הסכם הכניעה של דונלד

לאחר חודשים של איומים והצהרות דרמטיות, וושינגטון על סף חתימה על הסכם כניעה המעניק לטהראן לגיטימציה, משאבים וזמן יקר להתחמשות, בזמן שידיה של ישראל קשורות לחלוטין בעזה ובלבנון>> הנשיא שביטל בגאווה את הסכם אובמה מוביל כעת לעסקה גרועה בהרבה, שמותירה את מאגרי האורניום והטילים הבליסטיים של האייתוללות ללא פגע, והופכת את חגיגות הניצחון בישראל לאכזבה ההיסטורית הגדולה מכולן>>

הולך ונעשה קשה יותר להבין מה קרה לדונלד טראמפ, מי שנחשב בעבר על ידי ישראלים רבים לידיד הגדול ביותר שהיה לישראל אי פעם בבית הלבן.

לאחר חודשים של איומים, אולטימטומים והצהרות דרמטיות, מה בדיוק הושג? לפי כל מדד גלוי, זה נראה כמו ניצחון יוצא דופן של איראן. טראמפ עצמו מודה כעת כי טהראן תשמור על היכולת להעשיר אורניום.

הצד היחיד שמשלם את המחיר הוא ארצות הברית, שחותמת על מה שנראה באופן מדאיג כמו הסכם כניעה.

וישראל? ישראל הצטמצמה לתפקיד של מדינת חסות תלותית, המאלצת את עצמה לצפות מהצד בעוד החלטות המשפיעות על הישרדותה מתקבלות במקום אחר.

במקום לחסל את האיום, הסכם זה רק דוחה אותו תוך הענקת דבר יקר עוד יותר לטהראן: זמן. זמן להתארגן מחדש, לבנות מחדש, להתחמש מחדש ולהמשיך לקדם את שאיפותיה.

ללא פירוק מוחלט של מאגרי האורניום המועשר של איראן, ללא טיפול בתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, וללא התמודדות רצינית עם רשת הטרור האזורית שלה – חיזבאללה, החות'ים ופרוקסים איראניים אחרים – למשטר מוענקת למעשה מרחב נשימה להמשך קמפיין הערעור והטרור שלו.

הנשיא שרוב הישראלים ראו בו בעל ברית היסטורי, המנהיג שבחירתו נחגגה ברחבי ישראל, עשוי להיזכר בסופו של דבר כאחת האכזבות הגדולות בהיסטוריה של יחסי ארצות הברית-ישראל.

ישראלים רבים פתחו בקבוקי שמפניה כשטראמפ ניצח. הם האמינו שהם עדים לחזרתו של נשיא שהבין את האיום האיראני טוב מכולם.

במקום זאת, ישראל נזרקה מתחת לגלגלי האוטובוס, ידיה קשורות בלבנון ובעזה, בעוד אויבה המסוכן ביותר מתוגמל במשאבים, לגיטימציה, הקלה כלכלית והחמצן הדרוש לו כדי להמשיך ולחתור אל מטרתו לטווח הארוך: השמדת המדינה היהודית.

אותו נשיא שגינה בתוקף את הסכם איראן של אובמה ופרש ממנו בגאווה, נמצא כעת על סף חתימה על הסכם שעשוי להתברר כגרוע אף יותר.

טעות טרגית והיסטורית.