הברית שנשברת: החרדים ונתניהו כבר לא באותו צד

המתקפות ההדדיות אינן רק תרגיל בחירות. מאחורי הקלעים מתגבשת מציאות חדשה שבה המפלגות החרדיות מפסיקות להיות חלק אוטומטי מגוש הימין ופותחות את הדלת לכל מי שיבטיח את האינטרסים שלהן.

מי שמאזין בקשב לצלילים היוצאים ביממה-יומיים האחרונים ממסדרונות הליכוד, עלול לחשוב שמדובר בעוד תרגיל בחירות. ביקורת חריפה כלפי המפלגות החרדיות, אמירות שלא נשמעו שנים מצד אנשי נתניהו, ואפילו עקיצות שנוגעות למנהיגות הרוחנית.

מיד קמה גם האסכולה הקבועה שמסבירה שהכול הצגה. הליכוד יאסוף מצביעים שמאסו בחרדים, החרדים יאספו מצביעים שדורשים עצמאות, ובבוקר שאחרי הבחירות כולם יתחבקו מחדש כאילו לא קרה דבר.

זו פרשנות נוחה. היא גם מאפשרת להמשיך להאמין ששום דבר לא באמת השתנה. אלא שהפעם נדמה שהיא פשוט אינה נכונה.

בפעם הראשונה זה שנים ארוכות, המפלגות החרדיות אינן מתנהלות מתוך נקודת מוצא של נאמנות אוטומטית למחנה הימין. הן מבקשות להגדיר את עצמן מחדש: לא כימין ולא כשמאל, לא כגוש נתניהו ולא כגוש איזנקוט. מבחינתן, הן קודם כול גוש חרדי. מי שיבטיח את צורכי הציבור החרדי, יהיה שותף אפשרי. מי שלא – יישאר בחוץ, גם אם בעבר היה בן ברית קרוב.

זו אינה מהפכה אידיאולוגית. זו מהפכה פוליטית. במשך שנים התרגלו לראות במפלגות החרדיות חלק בלתי נפרד מהימין הישראלי. בפועל, הן מעולם לא היו מפלגות ימין במובן האידיאולוגי. הן היו שותפות של מי שידע לכבד את עולם התורה, את מוסדות החינוך ואת אורח החיים החרדי. במקרה, במשך שנים, זה היה בנימין נתניהו.

אלא שגם בתוך המחנה החרדי עצמו אין עוד קול אחד. ש"ס, בהנהגתו של אריה דרעי, תעשה כמעט הכול כדי להחזיר את נתניהו ללשכת ראש הממשלה.

הקשר בין דרעי לנתניהו חורג מהפוליטיקה היומיומית; הוא תלותי ונשען על שנים של אמון, שותפות והיכרות עמוקה. אבל בצד הליטאי והחסידי – בדגל התורה ובאגודת ישראל – נשמעת בשקט מחשבה אחרת. לא רק אנטי-נתניהו, אלא פוסט-נתניהו. ההנחה היא שאם אפשר יהיה להשיג יותר עבור הציבור החרדי באמצעות קואליציה אחרת, אין עוד סיבה לפסול אותה מראש.

אבל הסיפור אינו רק החרדים. גם נתניהו עצמו כבר אינו כבול לאותה נוסחה שהובילה אותו בעשור האחרון. אם אכן זו תהיה הקדנציה האחרונה שלו, קשה להאמין שלא ינסה להשאיר אחריו מורשת של יציבות. ממשלת אחדות רחבה עם גדי איזנקוט, אולי אפילו ברוטציה או במתווה מוסכם אחר, איננה עוד תרחיש דמיוני.

היא משרתת אינטרסים של שני הצדדים. איזנקוט נתפס כאיש ממלכתי, פחות לעומתי, כזה שיודע להגיע להסכמות. מבחינת נתניהו, זו עשויה להיות דרך לעקוף את המבוי הסתום של הפוליטיקה הישראלית.

לכן גם הביקורת החריגה שנשמעת מצד יוסי פוקס ובכירים נוספים בליכוד אינה רק מסר לבוחרים. היא משקפת מציאות חדשה. מערכת היחסים בין הליכוד למפלגות החרדיות כבר אינה ברית מובנת מאליה. היא הפכה לשותפות שמתקיימת כל עוד היא משרתת את שני הצדדים.

המסקנה פשוטה: מערכת הבחירות הזאת לא תוכרע רק בשאלה אם נתניהו ינצח או איזנקוט ינצח. היא תוכרע גם בשאלה אם הציבור החרדי ימשיך להיות חלק מגוש פוליטי קבוע, או שיחזור למעמדו ההיסטורי – לשון מאזניים שמנהלת משא ומתן עם כל מי שמבקש להרכיב ממשלה.

אולי מוקדם לדבר על גירושים. אבל פרידה? היא כבר כאן. וכששני הצדדים מפסיקים לראות זה בזה שותפים טבעיים ומתחילים לראות זה בזה שותפים אפשריים בלבד, כללי המשחק משתנים. בפוליטיקה הישראלית, שינוי כזה מתחיל תמיד בטון הדיבור. אחר כך הוא מגיע אל שולחן המשא ומתן. ולפעמים, הרבה לפני שהציבור מבחין בכך, הוא כבר משנה את הממשלה הבאה.

קרדיט תמונה- פלאש 90