יוסי אליטוב
ה' תמוז התשפ"ו
אם יש לקח אחד שאפשר להפיק ממבול הסקרים של השבועות האחרונים, הוא שרוב הוויכוחים באולפנים הם בעיקר ויכוחים על מספרים, לא על המציאות. כמעט כל הסוקרים רואים את אותה תמונה. ההבדל ביניהם הוא לא מה קורה בפוליטיקה הישראלית, אלא איך מודדים את מה שעוד לא החליט לאן ללכת>> החדשות הרעות עבור נתניהו הן שהבחירות הבאות כבר לא יוכרעו בין ימין לשמאל. הן יוכרעו בתוך הימין עצמו>>
במשך שנים הצליח נתניהו לשכנע את מצביעיו שאין להם אלטרנטיבה. מי שכעס עליו חזר בסוף הביתה. מי שהתאכזב ממנו נבלע ברגע האמת בתוך קמפיין ה”גוועלד”. אלא שהפעם נוצרה קבוצה חדשה ומסוכנת הרבה יותר: עשרה עד שנים־עשר מנדטים של מצביעי ליכוד לשעבר שאינם עוברים צד, אבל גם אינם מוכנים כרגע לחזור הביתה.
אלה לא מצביעי מרצ לשעבר. גם לא אנשי קפלן. מדובר בבוחרי ימין מובהקים. חלקם איבדו אמון בעקבות שבעה באוקטובר. חלקם מרגישים שהממשלה נכשלה. אחרים נשחקו כלכלית או פשוט עייפו מהסבב האינסופי של הבטחות והסברים. המכנה המשותף לכולם הוא שהם עדיין מחזיקים בתפיסת עולם ימנית, אבל כרגע אינם מוכנים לתת את קולם לליכוד.
כאן בדיוק נמצא כל ההבדל בין שלמה פילבר לבין רוב הסוקרים. פילבר שואל מה יעשו האנשים האלה ביום הבחירות. שאר הסוקרים שואלים מה הם אומרים היום בטלפון. זו אינה מחלוקת מקצועית. זו מחלוקת על המציאות עצמה.
כי אם שמונה או תשעה מתוך אותם מנדטים אבודים יחזרו לליכוד, נתניהו עדיין במשחק. אם הם יישארו בחוץ, הסיפור כמעט נגמר.
ובינתיים, בזמן שהליכוד עסוק בלחפש את הבוחרים שאיבד, בצד השני מתרחש תהליך הפוך. גדי איזנקוט הופך בהדרגה למועמד הרציני ביותר מול נתניהו. לא משום שהוא כריזמטי יותר, ולא משום שהוא פוליטיקאי טוב יותר. דווקא משום שהוא עדיין לא פוליטיקאי.
היתרון הגדול של איזנקוט הוא שהוא מאפשר לכל אחד לראות בו את מה שהוא רוצה לראות. המרכז רואה ממלכתיות. השמאל רואה אלטרנטיבה לנתניהו. חלק מהימין הרך רואה רמטכ”ל שקול שלא השתגע. זו בדיוק הסיבה שהוא מסוכן יותר מלפיד, מבנט ואפילו מגנץ בשיאו.
אבל גם כאן צריך להיזהר מהגזמות. נכון לעכשיו איזנקוט עדיין לא אוכל ממאגרי הימין. הוא בעיקר משתלט על הירושה של גנץ ומרכז סביבו את מחנה “רק לא ביבי” בגרסה המתונה והביטחונית שלו.
הבעיה של נתניהו היא שבמקביל מתרחש תהליך נוסף, שקט יותר אבל מסוכן לא פחות: אביגדור ליברמן מתחזק.
ליברמן הוא תחנת המעבר הטבעית של מצביע ליכוד כועס. הוא מספיק ימני כדי לא להרגיש בגידה, ומספיק אנטי־נתניהו כדי לשמש כתובת למחאה. כל מנדט נוסף של ליברמן מגיע כמעט ישירות מהמאגר שנתניהו חייב לעצמו בחזרה.
וכאילו זה לא מספיק, יש גם את איתמר בן גביר. במשך שנים היה בן גביר הבעיה של השמאל. היום הוא מתחיל להיות גם בעיה של הליכוד. ככל שהוא גדל, כך הוא הופך לשותף יקר יותר. נתניהו כבר לא יוכל להתייחס אליו כאל מפלגה משלימה. אם בן גביר יגיע למספר דו־ספרתי, הוא יגיע גם עם תג מחיר דו־ספרתי.
בגוש החרדי המצב אינו מזהיר יותר. מאחורי הכותרות על אחדות והתגייסות מסתתר ציבור מותש. המלחמה, סוגיית הגיוס והתחושה של קדנציה שהבטיחה הרבה וסיפקה מעט, מייצרות אדישות שלא הייתה שם בעבר. לא מדובר בהצבעה למפלגות אחרות. מדובר בסכנה גדולה יותר: אי־הצבעה.
וזה אולי הנתון החשוב ביותר במערכת הבחירות הקרובה. לא כמה אנשים ישכנעו לעבור צד, אלא כמה אנשים בכלל יטרחו לצאת מהבית.
לכן כל הדיבורים על קואליציות עתידיות, רוטציות ותרחישים הם כרגע רעש רקע. הסיפור האמיתי פשוט הרבה יותר: נתניהו צריך להחזיר הביתה את המנדטים הכועסים שלו לפני שמישהו אחר יאמץ אותם.
כי בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, הבוחרים המסוכנים ביותר אינם היריבים שלך. הם אלה שהיו פעם שלך, ועדיין לא החליטו למי הם שייכים עכשיו. והיום, יותר מכל אדם אחר במערכת, גורלו של נתניהו מונח בידיהם. לא בידי טראמפ, לא בידי איזנקוט, לא בידי בג”ץ ולא בידי התקשורת.
בידי עשרה מנדטים שנעלמו.