יוסי אליטוב כ"ח סיון התשפ"ו

בעוד האולפנים משדרים אופוריה ביטחונית, הכאב האזרחי, משבר הגיוס והחיפוש של הימין המסורתי אחר נורמליות, מסמנים לנתניהו את הדרך החוצה ומכשירים את הקרקע לעידן גדי איזנקוט>>>

כבר חודש שאני כותב: מי שחושב שבנימין נתניהו צועד בנוחות לעוד קדנציה, לא קורא נכון את הרחוב הישראלי. צריך לקרות כאן אירוע כמעט ניסי כדי שהאיש שיושבע בפעם הבאה בכנסת כראש ממשלה יהיה שוב נתניהו.

כרגע, המסלול מוביל למקום אחר לגמרי: גדי איזנקוט. אולי יחד עם ליברמן. אולי ברוטציה. אבל לשם זה זז.

הסיבה הראשונה היא שאיזנקוט מצליח לעשות דבר שמפלגות המרכז ניסו לעשות עשור ונכשלו בו פעם אחר פעם: לחדור אל תוך הימין המסורתי בלי לעורר אנטגוניזם. הוא לא נתפס כשמאל, לא משדר התנשאות תל־אביבית, אין עליו את טביעות האצבע של קפלן, והוא מגיע עם הדבר שהכי חסר היום בפוליטיקה הישראלית – תחושת נורמליות. במזרחיות השקטה שלו, בשפת הגוף הלא מתאמצת, הוא עובר מסך במקומות שבהם לפיד וגנץ תמיד נעצרו.

הסיבה השנייה היא חוק הגיוס. או ליתר דיוק: האיוולת הפוליטית סביב חוק הגיוס. ממשלת נתניהו קיבלה אינספור הזדמנויות לסגור את האירוע הזה בתחילת הקדנציה, כשהקואליציה הייתה חזקה והרחוב עוד הכיל. במקום זה היא דחתה, מרחה, פחדה, הסתבכה – ועכשיו המשבר מתפוצץ בדיוק במקום הכי רגיש: ברחוב החרדי וברחוב הישראלי בו־זמנית. שני הצדדים מרגישים מרומים. וכשכולם כועסים, ראש הממשלה תמיד משלם ראשון.

הסיבה השלישית קשורה לפרדוקס הגדול של הממשלה הזאת: הישגים ביטחוניים מרשימים לצד תחושת קריסה אזרחית. ישראלים יודעים להעריך הצלחות מול איראן, עזה וחיזבאללה. אבל בסוף הם חיים מול פקיד, בית חולים, כביש, משכנתא וסופרמרקט. יותר מדי שרים בממשלה הזאת התנהלו כאילו הם במשלחת הסברה תמידית בחו”ל, בזמן שהחיים עצמם התחילו לחרוק. ובחירות מוכרעות הרבה פעמים לא על גאווה לאומית – אלא על כאב אישי.

הסיבה הרביעית היא הכישלון האסטרטגי של נתניהו להקים מפלגת ימין חילונית־רכה. משהו בין הליכוד לליברמן. מפלגה שתדבר ימין ביטחוני בלי רעשי רקע משיחיים ובלי מלחמות תרבות אינסופיות. חמישה־שישה מנדטים כאלה קיימים ברחוב הישראלי כמו כסף על הרצפה. ואף אחד בבלפור לא התכופף להרים אותם.

והסיבה האחרונה עמוקה יותר מכל הסקרים. החברה הישראלית יצאה מהשנתיים האחרונות פצועה. יש כאב אמיתי באוויר. משפחות שבורות, מילואימניקים מותשים, עצמאים שנחנקו, צעירים שאיבדו אמון. ובסוף, בדמוקרטיות, הציבור מחפש כתובת לכאב שלו. לא תמיד בצדק. אבל תמיד בעוצמה.

לכן, בניגוד לאופוריה שמנסים לשדר באולפנים מסוימים, המציאות הרבה פחות פשוטה עבור נתניהו. הרבה יותר שבירה. הרבה יותר מסוכנת.

והכיוון, לפחות כרגע, ברור למדי.