אנחנו במלחמה על ערכים. תתעוררו!

אפשר להתווכח על פוליטיקה עד מחר בבוקר. אפשר לריב על הממשלה, על האופוזיציה, על הרפורמה, על הגיוס ועל כל מחלוקת אחרת. אבל יש רגעים שבהם חברה מוכרחה לעצור ולשאול שאלה אחת גדולה יותר: מה קרה למצפן שלה?

גל החשיפות של ישראלים שפעלו לכאורה בשירות איראן אינו רק הישג מודיעיני מרשים של השב״כ. הוא כתב אישום מוסרי נגד כולנו. לא נגד מגזר מסוים, לא נגד עדה אחת ולא נגד ציבור כזה או אחר.

פעם היה נוח לנו לספר לעצמנו שזה מגיע מהשוליים. אחר כך ייחסו את זה לעולים, לרוסים, לקווקזים, לתיירים. היום כבר אין את מי להאשים. החשודים מגיעים מכל מקום: ותיקי הארץ ועולים חדשים, דתיים וחילונים, חרדים ובוגרי יחידות מובחרות, צעירים ומבוגרים. הבגידה כבר אינה יודעת מגזר.

זו אולי המכה הקשה ביותר. משום שהיא שוברת את האשליה שתמיד היה מישהו אחר שעליו אפשר להצביע.

אנחנו חיים בשנתיים שבהן איראן אינה מסתירה את מטרתה. היא אינה רק אויב אסטרטגי; היא מצהירה בגלוי על רצונה לפגוע במדינת ישראל ובאזרחיה. להשמיד להרוג ולאבד. ובכל זאת, שוב ושוב מתגלים אנשים שמוכנים, תמורת כסף, נקמה, ריגוש או אשליה, להפוך לכלי משחק בידיה.

שירותי הביטחון עושים עבודה יוצאת דופן. הם מאתרים, מסכלים, עוצרים ומעמידים לדין. כך צריכה מדינה לנהוג. מי שבגד בעמו ראוי לעונש החמור ביותר שהחוק מאפשר. אבל זהו רק הטיפול בסימפטום. המחלה עמוקה יותר.

השאלה איננה רק איך תופסים את המרגל הבא. השאלה היא איך צומח בכלל אדם שמסוגל להפוך למרגל.

איפה נסדקה מערכת הערכים? מתי כסף נעשה יקר יותר מנאמנות? מתי השנאה הפוליטית הפכה אצל חלק מהאנשים לזהות חזקה יותר מהזהות הלאומית? מתי איבדנו את אותה תחושת ערבות, שבמשך אלפיים שנות גלות גרמה ליהודי להסתכן כדי להציל יהודי אחר?

אנחנו דור שמדבר בלי סוף על ניצחון צבאי, ופחות מדי על ניצחון רוחני. מדברים על טילים, כמעט לא מדברים על מצפון. על מבצעים, כמעט לא על משמעות. על טכנולוגיה, כמעט לא על חינוך.

ואולי זו הטרגדיה הגדולה. אין כמעט קול ציבורי שמצליח להתרומם מעל הרעש. אין מי שעומד בשער וקורא לחשבון נפש לאומי. לא חשבון נפש של ימין או שמאל, דתיים או חילונים, אלא של חברה שלמה. איך ייתכן שמתוך עם שבנה את זהותו על מסירות נפש הדדית, צומחים אנשים שמוכנים למכור את ביטחון אחיהם לאויב?

אינני יודע אם התופעה רחבה יותר ממה שנחשף, ואיש מחוץ למערכות הביטחון אינו יכול לדעת. אבל גם מה שפורסם כבר מספיק כדי להדליק נורה אדומה בוהקת.

זו אינה שעת פאניקה. זו שעת התעוררות.

מפני שאת המרגלים ימשיכו לתפוס אנשי השב״כ. אבל את המרגל הבא ימנעו רק הורים, מחנכים, רבנים, מפקדים, מורים ואנשי רוח שיחזירו לחברה הישראלית את המילים שנשחקו: נאמנות, שליחות, אחריות ובושה.

מדינה יודעת להגן על גבולותיה. השאלה הגדולה היא אם היא עדיין יודעת להגן על נשמתה וזהותה.