בידוד בלב ים, בירוקרטיה של השלטונות בוונציה ותרומות של פילנתרופים יהודים מאיטליה | כך נולד אחד החיבורים הכי חשובים בארון הספרים היהודי | לקראת יום ההילולה של רבנו ה'אור החיים' הקדוש, נועדנו לשיחה מרתקת עם הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ, ריש 'מתיבתא – עוז והדר' ומחבר הביאור הפופולרי "מאורי אור' ו'מאורי החיים' | על הדרך נחשף סיפור ההשראה המשפחתי וגם נס ההצלה של אחד מהתומכים של עולם התורה | להתהלך בארצות החיים
תנועה בכביש החוף האיטלקי האטה. מאות נהגים סקרנים הורידו את הרגל מהדוושה וניסו להבין את המחזה המוזר, שהתחולל באותו בוקר ליד המרינה של ליוורנו. מיניבוס תיירים נעצר ליד הגדר ומתוכו יצאה משלחת רבנים נכבדה, בידיהם ספרים ודפים והם מתבוננים בהתרגשות.
מה לרבנים יהודים ולשורת יאכטות פאר של אצולת ההון האיטלקית?
הם הגיעו באותו בוקר מארץ ישראל ונעמדו על הגדר, שמתחתיה שצפו גלי הים התיכון. אבל מבטם היה נעוץ במבצר העתיק שממול. רב הדור צורה הצביע על סדק גדול שחוצה את האבנים העתיקות, ולחש בהתרגשות: "הנה זה".
קשה להסביר רגש היסטורי, אבל אצל הרב הצעיר לא מדובר בהיסטוריה כלל וכלל, אלא במפעל חיים שוקק.
"גלולה של אור שמסוגלת להפוך כל לב". הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ בשיחה ל'משפחה'
"כאן", הוא מצביע על ראש המצודה העתיקה, "ישב הרבי של כלל ישראל ועסק בתורה בקדושה ובטהרה".
למרות שהדרשה שאנחנו שומעים ליד הגלים השוצפים נאמרת באידיש, הסיפור שלנו מתחיל במרוקו שלפני כשלוש מאות שנים. 'הרבי של כלל ישראל', הוא חכם מרוקאי צעיר, שמסתבך בשורה של צרות. פשיטת רגל משפחתית, רדיפות, התנגדויות ורעב אזורי כבד.
אותו חכם, ששמו לא מפורסם עוד מחוץ לאזור, מקבל החלטה: לעלות לארץ ישראל. אלא, שבדרך, לפני שהוא יגיע לירושלים ויטביע בה חותם לדורות, יש לו משימה נוספת: להדפיס את ספריו ולשנות את מפת הספרות התורנית.
במקום לעשות את הדרך הקצרה לארץ ישראל, הוא בוחר בדרך הארוכה והמסוכנת. לימים הוא יספר על המסע המפחיד הזה בהקדמת ספרו: "ואזרתי כגבר חלציי, וסיכנתי בעצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו".
הוא עובר באלג'ריה וממנה הוא חוצה את הים התיכון לכיוון אירופה. היעד שלו ברור: איטליה. כאן יש בתי דפוס משוכללים. וכאן הוא גם מקווה להשיג עזרה במימון ההוצאות. יש קהילה יהודית אחת שיכולה לעזור לו במשימה: קהילת ליוורנו.
כדי להבין משהו על העיר ליוורנו היהודית, צריכים לעלות שוב למיניבוס ולנסוע אל מרכז העיר. שם, במקום מסתורי, שוכן הארכיון של הקהילה העתיקה. כדי להציץ במסמכים כאן, יש צורך בהפעלת קשרים ובידיעת שפות רבות.
הקהילה כאן היא אחת הקהילות החזקות והעצמאיות ביותר שהיו בהיסטוריה היהודית. המיקום של העיר, בזווית העליונה של המגף האיטלקי, הפך אותה לאחד משערי הכניסה לאירופה. לכאן הגיעו סחורות מכל העולם, ומי ששלטו בנמל באותם ימים היו יהודים, צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו בכל המוקדים הכלכליים של אירופה וניהלו רשת סחר־ימי שהקיפה את כל הים התיכון.
רוב הספינות כאן היו בבעלות יהודית. בתחכום פוליטי ובעזרת לא מעט שוחד לקופתם של השליטים, נסיכי טוסקנה, הם הפכו לבעלי בתים האזוריים. עד כדי כך הם היו עוצמתיים, שהם אפילו יצרו מאזן אימה מול שודדי הים ששרצו באזור. אלו ידעו שכאשר הם תופסים יהודי ברשתם, הקהילה בליוורנו תעשה הכל כדי לשחרר אותו.
מעניין שהעושר והעוצמה הפוליטית לא סנוורו את יהודי ליוורנו. הם נותרו נאמנים לד' ולתורתו ובעיקר אהבו תלמידי חכמים וסייעו למחברי ספרים מכל העולם. עד היום, אם תשוטטו במרחבי ליוורנו, שכבר מזמן איבדה את יוקרתה והפכה לפנינת תיירות ומלונות, תוכלו למצוא שרידים לתקופה המפוארת: לא רק בית עלמין יהודי שבו טמונים ענקי עולם, אלא אפילו הכיכר המרכזית בעיר קרויה על שמו של אחד החכמים היהודים שפעלו כאן.
זו בדיוק הסיבה שהביאה את החכם המרוקאי, שהיום כולנו מכירים בתואר 'רבנו אור החיים הקדוש זי"ע' לעשות את הדרך לליוורנו. כאן הוא ביקש להדפיס את ספרו הקדוש. מכאן החל האור הגדול להתפשט.
אלא שהדרך לא הייתה פשוטה. ליוורנו המודרנית שמרה מאוד על היגיינה. הרבה שנים לפני שמישהו שמע את המילה קורונה, כאן כבר ידעו שאנשים ממדינות אחרות עלולים להביא איתם מחלות מדבקות. בדיוק למטרה זו נבנה המבצר האדום שמולנו. ה'לאזאריטו'.
כל ספינה שהגיעה ממדינה אחרת נאלצה לעצור כאן. הנוסעים כולם ירדו לבידוד לתקופה לא קצרה, עד שיהיה ברור שהם לא נושאים עימם שום מחלה מסתורית. וזה בדיוק מה שקרה בשלהי חודש אייר תצ"ט (1739), כשהגיע לכאן רבנו חיים בן עטר עם שתי נשותיו, מרת פאצוניה ומרת אסתר (שאותה נשא 'אור החיים' לאחר שלא נפקד בבנים מאשתו הראשונה. בני מרוקו פטורים היו מ'חרם דרבנו גרשום'), ושני תלמידיו רבי דוד חסאן ורבי שם טוב גבאי.
תקופת הבידוד לא הבהילה את בעל 'אור החיים'. בכל מקום שבו הוא ישב, תורתו עימו. מי שנלחצו היו דווקא בני הקהילה היהודית בליוורנו, שפתאום התעדכנו על הבשורה "שבא במחננו קדוש, החכם השלם הרב הכולל כמוהר"ר חיים בן עטר, עם ב' נשיו וב' תלמידיו", כמו שמעיד אחד מעשירי הקהילה וחכמיה, רבי משה פרנקו.
מה שיותר מפתיע הוא שתאריך השחרור מהבידוד חל בעיצומו של חג השבועות. "וביום טוב של חג… ירדו מ'לאזאריטו' ובאו לבית הכנסת. וכבר יצא שמו (של 'אור החיים') בכל העולם מחסידותו ומרוב חכמתו".
יש עוד הרבה מה לספר על ה'לאזארטו' הזה. למשל: כמה שנים מאוחר יותר הגיע לכאן תלמידו של 'אור החיים', רבנו החיד"א. גם הוא הוכנס לכאן לתקופה. הוא ישב בלי ספרים, אך זה לא הפריע לו לכתוב כאן את אחד החיבורים המרתקים בעולם היהדות: אנציקלופדיית 'שם הגדולים'.
אך עכשיו, משלחת הרבנים ממהרת להגיע אל ארכיון הכתבים העתיקים של הקהילה. יש להם הרבה כתבים לפענח, הרבה כתבי יד – שעוד עשויים להאיר את עיני ישראל.
* * *
כבר חלפו כמה שנים מאז אותו ביקור בלתי נשכח בליוורנו. אבל עכשיו, רגעים לפני יום ההילולה המאתיים ושמונים של רבנו 'אור החיים' זי"ע, כאשר רבבות אלפי יהודים מכל הגלובוס עומדים להשתטח על הציון הקדוש במרומי הר הזיתים, אני מבקש לשוחח עם מי שעמד אז בראש המשלחת, ומי שכבר יותר משלושה עשורים מוסר את נפשו להפיץ את תורת 'אור החיים' בעולם: הגאון רבי מנחם מנדל פומרנץ, מחבר הביאור המפורסם 'מאורי אור' שפיתח והנגיש את תורת ה'אור החיים' לאלפי יהודים.
בכל רחבי העולם מכירים את הגרמ"מ פומרנץ, בעיקר על שם האימפריה התורנית המפוארת שהוא עומד בראשותה: ממלכת התורה 'עוז והדר' ופרויקט 'מתיבתא' שמבאר את כל הש"ס. רק בודדים יודעים שבעצם כל המהפכה התורנית המפוארת הזו הרבה מהספרים המהודרים שניצבים בלשכתו, כולם נזקפים לזכותו של 'אור החיים', ויש לו גם בשורה חשובה לכל קורא בעולם שמחפש להצליח בחיים.
בואו נצא לחפש קצת אור לחיים.
הסודות של סבא
זה כנראה אחד הסיפורים הכי גדולים שהתרחשו בעולם הכתיבה התורנית מאז ומעולם: באותם ימים מסתובב הגאון רבי יהושע לייפר, נשיא מכון 'עוז והדר', שבאותם ימים עיצב מחדש את דף הגמרא היהודי, וחיפש מישהו שיעזור לו להגשים חלום: להוציא מחדש חומש 'מקראות גדולות' עם פירוש 'אור החיים'.
כמה עורכים מפורסמים הגישו הצעות עריכה, אך זה לא היה הדבר שאותו הוא ביקש. ואז מישהו סיפר לו על אברך כולל צעיר שזה עתה נישא. "קראתי כמה קובצי שיעורים שהוא ערך בבחרותו", הוא סיפר. "יש לו יכולת מיוחדת להגיש ולבאר חומרים מורכבים בשפה קלילה".
כמה ימים לאחר מכן כבר קיבל הרב לייפר טיוטה של ביאור שכתב האברך צעיר על 'אור החיים' הקדוש. זה מה שהוא חיפש. עוד באותו לילה התקשר הטלפון ממונסי. וכל השאר, כמו שנהוג לו
המבצר שהפך למקום תורה. הלאזארטו בחופי ליוורנו
מר, היסטוריה. כיום האברך ניצב בראש האימפריה של המכון בארץ.
תוך כמה שנים הגיעו לעולם עשרה כרכים מפוארים של חומש עם 'אור החיים' המבואר; ואחריהם הופיעו עוד ועוד ספרים. כל ארון הספרים היהודי השתנה לנגד העיניים. עשרות כרכי 'מתיבתא' מבארים את כל הש"ס וה'שולחן ערוך'; עשרות ספרי חסידות קיבלו גם הם מהדורות מבוארות, עד שכבר נהוג להתבדח ש'עוז והדר' חייבים להתחיל לייצר גם ארונות ספרים.
ולא, לא מדובר בסיפור 'אקזיט' תורני אישי, אלא בהבטחה. "בדורנו", הוא אומר, "עלוני הצדקה כבר שחקו את המילה 'סגולה'. כשאתה מתחיל לספר 'מופת', אנשים מנמנמים. אבל באופן אישי, אין כמעט יום שאני לא נתקל בסיפור מדהים שקשור איכשהו ל'אור החיים' הקדוש. אני מציע לכל קורא לנסות את זה בעצמו".
יש לכך גם סיבה. "מי שמכיר את סיפור חייו של 'אור החיים' הקדוש יודע שכמעט כל חייו הוא סבל מרורות. הוא עצמו לא ראה יום טוב בחייו. הוא סבל עוני, רדיפות, בנים לא היו לו וגם מנוחה לא הייתה לו. איך אמר פעם הרבי מסקווירא זצ"ל: 'מי שטעם פעם אחת את טעמה של כוס תה, לא יכול לכתוב מילים קדושות שכאלו!'
"ואת כל הטוב והשפע שהגיע ל'אור החיים' הוא טמן והשקיע בתוך אותיות חיבורו. אדם שלומד בספר, חוץ מעוצמות של חיזוק רוחני שהוא מקבל, הוא גם זוכה לאין סוף מתנות. את הזכות לצאצאים, ש'אור החיים' לא זכה לה, הוא טמן בספרו; את הפרנסה שהוא כל כך סבל ממנה – הוא גם השאיר בספרו; ומעל הכל – את מנוחת הנפש".
עוד נחזור אל 'אור החיים' הקדוש, אבל קודם כמה מילים אישיות:
מאיפה מגיעה ההשראה? איך קם לו אברך צעיר בשנים ופוצח בשורה של מיזמים ששינו את הרגלי הלימוד בבתי המדרש?
הגרמ"מ משתתק לרגע. נראה שעוד לא דיבר על כך. בסוף הוא נוקב בשמו של סבו הרב ישראל יצחק פומרנץ זצ"ל.
במקום להכביר במילים הוא מוציא מהארון ספר ישן. 'עם שרידי חרב', קוראים לו. אחד מספרי השואה, שרבים מילדי הדור הקודם גדלו עליו. המחבר הוא אלמוני העונה לשם 'איציק הדר' מהעיירה ד' בפולין.
"כל מילה בספר הזה אמת", אומר הנכד. 'איציק' הוא שמו של רבי 'ישראל יצחק' ו'הדר' הוא רמז לתרגום האידישאי של משפחת 'פומרנץ'. "כשסבא כתב את זה, הוא התלבט. מצד אחד הוא ידע שהסיפור הזה יעורר יראת שמיים בלב קוראיו. מצד שני הוא לא רצה שיכבדו אותו. לכן הוא כתב בעילום שם".
הסב אכן נולד בעיירה עם שם מסובך בצפון פולין (דולוגושיודלו). אביו הגאון רבי מנחם בנימין היה רב העיירה. גם סבו היה רב מפורסם בעיירה רוז'אן. הוא עצמו התחיל כבר את מסלול הלימודים של רב בישראל, גמע כמויות של דפי גמרא ו'שולחן ערוך' וסיגל לעצמו מידות של חסידות.
אלא שכל החלומות שלו ושל בני גילו נגדעו באותו בוקר מר ונמהר, שבו נשמעו יללות הסירנות ואחריהן להק מטוסי הלוּפְטְוַואפֶה הנאצי, שכבשו את פולין ושינו את ההיסטוריה.
האוצרות של יהדות ליוורנו. הגרמ"מ פומרנץ מעיין במסמכים העתיקים של ארכיון הקהילה היהודית
כמה ימים אחרי ההפגזות שוטפים את כבישי העיירה ג'יפים נוצצים, שמהם יורדים חיילים דוברי גרמנית. המשפחה עוד ניסתה להמשיך ללמוד ולהתפלל, לעשות חסדים ולהאמין שכל זה עומד לחלוף, אלא שהגזרה נגזרה. בימים הבאים נקראים יהודי העיירה להתכנס בכיכר העיר והופכים לעובדי כפייה. החיים הופכים למלחמת הישרדות הכי מפחידה שיש.
איציק הצעיר נקרע ממשפחתו ומהגמרא הקדושה ונזרק לגדוד של חיילים רוסים בחזית. נער יהודי בודד, במרחבים הקפואים של סיביר. הוא עומד מול לוע רובה; לוחש עשרות פעמים 'וידוי'; ואף פעם לא מסכים לגעת במאכלי איסור או לחלל אפילו שבת אחת. איש לא מבין איך הוא שורד, אבל ההשגחה מצילה אותו, ותמיד ברגע האחרון.
בסופו של סיפור 'איציק' מגיע לירושלים בודד, ערירי ועזוב. אנשים מסביבו מלאים שאלות ויורדים מן הדרך. ורק הוא, בעקשנות אין־קץ, מגיע לבני ברק, מקים משפחה מפוארת ומחליט להילחם על היהדות של הדור החדש.
ויש לו גם שליחות נוספת: לשקם את עולם הספר שנכחד.
"לבני הדור החדש הסיפור הזה נשמע קצת מופרך. אבל בתוך להב הכבשנים של השואה נשרפו לא רק מיליוני נשמות, אלא גם עולם שלם של תורה. אלפי חיבורים קדושים שנעלמו במלחמה. ארון הספרים התורני היה אז דליל ביותר.
"סבא החליט לשקם. הוא השיג ספרים חשובים, הדפיס אותם במהדורות צילום איכותיות והחל להפיץ במחירי עלות, כדי שלדור החדש יהיו מושגים וחומרי לימוד. הוא הדפיס הרבה ספרים, אחד מהם הוא כמובן 'אור החיים' הקדוש".
הוא ישב בחנות הספרים ולמד. "ה'בית ישראל' מגור היה אומר בחריפות: 'מי שנכנס לחנות שלו, חייב בעוון 'ביטול תורה'. הוא מפריע לו ללמוד'. כמה שנים מאוחר יותר מישהו ניצל את יושרו של 'מוכר הספרים' שהפסיד בשל כך כסף גדול. מי שקם להציל אותו היה האדמו"ר בעל ה'דברי יואל' מסאטמר, ששלח לרכוש ממנו מאות ספרים בכסף מלא. אלא שבאותו יום שבו הרגיש ה'מוכר' שיש בידו כסף לחתן את בניו, הוא הבין ששליחותו הסתיימה. החנות נסגרה והוא הלך ללמוד תורה עד יומו האחרון.
"מסבא קיבלתי את ההשראה לכתוב ולהפיץ".
'בית יעקב' ליוורנו
ובחזרה אל 'אור החיים' הקדוש שמגיע לליוורנו להדפיס את ספריו. הגרמ"מ פומרנץ מצטט את לשונו של הנגיד הליוורנזי רבי משה פרנקו, שמספר כי עשירי העיר החליטו לעזור ל'אור החיים' להדפיס את ספרו, אלא ש"מרוב ענוותנותו (של 'אור החיים') לא גילה ש…ירד מנכסיו כל כך, שלא נשאר בידו מאומה. והקב"ה ברחמיו שלא רצה לעזוב את הצדיק הזה, נתן בלב נדיבי עם שייתנו לו מה שצריך למזונותיו. וזכיתי גם אני להיות עם המעשים".
"המופת הכי גדול מתחולל בנפשות". בשיחה לכותב השורות
רבנו 'אור החיים' לא שכח את הנדיבים הללו. בפתיחת הספר שלו הוא מזכיר אותם בשמותיהם ומודה להם. "אגב", אומר הגרמ"מ פומרנץ, "אני רואה את זה בחוש. עד עצם היום הזה כל אדם שתומך בהוצאת 'אור החיים', המחבר מכיר לו טובה. אני יכול לספר סיפורים מפעימים שראיתי בעיניי, אולם חשוב פי כמה לדבר על הספר הנפלא עצמו".
בשנים ההן הוצאת ספר דרשה אישורים מהשלטונות שישבו בעיר ונציה, וזה כבר היה עסק מסובך במיוחד. "התהליך של השגת האישורים", מסביר הרב, "נמשך יותר משנתיים(!). רק בחורף של שנת תק"א (1741) השיגו את הרישיון הראשון, והרישיון השני התקבל לאחר שנה נוספת, בכסלו תק"ב (1742). מכאן התחילה עבודת ההכנה לדפוס שנמשכה כחצי שנה. רק בסיוון תק"ב ראה הספר אור עולם".
מי שהרוויחו מכל הסחבת הבירוקרטית הזו, היו יהודי ליוורנו. "משום שכל זמן שהספר לא יצא לאור, 'אור החיים' נשאר לגור איתם והם למדו ממנו תורה. מייד אחרי שהספרים הודפסו בעיר ונציה, הוא עלה לארץ ישראל, שבה נפטר שנה לאחר מכן.
"אפשר לומר באופן ברור", ממשיך הגרמ"מ פומרנץ, "שהשנתיים בליוורנו, היו הימים הכי טובים בחייו של 'אור החיים' הקדוש. אחרי כל כך הרבה צרות ורדיפות שהוא חווה במרוקו, הוא הגיע למקום שכיבדו אותו, פרנסו אותו בכבוד ובעיקר ישבו והקשיבו לשיעוריו המופלאים.
"מי שקורא את ההסכמה של רבני ליוורנו לספר 'פרי תואר' שכתב רבנו, מבחין מייד בשינוי. פתאום כותבים עליו תארים של 'רשכבה"ג'. 'כל בני דורו באור פני מלך חיים… אשר עזב את ארץ מולדתו. ואת יקר תפארת גדולתו… כי רוח ד' נוצצה בו… המאיר לארץ ולדרים. כי מן היום אשר עבר עלינו. לשכון כבוד בארצנו. אור חכמתו נגה באהלנו'".
והנה עוד דבר מפתיע: "בהרבה מהמקרים אנשים ששומעים אותי מדבר על הסגולה הגדולה של לימוד בספר 'אור החיים', רוצים לדעת אם הדברים מיועדים גם ל'בית יעקב'. ציבור הנשים. התשובה כמובן מורכבת. יש חלקים בספר שכדי להבין אותם חייבים להיות למדנים גדולים. אבל יש גם קטעים שווים לכל נפש.
"יש בידי עדות מעניינת על כך ש'אור החיים' לימד תורה לנשים", מפתיע הרב פומרנץ. "גם העדות הזו מגיעה מאותו עשיר ליוורנזי רבי משה פרנקו. בכתביו הוא מתאר את המהפכה הרוחנית העצומה שחולל 'אור החיים' בעיר. במונחים של ימינו זה נקרא 'רשת שיעורי תורה': כל קבוצה קיבלה שיעור שמתאים לה.
"'בלילות', מתאר רבי משה, 'היו הגבירים באים אל ביתו לשמוע מפיו איזה חידוש של תורה, או איזו דרשה. וכך עשה כל הלילות'. לפני הכל היה 'אור החיים' לומד עם תלמידיו סוגיות עמוקות. ו'אחר הלימוד פתח פיהו לדרוש, מוסר עם משלים מתוקים'.
"השמועה על השיעורים המיוחדים עשתה לה כנפיים, עד שהיו התושבים ממהרים לבוא 'בעוד היום גדול, כדי למצוא מקום לישב, עד שכמעט לא היה מקום ליכנס מרוב העם. ולא די שיבואו אנשים וקטנים, אלא אף הנשים של הגבירים באות לחדר נשי הרב, ושומעות מפיו דבר תורה… וכדי להמשיך את לב השומעים, היה מברך את הקהל עם נוסח חדש, מלא מברכות… וכך עשה כל הימים אשר ישב כאן'.
"נזכרתי בעניין הזה כאשר לפני כמה חודשים, הגיע אליי יהודי חיפאי עם הזמנה לחתונה. ברגע הראשון ניסיתי להבין מאיפה הוא מוכר לי. התברר שמעולם לא נפגשנו, אבל הוא התחיל לספר: 'יש לי שתי בנות מצוינות. איש לא הצליח להבין למה, אבל כשזה הגיע לשידוכים, משהו 'נתקע'. הגדולה כבר הגיעה לגיל 28 והצעירה ל־26'.
"בט"ז בתמוז האחרון, ביום ההילולה, ראה היהודי את הפרסומים על העלייה לציון 'אור החיים'. הוא הגיע בשעות השיא. היה אז כשל בטיחותי והיהודי שעשה את כל הדרך מחיפה, לא הצליח להגיע לציון. הוא עמד מאחורי הגדר, הביט מרחוק במצבה ובעיניו עלו דמעות.
"ואז, בהבלחה של רגע, עלתה בו מחשבה: 'בטח שאני לא זוכה להגיע אל הציון. הרי אני כמעט לא הוגה בספר. אני לא שייך'. ושם, רגע לפני שעלה בחזרה לאוטובוס, הוא התחייב להתחיל ללמוד קטע אחד בכל שבוע. 'לא רק אני אלמד, אלא גם שתי בנותיי', הוא אמר.
הארה מיוחדת לדור שלנו. ההילולא בהר הזיתים (צילום: פלאש 90)
"המשימה הייתה לא פשוטה. 'אינני מגיד שיעור', הוא הסביר, 'ולא ממש ידעתי להסביר לבנותיי את דברי 'אור החיים". ואז מישהו סיפר לו על הביאור של 'עוז והדר'. הם פתחו שיעור ביתי קטן, ואת הסוף אתה כבר מבין לבד. בחודש האחרון רקדנו יחד בחתונת הבת הצעירה".
תופעה פורצת עדות
התופעה הכי מסתורית אצל 'אור החיים' היא ההתפרסמות של הספר.
אבל קודם כל נתאר את העובדות ההיסטוריות. תקופה קצרה אחרי שיצא הספר לאור 'אור החיים' עזב את ליוורנו ויצא לארץ הקודש. "המטרה שלו בנסיעה הייתה ברורה: לקרב את ביאת הגואל". הוא הגיע לאיטליה עם שני תלמידים, ויצא ממנה עם שלושים תלמידים שהסכימו לעזוב הכל ולעלות ללמוד בישיבתו.
הדרך לא פשוטה. יש מגפות לא פשוטות בדרך. הם עוברים במצרים, מגיעים לגליל, ורק כשנה לפני פטירתו הם זוכים סוף־סוף להיכנס בשערי עיר הקודש, ירושלים.
אנשי ליוורנו לא מפסיקים לתמוך בו. הם שולחים כל הזמן כספים, ו'אור החיים' מקים ישיבה מיוחדת לתלמידים ענקי רוח. המפורסם שבהם הוא החיד"א, ששנים רבות לאחר מכן מעיד על רבו הקדוש ש"עיניי ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא".
באותן שנים, הרבה לפני המצאת העיתונים ועולם היח"ץ, היה קשה מאוד להפוך ספר ל'רב מכר'. אין שום אפשרות טבעית להפיץ ספר של מחבר ממרוקו באלפי בתים בפולין ורוסיה. וכאן קורה הנס.
מי שמחולל את הנס הזה וגורם ל'אור החיים' להפוך לרבם של רבבות דוברי אידיש הוא מייסד תנועת החסידות, מרן הבעל שם טוב הקדוש. הוא נתקל בספר ומזהה את האש הגדולה שטמונה בו. וכך, במקביל לרעיון החסידי שמתחיל להתפשט על פני כל העולם, מתחילה גם להתפשט תורתו של 'אור החיים'.
תלמידו של 'אור החיים', החיד"א, שיוצא לסייר ברחבי העולם, מעיד על התופעה הזו בספרו וכותב: "ושמענו כי עתה בפולוניא הם מחשיבים אותו (את הספר 'אור החיים') הרבה ונדפס עוד שני פעמים. ונתעורר זה על ידי שהרב החסיד קדוש מהרר"י בעל שם טוב, הגיד גדולת נשמת ה'אור החיים'" ('שם הגדולים').
בקפיצה מעניינת של מאות שנים קדימה, גם במפעל חייו של הרב פומרנץ קרה חיבור מעניין: בימים שהוא שקד על החיבור שמבאר את תורת 'אור החיים' ומאפשר לכל אדם ללמוד בו, נרקם קשר עמוק בין האברך החסידי מבית שמש לבין האדמו"ר המקובל רבי דוד חי אבוחצירה מנהריה. קשה שלא להבחין בסמליות. אם הבעל שם טוב היה זה שהפיץ את 'אור החיים' ממרוקו, כיום נצר לשושלת הקודש המרוקאית מפיץ את תורת החסידות.
כשאני מבקש לגעת בקשר המיוחד הזה, הרב פומרנץ מנסה להתחמק. "הקשר הזה אכן התחיל בעיצומו של פרויקט 'אור החיים'". ממש באותה תקופה ביקש רבי דוד להדפיס מחדש את כתבי אבותיו הקדושים. הביאור על 'אור החיים' היה נראה בהחלט כיוון מתאים.
הרב פומרנץ הוזמן לנהריה ואחרי כמה מפגשים נולד עוד פרויקט מדהים, שבמסגרתו מאות אברכים חסידיים ישבו ושקדו על כתביו של הרה"ק רבי יעקב אבוחצירא וערכו אותם מחדש. תוך כמה שנים יצאו לאור יותר משלושים כרכים מהודרים ומבוארים.
ואז החלה המהפכה. "רבי דוד קרא לי באחד הימים. הוא הזכיר לי את האיגרת המפורסמת של הבעל שם טוב, שמעיד כי בזכות הפצת תורת החסידות תבוא הגאולה. 'יש לנו משימה', אמר רבי דוד. חודש לאחר מכן, כבר עמד מכון חדש ומיוחד בשם 'אור לישרים'. המטרה היא לבאר את כל ספרי היסוד של תורת החסידות, להנגיש אותם לכל אדם בעולם. או כמו שרבי דוד קורא לזה בקצרה: 'לקרב את הגאולה של עם ישראל'".
הפעילות של המכון החלה כמה שנים לפני פרוץ הקורונה. "בשעתו לא הבנתי כל כך את הנחיצות", משחזר הרב פומרנץ, "אבל רבי דוד לא הפסיק לדחוק בי: 'אנחנו חייבים לטהר את האוויר של העולם', הוא אמר משפט שהיה נראה לי לא מובן. ואז פרצה הקורונה. העולם כולו הושבת. לרגעים היה נראה שהכל נחרב. אנשים לא קנו ספרים, ובכל מקום עשו 'התייעלות' ופיטרו עובדים.
ישועה לכל יהודי. על הציון הקדוש של רבינו ה'אור החיים' זי"ע
"לנסוע עד לנהריה לא יכולתי. הסגר היה קשה. אנשים רעדו מפחד בבתים. ואז אני מקבל טלפון. רבי דוד על הקו. 'יש לנו משימה', הוא אמר בנחרצות, 'העולם צריך עכשיו שיטהרו את האוויר שלו מכל הנגיפים שמשתוללים'.
"המסר היה ברור: לא רק שלא עוצרים, אלא אדרבה, מגבירים את הקצב. 'יש רק דרך אחת', הוא זעק וסיפר שבצעירותו הוא שמע את הסגולה הזו מפי אביו 'בבא מאיר', ומסבו 'בבא סאלי'. כתוב בזוהר שהסגולה לעצור מגפה היא על ידי הקטורת. 'עכשיו', אמר רבי דוד, 'אין בידנו קטורת, אבל יש בידנו ספרי חסידות שעושים את אותה פעולה: הם מטהרים את האוויר בעולם.
"'אם רק היה לנו שכל והיינו לומדים את כל הספרים הללו, הווירוס הזה לא היה מגיע לארץ ישראל!' הוא אמר. 'הספרים האלו מטהרים, מזככים את האוויר, מנקים אותו, מצחצחים אותו. בקיצור, הם עוצרים את המגפה'".
ואכן, מאז פרוץ הקורונה כמות הספרים הלכה והכפילה את עצמה, והאוויר של העולם הולך ונעשה מטוהר יותר. המגפה נעצרה.
גלולות של קודש
אבל מעל הכל ולפני הכל עומדת ומרחפת תורתו של 'אור החיים' הקדוש.
הרב פומרנץ פותח מגירה צדדית ושולף מתוכה ערמות של מכתבים. רבים מהם כתובים בכתב יד. אלו מכתבים של לומדים מכל רחבי העולם. חלקם מבקשים להעיר הערות על החיבור 'מאורי אור' וחלקם מבקשים פשוט להודות למי שפתח להם את החלון לאור ב'אור החיים'.
ויש גם עשרות סיפורים אישיים שאנשים מעידים עליהם בכתב ידם הרועד. "הנה", הוא מתחייך. "על אדמו"רים מסוימים סיפרו שהמופתים 'מתגלגלים אצלם מתחת לשולחן'. אצל 'אור החיים' אתה יכול לראות אותם מתגלגלים פה במגירה".
מכתב אחד מספר על יהודי לונדוני ש'גילו' אצלו את ה'מחלה' בראש. הוא קיבל על עצמו לסיים את 'אור החיים' כל שבוע והפלא התרחש; מכתב אחר מדבר על בעיות פרנסה שנפתרו בדרך ייחודית; ומכתב שלישי מספר על זוג חשוך בנים, שזכו בתאומים בדיוק ביום ההילולה, ט"ז בתמוז תש"פ.
"אין מתכון אחיד", אומר הרב. "אחד קיבל על עצמו לסיים כל שבוע את כל 'אור החיים'; השני מסתפק בשלושה פסוקים יומיים; יש אחר שיפתח שיעור בביתו; ואילו יהודי פלוני נוסע בקביעות להשתטח על הקבר.
"לפני קצת יותר משנה", הוא משחזר, "באחד הימים, הגיע אל חדרו אחד היהודים העשירים ביותר בציבור החרדי. הוא פשוט דפק פה על הדלת והתחנן להיכנס. 'אני חוזר עכשיו מנהריה', הוא התחיל לספר. אין לי רשות לפרסם את פרטי המעשה, לכן רק אסתפק ואומר שאותו יהודי הסתבך עם משפט ממוני, שיכול היה לגמור את כל הונו.
"עוד באותו יום הוא עזב הכל וטס ארצה. נכנס לרבי דוד בקבלת קהל ובכה על צרתו. 'רבי דוד אמר לי את המילים הבאות: 'לך לרב פומרנץ, הוא יהיה העורך דין שלך. רק הוא יכול לעזור לך'. אז הנה', סיים היהודי את דבריו, 'באתי אליך'.
"האמת, שברגע הראשון הייתי ממש נבוך. אינני עורך דין ומעולם לא ייצגתי אדם מול רשויות המס באמריקה. אבל אז נזכרתי בכמה דברים ששמעתי בשיחה פרטית. תוך שעה היינו בהר הזיתים, בציון הקדוש של 'אור החיים'. היהודי חתם על התחייבות שתסייע להפיץ עוד את תורת 'אור החיים' בעולם. וכמו שאתה יכול להבין, הסיפור הסתיים בנס גלוי, שכדי להסביר אותו איאלץ לחשוף פרטים מזהים".
מופתים, אומר הרב פומרנץ ובצדק, מספרים היום על כל צדיק ועל כל קבר. אבל יש דבר אחד שאני יכול להתחייב לכל אחד מהקוראים שיפתח את הספר, ויתחיל ללמוד בו. "המופת הכי גדול שספר 'אור החיים' מחולל, הוא בנפש. אני מכיר אישית עשרות יהודים שכל החיים הרוחניים שלהם השתנו מן הקצה אל הקצה, בזכות האותיות הללו.
"בדור שלנו הנפשות חלשות. העצבים רופפים. אנשים סובלים מחרדות, מתחים וכעסים. ומכאן מתחיל מתכון של הרס משפחות ושל כאב. רגע לפני שרצים לפסיכיאטר או לתרופות, אני
"יש לנו משימה אחת – לטהר את העולם". עם כ"ק האדמו"ר רבי דוד אבוחצירא
ממליץ לנסות כמה קטעי 'אור החיים' בבוקר ועוד כמה בערב (תלוי בחומרת המצב…). פתאום אנשים הופכים לטובים יותר, רגועים יותר, מאושרים יותר. זה פלא שאי אפשר להתכחש לו.
"תחשוב על זה", מתלהב הרב פומרנץ. "בכל ארון הספרים היהודי – איזה עוד ספר פותח במילים המרטיטות: 'נפתחו השמיים, ואראה מראות אלוקים'. רבנו 'אור החיים' הקדוש פותח ככה את הקדמתו. והוא לא חשוד בגוזמאות. כל מילה שלו נאמרה ברוח הקודש צרופה. הוא פשוט ראה מראות שמיימיים וארז אותם באותיות. ולנו, לכל אחד מאיתנו, יש זכות ואפשרות ללמוד את המילים הללו. מי טיפש להפסיד את ההזדמנות הזו".
ובכל זאת, יש סיפור אחד שהוא חש חובה לספר. "זה קרה במירון. הגעתי להתפלל תפילה קצרה אצל רבי שמעון בר יוחאי. ושם, בתוך ההמונים, אני מרגיש שמישהו מושך בשרוולי. הבטתי לאחור, וראיתי יהודי עם חזות אמריקאית. פניו אדומות ועיניו שטופות דמעות. 'ראביי פומרנץ', הוא אומר, 'אני צופה בקביעות בשיעורים שלך, אתה חייב לעזור לי'.
"הצבעתי על המצבה הקדושה של רבי שמעון, ואמרתי: 'הוא זה שיכול לעזור לך'. אבל היהודי התעקש. 'הנה, הוא עזר לי והפגיש אותנו'. בלית ברירה זזנו הצידה והוא התחיל לספר את סיפורו שנקטע מדי פעם בפרצי בכי.
"הוא מתגורר בניו ג'רזי, עושה חיל בעסקיו. יש לו בן צעיר, חמישי במשפחה, ילד חמד כישרוני וחריף שיש לו קצת הפרעת קשב. הכל הלך טוב איתו עד לגיל ישיבה גדולה. הוא נשלח ארצה ללמוד בישיבה, ובשלב כלשהו משהו מאוד לא טוב קרה לנפשו. שילוב של חברים לא טובים וחומרים ממכרים. הילד התדרדר והגיע למחוזות שהצריכו התערבות משטרתית.
"זה היה מחזה סוריאליסטי. בחצר הרשב"י המונים רוקדים לכבוד התנא האלוקי, וכאן בצד עומד יהודי ובוכה את חורבן ביתו. 'החיים שלנו נהרסו', זעק האבא במר נפשו. אין עסקן שלא הוכנס לתמונה ואין טיפול שלא נוסה. הילד הולך ומתדרדר, ואין תקופה שהוא לא מסב צרות ונזקים. 'נראה שאיזה שד נכנס בו. אנחנו לא מזהים אותו'.
"משום מקום נזכרתי לפתע בדברים ששמעתי מרבי דוד אבוחצירא בתקופת הקורונה. על המילים שיכולות לטהר את הנפש ואת האוויר שסביבה. 'תקשיב', אמרתי לו, 'יש לי בשבילך מטפל מיוחד שיודע לחדור לכל נפש'. 'מספיק היה לי עם מטפלים שלוקחים אלפי שקלים על כל מפגש ולא עושים שום דבר!' צעק האבא בייאוש.
"'המטפל שלי', אמרתי, 'לא לוקח כסף. הוא רק נותן'. הצעתי לו שיבקש מבנו רק דבר אחד. הוא מסכים להכל, מכיל הכל, אבל הוא מבקש ממנו לבוא יחד אל ציון 'אור החיים' הקדוש בהר הזיתים, ושם ינסה להציע לבן ללמוד אולי בספר. 'ללמוד' השיב האב, 'אין סיכוי. אבל להתפלל בציון הוא ודאי יסכים'. נפרדנו בכאב גדול. איחלתי לו את כל הטוב שבעולם והמשכתי לדרכי.
"שכחתי מהסיפור הזה. אבל לפני תקופה הם מגיעים. אחד צעיר ואחד מבוגר. 'ראביי פומרנץ', אמר המבוגר, 'אתה זוכר אותי? ממירון?' באותו רגע נזכרתי. ואז הוא הציג את האברך שלצידו. פרח חמד שכבר הקים בית והתחיל ללמוד מסלול רבנות. 'זה הבן שלי!' הוא צעק. 'הלכנו למטפל שהמלצת לנו. וזה עבד. לא מבין איך, אבל זה פשוט עבד. היום בבוקר, הוא סיפר בהתרגשות, התקיים הברית לבן הראשון שלו וייקרא שמו בישראל ח
האישורים הגיעו מונציה. בסיור רבני 'עוז והדר' בגטו היהודי של ונציה עם הרב שלום בוחבוט
יים".
המידה המנצחת
ואם בטיפול נפשי מדובר, הרב פומרנץ חובש לרגע את כובעו כדיין הפוסק גם בדיני ממונות מורכבים (גם כאן, חלק מהדיונים הפכו לסדרת הספרים הפופולרית: 'מכותלי בית הדין'): "אם יש נושא מרכזי בתורתו של רבנו 'אור החיים' הקדוש, הוא עניין המידות ובעיקר מידת הוותרנות.
"אחת התופעות הכי כואבות שרואים בבתי הדין, נוגעת בדיוק במידה הזו. אתה פוגש אנשים יראים ושלמים, שמוכנים בשביל כמה פרוטות לאבד כל צלם ויישוב הדעת. לא פעם פוגשים בעלי דינים שמתוך אמביציה של 'תאוות הניצוח', מוכנים לממן עורכי דין וטוענים רבניים שעולים להם יותר מכל הסכום שעליו הם מתווכחים.
"הנושא של מידת הוותרנות היה אחד הדברים המרכזיים בתורתו של 'אור החיים'. מי שמעיד על כך הוא תלמידו המפורסם, רבנו החיד"א, שמביא בכתביו סיפור שהיה לו אצל רבו. הוא חוזר על הסיפור הזה כשש פעמים(!) והוא מבהיר: 'ודע, שלהיות עניין זה יקר בעיניי ודקדוק בעבודת השם יתברך, אני מביאו כמה פעמים! כי על ידי זה ישמע חכם ויוסיף לקח!'
"את הסיפור הזה שמע החיד"א עצמו מרבו 'אור החיים' הקדוש, שפעם אחת היה מקרה שעשיר אחד תקיף זלזל ביהודי תלמיד חכם מול עיניו של 'אור החיים'. פנה 'אור החיים' אל התלמיד חכם וביקש ממנו שימחל לעשיר, כדי שלא תהיה מחלוקת.
"נענה החכם ואמר: 'מייד באותו רגע כבר מחלתי'. והסביר אותו תלמיד חכם את הסיבה: 'כתוב בספר הזוהר הקדוש, שהחטאים של בני ישראל עושים צער לשכינה הקדושה. ולכן, כדי שלא ייגרם צער לשכינה מיהר אותו חכם למחול על עלבונו'. ו'אור החיים' הקדוש, כך מעיד החיד"א, מאוד נהנה מהפירוש הזה.
"כאמור, החיד"א חוזר על הסיפור הזה שוב ושוב. אם רק נחיה בצורה הזו, כל החיים שלנו יהיו שלווים יותר, רגועים וטובים יותר. ומי ייתן שזכותו הגדולה של בעל ההילולה תשפיע על כולנו אור של חיים".
