אנה שילקרוט אינה שוכחת את החנוכייה שהודלקה מתחת לאפו של הק-ג-ב, קולין במברגר זוכרת בדמעות את הדלקת הנרות בבית החולים לאחר שחייה ניתנו לה במתנה, רבקה רביץ הייתה שותפה להדלקת נרות בבית הלבן, והרבנית יעל רבינוביץ ליוותה את לוחמי האש שהגיעו להדלקת נרות אחרי שעשרות מחבריהם נהרגו באסון הכרמל | הן וארבע נשים נוספות מצטרפות לכתבה אחת, מעלות שמונה סיפורים מאירים על הדלקת נרות בלתי נשכחת | בימים ההם
מהי הדלקת נרות חנוכה המיוחדת ביותר שזכורה לכן? האם יש הדלקת נרות שלא תשכחו?
שמונה נשים מיוחדות שיתפו אותנו בהדלקה הבלתי נשכחת שלהן. הסיפורים המרגשים מזכירים לנו שוב את עוצמתו של העם היהודי, שבכל מצב ובכל זמן לא נרתע מהניסיונות. תמיד יעלה אור בחנוכייה, יודה להשם יתברך על הניסים ועל הנפלאות ויבקש לזכות בהם שוב, גם בזמן הזה.
הדלקה שהובילה לעלייה
סיפורה של אנה שילקרוט
הקב"ה גמל אתנו ניסים ונפלאות. איתי, עם בעלי ועם משפחתי. עד היום אני מלאת התפעמות כשאני משחזרת את שרשרת הניסים, איך הקב"ה שלח לנו מלאך עם נרות החנוכה והוביל אותנו מאחורי מסך הברזל אל ארץ הקודש – ארץ ישראל.
הכל התחיל בסוף שנות השמונים, כאשר הדת עדיין הייתה אסורה בכל ברית המועצות. גם העלייה לארץ נאסרה, אבל בחוץ כבר נשבו רוחות אחרות. ברחובות הדהדו סיפורים על ארץ ישראל, ואפילו התנהלו הפגנות של יהודים תחת הכותרת "שלח את עמי". בלי שום הודעה רשמית התחילו להישמע קולות של יהודים הקוראים ודוחפים לעלות לארץ ישראל, ומעודדים השגת אישורים.
אנחנו התגוררנו בסמרקנד, ובאותם ימים הגיעה שמועה לקהילה היהודית שעומדים להגיע לאזור שלנו ישראלים שרוצים לפגוש אותנו. אני זוכרת את השיחות שהיו לנו על כך. התלבטנו בינינו לבין עצמנו איך לקבל אותם ומי בכלל יכניס אותם לבית שלו, שכן כולנו פחדנו. אני הייתי אז בת 34, נשואה ואמא לשני ילדים. עד היום אני לא יודעת מה דחף אותי לענות את התשובה: "אנחנו מוכנים".
מכיוון שהבית שלנו היה קטן, הזמנו את האורחים מישראל להתאכסן בביתה של אימי, אך למעשה בעלי ואני ניהלנו את האירוח. אומנם היה ברור לנו שהק-ג-ב ידע על כך מייד, אבל הפחד מפני המשטרה החשאית כבר החל לרדת, ועם זה צצו הסקרנות והרצון האמיתי לארח יהודים מישראל.
ואז הם הגיעו – בני זוג, חסידי חב"ד. הם סיפרו לנו סיפורים על ישראל ועל הבית שלהם, ואז שלפו מהמזוודה שלהם חנוכייה. הם שאלו אם אנחנו יודעים מה זה, וכמובן כולנו השבנו בשלילה. נולדנו וגדלנו בפחד כל כך עמוק מהשלטונות, עד שכל סממן דתי פשוט לא היה קיים אצלנו. אבל האורחים שלנו לא ויתרו, הם דיברו וסיפרו לנו על נס חנוכה, על המנהג להדליק חנוכייה ועל הניסים שאירעו לעם ישראל. לאחר מכן הם קיימו טקס הדלקת נרות. אומנם הם לא הדליקו את החנוכייה על אדן החלון, אך הנר הבודד שהודלק זהר וריגש את כולנו. בני הזוג מישראל עודדו אותנו להתפלל ולבקש בזמן שהנר דולק, ואני זוכרת את עצמי מתפללת שאזכה ביום מן הימים לראות את ארץ ישראל. בכלל לא חשבתי לעלות לארץ, ודאי שלא מייד. אבל התפילות שלי התקבלו במהירות ובאופן שעלה על המצופה.
זמן קצר לאחר מכן הייתי לצורך לימודיי בעיר טשקנט, בירת אוזבקיסטן, וכשרציתי לחזור הביתה עליתי לאוטובוס שעבר דרך הכיכר האדומה, שמזכירה מאוד את הכיכר האדומה במוסקבה. פתאום, משום מקום צצו להם המוני אוזבקים לבושים בחלוקים ירוקים, נושאים דגלים ירוקים, כשהם צועקים סיסמאות שונות. הרגשתי שהחיים שלי בסכנה, ובניסי ניסים חזרתי הביתה. כבר באותו ערב הודעתי לבעלי: "אנחנו עוזבים את סמרקנד". הוא הסכים איתי מייד.
מאותו רגע ראינו ניסים ונפלאות. אין מילים שיוכלו לתאר זאת. החל מקבלת אישורים שנראתה חסרת סיכוי, עבור בדרך הארוכה והמתישה, עם כל הוועדות שנדרשנו לעבור ופקידים שונים שכמעט עצרו אותנו, ועד להגעה לארץ. גם כשהגענו לארץ ישראל זכיתי לסייעתא דשמיא גדולה: בתוך זמן קצר התחלתי לעבוד בהוראה, ובהמשך התקרבתי ליהדות. לימים זכיתי לקבל את משרת הניהול של בית הספר 'שובו' ברמלה ובנתניה, שם עבדתי כשלושים שנה. כיום אני בגמלאות, מתנדבת כעוזרת מנהלת תיכון בנות 'שובו' בנתניה, ועדיין מרגישה שהמלאכים שנוצרו מהדלקת נרות חנוכה אי שם בסמרקנד, ממשיכים ללוות אותי עד היום הזה.
חנוכייה של חיים
סיפורה של קולין במברגר
הסיפור שלי התחיל לפני שש שנים בדיוק, כאשר בנר ראשון של חנוכה שבו חל יום ההולדת ה-55 שלי התמוטטתי באופן פתאומי. פוניתי לבית החולים ללא הכרה, ושם זיהו אצלי מחלת כליות חמורה שעד אז כלל לא ידעתי על קיומה. הייתי מורדמת ומונשמת, עד שבשלב מסוים המליצו הרופאים לבעלי לבוא להיפרד.
אבל הקב"ה רצה אחרת. בניסי-ניסים הצליחו הרופאים לאזן את מצבי, אולם הבהירו לבעלי שהדרך היחידה לאפשר לי לחיות היא באמצעות תרומת כליה, וכדאי להתחיל לבדוק בהקדם אם יש מישהו במשפחה שיכול לתרום. באותו זמן בעלי לא יכול היה להתייעץ איתי, כי לא הייתי מסוגלת לתקשר ולדבר, אבל הוא כבר החליט להתחיל בבדיקות ולברר אם הוא מתאים לתרום.
אחרי חנוכה שוחררתי מהמחלקה, אך החיים שלנו השתנו לבלי הכר. מאישה פעילה שניהלה משרדי עורכי דין מחו"ל, הפכתי למטופלת דיאליזה שכל החיים שלה סביב בית החולים. טופלתי בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע, וגם עברתי לגור בירושלים כדי להיות קרובה יותר לבית החולים, בעוד בעלי נותר ביישוב שבו אנו מתגוררים בדרום הר חברון, כי הוא לא היה יכול לעזוב את מקום העבודה. ילדיי המסורים ליוו אותי לכל טיפול וטיפול.
לאורך כל הדרך הבהירו לנו הרופאים את חשיבות תרומת הכליה, אך גם ציינו שלא יהיה פשוט לאתר תורם. בכל זאת המשיך בעלי בבדיקות ההתאמה, כשמבחינתו ברור לו שהוא הולך לתרום לי. כאשר הגענו לבדיקה האחרונה, בדיקת התאמת רקמות, העירה לנו אחת האחיות: "נשמע שאתם חושבים שאתם ממש ערב השתלה, אבל קחו בחשבון שהסיכויים שלכם קלושים, כי כמעט אין מקרים שקיימת התאמה מוחלטת בין בני זוג". אבל למרבה ההפתעה, כעבור מספר ימים קיבלנו שיחת טלפון שבה נאמר לנו שהכיוון חיובי, וזמן קצר אחר כך הודיעו לנו רשמית שיש תאריך להשתלה.
היה כל כך סמלי שהתאריך שנקבע לנו היה בערב חנוכה – בדיוק שנה אחרי היום שבו קרסו אצלי הכליות. בעלי ואני אושפזנו יחד, ואת הדלקת הנרות בשנה זו עשינו במחלקה. השתתפו בה כל ילדיי, כולל הבן שגר בצפון שהגיע במיוחד, וכולנו לא גמרנו לבכות, כשאנו נזכרים בימים שבהם הייתי בין חיים למוות, ובנס הגדול שזכינו לו. הנר שדלק בחנוכייה היה עבורי כל כך סמלי, ממש נר של חיים.
ואני חייבת לציין גם דבר נוסף – הנס הפרטי שלי לא היה מתאפשר ללא היחס המדהים, האכפתיות והמקצועיות של בית החולים הדסה עין כרם, וזהו המקום להודות להם על כך.
לגרש את החושך
סיפורה של שרה אסתר קריספ, דוברת 'מוטיבציה', מחברת ומנהלת שותפה של Interinclusion.org
כשהייתי בשנתי השנייה בלימודיי בקולג' והתקרב חנוכה, התרחש מאורע שלעולם לא אשכח. כשבוע לפני חנוכה גיליתי שהוריי שלחו לי מתנה דרך ארגון יהודי מקומי שהיה פעיל בקמפוס. באותו יום, כשהלכתי לאסוף את החבילה שלי, ליוו אותי שותפתי לדירה, אישה יפנית-אמריקנית בשם ין; חברתי הטובה ביותר ויויאן, מקסיקנית-אמריקנית; הארלי, צרפתייה; טרישט, בחורה מהאיים הקריביים; מלאני ההודית וכן בחורה מאירלנד. הקבוצה הקטנה שלנו כללה נציגות כמעט מכל צבע, דת ואמונה.
באותה תקופה הרגשתי את עצמי כל כך 'בעניינים', עד שלא עלה בדעתי לצאת עם היהודיות שבחברותיי הסטודנטיות, שגאוותן הגלויה בדת שלהן גרמה לי לתחושת אי-נוחות. הזדרזתי לקחת את החבילה שלי והלכתי משם עם חברותיי כשאני מחכה בקוצר רוח לפתוח אותה. היו בתוכה חנוכיית מתכת קטנה, קופסת נרות כחולים ולבנים, וכמובן, מטבעות השוקולד הקטנים שאהבתי כל כך. אך כשהבטתי בחנוכייה הבנתי שאצטרך כמה הוראות כדי להיזכר מתי ואיך להדליק אותה.
הבטתי בחברותיי והבעתי את מחשבותיי בקול רם כשאמרתי: "אוי, אני מרגישה כמו יהודייה כל כך רעה, אני אפילו לא מצליחה להיזכר איך מדליקים את החנוכייה, אם מימין לשמאל או משמאל לימין…" לפני שהספקתי להרהר בשאלה מדוע בחרתי לשתף את חברותיי בדאגתי זו, הביטה בי ין, האישה היפנית-אמריקנית, ואמרה בקול בהיר וצלול: "יהודייה רעה… לכי למקלחות!"
אפילו כעת, בכותבי שורות אלו, יותר מחמש-עשרה שנים אחרי שהדבר התרחש, חולפת בי צמרמורת. בכנות, אינני יכולה לספר לכם מה קרה מייד לאחר מכן, שכן אני לא זוכרת זאת כלל. מה שאני זוכרת הוא שהכל עצר, קפא על מקומו, וכי מחשבותיי החלו לרוץ בטירוף בניסיון למצוא איזה הסבר או פרשנות אחרת למה שאולי היה כוונתה של ין. אך ככל שחשבתי על כך, פשוט לא היה כל הסבר אחר. היא התכוונה לתאי הגזים. אינני זוכרת את הדרך חזרה לדירתנו, לאותה דירה שחלקתי עם האדם הזה. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שישבתי על מיטתי, וחברתי הטובה ביותר ויויאן, ישבה לידי ובכתה. היא אפילו לא יכלה לדבר, היא רק בכתה וחיבקה אותי ואמרה לי שהיא כל כך מצטערת.
מיותר לציין שאירוע זה שם קץ לידידותי עם ין. היא אומנם התנצלה שוב ושוב ואני אכן האמנתי שהיא מצטערת, אבל הרגשתי שהיא מצטערת על כך שהיא אמרה את זה, לא שהיא חשבה את זה וסביר שאף הרגישה את זה. כיצד אפשר לסלוח לאדם לאחר ששיתף אותך ברגשותיו האמיתיים, ורגשות אלה הם שנאה כלפייך וכלפי בני עמך?
באותה תקופה לא יכולתי לדעת שהאירוע הזה יהפוך לנקודת מפנה מרכזית בחיי. לימים התברר, שההחלטות המשמעותיות והמרכזיות ביותר בחיי היו מבוססות על תגובתי לאמירה שלה. לפני אותו יום תכננתי לבלות את שנתי השלישית בקולג' בצרפת, אבל אחרי החנוכה הזה שיניתי את דעתי והגשתי בקשה להתקבל ללימודים בירושלים. הבנתי שהדרך היחידה שבה אוכל להיאבק במה שקרה יהיה להקדיש זמן להתחבר דווקא לאותו עם ולאותו מקום שהתברר לי כי רבים כל כך עדיין שונאים.
שהִיָיתי בישראל הייתה קשה מאוד בהתחלה, ולא מעט פעמים תהיתי מדוע הגעתי לשם בכלל. חייתי כמעט בלי חסכונות, כשהאפשרות היחידה שעמדה בפניי הייתה לעבוד במשרה מלאה תוך כדי לימודים. התוצאה הייתה קיום די אומלל. ואז, יום לפני חנוכה, חזרתי לחדרי וראיתי כרטיס ברכה מונח על מיטתי. היה כתוב שם בפשטות: "ברכות לחנוכה שמח, קני לעצמך משהו מיוחד!"
פליציה הייתה אחת המשתתפות בתוכנית שעימה נמניתי אף אני. הוריה באו לבקר אותה ונתנו לה מאה דולרים כדי לקנות לעצמה משהו, והיא החליטה לתת לי את הכסף הזה. זו הייתה אחת המתנות הנדיבות והנוגעות-ללב ביותר שקיבלתי מעודי. בלילה שלפני חנוכה לקחתי את הכסף והלכתי לקניות. רציתי לקנות משהו שיישאר איתי ושתהיה לו משמעות עבורי. החלטתי שמה שאני באמת רוצה זו חנוכייה יפה. רציתי חנוכייה שאוכל להביט בה ולאהוב אותה, ולא אחת שמזכירה לי את ין.
ביליתי שעות בחיפוש אחר החנוכייה המושלמת, ולבסוף בחרתי באחת שבה כל הקנים יכולים לנוע מלבד השמש. חשתי כי היא מסמלת באופן מושלם את הלך הנפש שלי, שכן הכל נע והשתנה סביבי, אך במרכז, בגרעין, קיימת יציבות. באותו חנוכה נוכחתי לדעת, בדרך מאוד אישית, שהשימוש בחושך כדי להיאבק בחושך הוא עקר וחסר טעם לחלוטין. אך יתרה מזאת, אין כל טעם להיאבק בכלל. כל שצריך לעשות הוא להכניס את האור, להאיר את עצמי ואת סביבותיי, והחושך מייד מתפוגג ונעלם.
זה המקום לציין כי בסופו של דבר, השנה שביליתי בישראל הייתה נקודת מפנה בחיי. אף על פי שהתוכנית שהשתתפתי בה הייתה חילונית, באותה שנה קיבלתי הזדמנות להתחבר ליהדות וללמוד עליה בדרך אותנטית וממוקדת. החלטתי לחיות חיים של שמירת-מצוות הייתה תהליך רציני בפני עצמו, אך הוא החל ללא ספק באותו חנוכה, או ליתר דיוק – בחנוכה שלפני אותו חנוכה.
אור של מעשים טובים
סיפורה של אמילי נגר
סבתא פנינה לביא ע"ה לא הייתה סבתא שלי אלא דודה, אבל תמיד קראנו לה "סבתא". היא נפטרה לפני עשרים שנה, בתאריך סמלי כל כך – י"ט בכסלו, הנחשב בחסידות חב"ד סמל לגאולה. סבתא פנינה היא שגידלה את אמא שלי מאז שהתייתמה כילדה, ואני ואחיותיי התייחסנו אליה כמו לסבתא ממש, ביקרנו אצלה רבות, ובעיקר למדנו ממנה בלי סוף.
היא הייתה אישה מאוד חמה ומיוחדת שביתה היה פתוח לרווחה בקביעות, כשמגוון של אנשים מגיעים לבקר בו ויודעים שהם רצויים תמיד ויכולים להתייעץ. כמי שביקרה אצלה לעיתים קרובות אני יודעת כמה היא הייתה מתפללת על אותם אנשים גם לאחר שעזבו את הבית, וממשיכה להתעניין בהם מתוך אכפתיות ומסירות אדירה. לא היה שבוע שבו היא לא שלחה אותי ליולדת כלשהי בשכונה עם ארוחה חמה, פתק לבבי ומשהו מתוק לילדים. גם סכומים כספיים היא נתנה בעין יפה, בכל פעם כשהתבקשה. כששאלתי אותה: "איך את תסתדרי?" היא השיבה: "אל תדאגי, הקב"ה נותן לכולם". כילדה הייתי מסתכלת עליה בהערצה – 'איך היא מצליחה לתת לכולם כל כך הרבה? איך הסירים אף פעם לא מתרוקנים והארנק תמיד מלא? ובכלל, איך היא מסוגלת להעניק לכל אחד מהאנשים שסביבה את ההרגשה שיש לו סוד איתה בלבד, וכך להאיר לו את החיים?'
כאמור, סבתא פנינה נפטרה בדיוק שבוע לפני חנוכה, וביום שקמו מהשבעה התקיימה בביתה הדלקת נרות מרגשת ביותר. כולנו השתתפנו בה ולא גמרנו לדבר על האור המיוחד שהיא הותירה אחריה. אור שממשיך להאיר לנו עד היום, ולהתוות לנו את הדרך.
מי באש
סיפורה של הרבנית יעל רבינוביץ, רעייתו של רב הכותל הרה"ג שמואל רבינוביץ
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, אחרי אסון הכרמל הנורא שבו קיפחו את חייהם 44 בני אדם, בהם 33 מאנשי שירות בתי הסוהר שהיו בדרכם לפנות את כלא דמון ונספו בדרך, ומספר קציני משטרה ולוחמי אש שהיו עסוקים בהצלת חיים וחילוץ אזרחים מאזור השרפה. זו הייתה טרגדיה נוראה שזעזעה את כולנו. לפתע הבנו כמה מסירות נפש אמיתית יש בעבודתם של לוחמי האש וכמה משפחות איבדו את יקיריהן בעקבות השרפה שהשתוללה בהר הכרמל.
השרפה פרצה ביום ראשון של חנוכה, ולא היה סמלי יותר מלהזמין את נציגי השב"ס וכיבוי האש כדי להדליק את נרות החנוכה בכותל המערבי מספר ימים לאחר אובדן חייהם של רבים משורותיהם. במעמד נכחו קציני שב"ס שחזרו באותו היום מלוויותיהם של חבריהם לשירות. מעיניי ניגרו דמעות לעילוי נשמותיהם של הנספים באסון, ולרפואתם של הפצועים.
בעלי הרב שליט"א הזכיר אז את ה"מי במים ומי באש" שירדו להם כרוכים יחד. באותה עת אף התמודדנו עם עצירת גשמים שפקדה את ארץ ישראל. גדולי ישראל קראו לנו אז לשאת תפילה לבורא עולם שייתן טל ומטר על פני האדמה, ויצילנו ממאורעות רעים וקשים. הרב עורר את הציבור לחשבון נפש וציין כי כל אחד צריך לבחון את עצמו ולא חלילה להכות על ליבו של זולתו. הוא אמר כי האחדות היא הבסיס להתמודדות עם כל מרעין בישין.
מאז מדי שנה מגיעים נציגי לוחמי האש להדליק נרות בכותל ולציין את היום הקשה הזה על ניסיו ונפלאותיו, בהוקרה למי שדואג שאש לא תפגע בנפש וברכוש. דווקא אלו שעסוקים בדרך כלל בכיבוי, מדליקים אש שלהבת קודש.
זה גם המקום לציין כי נציב כבאות והצלה לישראל דאז תא"ל דדי שמחי, איבד בפרעות שמחת תורה השנה את בנו גיא הי"ד. אז הוא אמר כי נרות החנוכה שאנו מדליקים הם זכר לנס פך השמן ומזכירים גם את סיפור גבורתם האישי של הלוחמים. כמה זה נכון היום שבעתיים, לאחר שבנרצחים בטבח הנורא היו גם לוחמי אש.
לזכור את העיקר
סיפורה של רבקה רביץ, חוקרת, סופרת ומרצה, לשעבר ראש הסגל בבית הנשיא
זה היה בחנוכה תשע"ו. עבדתי אז כראש סגל בבית הנשיא והוזמנתי עם הנשיא להדלקת נר חנוכה אצל נשיא ארה"ב דאז – ברק אובמה. מדובר היה בהזמנה קצת מורכבת עבורי, מאחר שאחד הדברים שבעלי ואני הקפדנו עליהם תמיד היה לא לעזוב את הבית בחגים ובשבתות. באותו מקרה לא הייתה לי ברירה.
התוכנית הייתה מאוד מסודרת: בתחילה ציפה לנו מפגש אצל הנשיא, ולאחר מכן עברנו לאולם שבו התקיים האירוע שהשתתפו בו בין היתר שורת רבנים אמריקאים, וכן נציגי ארגונים יהודיים שונים. הכל עבד ממש לפי התוכניות, והאירוע היה מרשים, מפואר, מכובד מאוד ואפילו מרגש.
באותו זמן לא יכולתי שלא להיזכר בסבתי שהתגוררה בירושלים בין שתי מלחמות העולם. באותם ימים שרר עוני גדול מאוד בירושלים, שהגיע עד כדי רעב ללחם. סבתא וסבא ניסו לשרוד ולגדל את שלושת ילדיהם הקטנים, אך התנאים היו קשים ביותר, והוחלט שסבא ייסע לארה"ב כדי לנסות להביא פרנסה לבית. סבתא נותרה בארץ עם שלושה קטנטנים, ורק לאחר שלוש שנים שלח לה סבא כרטיסים להפלגה לארה"ב, כדי שתצטרף אליו למגורים ביבשת הרחוקה. סבתא הגיעה לאמריקה, ויחד הם הקימו עסק גדול, השתקעו שם והתפרנסו בכבוד. אבל כפי שסבתא סיפרה תמיד – ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים, הם החליטו לחזור לארץ, כיוון שהיה ברור להם שחינוך הילדים יהיה טוב יותר בארץ הקודש, לכן הם ויתרו על עגל הזהב האמריקאי.
באותו זמן שהשתתפתי בהדלקת הנרות רבת העוצמה והרושם בבית הלבן, עם כל הפאר וההדר שסביבה, לא יכולתי שלא לחשוב על סבתא, ואמרתי לעצמי ממש בגאווה: 'הנה, אני כאן, ממשיכה את המסורת של סבתא, לא מתעלמת מהתרבות האמריקנית ומהיכולות של השלטון, אך גם זוכרת את העיקר, את פך השמן הטהור ואת הדבר החשוב לנו באמת – חינוך ילדינו לדרך התורה והמצוות'. זו הייתה עבורי סגירת מעגל.
מזכרת אחרונה
סיפורה של אסתי אבנת-מיינצר, בתה של לורה מיינצר ע"ה
אני דור שני לשואה, בת לאמא מיוחדת במינה שנושאת עימה סיפור על הדלקת נרות חנוכה מיוחדת מאוד, שכדי להבין אותו יש לחזור כמעט מאה שנה לאחור.
אמא נולדה בברלין שבגרמניה, ובהיותה בת שלוש עשרה, אחרי עליית הנאצים לשלטון, החליטה המשפחה לברוח לאמסטרדם. הם התגוררו שם כמה שנים שבמהלכן אמא למדה בבית ספר יהודי, אך מכיוון שהיא לא שלטה מספיק בשפה ההולנדית, לא אפשרו לה ללמוד מגמה עיונית, אלא רק מעשית. כך היא למדה את מקצוע התפירה והצטיינה בו. רק מאוחר יותר התברר שהמקצוע הציל את חייה, כי כשהייתה בת 19 פרצה המלחמה, הנאצים הגיעו ועצרו את ההורים שלה, אך חייה ניצלו כיוון שנחשבה לעובדת מתפרה שעסקה בתפירה של שמלות באיכות גבוהה לנשות הנאצים. בהמשך גם היא נעצרה, ובמשך שנתיים וחצי הועברה בין מחנות שונים, עד לסיום המלחמה. אז נודע לה שהוריה לא שבו מן המחנות, ושנים רבות לאחר מכן התבררו הפרטים המדויקים על מותם.
שנים רבות ידעתי שלאמא שלי יש חנוכייה עתיקה שקרובה מאוד לליבה. כבר מאז שהיינו ילדים קטנים היינו מצחצחים אותה היטב, מכינים בה בכל שנה את הנרות, וגם משחיזים אותם קצת בתחתית, כדי שיוכנסו היטב לבזיכים. ידענו שהחנוכייה יקרה מאוד לאמא, אך את הסיפור שלה מעולם לא הכרנו. הפעם הראשונה שבה אמא שיתפה אותנו בסיפורה של החנוכייה הייתה כשהנכדה הבכורה נדרשה להכין עבודת שורשים, ואז אמא התחילה לדבר ולספר.
הדברים שהיא סיפרה הממו אותנו. התברר שזוהי חנוכייה שהיא קיבלה בגיל חמש מההורים וכעבור כמה שנים היא רקמה לה שקית מבד. כשההורים הרגישו שהקרקע בוערת, הם פיזרו חלק מהרכוש שלהם בין בני משפחה, וגם את החנוכייה העבירו. אמא סיפרה שאחרי שהסתיימה המלחמה היא חיפשה קרובים ששרדו, ומצאה את אחד מדודיה שהתגורר בהולנד והסכים להכניסה לביתו. אמא התגוררה אצלו בעליית הגג, ובאחד הימים בעודה משוטטת בעלייה, היא גילתה ארון ובתוכו חבילה שנראתה לה מוכרת מאוד – זו הייתה החנוכייה שקיבלה בגיל חמש, הרכוש היחיד שנותר לה מזכרת מהוריה. אמא עלתה לארץ זמן קצר לאחר מכן, וכפי שסיפרתי – היא תמיד נהגה להדליק נרות חנוכה בחנוכייה הזו.
אבל ההדלקה המיוחדת ביותר שאני רוצה לספר עליה עומדת לחול בחנוכה בשנה זו, שכן אמא נפטרה לפני כארבעה חודשים כשהיא כמעט בת מאה. אחרי פטירתה הוחלט שהחנוכייה תהיה אצלי, ובשנה זו אנו עומדים להדליק נרות בחנוכייה של אמא, בטקס מרגש ומיוחד במינו. אמא חינכה אותנו כל כך הרבה, למדנו ממנה המון, והתחושה הזו שאנו ממשיכים את האור שלה מעניקה לנו כוח ומרגשת אותנו מאוד.
שמונה נרות ושמש
סיפורה של הרבנית חגית שירה
זכיתי להביא לעולם שמונה בנות נהדרות. הן הגיעו בזו אחר זו, ברצף, והפכו אותי לאמא מאושרת שמודה עליהן בכל יום ויום. אחד המשפטים הקבועים ששמעתי באותם ימים הוא: "יש לך חנוכייה, ובעזרת השם עוד יבוא השמש, עוד תזכי לבן". הייתי עונה "אמן" על הברכה הזו, מודה שוב לבורא עולם על בנותיי, ומוסיפה בלחש בקשה שאכן אזכה לגדל בן תלמיד חכם.
באחד הימים ביקרתי אצל הרבנית קנייבסקי ע"ה, וביקשתי ממנה שתברך אותי בבן זכר. הרבנית שאלה: "על איזה יין בעלך עושה הבדלה?" ואני השבתי: "על תירוש, מיץ ענבים". תגובתה של הרבנית הייתה: "שבעלך יתחיל להבדיל על יין אמיתי". לאחר מכן היא הדריכה אותי לשבת על הכיסא של הסטייפלער הקדוש, ושם חשתי קרבה מיוחדת לבורא עולם, בכיתי והתפללתי. לאחר מכן הרבנית בירכה אותי: "יהיה לך בן צדיק ותלמיד חכם", וחזרה על הברכה הזו גם פעם נוספת.
יצאתי מביתה של הרבנית בתחושת שמחה גדולה, נכנסתי לחנות בגדי התינוקות הראשונה שראיתי בבני ברק וקניתי בגדים בצבע תכלת לתינוק שייוולד לי. משם המשכתי ונסעתי להתפלל בכותל ובקבר רחל.
בערך חצי שנה לאחר מכן, בחג הסוכות, נפטרה הרבנית, ואני הייתי אז לפני לידת הבן המתוק שלנו. ביום שהדלקנו נר חמישי בחנוכייה נולד הילד, ואני ידעתי מהעבר שזהו יום שנחשב מיוחד מאוד, מאחר שבו מתחיל האור לגבור על החושך. הכוונה לכך שביום הראשון של חנוכה יש רק נר אחד, ואילו שאר הנרות כבויים, ביום השני גם כן הרוב כבוי, כך גם ביום השלישי ואפילו ביום הרביעי יש שווה בשווה. היום החמישי הוא הפעם הראשונה שבה גובר האור על החושך, וזו הייחודיות שלו. ידעתי גם שהרבנית קנייבסקי דיברה רבות על חשיבותו של יום זה, וגם נהגה לחלק לכל ילדי המשפחה פעקלך לכבוד אותו יום. היה מרגש מאוד ששמעון שלנו נולד בדיוק אז. השתחררתי מבית החולים בערב 'זאת חנוכה', ואת הנר השמיני זכיתי להדליק בבית עם התינוק בידיים. הסתכלתי על הנרות ולא גמרתי להתרגש – שמונה נרות ושמש, בדיוק כמו שאיחלו לי ושהתפללתי תמיד. @3=אייקון סיום כתבה
