אני הולך לבטא כאן עמדה לא פופולרית: הביקורת החריפה הנשמעת כלפי ההסכם כעת מוגזמת. היא ממעיטה בהישגי המלחמה ומבטאת ציפיות לא מציאותיות. זה לא שההסכם מושלם: אפשר בהחלט להבין את האכזבה של מי שקיווה שהמלחמה הנוכחית תפטור את כל בעיותיו באזור. מה שקשה יותר להבין זה את גודל הציפיות שיצרו את האכזבה.
המבקרים – ביניהם (איך לא?) אנשי ממשל אובמה לשעבר – ממהרים להשוות את הנוסח הנוכחי להסכם אובמה מ-2015 (ה-JCPOA) זו השוואה שגויה מתודולוגית, שטחית ומנותקת מהשינויים שאירעו בשטח בעקבות המלחמה.
בין מילים על הנייר להריסות בשטח
אין ספק שעל הנייר, הסכם אובמה היה יצירת אמנות דיפלומטית. הוא כלל מנגנונים מפורטים, הגבלות כמותיות על צנטריפוגות ופיקוח הדוק. זהו היה נמר דיפלומטי, אבל הוא נותר נמר של נייר. מחוץ לדף היפה שנכתב באנגלית ובפרסית עמדה איראן חזקה, עם תוכנית הגרעין שלה הייתה שלמה, חסינה ופעילה במלוא המרץ. ארה"ב, לעומת זאת, עשתה כל מאמץ להימנע מעימות. האיראנים הבינו היטב את הדינמיקה הזאת.
ההסכם הנוכחי אולי גרוע. ספק אם מי שהכין אותו מתקרב לרמת ההבנה של האתגרים שהייתה לצוות הקודם. אבל ההסכם הוא לא מה שקובע – אלא המציאות בשטח. טראמפ לא נשען על מילים או על רצון טוב; הוא נשען על מציאות פיזית קשיחה. ההסכם הנוכחי נולד אחרי סבבי תקיפות ישירות וקשות של ארה"ב וישראל שהחריבו מרכזי מחקר גרעיני, פגעו קשות בכורים וגדעו חלק ניכר מצמרת המדענים והחוקרים של פרויקט הגרעין האיראני.
הטענה שאיראן מגיעה להסכם מעמדת כוח, ועוד לטעון שהיא בעליונות, זה כמעט מגוחך. איראן אינה חותמת מתוך עמדת כוח או שוויון דיפלומטי; היא חותמת כדי לקבע את הפסדיה ולמנוע את קריסתה הטוטאלית. היכולת המעשית, הטכנולוגית והאנושית שלה לפתח נשק גרעיני כיום נמוכה משמעותית משהייתה ב-2015, וזהו הנתון המכריע בשורה התחתונה. הסכם שמקבע סטטוס-קוו של תשתית מרוסקת ומחוררת, חזק בהרבה מהסכם המגביל תשתית משגשגת ובריאה.
איום צבאי אמין ושקיפות מודיעינית
המבקרים נוטים לשכוח שהסכם דיפלומטי אינו פועל בחלל ריק, אלא נגזר ישירות מהרקורד של המעצמה החתומה עליו. ארה"ב של עידן אובמה הפגינה חוסר רצון מופגן להפעלת כוח, התחמקה מכל עימות צבאי אמין עם טהרן, ואף החלישה את התיאום האסטרטגי עם בעלות בריתה המרכזיות באזור, ובראשן ישראל. באווירה כזו של היעדר הרתעה, לאיראנים היה מרחב תמרון עצום להונות את הפקחים ולמסמס את ההסכם.
כיום, תמונת המצב הפוכה. האיראנים חותמים מתוך ידיעה ברורה שהקווים האדומים של ישראל וארה"ב אינם המלצה, אלא עילה מבוססת למלחמה שכבר הוכחה בשטח. יתרה מכך, רמת החדירות המודיעינית לאתרי הגרעין היא כמעט מוחלטת.
תהליך דילול האורניום, שהמבקרים פוסלים כ"סעיף חלש", מקבל משמעות אחרת לגמרי כאשר המערב יודע בדיוק היכן נמצא החומר ובכל רגע נתון יכול לזהות אם האיראנים ניגשים אליו. הפיקוח הנוכחי אינו נשען על ביקורות מתואמות מראש של סבא"א, אלא על עליונות מודיעינית ועל איום צבאי קונקרטי ומיידי.
מלכודת הטילים הבליסטיים והמצור המתוחכם
טענה נפוצה נוספת היא שההסכם פוסח על סוגיית הטילים הבליסטיים של איראן. אלא שמעבר לעובדה שגם ההסכם הקודם לא כלל אותם – שכן מדובר בדרישה שמלכתחילה אינה ריאלית במשא ומתן מדיני – המבקרים מחמיצים את האופן היצירתי שבו האיום הזה נטרל בפועל.
חומרת האיום שאיראן הפגינה במהלך המלחמה התבררה כפחות קריטית מכפי שצפו. הטענה שמלאי גדול יותר היה משנה את התמונה איננה מבוססת; איראן הצליחה להתמיד בשיגורים רציפים עם המלאי המוגבל שהיה לה – ולא בטוח שהייתה יכולה לייצר כוח אש גדול יותר לו הייתה נעזרת במלאי גדול. כמות המשגרים חשובה לא פחות מכמות הטילים, וחשוב משניהם הוא היכולת לשמור על התיאום בין הצוותים ועל שלמותה של שרשרת הפיקוד.
מהסיבה הזאת לא בטוח שמלאי גדול יותר היה מייצר הבדל ממשי בשדה הקרב. אולם המהלך האסטרטגי המשמעותי באמת היה הדרך שבה הממשל האמריקאי ניהל את האירוע: מערך השיגורים האיראני אמנם לא הושמד לחלוטין, אך הסכם הפסקת האש החפוז-לכאורה, בשילוב עם המצור הימי והכלכלי ההדוק שהגיע מיד בעקבותיו, יצרו מלכודת מתוחכמת. איראן מצאה את עצמה במציאות שבה היא מנועה מלעשות שימוש ממשי בנשק הבליסטי שלה (למעט אירועים נקודתיים חסרי השפעה אסטרטגית), בעוד שארה"ב ממשיכה להדק את החנק נגדה באמצעות המצור. במבט לאחור, נראה שהאיראנים פשוט צעדו לתוך מלכודת שהגדירה מחדש את גבולות המשחק, מבלי שארה"ב נדרשה לשלם את מחיר ההשמדה הפיזית של כל משגר ומשגר.
זירת לבנון: מבחן ה"פרוקסי" בעולם האמיתי
הביקורת על כך שבנוסח ההסכם אין אזכור מפורש לארגוני הפרוקסי היא טעות ביסודה.
הסעיף הקובע כי הפסקת האש חלה גם על "בנות הברית" מטיל את האחריות המלאה על כתפיה של טהרן. במזרח התיכון, המשמעות של סעיף כזה היא דה-פקטו ברורה: כל פעולה עוינת, ירי או התגרות מצד חיזבאללה בלבנון יתורגמו אוטומטית להפרה ישירה של ההסכם מצד איראן, על כל המשתמע מכך.
האחריות הריבונית הוגדרה באופן שמחייב את המשטר בטהרן לרסן את שלוחותיו, שכן מחיר ההפרה ייגבה ממנו ישירות.
שחיקת צמרת ההנהגה ומבחן השלום המורכב
אחת הטענות השטחיות ביותר שנשמעו היא שהמבצע הצבאי האחרון השיג תוצאה הפוכה, וכי הפגיעה בצמרת האיראנית רק "ריעננה את השורות" והכניסה דם חדש ורעב למערכת. המציאות מוכיחה אחרת: חיסול בכירי המשטר לקח מההנהגה האיראנית נכסים שאין להם תחליף בטווח הקצר – ניסיון מצטבר של עשרות שנים, לגיטימציה פנימית עמוקה ולכידות מערכתית. אובדן זה בא לידי ביטוי מובהק במתחים הפנימיים, בחילוקי הדעות וברמות הלחץ חסרות התקדים שנחשפו במהלך ניהול המשא ומתן.
המשטר הנוכחי הצליח להציג חזית יציבה יחסית לאורך כל המלחמה – אבל באורך אירוני, דווקא הפסקת האש עשויה לאתגר אותו באמת. כל עוד המלחמה הייתה בעיצומה והאיום החיצוני ריחף מעל טהרן, המשטר הצליח לשמור על לכידות השורות באמצעות גיוס הפטריוטיזם והפחד. כעת, דווקא הסרת האיום האמריקאי המיידי והחתימה על ההסכם מעמידות את ההנהגה האיראנית בפני המבחן הפנימי הקשה ביותר שלה.
כאשר תותחי המלחמה נדמו, המשטר בטהרן נותר חשוף לביקורת פנימית. האם יצליח לשווק לעמו ולתומכיו האידיאולוגיים את ההסכם כניצחון, למרות הוויתורים האידיאולוגיים והתשתיות המרוסקות? הפרזה בערך ההסכם עלולה לפתח בקרב הציבור האיראני ציפיות כלכליות וחברתיות עצומות, שבהינתן המצור המתמשך, המשטר לא יוכל לממש – דבר שיוביל בהכרח לשחיקה עמוקה באמון ובבסיס התמיכה שלו.
ריבונות הדדית – הפסד או ניצחון?
סעיף "כיבוד הריבונות ההדדי" נתפס, במידה רבה של צדק, כהכרה אמריקאית בחוסר היכולת לשנות את המציאות הפנימית באיראן וכוויתור על שאיפת "החלפת המשטר" – אילוץ שנבע במידה רבה מהמשקל הכבד שניתן לצרכי היציבות של השותפות האזוריות כמו טורקיה, קטאר וסעודיה. אבל יש גם צד שני. עצם ההכרה האיראנית בריבונות האמריקאית סותרת חזיתית את האתוס האידיאולוגי הנוקשה של המהפכה האיסלאמית מאז ימי חומייני. האם ההכרה הזאת תקבל ביטוי בשטח או תישאר, כמו ההסכם של אובמה, על הנייר בלבד? רק ימים יגידו
לסיכום
הסכם הגרעין הנוכחי אינו מושלם, והוא מעולם לא יכול היה להיות כזה לאור האילוצים המורכבים של האזור והאינטרסים המנוגדים של המעצמות. אך בניגוד לראייה השטוחה של המבקרים, הוא אינו נמדד בניסוחים המשפטיים האלגנטיים שלו, אלא במאזן הכוחות החדש שנוצר בשטח.
באמצעות שילוב של מכות צבאיות כואבות, שקיפות מודיעינית חסרת תקדים, ומלכודת מדינית-כלכלית מתוחכמת, ההסכם הזה תופס את איראן בנקודת השפל ההיסטורית שלה. ללא מעטפת הפטריוטיזם של ימי הקרב, המשטר בטהרן מגלה כעת שמבחן השלום והיציבות הפנימית עשוי להיות קשה, מורכב ומאיים עבורו לא פחות ממבחן המלחמה.