ההימור האחרון של איראן?

על רקע חילופי המהלומות במזרח התיכון, מתברר כי מאחורי הקלעים מתנהל מאבק אסטרטגי פוליטי וכלכלי רחב בהרבה>>

דונלד טראמפ לא מיהר להתרגש מהירי האיראני האחרון. בעוד הפרשנים באולפנים מיהרו להכריז על "עידן חדש במזרח התיכון", הנשיא האמריקאי מיהר להבהיר לעולם מי בעל הבית. הוא הצהיר מיד כי יפעל למנוע מישראל להגיב בצורה שתגרור מלחמה אזורית, ובמקביל קרא לטהרן לחזור לשולחן המשא ומתן.

אלא שהמציאות בשטח סירבה ליישר קו עם הצהרות ההרגעה של הבית הלבן. למרות הלחץ הדיפלומטי הכבד מוושינגטון, צה"ל יצא לתקיפה משמעותית באיראן שפגעה במספר מטרות אסטרטגיות, ובהן מתקנים פטרוכימיים רגישים, במה שסימן את קצו של המשחק הישן והמוכר בהסלמה משמעותית, והתגובה האיראנית? לא איחרה לבוא.

המעגל הסמלי שנשבר

בעקבות הפגיעה הישראלית במפעלים הפטרוכימיים נראה כי האיראנים החליטו לשנות את המשוואה. הם כבר לא הסתפקו בירי מוגבל לעבר שטחים פתוחים או בסיסים מרוחקים כדי לצאת ידי חובה. מטחי הטילים האחרונים כוונו ישירות לעבר מרכז הארץ ולעבר מטרות תשתית וביטחון רגישות. אף שמרבית השיגורים יורטו בהצלחה על ידי מערכות ההגנה האווירית, הדיווחים על נפילות באזור השומרון הבהירו כי חוקי המשחק השתנו. איראן מוכנה להסתכן בהסלמה רחבה.

הדינמיקה המתוחה הזו מעלה שאלה כבדת משקל: האם ההנהגה בטהרן באמת מאמינה כי הממשל האמריקאי החדש-ישן בראשות טראמפ יצליח, או בכלל ירצה, לרסן את ישראל?

תשובה חלקית לשאלה זו ניתן למצוא בדברים שהבהיר טראמפ עצמו בשיחה שקיים עם כתב ה-"Financial Times". בראיון טלפוני שערך זמן קצר לאחר מטח הטילים האיראני, ניפץ הנשיא האמריקאי את האשליות לגבי חופש הפעולה המוחלט של ירושלים, והציג את התפיסה שלו, יש שיאמרו השתלטנית למדי, בצורה הברורה ביותר.

"לנתניהו לא תהיה שום ברירה אלא לקבל כל הסכם שנגיע אליו עם איראן", הצהיר טראמפ באופן נחרץ שאינו משתמע לשני פנים. כשנשאל האם התקיפות האחרונות ישנו את הקו שלו, השיב: "הוא לא קובע, אני קובע. המתקפה האיראנית לא שינתה את רצוני להשלים את המשא ומתן עם איראן. התקיפות הללו הן בעיקר רעש שלא באמת פגע בכלל. זה אחד מאותם סכסוכים שנמשכים כבר שנים".

מילים אלו חושפות את הפער התהומי בין התפיסה הביטחונית של ירושלים, הרואה באיראן איום קיומי שיש להכריעו בכוח צבאי, לבין התפיסה העסקית-אסטרטגית של טראמפ, הרואה בסכסוך בעיה שיש לנהל ולפתור באמצעות עסקאות וחתימות. מבחינת טראמפ, ישראל היא שותפה חשובה – אך היא אינה הנהגת שמנווטת את הספינה האמריקאית לעבר הסכם, בצורה כמעט אובססיבית, לפחות לפי מה שנראה כלפי חוץ.

כשטראמפ נשאל בראיון מה יעשה אם המאמצים הדיפלומטיים ייכשלו והמגעים מול טהרן יגיעו למבוי סתום, הוא לא מיהר לאיים בשיגור מפציצים או בפעולה צבאית כירורגית. במקום זאת, הוא פנה לנשק האהוב עליו ביותר: "נראה מה יקרה", אמר. "אולי ניכנס ונטפל במקומות שלא טיפלנו בהם, או שפשוט נשמור על המצור. המצור היה חזק יותר מכל מתקפה".

פנינו לאן?

נראה כי הנשק הכלכלי של ארה"ב אכן פועל בעוצמה, ונראה כי דווקא הוא דחק את איראן למבוי סתום. במשמרות המהפכה ובלשכת המנהיג העליון בטהרן מביטים בגרפים הכלכליים של ארצם ונותרים אובדי עצות. הם מבינים כי תחת משטר הסנקציות הנוכחי, השעון החול פועל לרעתם: הכלכלה האיראנית קורסת, התסיסה הפנימית גוברת, ויכולת המימון של "טבעת האש" של השלוחות האזוריות (חיזבאללה, החות'ים והמיליציות בעיראק) נשחקת במהירות.

ההסלמה הצבאית הנוכחית מצד איראן – ירי הטילים המאסיבי והנכונות לעלות מדרגה בעימות מול ישראל – אינה נובעת מתוך תחושת כוח, אלא מתוך ייאוש עמוק. זהו ניסיון איראני נואש לשבור את המצור הכלכלי באמצעות יצירת משבר צבאי חריף, וטהרן מנסה להכריח את טראמפ לבחור בין שתי חלופות קשות מבחינתו:

הסלמה צבאית כוללת באזור, תרחיש שטראמפ סולד ממנו ושעלול לגרור את ארה"ב ישירות למערכה צבאית רחבה, לפגוע בכלכלה העולמית ולהעלות את מחירי הנפט, או ויתורים כלכליים והקלה במצור, דהיינו חזרה להסכמים ומתן אוויר לנשימה לכלכלה האיראנית בתמורה לשקט ביטחוני זמני.

האסטרטגיה האיראנית מבוססת על ההנחה שטראמפ, שחרט על דגלו להימנע ממלחמות חדשות, יירתע מהאפשרות הראשונה ויבחר בשנייה. אולם, לפחות לעת עתה, נראה כי הנשיא האמריקאי מסרב להיכנע לסחיטה הצבאית ונותר נאמן לקו המצור הנוקשה שלו.

בתווך שבין הדוקטרינה הכלכלית של וושינגטון לבין חוסר האונים של טהרן, ישראל ואיראן ממשיכות לנהל משחק מסוכן של ניסוי וטעייה, כשהן בוחנות בכל יום מחדש את גבולות הגזרה האדומים על פני השטח. לאיפה זה מתפתח מכאן? נראה שלפנינו ימים לוהטים, נקווה שלא לוהטים מידי.