עוד לא נמצא היהודי ששכח לרדת מהמטוס אחרי הנחיתה.

ואולי נזכה לראות ישועה.

היזהרו בבני עניים

היה יהודי כשר שאמר לי פעם שבחיים יש שתי הזדמנויות להיות עשיר: בלידה ובחתונה. חוץ מזה, הוא אמר, הכל שטויות. חלומות באוויר.

נזכרתי באמרה הזו השבוע כשהתקיים הטקס הרשמי של מינוי הדיינים החדשים. כל הדיינים הטריים במיטב מחלצותיהם, חלק מהם, מרוב התרגשות, אפילו שכחו להוריד מהפראק את הטיקט של בגיר, אבל השמחה הייתה גדולה.

בשבועות האחרונים מתגברת הביקורת המוצדקת על השיטה. על העובדה שרק מקומבנים, נכדים, אחיינים ואחים מקבלים סיכוי, ואילו כל מי שאין לו רשת ענפה של קשרים נמצא מחוץ למשחק.

ודווקא על רקע כל הדיבורים על המקושרים והקשרים והעובדה שהכל הפך למאבקי כוחות, בלטה דמותו של הדיין הרב אלקנה סננס, חתנו של יו"ר שס הרב אריה דרעי.

אלא בניגוד למה שרבים חושבים, דווקא הדיין הטרי מוכיח יותר מכל היתר, את ההפך: שעל ידי חריצות והתמדה אפשר להגיע הכי רחוק שאפשר.

אם אתם לא מצליחים להיזכר בשם המשפחה הקצת נדיר הזה, זה לא בגלל שיש לכם בעיית זיכרון, אלא כי פשוט מעולם לא היה כאן ח"כ בשם סננס, שר, ראש עיר, או רב ראשי.

למעשה, הרב אלקנה גדל כילד יתום בשכונת עזרת תורה. ילד שלא קוראים לו יענקל'ה, לא מהמוצא הנכון, לא בשכונה הנכונה ובלי אבא שיילחם בשבילו. אלא שאמא שלו, הרבנית פרחיה שתחי' לא עשתה לעצמה הנחות.

היא נאבקה שאלקנה שלה יקבל את ההזדמנויות הכי טובות. הוא התכונן עם כל הכוח למבחני הקבלה והצליח להתקבל לישיבת 'עטרת ישראל' הקטנה, ומשם – ולא צריך להסביר לקוראי הטור את המשמעות – בלי קשרים, בלי אמצעים, רק עם זיעה ועבודה קשה, התקבל לישיבת חברון.

וגם שם, מהר מאוד, הוא מיצב את עצמו בכותל המזרח, כן–כן בישיבה האשכנזית, האליטיסטית, ששואבת אליה את כל הכישרונות מירושלים ובני ברק. והוא לא הפסיק לעלות ולהתעלות, וכשהגיע לפרקו, דפקו על הדלת של האלמנה הרבנית פרחיה כל שדכני ירושלים.

כזה אתרוג מהודר לא מוצאים בכל יום. גם לא בישיבת חברון.

ובסוף זכה בו מי שגם מבין באתרוגים וגם יודע לשלם על גידולים מרוקאיים משובחים, ה"ה יו"ר תנועת שס, אריה דרעי.

וגם אחרי החתונה הוא לא חיכה לאיזה מינוי נוצץ שיגיע. הוא המשיך את אותה הדרך, עלה והתעלה, סיים לימודי דיינות בהצטיינות והפך לכתובת למבקשי השם בשכונת גבעת שאול.

השבוע, בטקס מינוי הדיינים, ראיתי את הדמעות בעיניים של אמא שלו. הרבנית פרחיה שתחי', שנאבקה כדי שאלקנה שלה יגיע הכי רחוק שאפשר. שנאבקה לבדה שהוא ילך לחיידר הכי טוב, ואחר כך לישיבה קטנה הכי טובה, וכן הלאה, עד למעמד המינוי לדיינות, שהוכיח לא רק לה ולו, אלא לכל ילד ספרדי, ואולי לכל אלמנה שאומרת לעצמה שהחיים גדולים עליה, שהכל אפשרי, אם רק תתאמצי, אם רק תרצי באמת, אם רק תאמיני.

הכל אפשרי. מזל טוב מזל טוב.