בוני ירושלים או מחריביה?

בתשעה באב השנה, המספרים מוכיחים שזכינו לתקן את פצעי החורבן הדמוגרפיים, אך המשימה האמיתית עודנה לפנינו. בין הזיכרון ללגיונות הרומיים מול אזהרת חז"ל מסיקריקי ימינו, המבחן האמיתי אינו רק בידיעות ובפסוקים – אלא בדרך שבה אנחנו נאבקים על האמת

אחד הנתונים המפתיעים שפוגשים כשקוראים תשעה באב את דברי ימיה של ירושלים ואת אגדות החורבן, אינו קשור דווקא לקרבות או למצור. הוא קשור למספרים. ערב חורבן הבית הראשון התגוררו בירושלים כ־30 אלף יהודים. ערב חורבן הבית השני התגוררו בה כ־70 אלף יהודים. היום, בביתר עילית לבדה, מתגוררים יותר יהודים מאשר בירושלים של ערב החורבן.

זו איננה רק השוואה דמוגרפית. זו עדות לברכה העצומה שזכה לה הדור שלנו. אחרי אלפיים שנות גלות, עם ישראל חי, גדל, מתרבה ובונה את ארצו. אם במספר היהודים זכינו לתקן במידה רבה את פצעי החורבן, הרי שבמידות שבין אדם לחברו עדיין מוטלת עלינו המשימה להשלים את המלאכה.

אבל דווקא מתוך תחושת ההודיה הזאת עולה גם השאלה הגדולה של תשעה באב: מה החריב את ירושלים מבפנים?

אנחנו רגילים להשיב במילים שחז”ל לימדו אותנו: שנאת חינם. אלא ששנאת חינם אינה תמיד נראית כמו שנאה. לעיתים היא מתחפשת לקנאות. היא מדברת בשם האמת, בשם התורה ובשם כבוד שמים, אך בפועל היא מחריבה את מה שהיא מתיימרת להציל.

אגדות החורבן אינן מספרות רק על הלגיונות הרומיים. הן מתעכבות גם על הסיקריקים – אותם קנאים שהיו בטוחים שרק הם נושאים את דגל האמת. בשם אמונתם הם שרפו את מחסני המזון של ירושלים, הטילו אימה על אחיהם ולא הותירו מקום לדעה אחרת. הם לא ראו בעצמם מחריבים. להפך. הם היו משוכנעים שהם מושיעי העיר. אבל ההיסטוריה זוכרת אותם אחרת.

גם בדור שלנו צריך לדעת להבחין בין קנאות לבין אלימות עטופה בלבוש של קדושה. התורה אינה דורשת מאדם לוותר על האמת שלו. היא גם אינה אוסרת למחות כשצריך למחות. אבל היא קובעת דרך. יש הלכות לתוכחה, יש כללים למחלוקת, ויש שפה הראויה לתלמיד חכם. הרמב”ם מתאר את תלמיד החכם כאדם שניכר לא רק בידיעותיו אלא גם בדיבורו, בנחת רוחו ובמידותיו. מי שהופך את העלבון לכלי עבודה, את הביזוי לשיטה ואת האלימות לשפה – גם אם הוא מצטט פסוקים בכל משפט – אינו מייצג את דרכה של תורה.

יש מבחן פשוט: האם המאבק נועד להרבות כבוד שמים, או להרבות את כבודו של האדם עצמו? האם הוא מבקש לתקן, או בעיקר לנצח? האם הוא נובע מאחריות ציבורית, או מן הצורך להוכיח ש”אני הצודק”?

תשעה באב איננו רק יום של זיכרון. הוא יום של אבחון. הוא מבקש מכל אחד מאיתנו לשאול אם הוא מוסיף אבן לבניינה של ירושלים או חלילה מסיר אחת מחומותיה. ירושלים אינה נבנית רק במנופים ובאבנים. היא נבנית בדרך שבה יהודים מדברים זה עם זה, חולקים זה על זה ומכבדים גם את מי שאינם מסכימים עמו.

מי שבאמת קנאי לכבוד שמים אינו משאיר אחריו אדמה חרוכה. הוא משאיר אחריו יותר אהבת תורה, יותר אהבת ישראל ויותר מקום לשכינה. כאלה הם בוניה של ירושלים. וכל השאר, גם אם כוונותיהם נראות נשגבות, עלולים חלילה להצטרף אל הרשימה הכואבת של מחריביה.