הסקרים מחמיאים, המציאות שוחקת

הסקרים המחמיאים והשקט המדומה עלולים להטעות: בעוד האופוזיציה אינה האיום המרכזי, הימין שוקע למאבקי שריונים, בינוניות ועייפות פוליטית. אם המחנה הלאומי לא יתעורר בזמן – המציאות תטפח על פניו>>

אפשר להניח לרגע את הסקרים המחמיאים לימין של ערוץ 14. לא משום שהם בהכרח מופרכים, אלא משום שסקרים, כדרכם, מודדים הלך רוח רגעי. פוליטיקה אמיתית נבחנת במבחן המציאות, והמציאות של הימין בשבועות האחרונים אינה משדרת ביטחון עצמי, אלא סימני עייפות.

יותר מדי נורות אזהרה נדלקות בעת ובעונה אחת. הפריימריז בציונות הדתית, שהתקיימו אמש (ראשון), לא היו רק מבחן לשמות ולמיקומים ברשימה. הם היו גם מבחן ליכולת של המחנה להצמיח הנהגה חדשה, לעורר התלהבות ולהעניק תחושה של תנועה קדימה.

גם בליכוד התמונה אינה מעודדת במיוחד. הוויכוח הציבורי אינו נסוב סביב חזון, דרך או רעיונות, אלא סביב מנגנון השריונים, מאבקי הכוח וההרכב העתידי של הרשימה. ככל שהדיון מתמקד יותר בשיבוצים ופחות באנשים שיכולים לסחוף ציבור, כך מתעצמת התחושה שמשהו במפלגת השלטון איבד את חדותו. רשימת המתמודדים אינה מעוררת התרגשות מיוחדת, ורשימת המשוריינים המסתמנת מעוררת לא פחות סימני שאלה.

הסכנה הגדולה ביותר לימין איננה האופוזיציה. היא האשליה. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שוב ושוב שמחנות אינם נופלים דווקא כשהם חלשים, אלא כשהם מפסיקים לבחון את עצמם ביושר ומתחילים להאמין לתמונת המראה המחמיאה שהם בונים לעצמם.

אולי הסקרים עוד יתבררו כנכונים. גם זו אפשרות. אבל מחנה פוליטי אחראי אינו בונה אסטרטגיה על האפשרות שהכול יסתדר. הוא מזהה בזמן את סימני השחיקה, את הבינוניות, את ההיעדר הכמעט מוחלט של התחדשות, ומטפל בהם לפני שהבוחר עושה זאת במקומו.

אם הימין לא יתעורר עכשיו, אם לא יבין שהקרב האמיתי אינו על מספר השריונים אלא על איכות ההנהגה, איכות הרשימות והאמון הציבורי, הוא עלול לגלות בליל הבחירות שהסקרים היו רגע חולף – והמציאות הייתה זו שסיפרה את הסיפור האמיתי.