בשנת 1989, עם נפילת חומת ברלין וקריסת ברית המועצות שנתיים לאחר מכן, נדמה היה שארצות הברית ניצבת בפתחו של "שלום נצחי". ההיסטוריון האמריקאי פרנסיס פוקויאמה ניסח זאת אז במונח המפורסם "קץ ההיסטוריה" – הרעיון שהדמוקרטיה הליברלית המערבית ניצחה באופן סופי, והעימותים הגלובליים הגדולים מאחורינו>> אלא שבמקום עידן של שגשוג ורגיעה, המציאות טפחה על פניה של וושינגטון. שלושה עשורים מאוחר יותר, אמריקה נראית כמי שלא מפסיקה לדמם, כשהיא עוברת ממשבר צבאי אחד למשנהו, וממצב של המעצמה הנושה הגדולה בעולם לבעלת חוב עצום, מפלצתי ותופח>>
הכרוניקה של הדימום: מבוש האב ועד ביידן
מבט חטוף על ההיסטוריה המודרנית מראה שוושינגטון לא באמת חוותה רגע אחד של שקט אסטרטגי. המספרים והשנים מדברים בעד עצמם:
ג'ורג' בוש האב (1989–1993): ניהל שני משברים צבאיים מרכזיים – הפלישה לפנמה (1989) ומלחמת המפרץ הראשונה (1991) בעקבות פלישת עיראק לכווית.
ביל קלינטון (1993–2001): תקופה שנחשבה לכאורה לנינוחה, אך כללה מעורבות חמושה בלוחמה בסומליה (1993), והתערבויות צבאיות נרחבות בבלקן (בוסניה ב-1995 וקוסובו ב-1999).
ג'ורג' בוש הבן (2001–2009): בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, סחף את ארה"ב לשתי מלחמות ארוכות ויקרות להחריד – באפגניסטן (2001) ובעיראק (2003).
ברק אובמה (2009–2017): הבטיח לצאת מהמזרח התיכון, אך מצא את עצמו מוביל מבצע רחב היקף ומתמשך נגד דאעש בעיראק ובסוריה.
ג'ו ביידן (2021–2025): נגרר למלחמת פרוקסי (שליחים) מורכבת ויקרה נגד רוסיה באוקראינה, תוך העברת סיוע צבאי של עשרות מיליארדי דולרים, וכעת סיים עימות חזיתי חסר תקדים מול איראן ושלוחותיה במזרח התיכון.
המחיר של המעורבות הזו אינו רק בחיי אדם, אלא גם כלכלי. בשנת 1980, החוב הציבורי של ארה"ב עמד על כ-900 מיליארד דולר בלבד. כיום, בשנת 2026, החוב הלאומי האמריקאי חוצה את רף ה-34 טריליון דולר. אמריקה הפכה ממדינה שמממנת את העולם, למדינה שתלויה באשראי בינלאומי כדי לממן את צבאה.
אמריקאים רבים – הן מהימין הבדלני ("אמריקה תחילה") והן מהשמאל הפרוגרסיבי – מתקשים להבין את האינטרס האמריקאי לחזור שוב ושוב למלחמות הרחוקות הללו. אך בוושינגטון, ההיגיון האסטרטגי עובד אחרת. מה שהתקשורת לרוב נכשלת לתווך לציבור הוא גודל האיום האמיתי שמונח על הכף.
אסטרטגיית "הקזת הדם" של בן לאדן
כשארה"ב חגגה את נפילת ברית המועצות כניצחון המערב, היה ארגון טרור אחד שראה את הדברים באור שונה לחלוטין.
אל-קעידה – מיליציה אסלאמית קיצונית שצמחה מתוך הג'יהאדיסטים שארה"ב עצמה סייעה להם (בעקיפין ובמימון) להילחם בסובייטים באפגניסטן בשנות השמונים – זקפה את נפילת האימפריה הסובייטית לזכותה. אוסמה בן לאדן החזיק בתזה פשוטה: "אם ברית המועצות הגדולה נפלה בעקבות המאבק באפגניסטן, גם מעצמת העל השנייה, ארצות הברית, יכולה ליפול".
"אנחנו ממשיכים במדיניות הזו של הקזת דם של אמריקה עד לנקודת פשיטת רגל… כל דולר של אל-קעידה מנצח כנגד מיליון דולר של אמריקה, יחד עם אובדן מקומות עבודה." — אוסמה בן לאדן, מתוך קלטת שהפיץ
בן לאדן ידע שהכוח הצבאי הקיקיוני שלו לא יכול להכריע את הפנטגון בשדה הקרב. האסטרטגיה שלו הייתה מתוחכמת יותר: לגרור את אמריקה למלחמות בוץ יקרות, מתישות ואינסופיות באזורים נידחים, שיקיזו את דמה הכלכלי והמורלי עד שתקרוס מבפנים.
במהלך שנות התשעים, בזמן ממשל קלינטון, המדיניות האמריקאית לקתה בחוסר אסטרטגיה ברורה לעידן החדש. מול שרשרת פיגועים קטלנית של אל-קעידה – הפיגוע הראשון במגדלי התאומים (1993), הפיצוץ במתחם ח'ובאר בסעודיה (1996), פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה (1998), וההתקפה על המשחתת "קול" (2000) – תגובת ארה"ב הסתכמה בעיקר בהבלגה, ירי טילים נקודתי או טיפול משפטי.
אלא שאסון ה-11 בספטמבר 2001 שינה את המשוואה לחלוטין. בוושינגטון הבינו שאסטרטגיית ההבלגה נכשלה, ושנוצר חוק ברזל חדש: אם לא תילחם בטרור בחוץ, המלחמה תגיע אליך הביתה. באותו רגע, אמריקה קפצה ראש לתוך המלכודת שבן לאדן טמן לה.
המודל המשופר: איראן כאל-קעידה על סטרואידים
היום, הרפובליקה האסלאמית של איראן נמצאת בדיוק על אותה משוואה אסטרטגית שבה נמצא אל-קעידה בשנות התשעים, אך עם עוצמה, משאבים ויכולות גדולים בהרבה.
איראן אינה זקוקה לפיגועי טרור קיקיוניים במערב כדי לפגוע באמריקה. היא משתמשת באסטרטגיית "טבעת האש" והפרוקסי (חזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק) כדי להשיג הגמוניה מוחלטת במזרח התיכון ובאזור המפרץ.
בוושינגטון מבינים שבעולם הגיאופוליטי אין ואקום. אם ארצות הברית תרים ידיים, תתכנס בתוך עצמה ותפקיר את המזרח התיכון, התוצאה לא תהיה שלום. המרחב ייכבש מיד על ידי ציר חלופי – סין, רוסיה ואיראן – שינצל את ההזדמנות כדי לנתק את המערב מצמתי המסחר והאנרגיה החשובים בעולם, ובכך להביא לקריסת הכלכלה האמריקאית.
כעת, כשהנשיא דונלד טראמפ מנווט את המעצמה, הוא מוצא את עצמו צועד על חבל דק ומדרון חלקלק במיוחד. טראמפ, אולי יותר מקודמיו, מודע היטב למלכודת הזו.
הוא יודע שהימנעות והבלגה בנוסח קלינטון יובילו לשחיקה, לאובדן הרתעה ולסחיטה באיומים מצד טהרן. מנגד, הליכה "על כל הקופה" ופתיחה במלחמה כוללת בנוסח בוש הבן, תגשים את חזון הקזת הדם הכלכלי, ותגרור את אמריקה לבוץ עמוק שממנו לא תצא.
המטרה האמריקאית הנוכחית איננה "ניצחון" מוחלט במובן הקלאסי של כיבוש טריטוריאלי, אלא ניהול סכסוכים ודיכוי התקוממויות שמאיטות את הסדר העולמי. מבחינת הבית הלבן, העימות החזיתי האחרון מול איראן השיג את שלו – ההתקוממות התורנית דוכאה, והקווים האדומים שורטטו מחדש.
כעת, הכדור חוזר למגרש של טהרן: האם האייתוללות ימשיכו לנסות ולאתגר את ההגמוניה האמריקאית הפצועה, או שמא יבינו את מקומם האזורי וייסוגו לאחור? על השאלה הגורלית הזו, אף פרשן מדופלם בוושינגטון או במזרח התיכון עדיין לא יודע לענות.