הבחירות עוברות לטהרן

המתיחות הגוברת מול איראן והדיווחים מוושינגטון מחזירים את נתניהו לעמדת המנהיג הביטחוני, מעמידים את איזנקוט בפני אתגר מורכב, ומציפים מחדש את העמדות המפותלות והמפולגות בתוך הרחוב החרדי לקראת הכרעת הבחירות המתקרבות. מה מחכה לנו מעבר לפינה?

שבוע אחד שינה את מערכת הבחירות. עד לפני ימים ספורים נדמה היה שבנימין נתניהו מגיע לבחירות של אמצע חשוון כשהוא נטול הפתעות. הסקרים נעו סביב אותם מספרים, גדי איזנקוט התייצב כאלטרנטיבה רצינית, והליכוד נותר כמעט עם מסר אחד: בלי נתניהו תקום ממשלה שתישען על המפלגות הערביות.

ואז איראן חזרה למרכז הבמה.

זו אינה רק כותרת ביטחונית. זו רעידת אדמה פוליטית. כאשר סדר היום עובר מיוקר המחיה, חוק הגיוס והמאבקים הפנימיים אל שאלות של מלחמה, גרעין, ארצות הברית והמזרח התיכון – גם כללי המשחק משתנים. נתניהו יודע את זה טוב יותר מכל פוליטיקאי ישראלי. במשך שנים הוא בנה את דמותו סביב תפיסת הביטחון, סביב המאבק באיראן, סביב ההבטחה שהוא האיש שמסוגל להתמודד עם האיומים הגדולים ביותר על מדינת ישראל.

ההתפתחויות האחרונות – ההערכות על התקדמות איראן בתוכנית הגרעין, המידע שהגיע לוושינגטון על איומים איראניים כלפי הנשיא טראמפ, והאפשרות למהלכים מדיניים חדשים מול סעודיה – מעניקות לנתניהו הזדמנות שלא הייתה לו רק לפני שבוע. במקום לנהל מערכת בחירות על טעויות העבר, הוא יכול למצוא את עצמו שוב במרכז האירוע המדיני והביטחוני.

איש אינו יודע כיצד ייראה הסבב הבא. האם ארצות הברית תבחר להוביל את המהלך הצבאי? האם ישראל תקדים ותפעל? האם מדובר בעוד סבב של הרתעה, או במערכה רחבה יותר? התשובות עדיין אינן בידינו. אבל כבר עכשיו ברור שהמתיחות מחזירה את הביטחון להיות הנושא המרכזי שעליו תקום ותיפול מערכת הבחירות.

מבחינת נתניהו, התרחיש האידיאלי ברור. הישג משמעותי מול איראן, פגיעה ביכולות האסטרטגיות שלה, ואולי גם בשורה מדינית בדמות התקדמות להסכם עם סעודיה. שני האירועים הללו יחד יכולים לשנות לחלוטין את האווירה הציבורית ולהחזיר אותו לעמדת המנהיג שאין לו תחליף.

מנגד, איזנקוט ניצב בפני אתגר מורכב. דווקא משום שהוא מגיע מהרקע הביטחוני, כל עימות צבאי מחייב אותו לנהל קמפיין זהיר הרבה יותר. קשה מאוד להתמודד מול ראש ממשלה מכהן בזמן משבר ביטחוני, במיוחד אם הציבור חש שהמדינה נמצאת בעיצומו של עימות אזורי. לכן, גם אם הסקרים מחמיאים לאיזנקוט, הוא יודע שמערכת הבחירות האמיתית עוד לא התחילה.

ובתוך כל הסיפור הזה ניצב הציבור החרדי.

גם הפעם מתברר שאין באמת “עמדה חרדית” אחת. ש”ס ממשיכה לפעול בכל כוחה כדי לראות את נתניהו ממשיך בלשכת ראש הממשלה. מבחינת אריה דרעי, הברית עם נתניהו היא לא רק ברית פוליטית; היא גם תפיסת עולם של שותפות ארוכת שנים ושל אמון אישי.

מן העבר השני, בחסידות גור אין כמעט ניסיון להסתיר את הרצון לראות אלטרנטיבה שלטונית. שם סבורים שהיחסים עם נתניהו הגיעו למבוי סתום, ושדווקא שינוי בהנהגה עשוי לייצר מציאות טובה יותר עבור הציבור החרדי. בהתאם לכך, כל עימות סביב חוק הגיוס וכל התנגשות בין הממשלה לציבור החרדי הופכים גם לכלי לחץ פוליטי.

דגל התורה, לפחות לעת עתה, מנסה ללכת בין הטיפות. היא אינה ממהרת להכתיר מועמד ואינה מבקשת להפוך את עצמה לחלק ממחנה “רק ביבי” או “רק לא ביבי”. היא מבקשת לשמור לעצמה את מרחב התמרון, מתוך תפיסה שהשאלה היחידה שצריכה להנחות את ההכרעה היא מי יוכל להבטיח טוב יותר את עתיד עולם התורה.

הציבור החרדי, אומרים בדגל התורה, אינו אמור להיות מפלגת לוויין של איש. לא של נתניהו, ולא של מתנגדיו. הנאמנות הראשונה שלנו היא ללומדי התורה, לישיבות, לחינוך החרדי וליכולת לקיים אורח חיים תורני ללא פגיעה. כל היתר הוא אמצעי בלבד.
דווקא משום כך, חבל לראות את הפערים ההולכים ומתרחבים בין המפלגות החרדיות. במקום להציג קו מתואם ואסטרטגיה משותפת, כל אחת מושכת לכיוון אחר. האחת משדרת ברית בלתי מסויגת עם נתניהו, השנייה מנהלת עימות חזיתי מולו, והשלישית מנסה להישאר באמצע. התוצאה היא מסר ציבורי מבולבל, שמחליש את כוחו של הגוש דווקא ברגע שבו הוא נדרש ליותר אחדות.

אבל כל זה עלול להתברר כשולי לחלוטין אם המזרח התיכון יבער שוב.

מערכה רחבה מול איראן אינה עוד אירוע ביטחוני. היא משנה סדרי עדיפויות, מקפיאה קמפיינים, דוחה ויכוחים ומעבירה את מרכז הכובד מחדרי הסקרים אל חדרי המלחמה. ברגעים כאלה הציבור מחפש מנהיגות, ניסיון ותחושת ביטחון הרבה יותר משהוא מחפש סיסמאות בחירות.

זו הסיבה שנתניהו מתפלל, פוליטית לפחות, שהמערכה הבאה תסתיים בתמונת ניצחון ברורה. מבחינתו, ניצחון כזה אינו רק הישג ביטחוני אלא גם נקודת מפנה אלקטורלית. אם הוא יוכל להגיע אל הבוחר הישראלי כשהוא מציג פגיעה משמעותית באיראן, לצד הישג מדיני אזורי, הוא יוכל לטעון שהוכיח שוב את מה שטען במשך שנים: שבשעות ההכרעה, אין לו תחליף.

אם, לעומת זאת, גם הסבב הזה יסתיים ללא הכרעה ברורה, ללא שינוי אסטרטגי וללא תחושת הישג, מערכת הבחירות תחזור מיד לשאלות הפנימיות: יוקר המחיה, השסע החברתי, חוק הגיוס, האמון בממשלה והעייפות הציבורית מהמצב הפוליטי המתמשך.

עד לפני שבוע נדמה היה שהבחירות יוכרעו בין נתניהו לאיזנקוט. היום כבר ברור שהשחקן המרכזי איננו יושב בירושלים. הוא יושב בטהרן. ולעיתים גם בוושינגטון. ההחלטות שיתקבלו שם ישפיעו לא פחות מכל נאום, קמפיין או סקר. במזרח התיכון, כידוע, הפוליטיקה אינה מתקיימת בחלל ריק. היא תמיד נוסעת על גבה של ההיסטוריה. וההיסטוריה, כך נראה, שוב מתחילה להאיץ