סופו של הגוש

זה התחיל במשבר חוק הגיוס, אבל מזמן כבר לא נשאר שם. המשבר הנוכחי נוגע בשאלה הרבה יותר יסודית: האם נתניהו עדיין נתפס בעיני החרדים כנכס אסטרטגי שאין לו תחליף, או שהוא הפך למנהיג שמבקש בעיקר לשרוד – גם אם בדרך הוא שוחק עד דק את האמון של שותפיו הטבעיים ביותר.

באגודת ישראל כבר לא מסתירים את הכעס. בחלק מהחצרות הגדולות, בעיקר בגור ובויז׳ניץ, התחושה היא של מערכת יחסים שנשברה. לא עוד משבר חולף, אלא אובדן אמון כמעט מוחלט. במשך שנים ארוכות נתניהו ידע לדבר אל החרדים בשפה של שותפות גורל: הם שמרו עליו ברגעים הקשים, והוא שמר על עולם התורה. אלא שבשנה האחרונה, מבחינתם, המשוואה הזו קרסה. ההבטחות נדחו, ההתחייבויות נמרחו, והחוק שאמור היה להסדיר את מעמדם של בני הישיבות הפך לעוד חוליה בשרשרת הדחיות והתרגילים.

הכעס הזה איננו רק פוליטי. הוא רגשי. יש במפלגות החרדיות מי שמרגישים שנתניהו ראה בהם קיר ברזל שתמיד יתייצב מאחוריו, ולכן גם הרשה לעצמו לקחת אותם כמובן מאליו. כשמדברים היום עם בכירים באגודת ישראל, אפשר לשמוע לא רק תסכול – אלא כמעט רצון להעניש. להבהיר לראש הממשלה שגם ציבור ממושמע ונאמן יודע בסוף להישבר.

אלא שבאותו זמן, בתוך יהדות התורה עצמה, מתפתח מודל אחר לגמרי. דגל התורה כבר פחות מדברת בשפת ה”בלוק”. היא מזהה מציאות חדשה: החברה החרדית גדלה, האינטרסים הכלכליים שלה מסתבכים, והזיהוי האוטומטי עם הימין כבר איננו נכס מוחלט. לכן היא מנסה לבנות לעצמה עמדה חדשה – פחות מחויבת, פחות רגשית, והרבה יותר פרגמטית.

זה שינוי דרמטי במונחים חרדיים. במשך עשרות שנים החרדים ראו בעצמם חלק מגוש פוליטי ברור. עכשיו מתחיל להיווצר מודל אחר: מפלגה שמצביעה לפי אינטרס נקודתי, בלי נאמנות עיוורת למחנה כלשהו. במובן הזה, יש מי שמשווים בשיחות סגורות את ההתנהלות העתידית של דגל התורה לזו של המפלגות הערביות: תמיכה מבחוץ, משא ומתן לפי נושאים, והשתחררות מהמושג הישן של “שותפות טבעית”.

המשמעות של המהלך הזה טקטונית. אם בעבר החרדים חששו בעיקר מלהישאר מחוץ לממשלה, היום יש בתוכם מי שמתחילים להשלים עם האפשרות הזאת. הם מזכירים את השנים שלפני 1977, שבהן המפלגות החרדיות חיו באופוזיציה, שמרו על כוחן החברתי והרוחני, ולא תלו את עצם קיומן בכיסא סביב שולחן הממשלה.

ובתוך כל הסערה הזו ניצבת ש״ס – אולי המפלגה המעניינת ביותר בסיפור. אריה דרעי קורא את המפה אחרת מכולם. הוא מבין שהבייס הספרדי־מסורתי שלו נשאר ימני מאוד, אולי אפילו יותר מבעבר. הוא גם יודע שאין בצד השני מנהיג שמסוגל להעניק לציבור החרדי־ספרדי תחושת בית אמיתית. לכן, בניגוד לאגודת ישראל, ש״ס לא באמת שוקלת להפיל את מחנה הימין.

אבל גם דרעי השתנה. אם פעם ש״ס הייתה “השותפה הנאמנה” של נתניהו, היום היא דורשת להיות השותפה המובילה. בשיחות סגורות חוזר שוב ושוב אותו מסר: “רק נתניהו – אבל הפעם בתנאים שלנו”. רוצה לומר: קודם חוק הסדרה לבני הישיבות, קודם התחייבות ברורה, קודם מנגנון שמבטיח שהסיפור לא יימרח שוב חודשים ושנים – ורק אחר כך המלצה אצל הנשיא והרכבת ממשלה.

במילים אחרות, ש״ס לא רוצה להחליף את נתניהו; היא רוצה להחליף את יחסי הכוחות מולו.

ונתניהו? הוא כנראה מבין היטב את גודל האירוע. במשך שנים כוחו הגדול היה ביכולת לחבר בין עולמות מנוגדים: חרדים, ליכודניקים, ציונות דתית, מסורתיים, ליברלים־ימניים. אבל בפעם הראשונה נדמה שגם בתוך הברית החרדית עצמה מתחיל תהליך של התפרקות זהירה. לא פיצוץ גדול, אלא סדקים קטנים של חוסר אמון.

החרדים עדיין יודעים שאין להם בית פוליטי טבעי אחר. הם גם לא ממהרים להתחבק עם המרכז־שמאל. אבל משהו עמוק ביחסים השתנה. פחות רגש, פחות נאמנות עיוורת, פחות אמונה שמישהו ישמור עליהם בלי שהם יפעילו כוח אמיתי.

ואולי זו התמונה המדויקת ביותר של הרגע הפוליטי הנוכחי: הציבור החרדי לא נפרד מנתניהו – אבל הוא כבר לא מוכן להיות מובל אחריו בעיניים עצומות. אחרי שנים שבהן הלך אחריו כמעט אוטומטית, הוא מתחיל לדרוש דבר פשוט בהרבה: לא עוד הבטחות. רק מעשים.

קרדיט- פלאש 90