הוא הפך לתופעה. באמצעות כמה דמויות מונפשות מצליח אבי לוקוב להציב מראה בועטת לתופעות מעניינות בתוככי הציבור החרדי | הוא נעזר באמצעים טכנולוגיים, אבל על הקול האישי הוא לא מוותר בשום פנים ואופן | עכשיו הוא מתיישב לכתוב את הדמות שלו, הפעם ברצינות
צילום: אריאל אוחנה
רק תראו אותו, וכבר תחייכו. יש לו מראה מוקפד משהו, וגם קצת שלעפער. ניחוח של קלילות מרחף מדמותו ומשהו במבט שלו משדר שהחיים, לא משנה איך ומה, די כיפיים. ולא, לא תצליחו לשכנע אותו שאם אתה לובש מגבעת או שטריימל, בעקיטשע או מקטורן, הם יהיו סוד השמחה.
"לכל אחד יש כיף שלו".
כששאלתי אותו איפה הוא רוצה לשבת לשוחח, הייתי בטוח שהסטודיו הנודע יארח אותנו. התפלאתי לשמוע שהוא מבכר את הנוף בחוץ. "יש לנו פה נחל, פארקים, גינות. באופן כללי תמצא אותי שם הרבה". למה הוא כל כך אוהב את הנוף הירוק של רפתות אחיסמך והנחל החוצץ בין המושב לשכונה הנקראת על שמו? "שם אני מקבל השראות. כל שרטוט קולע, קליפ שמתפוצץ, ההברקות הטובות ביותר – כולם מתחילים פה. על הסלע ליד העץ מול הנחל השוצף".
עוד לפני שאני מספיק להבין, אבי לוקוב מרים מולי מצלמה.
"לא אכפת לך שננסה עליך משהו בספונטניות, נכון?" והנה, בתוך מספר שניות כבר מופיעה קריקטורה ראשונית בדמותו של עבדכם הנאמן והדמות של ינקלביץ', כלומר לוקוב בקולו המהוקצע, מתחילה לנהל עם הקריקטורה של שלמה מפגש שלם.
הוא מעיר לה על צבע החולצה (נראה כמו מחברת חשבון, מה זה?), אבל אומר שזה בסדר כי גם אבא שלו וסבא שלו, משני הצדדים, לובשים צבעוני. ינקלביץ' גם טוען שהוא ממש אוהב את הכתבות ב'משפחה' ושהן מחזקות אותו מאוד, ובסוף קריקטורת שלמה גם מונחית לשאול איזה מסר יש לינקלביץ' לשלוח לעם ישראל המחכה למוצא פיו.
וינקלביץ' עונה בלי להתבלבל: "שהאנשים יפסיקו להכין משלוח מונעס בבית! אל תביאו לי דברים שאנשים אפו לבד, אני לא מכניס את זה הביתה. תקנו דברים מוכנים בקופסאות שאפשר לשמור גם אחרי פסח".
שלמה הקריקטורה, המנותק לחלוטין משלמה האמיתי שלא מפסיק לצחוק על הספסל, שואל לסיום בשיא הרצינות אם לינקלביץ' יש טריק כיצד להיות בשמחה – בכל זאת פורים – וינקלביץ', כמובן, מעניק מיהלומי החן שלו מכל הלב:
"מה רע לנו? אנחנו לא מתגייסים, לומדים כל היום, לובשים שחור-לבן ולא צריכים לבזבז זמן בבוקר לבחור בגדים. מי שלובש צבעוני – השמש כבר תדאג להוריד לו את הצבע עד שיהיה שחור-לבן כמו הסבא שלו".
חשבתם שסיימנו? זו רק ההתחלה.
מנען לחסידות גור
תכירו: אבי לוקוב, קובע עיתים לתורה בבקרים, יוצר תוכן ייחודי המשמח את לבבות ישראל בשאר היום. והוא אפילו עוד לא בן ארבעים. "אני בן ארבעים חסר אחת", הוא מחווה את ידו במבט מבודר, בפרפרזה לל"ט מלאכות שבת בגמרא.
כדי להבין את המבט הציני או המשועשע של אבי לוקוב על העולם בכלל ועל העולם החרדי בפרט, צריך, כמו תמיד, לחזור אל השורשים, לבית שבו הכל התחיל. לוקוב הוא תוצר של חיבור לא שגרתי בין דור הקיבוצים של פעם למגזר החרדי של היום ולא צריך לחפור מדי עמוק בשביל לגלות עד כמה.
הכל מתחיל בסיפור חיים של אביו שגדל באחד המעוזים המובהקים של מפא"י ההיסטורית. "אבא שלי חזר בתשובה בגיל ארבעים", מספר לוקוב בזמן שאנחנו משקיפים על הנוף. "הוא גדל בקיבוץ נען. זה קיבוץ ותיק של מפא"י, מי שמכיר יודע. אני נולדתי אחרי כל המהפך הזה וחוויתי מקרוב את הדיסוננס בין אורות החזרה לחיק היהדות לבין המציאות שלא תמיד מתכתבת עם זה".
הוא עצמו גדל כילד וכנער מתבגר בעיר העברית הראשונה. העובדה שגדל בלב העיר תל אביב, רחוק מהריכוזים החרדיים הקלאסיים, כמו גם העובדה שלהוריו היו לא מעט מושגים מהעולם "החיצון", עיצבה את הזהות שלו כמי שמסתכל על המערכת קצת מהצד.
"אני סוג של אאוטסיידר", הוא מגדיר את עצמו. "למדתי בחיידר בעלזא בתל אביב, אבל תמיד היה שם משהו אחר. גדלתי בחסידות גור, אבל אני דור שני לגמרי לחזרה בתשובה. זה אומר שאתה לא עושה דברים רק בגלל שככה אבא שלך עשה, אלא בגלל שבחרת בהם. אצל חוזרים בתשובה הכל מהותי, הכל עובר דרך הבחירה וההבנה".
הבחירה בחסידות גור נראית במבט ראשון ניגוד גמור לאופי החופשי של אב שגדל בקיבוץ, אבל לוקוב מסביר שהמניע היה דווקא הצורך במרחב אישי נגד הממסד הליטאי של אותם ימים.
"אבא שלי חזר בתשובה ולא היה קשור לקהילה ספציפית בהתחלה", הוא משחזר. "הוא היה אצל הליטאים, בקהילה של רב מסוים, אבל הוא ברח משם כי הוא לא אהב שאומרים לו מה לעשות. הוא לא סבל שמעירים לו שהוא לומד בזמן התפילה או שמסבירים לו איך בדיוק ליטול ידיים ואיך לנגב. הוא פשוט לא אהב שמנהלים אותו ומסבירים לו מה לעשות בכל רגע. בסוף הוא מצא את המקום שלו בגור. אצלי זה פחות הלך".
לוקוב מחייך (הוא מחייך כל הזמן, למען האמת). הוא נזכר בשנים ההן בתוך המערכת הנוקשה של הישיבות. "הייתי בישיבה של גור שנתיים, אבל שם גם התחיל אצלי תהליך של התמרדות. יש מי שיקרא לזה חיפוש עצמי, תלוי איך מסתכלים. התחלתי לשאול שאלות, לא ממקום של התרסה. פשוט הרגשתי שזה לא מתיישב לי עד הסוף. השתלבתי שם חברתית לא רע, אבל משהו בפנים תמיד רצה יותר.
"הייתה לי סקרנות טבעית ובמסגרת ההיא זה פשוט לא היה יכול לקרות. הרגשתי שהשטנץ הגוראי, שבמבט לאחור אני יודע שהיה אפרורי מדי בשבילי, פשוט לא מתאים לנפש שלי. מי שמסתדר עם זה לא יבין".
ההתנגשות בין הסקרנות האישית למסגרת הקשיחה הובילה בסופו של דבר, כמו הרבה פעמים, לפיצוץ. "בסוף פשוט נפלטתי משם", הוא אומר. "ניסיתי עוד כמה מקומות. הייתי תקופה בישיבה כלל חסידית ושוב ניסיתי לחזור לגור, אבל לא החזקתי מעמד. בשלב מסוים מישהו, שהיה לו קשר עם ההנהלה, דאג שאצא משם סופית, בגלל שיחה שלא מצאה חן בעיניהם. ככה מצאתי את עצמי מחוץ למסלול הרגיל".
משם הייתה הדרך למוסדות לנוער נושר קצרה, תקופה שנמשכה שלוש שנים. "כשאני מדבר על מוסדות חינוך, אני יודע בדיוק על מה אני מדבר", הוא מסכם. "ראיתי את המקומות שבהם המערכת לא יודעת להכיל ילד קצת אחר, ילד שרוצה לשאול. זה לא פצע פתוח, זו לא טראומה, אבל זו בהחלט הבנה עמוקה שצריך לעשות דברים בצורה שונה".
הצ'יזבטים של AI
לפני שננסה להבין מה מפריע לאבי לוקוב, שגרם לו להרים את המכחול הווירטואלי ולשרטט את הנקודות הרגישות שאותן הוא מפיץ בקריקטורות וקליפים, מעניין לעקוב אחר המשך המסלול שלו מהחתונה ועד הלום.
מתברר שלֵייבֶּעדִיגֶער הוא תמיד היה.
"כשהוחלט שאתחיל בשירות צבאי הגעתי לחיל חינוך, לא פחות ולא יותר". בהתחשב בעובדה שאחת הבעיות העיקריות של הציבור החרדי עם שירות צבאי נובעת מאותו חיל חינוך, הרי שהמציאות שאבי לוקוב בכבודו ובעצמו היה פקיד בחיל מן המניין היא כשלעצמה גרוטסקית במיוחד. והיא עוד כלום לעומת החילונים המסכנים ששמעו מפיו סיפורי אימה במשך כמעט שנתיים.
כפי שאתם בוודאי מבינים ללוקוב יש דמיון פורה במיוחד, ואנשים מסוגו הפוגשים מאזינים אדוקים שבולעים את סיפוריהם בשקיקה, יהיו מתכון בטוח לחגיגת צ'יזבטים עסיסיים בשבילם. "אם תפגשו חילוני בוויכוח שיטען בלהט שליד קריית ספר יש בקעת עצמות שאליה מגיעים אוטובוסים מלאים בילדים שהרעב'ס החליטו שהם לא מתנהגים יפה – יש מצב שזה באשמתי", הוא אומר בבדיחות.
זה כמובן לא נגמר שם. למעשה זה רק התחיל. "כשהיינו מתאמנים ברימונים ובנשק הייתי מספר להם שגם אצלנו בישיבות, בין הסדרים, אנחנו מתאמנים בהשלכת רימונים למקרה של מצבי חירום. הם היו כל כך תלושים ומנותקים שהם פשוט קנו כל סיפור שמכרתי להם. היה מדהים לראות שהדימוי של החרדי בעיניים שלהם כל כך רחוק מהמציאות".
אחרי הפרק הצבאי ושובל חילונים המומים במיוחד חזר לוקוב למגרש המוכר, כלומר לחממה החרדית, מזווית אחרת. הוא חזר למוסד שבו למד, הפעם בתור מדריך. "עבדתי שם הרבה שנים", הוא משחזר. "בהתחלה הייתי המדריך שלוקח את התלמידים בצהריים לשחק בכדור או מלמד אותם קצת הגנה עצמית. הייתי שם חמש-שש שנים, עד שהחלטתי שאני חייב להתקדם קצת".
התחנה הבאה במסלול שלו הייתה רחוקה מאוד מהעולם הדיגיטלי או היצירתי. שנים ארוכות עבד לוקוב בעבודה פיזית מאומצת ב'יד שרה', מנצל את הכוחות הפיזיים שחנן אותו בהם הבורא. "הייתי מוביל מיטות של בית חולים, עובד קשה עם הידיים, מעמיס ופורק", הוא מספר. "אלו היו שנים של עבודה פיזית לגמרי".
לצד העבודה הסיזיפית הראש של אבי לוקוב תמיד חיפש את השלב הבא. "תוך כדי העבודה ב'יד שרה' החלטתי ללכת ללמוד מקצוע. למדתי הנדסאי בניין ועבדתי בתחום כמה שנים במשרד באזור השרון. זה היה מקצוע מסודר, רציני. אבל התשוקה למשהו אחר תמיד הייתה שם".
ואז שטפה מהפכת AI את העולם.
למען האמת, החיבור בין הכישרון האומנותי שירש מאביו לבין הכלים הטכנולוגיים של העידן החדש, הגיע כמעט במקרה. "תמיד הייתה לי תשוקה לציור בגלל אבא שלי", אבי מסביר, "אבל הייתה לי בעיה אחת: אני לא באמת יודע לצייר טוב ביד. כשהתחילו לצאת המודלים הראשונים של AI, שיצרו תמונות לפי פקודות, פתאום הבנתי שזה המכחול שלי. גיליתי שאני יכול להוציא את מה שיש לי בראש אל המסך בלי להחזיק עיפרון ביד".
ההתחלה הייתה קטנה יחסית – קריקטורות חרדיות בסיטואציות שונות ומשחקי מילים ויזואליים. "לפני בערך שנה החלטתי לעשות את הצעד", הוא אומר. "עזבתי את העבודה המסודרת כהנדסאי והחלטתי להתעסק רק בזה. המודלים התקדמו בשנה האחרונה בקצב גבוה ביותר ופתאום הגעתי לשלב שאפשר לעשות דברים שלא שיערום אבותינו. לא רק תמונות, אלא קליפים שלמים עם עקביות ודמויות שמרגישות אמיתיות לגמרי".
הדמויות שיוצרות ביקורת
למרות שהחדשנות הטכנולוגית והכלים המתקדמים הביאו לכך שהמשרד של לוקוב כולל בעיקר שולחן, מחשב, עכבר ומסך, את ההשראה האמיתית הוא לא שואב מאלגוריתמים, אלא מהחיכוך היום יומי בהווי הרחוב החרדי.
"כל בוקר אני נמצא בבית המדרש ושם בעצם נמצאת המעבדה שלי", מסביר לוקוב. "משם מגיעים החומרים הכי טובים. שם אני בודק את השטח. אני יכול לבוא ולזרוק שאלה לחבר'ה, נגיד: 'מה היית אומר אם מישהו היה מציע לך עכשיו כרטיס להגרלה על דירה?' אני עובר אחד אחד ושומע הכל: בעיות הלכתיות, שאלות מוסריות, טענות חינוכיות. בבית המדרש פשוט דופקים לך מלא שאלות על כל דבר: מי עשה את זה? איפה זה? למה זה? משם יוצאים התסריטים הכי טובים שלי. אם צריך, הולכים לעשות קצת השלמות במכולת, בגינה. תהיו בטוחים שהסיטואציות הכי בנאליות ביום יום, הן אלו שמנפיקות את השארפים המוצלחים".
וכאן אנחנו מגיעים למה שמדליק אותו באמת ומוצא את דרכו אל מצעד הקריקטורות המונפשות שהוא יוצר. לוקוב הוא לא רק סטיריקן, הוא אדם שמביט בהוויה שלנו, של הציבור, ואת הדברים שאנחנו צוחקים עליהם, ולפעמים קצת בוכים עליהם מפעם לפעם, דווקא שם הוא יודע לתת מסגרת משעשעת ולהציף את הנושא בעדינות ובמילתא דבדיחותא.
"לפעמים דברים שמחייבים שינוי עמוק הם דברים שאנחנו לא יכולים לדבר עליהם בצורה מסודרת. אנחנו ציבור של כללים, של גדרים, של סְ'פַּאסְט נִישְׁט, ודווקא הקריקטורות יכולות לקחת נושאים מורכבים ולהעניק להם זווית ייחודית, זווית קלילה, ובעיקר לתת נקודה למחשבה".
אתה מנסה לתקן את הציבור?
"חלילה", משיב לוקוב. "אני לא מתיימר לתקן אף אחד. קטונתי. אני כן רואה חשיבות להציף את הדברים ולחשוב עליהם במקום לטאטא אותם מתחת לספה.
"קח למשל את הנושא של מוסדות החינוך", הוא אומר, ומשתמש בדוגמה האולטימטיבית שתופסת כר נרחב מהיצירה שלו. "לדעתי, מוסדות החינוך צריכים להיות הדבר הכי מטופח שלנו, הרב'ס שלנו צריכים להיות הכי תותחים שיש, שמשתכרים 25,000 שקל בחודש. הרי בסוף אתה מפקיד את המצווה הכי חשובה שלך, לימוד תורה של הילד שלך, בידיים של המלמד. זה חייב להיות הבן אדם הכי מוכשר שיש. היום יש התקדמות בכל מיני נושאים חינוכיים. יודעים למשל לזהות דיסלקציה או ADHD ולא סתם דופקים מכות כמו פעם, אבל יש עוד דרך ארוכה. אני הרבה פעמים נוגע בכל מיני תופעות מהסוג הזה, גם במוסדות חינוך אבל לא רק, שמרוב שמתעסקים בטפל ובחיצוניות שוכחים את עיקר העיקרים.
"אם היו מקדישים רבע מהמלחמות של מי ייכנס לחיידר או לסמינר ומשקיעים את האנרגיות בהעלאת שכר הרב'ס, אני מאמין שהמצב היה הרבה יותר טוב".
ואם כבר דיברנו על להכניס להכא ולהתם ואת מי, אחת הנקודות שהכי מטרידות אותו היא הניסיון להכניס את כל הילדים לאותה תבנית בדיוק. "כפי שאמרתי, אני לא מתיימר לקבוע מה נכון ומה לא. באתי מעולם שידעו להעריך ילדים על כל מיני הכישרונות שהיו להם וכמובן שאני רוצה בכל מאודי שילד שמצליח בלימוד יתוגמל מבחינה חברתית ומערכתית. אבל מה עם מי שהראש שלו פחות בנוי ללימוד רציף ויש לו כישרונות יצירה אחרים? האם הוא צריך להיות החלש של הכיתה? אלה שאלות שאני מציף. אני לא בעמדה של לתת תשובות, כי מי אני ומה אני. אבל לחשוב על הנושא זה גם אופציה".
הנושא הכי מגזרי שיכול להיות, בדמות ההפרדה הקשוחה בין ליטאים, חסידים וספרדים – עולה לא פעם ביצירות שלו, בדרך כלל עם עקיצה מכוונת. "אני לא מבין את החלוקה הזו לקבוצות כשההבדלים כבר הופכים לחיצוניים בלבד. הכובע הזה, למשל, הוא מותג. זה הרבה מעבר לפריט לבוש. זה סמל של 'אנחנו' ו'הם'. הייתי שמח שנדע שאין באמת הבדל ביניהם. בסוף זה הכל תפאורה והעיקר הוא מה שקורה בפנים".
כל הנושאים האלו הם מבחינתו נושאים שוליים. העיקר בעיניו הוא להשפיע עם תוכן אמיתי, למשל דברים הקשורים לדף היומי או לחומרי לימוד של ילדים שיעזרו להם להתחבר ללימוד. "בסוף, כשאתה מבין איזו השפעה אתה יכול ליצור בדבר שנראה מאוד רדוד וקליל, השאיפה שלי היא לרתום את זה בשביל להשפיע בדברים הכי גבוהים ומועילים שיכולים להיות".
התוכן בסוף מנצח
רבים בטוחים שמאחורי כל הפקה של לוקוב עומד אולפן משוכלל וצוות, אבל המציאות פשוטה בהרבה: מחשב, עכבר והרבה מאוד שעות. "אם עולה לי רעיון עכשיו, בתוך שעה יכול להיות קליפ מוכן", הוא אומר וזה בהחלט מפתיע. העבודה הטכנית כוללת חיתוך הקלטות, סנכרון הדיבוב והנפשה של הדמויות, אבל הלב של היצירה נמצא בכתיבה, בתסריט שמאגד את הסיטואציות שכולנו חיים לכדי הנפשה חיה.
בכל הקשור לשורת מנועי AI שעומדים לרשותו, בסוף גם לוקוב כבר התחבר והתרגל לעבוד עם מודל מסוים שמדבר איתו באותה שפה. "הצורה שכולנו התרגלנו לעבוד לצד האלגוריתמים הללו היא מרתקת בעיניי", הוא אומר. "זה כמו קולגה, אולי עוזר קבוע, שנהפך לחלק בלתי נפרד ממך. אני למשל עובד הרבה עם chatGPT. הוא מבין אותי כבר, הוא בנה מודל של הראש שלי ואני לא צריך להסביר לו הרבה. לפעמים הוא אפילו שולף איזו בדיחה לא רעה בכלל, אבל זה כמובן לא אומר כלום. גם הכלים האחרים, לפי מה שאני שומע, נותנים פייט לא רע בכלל".
איך אתה רואה את העולם שלנו שנהפך מקצה לקצה?
"לדעתי זה שינוי מבורך. AI לא באמת יכול להחליף אותך. הוא יכול לשדרג אותך, לזרז אותך, לדייק אותך, אבל הוא לעולם לא יוכל לעשות משהו מקורי באמת. ככל שעובדים יותר עם AI מבינים שזו האמת. ולאלה שחוששים למקום עבודתם, אני אמליץ לכם מה שאמר לי איש חכם: AI לא יחליף אתכם, אבל אנשים שיודעים להשתמש ב־AI – כן".
עם כל הכלים המשוכללים והמשודרגים, על דבר אחד לוקוב לא מוכן לוותר: הקול האנושי. "לי לצערי יש רק שלושה קולות שאני שולט בהם טוב ואני מקריין בעצמי", הוא מסביר. "עיוותי קול של AI מאבדים את הניואנסים כשיש יותר מדי חיות בדיבור, כשמישהו צועק או לוחש. זה פשוט מאבד את זה". הוא ניסה בעבר לעבוד עם קריינים או כותבים אחרים, אבל גילה שקשה מאוד להסביר לאדם חיצוני את הניואנס המדויק, את הגמגום המכוון או את צורת ההגשה של השאלה שיוצרת את הקסם. האם כותב השורות הצליח במשימה? את זה נדע בעוד כמה שעות, שאז נקריין דו שיח ער על המצב הקשה של ינקלביץ' בפורים, היות שהוא לא הצליח למצוא שום חומרע להתהדר בה השנה והזמן קצר והמלאכה מרובה.
כך או כך, אבי לוקוב טוען שלמרות עידן AI והכלים הווירטואליים, הקליפים שהכי תופסים הם אלו שיש להם ערך מוסף אמיתי. "קליפים שמצליחים באמת הם אלו שיש בהם תוכן מהותי, משהו תורני או שאלה חזקה שמוצגת בצורה מעניינת. זה מוכיח בעיניי שגם בעידן הבינה המלאכותית המקור והתוכן הם שמנצחים".
הכל תפאורה
אנחנו חוזרים מהנחל לכיוון שכונת אחיסמך. כשאני שואל אותו איזה מסר יש לו לאבי (לא ינקלביץ', אלא אבי האמיתי, לוקוב) להגיד לעם היושב בציון, הוא חוזר לנקודה הכי בסיסית שליוותה את כל השיחה.
"פורים הוא חג של הנהגת ההסתר. ההסתרה שבתוך ההסתרה בכל פרט קטן. רק כשעושים זום אאוט רואים את התמונה הגדולה ומבינים הכל, את הפנימיות של הדברים. את הבפנוכו של הבפנוכו. הייתי שמח שיגיע היום שבו נדע שאין באמת הבדל בינינו", הוא מסכם. "אנחנו יכולים ללבוש בגדים כאלו ובגדים כאלו, כובע כזה וזקן כזה, אבל בסוף הכל תפאורה. מה שבאמת קובע זה מה שקורה בפנים. בתוך הנשמה. אם נבין את זה אולי נצליח להתרכז בעיקר במקום בטפל, והלוואי שאני את חלקי אזכה לעשות בצורה שלמה".
