אורי וישעי

איך אפשר לשמוח, כשברקע בעיה מורכבת או אתגר כרוני שמלווה את החיים? | נשים צדיקות שהתמודדו או מתמודדות, מרגשות כשהן מתארות איך הן לוכדות רגע של אור, שומרות דאגה בלב ומעלות צהלה על הפנים. הן שולחות קרן שמש, נאחזות בגפרור, מחזיקות בפנס או בכל מה שיאיר להן את הרגע הזה, בתפילה ובאמונה לעוד הרבה רגעים מוארים | באורך נראה אור

שמחה [ש"ע]; בדיחות, גיל, גילה, דיצה, הומור, הילולה, התרוננות, זמרה, חג, חגיגה, חדווה, חִנגה, מסיבה, משוש, משוש לב, משתה, עילוץ, עליזות, עליצות, צהלה, צחוק, רינה, רננה, שחוק, שירה, ששון.
במילון אבניאון קל למצוא שמחה. עמוד חמש מאות שישים ואחת, ויש אפילו מבחר של מילים נרדפות רק למקרה שמיציתם את השמחה הקיימת.
איך מוצאים שמחה במציאות? איך מייצרים אותה?
אלה היו שתי השאלות שליוו אותי בתשפ"ד לכל פגישה עם בני אנוש. זאת הייתה שנה מאתגרת, מי כמוכם יודעים ובתוך עמי אני יושבת. ובכל זאת, בתוך עמק הבכא, ראיתי אישה מחייכת, שמעתי ילד צוחק. את האור הזה, החמקמק, הקסום, ניסיתי ללכוד, להביא לכם.
איך את עושה לעצמך שמח? שאלתי את גיבורות הכתבה שתכף תפגשו. לשמחתי, הן ענו.
הנה הן, יוצאות לאור.
לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה (קהלת ב י)

וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ (קהלת א ה)
הסיפור של מרים גולדשמידט, עובדת סוציאלית קלינית, מתמחה בטיפול בנערות ונשים, מתחיל בקרן שמש:
"בוקר. הערתי את פניני, בתי המדהימה וה'מיוחדת' בת השתים עשרה, לטיפול שיניים מורכב בהרדמה מלאה. כשהשעון צלצל, הייתי ערה כבר שעה. מי יכול לישון כשהלב דופק ככה?
'פניני, מתוקה, זמן לקום', אני לוחשת. מעירה אותה בעדינות.
"היא פוקחת עיניים, מביטה בי במבט שאני מכירה היטב. עיניה מספרות סיפור שלם. יש לה מילים. כן. קצת כמו קוביות משחק – אפשר לסדר אותן רק בצורה אחת – 'אני רוצה חולצה' או 'אני רוצה מוזיקה'. האוטיזם לא לקח מפניני את הקול, רק את היכולת לספר מה באמת קורה שם, בפנים. את המילים 'אמא, אני מפחדת' אני צריכה לקרוא בעיניה, לתרגם לעצמי את השפה הסודית של הלב.
"'היום הולכים לרופא', אני מכריזה. קולי יציב, מכסה על סערה פנימית. הבטן מתכווצת. לא יודעת איך ארגיע לב קטן ומפוחד כשאין מילים להרגעה. פניני שונאת שינויים. והיום? כולו שינוי. אתגר עצום. לשתינו.
"הדסה עין כרם. בית החולים. ריח של חומרי חיטוי ורופאים במדים ירוקים ממהרים. אנחנו יושבות במסדרון, ממתינות. פניני עוקבת בקריאות רמות אחרי הדגים באקווריום.
"'תראי, פניני, הדג הכתום מתחבא!' אני מצביעה, מנסה להסיח את דעתה, ואת דעתי. מנסה לא להסתכל על השעון כל שנייה, ולא לחשוב על כל מה שעלול להשתבש.
"הרופא מגיע. מדקלם בטון מונוטוני פרטים, הוראות. אני מקשיבה, מהנהנת. דאגות רצות בראשי, מתחרות ביניהן על המקום הראשון. איך פניני תגיב להרדמה? איך נתמודד עם הכאב אחרי הטיפול, אם פניני לא מסוגלת לספר איפה כואב?
"המיטה של פניני מתגלגלת לחדרי הניתוחים. אני נשארת לבד. פתאום המסדרון ענק מדי. השקט רועם. מצלצל. מוציאה את ספר התהילים. מתחילה לקרוא. המילים מתערבבות. דמעות נופלות על הדף. שתחזור אלינו בריאה ושלמה, השם.
"שעה עוברת. עוד שעה. ועוד אחת. אני קמה, מסתובבת. חוזרת לכיסא, קמה שוב. כל דקה – נצח. עברו שעתיים מעבר למתוכנן, ולא פגשתי אף אחד מהצוות שיסביר מה קורה. מישהו מבין אותה? מרגיע? אחות חולפת על פניי, מחייכת בעידוד. אני רוצה לצעוק: תגידי לי שהכל בסדר! תגידי לי שהילדה שלי בסדר!
"סוף סוף. הדלת נפתחת. הרופא יוצא. 'היה מורכב יותר ממה שחשבנו. הארכנו את ההרדמה אבל הכל עבר בהצלחה'. אני נושמת. בפעם הראשונה מאז הבוקר, באמת נושמת.
"פניני מתעוררת לאט. מבולבלת, כואבת. עיניה מחפשות אותי. מוצאות, נרגעות.
"אנחנו חוזרות הביתה, מותשות אבל מאושרות. מנסות להירגע מהיום שעבר עלינו. פניני אוכלת. אני מסתכלת עליה. כל ביס – נס קטן. כל חיוך – עולם ומלואו.
"פתאום, בלי אזהרה, פניני מתחילה לפרכס, לאבד הכרה. העולם מסתחרר. אני צועקת לבעלי, מזעיקה אמבולנס. הכל קורה כל כך מהר, הפחד חונק. הלב קפוא באימה. האמבולנס טס, מחזיר אותנו למקום שממנו יצאנו רק לפני מספר שעות.
"שוב בבית החולים. אותו מסדרון. אותו ריח. אבל הפעם הכל אחר. דחוף יותר. מדאיג יותר. פניני מתגלגלת על אלונקה, מחוברת למכשירים. אני רצה לידה, אוחזת בידה הקטנה, לוחשת: 'הכל יהיה בסדר, פניני'. מקווה שאני לא משקרת.
"לילה ארוך במחלקה. פניני ישנה. חמצן על אפה, נותן לה אוויר. רגישות לחומרי ההרדמה שקיבלה בבוקר, ככה הרופאים אמרו. צריך לתת לגוף להתאושש. אני יושבת לידה, לא זזה. מקופלת. מתפללת. בלי מילים, בלי קול. רק הלב מדבר.
"דמעה קטנה מתגלגלת על לחיי, נושאת בתוכה את כל הכאב והפחד שהניב היום הארוך הזה. ידי מגששת אחרי המצלמה שמלווה אותי ברגעים הגדולים של החיים. אני מרימה אותה, מכוונת אל פניה של פניני. דרך העדשה אני רואה אותה מחדש, כל תו גדול, כל פרט קטן. אפילו הדמעה המתנדנדת על הריס נכנסת לפוקוס.
"בשנים האחרונות הצילום הפך למקור של כוח ושמחה עבורי. דרך העדשה אני רואה את התמונה הגדולה יותר, את היופי שמסתתר בקושי, בניסיון. כאילו כל תמונה היא פיסה קטנה בפאזל ענק שהשם הכין במיוחד בשבילי, ואני רק צריכה לסמוך עליו שהכל מדויק. עד הפרט הכי קטן.
"אני מצלמת את הרגע הקשה, המייסר. יוצרת מסגרת. זאת מסגרת שמקבעת את הכאב, אבל בה בעת היא גם פותחת חלון. מבעד לחלון הזה אני מתחילה לראות את האור שמסתנן פנימה. העיסוק בצילום, החיפוש אחר הזווית הנכונה, הרגע המדויק – מאפשר לי לנשום.
"חוץ מהתמונה המתבהרת בזכות הפלאש, אני מקבצת אור. הרגל קטן שאימצתי, מתנה מסבתא. סבתא האהובה שלי, שורדת שואה שתמיד חייכה. היא השאירה לי מזכרת נצח, משפט שהדהדה שוב ושוב והוא נצרב בי עמוק. 'הודו להשם כי טוב!' המילים שלה. המצפן שלי. גם בלילות ארוכים כאלה אני סופרת, אוספת רגעים קטנים של חסד, פורטת אותם אחד-אחד:
"דניאל השכן, איש מד"א. הגיע ראשון כשפניני איבדה הכרה. עשה הכל שלא נרגיש לבד. רוחמה מ'עזר מציון', מלאכית שהביאה קפה חם למחלקה. רבקי אחותי, התנדבה לשמור על הילדים שנשארו בבית.
"נקודת אור, ועוד אחת. אני אוספת אותן, מניחה על הלב, מרגישה כיצד הוא מתרחב. אני חוצבת שמחה ממעמקים. זאת עבודה, קשה לפעמים, אבל היא משתלמת, מפלסת נתיב לטוב, שיוכל להיכנס.
"לילה ארוך במחלקה. פניני ישנה. מחר בבוקר, כשהשעון יצלצל, אני אהיה ערה. הלב ידפוק, ולא מפחד. מחיבור אמיתי, פנימי. מאהבת השם גדולה ומחבקת".

כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ (קהלת ב, יג)

האור של אילה זורם בשנדליר.
כאמא לבן חולה אפילפסיה, אילה מבינה בחשמל. "אפילפסיה היא הפרעה כרונית בפעילות החשמלית של תאי עצב במוח. היא גורמת להתקפים שחלק מהם יובילו לפרכוסים. השכיחות של אפילפסיה עומדת על אחוז. זאת מחלה שכיחה, יחסית, שעלולה להופיע בכל גיל. למעשה, אפילפסיה היא קבוצת הפרעות נוירולוגיות המאופיינות בפרכוסים, בדיוק כמו קבוצת מחלות אחרות, שהמכנה המשותף ביניהן הוא חום, לדוגמה, אבל בפועל, קיימות בקבוצה מחלות שונות כמו וירוס, שפעת או דלקת".
במילים אחרות, לא כל אפילפסיה היא מפחידה ומסוכנת.
"נכון. יש סוגים רבים של אפילפסיה. חלק מהם יכולים לחלוף עם השנים. בחלק מהם ההתקפים קורים רק בלילות. יש התקפים בהכרה מלאה, ולפעמים התקף הוא רק מצמוץ. בשורה התחתונה, החיים של הרבה חולי אפילפסיה רגילים לכל דבר בשינוי קל – הם צריכים לקחת כדורים בבוקר ובערב. יש מגוון רחב של תרופות, כל אחת מהן מיועדת לסוג מסוים של אפילפסיה. לפעמים צריך לדייק את הטיפול התרופתי בעקבות התקף או מאורע אחר, יש חולים שקשה להם יותר להגיע לאיזון, וחלק מהם אף נעזרים בניתוח, אולם רוב החולים חיים כרגיל, והם יודעים לטפל בסיטואציה כשהם חווים התקף".
מתי יונתן אובחן?
"קצת לפני הבר מצווה. היו כמה התקפים, ואחריהם הגיע האבחון".
רגע לא קל לעכל.
"ממש לא. בשלב הראשון מגיעה הכחשה. אפילפסיה היא מחלה שאף אחד לא מעז לדבר עליה, והסודיות הזאת מייצרת סביבה הילה גדולה של פחד. גם אני לא ידעתי הרבה לפני האבחון. זכרתי כל מיני סיפורים שסופרו מפה לאוזן על חולי אפילפסיה שצנחו באמצע הרחוב והתחילו לפרכס לעיני כולם. רק אחרי שרכשתי ידע וניסיון הבנתי שהסיפורים הללו, אם קרו באמת, קרו לחולים לא מאוזנים. ברוך השם, רוב חולי האפילפסיה מאוזנים, ובדרך כלל, אם הם יחוו התקף, הם יחושו בו רגע קודם וימצאו לעצמם פינה לשבת, להתאושש.
"בכלל, רוב חולי אפילפסיה רגילים לציית לתמרורים. יונתן, למשל, נזהר לא להגיע למצב של עייפות קיצונית, כי חוסר שינה עלול לגרום להתקפים למרות הכדור. בין המציאות המאוזנת שלנו לדעה הלא מאוזנת בחוץ יש תהום. פרופסור נויפלד, יו"ר הליגה למניעת אפילפסיה בישראל, נוהגת לומר שלאפילפסיה יש יחסי ציבור גרועים מאוד. מחלות אחרות, שכיחות הרבה פחות, זוכות לחשיפה גדולה יותר. יש כאלה שמדביקים לחולי אפילפסיה בעיות נפשיות. יש אחרים שטוענים שאפילפסיה גורמת לפגיעה קוגניטיבית. זה המקום להזכיר חולה אפילפסיה מפורסם ובלי שום בעיה קוגניטיבית – תומאס אדיסון.
"הסטיגמות שנדבקו לאפילפסיה מייצרות סבל נוסף לחולים. קשה להם להתקבל לעבודה, וגם בחברה הם עלולים לפגוש בגדר בגלל חוסר ידע. אני זוכרת שיונתן רצה להצטרף לקמפ ב'בין הזמנים', והאחראי סירב להרשות לו להצטרף ואפילו נזף בבעלי שאנחנו לא אחראים מספיק…"
אחחח.
"למדנו לסנן. מייד אחרי הכחשה קצרצרה נכנסנו לשגרה, הפנמנו: אלה החיים. הקפדנו על נטילת הכדורים, נזהרנו במקומות מועדים להתקפים כמו בריכה, חיינו את חיינו. לו רצינו, יכולנו להתמסכן לא מעט בתקופת ההסתגלות למחלה. יש יותר ביקורים אצל רופאים, יותר בדיקות, אבל בחרנו לא לעשות דרמה מהתגלית. ידענו שזאת המתנה שקיבלנו משמיים, ואיתה נמשיך.
"אחד מהכללים שהקפדנו עליהם מאוד היה הכלל – 'לעשות חיים'. בכל פעם שנדרשנו לעבור בדיקה מסוימת, הקפדנו ללכת קודם לחנות מוזיקה, כי יונתן אוהב מוזיקה. לפעמים קינחנו גם בארטיק טוב אחרי הבדיקה. היה לי חשוב שבית החולים לא ייקשר בראש של יונתן כחוויה שלילית, וממילא ממסכנת. תפיסת העולם שלנו היא שהחיים בעולם הזה אינם מושלמים, שום אדם לא אמור להיות מושלם. ובעינינו, אין הבדל בין אפילפסיה לקוצר ראייה. בשני המקרים יש פגם נקודתי שאפשר וצריך לטפל בו ולעבור הלאה".
יש רגעים קשים יותר?
"ודאי שיש. היו פעמים שחשבנו שהגענו למנוחה ולנחלה עם המחלה, ופתאום הגיע התקף שטרף את הקלפים. מבחינה רפואית, כדי שחולה אפילפסיה ייחשב מאוזן, הוא צריך לעבור שנתיים ללא התקפים בכלל. להגדרה של 'מאוזן' יש השלכות על כל מיני זירות בחיים, ובכל פעם כזאת חווינו כאב לב ואכזבה לא קטנים. בכלל, רגע של התקף הוא רגע מבהיל. בתור אמא הוא מפחיד כפליים, לא קל לראות את הילד האהוב שלך חווה אובדן שליטה, גם אם הוא זמני וחולף.
"ויש רגעים שבהם המחשבות נודדות לעתיד, מציירות אותו בגוונים שחורים משחור. השידוכים, למשל, הם זירה שאני משתדלת לא לחשוב עליה. יש לי חברות שנושאות בטייטל דומה – אימהות לילד או ילדה חולה אפילפסיה. חלק מהן כבר השיאו, ומהן אני יודעת שזאת זירה לא פשוטה, עיין ערך יחסי הציבור החסרים. אנשים נוטים לשפוט בגלל מקרי קיצון, וממילא חולי אפילפסיה בשידוכים חווים התמודדות לא פשוטה ולא פרופורציונלית. מזכירה לעצמי שרק השם מזווג זיווגים, והוא ידאג ליונתן המקסים שלנו".
בואי נדבר עליו.
"הוא ילד מקסים כל כך, ברוך השם. חכם, מוכשר, מצליח, שמח. החיים שלו מלאים בחוויות ובאושר ורגילים לכל דבר בין הכדור של הבוקר לכדור של הערב. מלבד הכדורים, ה'סימפטום' הנוסף הוא הלילה שיונתן מפרגן לעצמו, אף שזה לא אופייני לבני גילו. הוא התרגל לישון שינה טובה, מסודרת. מאחלת לכולם לילות דומים רק בבריאות. ואי אפשר לשכוח את הפלוס של הפלוס, הוא נער בוגר הרבה יותר מבני גילו האחרים, 'תופעת לוואי' של כל מי שעבר משהו בחייו ובחר לדלג על תחושת המסכנות".
למה שנדליר?
"זאת מנורה יפה, יוקרתית. אבל גם עליה אפשר למצוא אבק מדי פעם. אלה החיים. הם לא יכולים ולא צריכים להיות מושלמים. ממליצה להשתחרר מחיפוש שלמות בכל מקום. הוא מייגע וגורם לכל דבר שאינו מושלם להיות בעמדת נחיתות. אנחנו בסדר גמור גם אם 'המוצר שיצא מהמפעל שלנו קצת נפגם'…"

וְעֵת לִרְפּוֹא (קהלת ג ג)

ציבי, מורה ואמא למשפחה ברוכה, מדליקה נר זיכרון על ימים עברו.
"לפני שנתיים, כשבעלי היה מאושפז אחרי ניתוח קשה מאוד שעבר, התקשרה אלי חברה קרובה ושאלה: 'ציבי, איך את?'
"הצעתי שתשאל שוב אחרי שנחזור הביתה, אחרי שנעבור את התקופה הקשה. כרגע השאלות היחידות שמעסיקות אותי הן: איך בעלי? איך הילדים? האם יש להם ארוחות צהריים חמות? מי יגיע לתורנות לילה שתתחיל בעוד כמה שעות?
התקופה הקשה. כך הגדרתי את הימים ההם.
"לא מזמן דיברתי עליהם עם הבנות שלי ואחת מהן אמרה: 'אמא, את יודעת, כשאבא היה חולה, היה לי קשה. דאגתי לאבא, וכשראיתי כמה הוא סובל, זה היה בלתי נסבל. אבל אני זוכרת את התקופה של המחלה גם כזמן מיוחד מאוד, זמן של ביחד, של משפחה. דאגת שנצבור חוויות מיוחדות בתקופה ההיא, והן עשו לנו טוב. עד היום, כשאני נזכרת בהן, הן עושות לי טוב בלב'.
"הבנות האחרות הנהנו בהתלהבות, הסכימו עם כל מילה. המילים שלה, פשוטות וכנות, הדליקו בי אור. בזכותן יכולתי לומר לעצמי: בעצם, זאת לא הייתה רק תקופה קשה. אפילו שהיה קשה, דאגת שיהיה שמח בבית, שמח לילדים, שמח למשפחה. מרגישה שאני מסוגלת לענות, למרות הכל, על השאלה – איך עשיתי לעצמי שמח".
איך?
"קודם כל, דאגתי שהמשפחה שלי תהיה שמחה. חיוך של ילד, צחוק משותף, הנאה משפחתית, כל אלה מרחיבים לי את הלב ואני אוהבת ומסכימה להשקיע כדי שהם יקרו.
"חודשיים אחרי ה'בום' שנחת עלינו, אחרי שהבנו שבעלי מתמודד עם סרטן, אחותי פנתה אלי והזמינה אותנו לצאת לשבת בחשמונאים עם עוד משפחות מתמודדות. הבטחתי לחשוב על העניין. אף שבאותו רגע הרעיון היה נראה לי מנותק ולא קשור לטלטלה שאנחנו עוברים, אישרתי הגעה. הבנתי שהילדים ייהנו בשבת הזאת, ובשבילם אישרתי.
"ומה איתי? אז, כשהמציאות הייתה מטלטלת ומסעירה, לא הייתי מסוגלת לענות על השאלה 'ציבי, איך את?' אבל היום יכולה לשאול את עצמי, להיזכר שגם אותי עטפתי ברוך, בחמלה. בתחילה זה התבטא בדברים פשוטים כמו שייק פירות מפנק בסוף יום בבית החולים או יציאה עם בעלי ליער ליד 'הדסה עין כרם' אחרי טיפול מפרק. (ממליצה בחום לכל נפש שנגזר עליה להגיע לבית החולים. טבע יפהפה ונוף מדהים!) הרשיתי לעצמי גם לשקוע בספר טוב למרות עומס התנועה במרפסת הכביסה אחרי שבוע של אשפוז. השתדלתי להטעין את הסוללה הפנימית בכל דרך שהתאימה לי – להתחבר לכל מה שעושה לי טוב ונעים ומרחיב לב".
נר לאחד, נר למאה. הרחבת יותר מלב אחד.
"עוד נתיב שהשם סידר לי. כמה שבועות אחרי שהצלחתי לומר לעצמי ולאחרים 'בעלי חולה' – בהתחלה המילים האלה תקועות בגרון, אי אפשר לומר אותן אפילו לעצמך – פניתי לכמה ארגוני חסד. שאלתי אם יש קבוצת נשים שחולקות את המסע הזה. הם הציעו את עזרתם שלא תסולא בפז, אבל לא מצאתי בשום מקום קבוצת תמיכה לנשים כמוני. חפרתי בכל כתובת אפשרית. ביום שמצאתי עוד אישה שמתמודדת עם בעל חולה, נוסדה הקבוצה. היא ואני. למחרת הצטרפה עוד אחת, ולאחר מספר שבועות היינו קבוצה לכל דבר כולל מפגש מרגש ולוגו מרשים. רק המנון טרם הספקנו לכתוב ולהלחין :).
"החיבור עם נשים שמתמודדות כמוני, שמבינות את השפה, שותפות למסע, נתן לי הרבה כוח ודרבן להניח ואפילו לצחוק ביחד על הדרך ועל מה שקורה בה לפעמים.
"בתקופה ההיא היו לי ארבע רשימות תפוצה במייל – המשפחה שלי, המשפחה של בעלי, חברות-אחיות שלי בלב וקבוצה שלי עם עצמי. בימים לא קלים מצאתי את עצמי כותבת. לפעמים בכל הקבוצות, לפעמים בחלק מהן. תיארתי מה עברנו היום, סידרתי מחשבות, ביקשתי תפילות. פרקתי מטען. הכתיבה אפשרה לי לנשום והתגובות הרחיבו את הלב, עזרו לי להרגיש את כל הטוב שיש – עושר של משפחה, אושר של חברות.
"בתכתובת עם עצמי הזכרתי לעצמי בכל פעם במה זכיתי, במי: דודה חנה שבאה לבקר אותי. הגיעה מהצפון הרחוק להדסה עין כרם והביאה תמרים ממולאים באגוזים טריים, חטיף אנרגיה טעים ובריא. יוסי, אח של גיסי, מתנדב בעל לב ענק שהשיג באמצע הלילה כוס ברד קפואה כי זה הדבר היחיד שבעלי יכול לבלוע. צדיק נוסף בא לעשות פסח, הבריק לנו את המקרר. עוד צדיק, אחי, שקפץ בליל שישי עם טשולנט מ'בית ישראל'. ישבנו בפרוזדור ולא גמרנו לצחוק. טשולנט! בהדסה!
"כל תזכורת כזאת הרחיבה שפתיים, לב. לא הרשתה לשכוח: מי שנתן את הסרטן נתן כל כך הרבה טוב. כל פעם שחוויתי טוב חיברה אותי קרוב למי שאמר והיה.
"איך אמרה דודה חנה כשבאה לבקר? 'כי בשמחה תצאון'. איך תצאו מזה? בשמחה!"

מְלֹא כַף נָחַת (קהלת ד ו)

אמילי נגר, אדריכלית ובעלת הסטודיו לעיצוב העסק והבית, מדליקה פנס על הדרך.
"לפני כמה שנים אימי שתחי' חלתה במחלה. המחלה התגלתה בשלב מוקדם מאוד, ובנס גדול. התקשרתי להתייעץ עם הרב שלנו בעניין מסוים, והוא אמר פתאום 'כדאי שאמא תעשה בדיקה מסוימת'. לא הבנתי למה, והוא אמר: 'כדאי'. כבר אז ניחשתי שמצפה לנו בשורה לא קלה באופק, כי בכל פעם שהוא כיוון אותנו לצעד מסוים, גילינו למפרע שהוא לא טעה. ואכן, אמא עשתה את הבדיקה, והתברר לנו שהיא חולה במחלה. חסד השם, גילינו אותה בהתחלה, וזה היה הסוג הקל ביותר. ועדיין, גם המחלה הזאת דרשה מאמא להיכנס למחלקה שאף אחד לא רוצה להגיע אליה…
"בפעם הראשונה שהתלוויתי לאמא, היה לי קשה מאוד מאוד להיכנס. סירבתי להאמין שאלה החיים שלנו עכשיו. הייתי מפוחדת ולחוצה מהמציאות שאני הולכת לפגוש ולחוות. בעלי שהסיע אותי לבית החולים לא הבין למה אני לא נכנסת. עמדתי קפואה, ולא האמנתי. הייתי בהכחשה מוחלטת ופחדתי להודות שזה המצב. הבנתי, בהיגיון, שאני חייבת להיות עם אמא, לתמוך בה. גם היא הייתה מפוחדת ומודאגת. היא לא ידעה מה יעשו לה, איך הטיפול יעבור, כמה זמן, כמה יכאב. אבל היה לי קשה לתמוך בה, והרגשתי מבולבלת מאוד. לא סיפרתי לאף חברה או שכנה. פחדתי שהן תשאלנה שאלות שתכרחנה אותי להתמודד עם הכאב והפחד. העדפתי להיות עם עצמי בשקט ולעצום עיניים מול הניסיון".
הצלחת לעצום עיניים?
"ממש לא, וזאת הייתה הישועה שלי. יום אחד חברה ששמעה על המחלה של אמא דפקה על הדלת, הודיעה שהיא כאן כדי לעזור. עד היום אני מכירה לה טובה גדולה כי לא היה לי אומץ לספר או לבקש עזרה. שכנות נוספות שמעו מה קורה, הושיטו יד עם הילדים ואפילו פנו ל'עזר מציון' כדי לבקש שידאגו לנו, וגם לילדים. הצלת נפשות, כפשוטה. בזכותה יכולתי לקום בוקר אחד, לומר לעצמי: אמא חולה כי ככה השם רצה. את צריכה לקום, להתמודד עם המצב. יש לך בית עם ילדים קטנים שצריכים אמא, ברוך השם. ובו זמנית, יש לך אמא שצריכה בת. את צריכה להבין איך לעשות את זה נכון, ובלי לוותר.
"באותו בוקר התפללתי תפילת שחרית ארוכה מהרגיל. דיברתי עם השם, התחננתי לפניו שייתן לי כוחות. סוף סוף הפנמתי שאם אני במציאות הזאת, אז יש לי תפקיד בה, ואני חייבת להתחזק כדי לחזק. בבת אחת התמלאתי כוחות חדשים, לא הבנתי מנין צצו פתאום. התמלאתי באופטימיות ובשמחה, זה נשמע מוזר, אבל כך היה. ואמרתי לעצמי: אלה המתנות שאני הולכת לחלק".
וחילקת.
"וחילקתי. בחסדי השם. רק בזכותו הצלחתי לשמח את כל מי שסביבי. כשאמא ישנה, או הייתה בטיפול, הסתובבתי במחלקה, עזרתי לכל מי שנזקק לעזרה, פיזרתי מילים טובות, חייכתי, בירכתי. חילקתי גם את הסגולה של רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל – 'אין עוד מלבדו'. בכל פעם פעלתי לפי הצורך שזיהיתי.
"בחדר של אמא, למשל, שכבה אישה צעירה ששהתה לבד רוב הזמן. בעלה בא לבקר, אבל אין לה משפחה נוספת, ובשעות בין לבין היא הייתה בודדה לחלוטין. בכל פעם שהבאתי לאמא דברים מהבית, הבאתי גם לה. שוחחנו הרבה על אמונה. היא אמרה שנתתי לה כוח, לא הבינה: השיחות איתה, תשומת הלב שנתתי לה, נתנו לי. ועוד דבר שעזר לי מאוד: האמנתי בכל ליבי שאמא תחזור בקרוב הביתה, בריאה ושלמה. הרב בירך אותה ברפואה שלמה, ולא היה לי ספק שהברכה שלו תתקיים. אמונת חכמים היא עוד כלי שנותן כוח. גם כאשר שמעתי מהצוות דיבורים פסימיים, אחרים, לא נתתי למילים לחלחל לאוזניי.
"בחנוכה אמא הרגישה רע מאוד אחרי טיפול מסוים, הכניסו אותה לבידוד. בכל פעם רק אדם אחד יכול לשהות לצידה. כשאני הגעתי להחליף את מי שהיה לפניי בתורנות, הצבתי חנוכייה על השידה בחדר. אמרתי לאמא: 'עוד מעט נדליק את החנוכייה ונודה להשם על היציאה שלך מכאן'. היא הסתכלה עלי, מופתעת. אמרה בקול חלש: 'אין סיכוי. תשמעי מה הרופאים אומרים. גם האחיות אמרו ש'-
"עצרתי אותה בנימוס. אמרתי: 'אמא, יש בורא לעולם, ורק הוא מחליט'. היה לי ברור שהכל בסדר, ברוך השם, ושהבדיקות תצאנה תקינות. שעה לאחר מכן ניגשה אלי האחות, אמרה שהבדיקות חזרו. זה היה נס ראשון, אלה בדיקות שדרשו יותר זמן בדרך כלל. נס שני, התוצאות עצמן. הן יצאו מצוינות, ברוך השם. האחות בישרה שאפשר להוציא את אמא מהבידוד, להחזיר למחלקה. הלכתי לחפש לה מיטה פנויה במחלקה. הייתי שמחה ונרגשת, ובכל חדר שנכנסתי אליו, דיברתי עם הנשים שהיו בחדר. סיפרתי להן על הנס שקרה לנו וביקשתי שתזכורנה – רק השם מחליט. היה מדהים לראות בעין איך אמונה בניסים מושכת אותם אלינו.
"שאלתי את האחות, לא יודעת מאיפה נפל עלי הרעיון ההזוי ובאיזה אומץ, הרי ידעתי שהבקשה שלי לא הגיונית: 'אולי נשחרר אותה הביתה? ללילה אחד? שתנוח, תרגיש בבית. זה ייתן לה הרבה כוח'.
"האחות הביטה בי, פעורת פה. כאילו צנחתי עליה מכוכב לכת רחוק. ביקשתי שתשאל את הרופא. אמרתי: מה יכול להיות? מקסימום, יגידו לנו לא, נישאר.
לשמחתנו, הרופא הסכים. חזרנו הביתה. כל המשפחה התקבצה והדלקנו נרות חנוכה בהלל ובהודיה להשם הטוב".
גם את אמילי שימחת.
"נכון. לפני שאמא חלתה, חלמתי ללמוד תפירה. אני עובדת בתור אדריכלית ומעצבת פנים, כל דבר שנוגע באומנות מעניין ומרתק אותי, והתרגשתי מהרעיון שאוכל לעצב ולתפור שמלות לבנות שלי. חיכיתי כמה חודשים עד שייפתח קורס חדש באזור מגוריי ובשעות הערב. כשהוא התחיל, אמא בדיוק נכנסה למערבולת עם המחלה, אבל החלטתי לא לוותר. בשביל הנפש שלי. סיפרתי לאמא שהצטרפתי לחוג, הראיתי לה את השמלות שאני תופרת לבנות. היא שמחה והתרגשה. התייעצתי איתה על גזרות ודוגמאות. תכננתי לתפור שמלות לבר מצווה של הבן שהייתה אמורה להתקיים כעבור שלושה חודשים. ואמרתי לאמא: 'שיהיה לך ברור, את תהיי איתנו באירוע, בריאה ושמחה'. כך היה, תודה לריבונו של עולם.
"דווקא בקורס לא דיברתי עם אף אחת על הניסיון שאני עוברת. התרכזתי ביצירה, נהניתי מהתוצאות. הייתי עם עצמי, בדממה שעשתה לי טוב. הניתוק, ולו לזמן קצר מהמחלה ומההתמודדות, נתן לי כוח להמשיך ולהתמודד".
מה שלום אמא?
"בריאה, ברוך השם. עד מאה ועשרים. יש ביקורות תקופתיות, אבל אני משתדלת לא לחשוב עליהן, להתמקד בתפילה לרפואה שלמה לה ולכל מי שצריך".
בחרת בפנס בתור אור מייצג.
"ככה הרגשתי, שאני מחזיקה פנס של השם יתברך, והוא מאיר לי את הדרך. מדמיינת שביל מפותל, חשוך. אני הולכת בו, והפנס זורק אלומת אור קדימה. ורק כשהוא מאיר, אני מגלה שהדרך לא מפותלת כל כך, היא די סלולה. יש השם בשמיים, והוא מפלס לנו כל דרך. אם לא נדליק את הפנס, לא נראה את הנס.
"הפנס הזה יכול להיות כל כלי של טוב. אני בחרתי להתרכז באמונה מוחלטת, היא עזרה לי לגרש את הפחד ונטעה בי כוחות. בחרתי להאמין שמצפה לנו עתיד טוב יותר, והוא יגיע מהר. ובחרתי לתת. אם לאחרים, אם לעצמי.
"כשאת מגיעה לסוף השביל, מניסיון, את מוצאת את עצמך פתאום בגן יפהפה, מקושט בשרשרת מנורות מאירות. זה כבר לא פנס אחד. זה גן שלם שמחייך אלייך. מקום מושלם לומר בו מזמור לתודה על הכל".

בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב (קהלת ז יד)

כבר שנה שלמה שרי רחוקה מהבית. כמה ימים אחרי המאורעות שהתרגשו עלינו בשמחת תורה אשתקד, שרי מצאה את עצמה בדרכים, מחפשת מקום שיכיל אותה ואת המשפחה. מאחור נשאר הבית; צופה על הגליל והגולן, חבל ארץ פצוע.
איפה אתם גרים כיום?
"בקופסת שימורים. אחרים יקראו לה יחידה".
לא קל.
"ממש לא. דמייני כמעט מניין, בלי עין הרע, נדחס לשלושים מ"ר. זה מצב שמייצר תסכול, צפיפות ועצבים, אבל אנחנו משתדלים לנצח אותם. בכל זאת עם הנצח".
אין ספק. איך מנצחים שלושים מ"ר?
"באמונה שלמה שהכל מושגח והכל מאיתו יתברך. ובעזרת השם גם המצב הזה יסתיים בסוף. הוא מתסכל, לא נוח, וזמני. זאת ידיעה שנותנת לי המון כוח, ברוך השם.
"כשהייתי קטנה, קראתי ספר על משפחה אמריקאית שבילתה את חופשת הקיץ בתוך קרון ירוק, רתום לסוס. ככה הם נעו ממקום למקום במשך כמה שבועות, התענגו על כל רגע. אימצתי את זווית המבט כשעברנו לקופסת השימורים. התחלתי לדמיין שהיחידונת שלנו היא הקרון הירוק מהספר. ותכלס, אנחנו נהנים מלוקסוס. יש לנו שירותים, מטבח, מקלחת, מזגן! למי היה מזגן בקרון ההוא?!
"בקיצור, מאז אני בחופש קסום. כמובן, לפעמים אני יוצאת מהדעת כמו שקורה בכל חופש קסום, אבל חוזרת אליה מהר מאוד בעזרת דמיון מפותח. לפחות הוא, אם לא קופסת השימורים שלנו…"
כששאלתי אותך איזה אור יכול לייצג את השמחה שלך, בחרת להדליק זיקוק.
"בעיניי הוא אור שמסמל חגיגה גדולה. האופן שבו הוא מזנק לשמיים של חושך, יורה על העולם גשם של כוכבים צבעוניים. זיקוק, להבדיל מפלורסנט או לד, הוא לא אור כבול לחוטים. הוא אור נודד. הכי סימבולי. חוץ מזה, חשבתי על המושג 'בית זיקוק'. גם בית, גם זיקוק. אני בעד".

וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ (קהלת ז כד)

בפסח תשפ"ג התפרסמה הכתבה 'הבת החמישית', הכניסה לחיי את רייזי, נשמה מדהימה בת תשע עשרה. רייזי ביקשה לספר על בת בלי בית בקול ראשון. בטון אמיץ, אמוני, היא האירה את גיליון שבועות תשפ"ג. ועד היום, כשאני חושבת עליה, נדלקת בראשי תאורת חירום. בלי חיבור לשום מקור היא מאירה, מפזרת חושך גדול.
כשהתחלתי לעבוד על הכתבה הנוכחית חזרתי לרייזי כדי ללמוד.
איך את עושה לעצמך שמח בזמנים לא קלים?
"וואו. האמת?"
רק אמת.
"זאת שאלה שעושה קצת אאוץ' בלב. מסתובבת איתה מהרגע ששאלת, חושבת עליה הרבה. והחלטתי לענות בכנות".
מעריכה.
"התשובה הראשונה שעלתה לי הייתה שאלה. אוטומטית, שאלתי את עצמי – מי אמר שצריך לשמוח בזמנים לא קלים? זאת, בעצם, תמצית התשובה שלי. לפרט?"
כן, בבקשה.
"אוקיי. זה יישמע מצחיק מה שאומר עכשיו, אבל האמת, מה שעושה לי הכי שמח בזמנים קשים זה דווקא העצב. וליתר דיוק, הנוכחות שלי בתוכו. פשוט להיות בעצב, ממש להיות בו. בלי להגיד תודה על מה שיש, בלי לחפש סיבות לשמוח או צורות מלאכותיות להעלות חיוך למרות ועל אף. בטבעי, אני רגילה לברוח ישר לשמחה, להכרת טובה. זוכרת את עצמי בסיטואציות הזויות, מדברת עם הקדוש ברוך הוא, מצליחה לומר רק מילה אחת – 'תודה'. זה נשמע מדהים ומעורר השראה, אבל בכנות ובמבט לאחור, לא תמיד התודה הזאת יצאה מהלב. הרבה פעמים היא הייתה אקט של הגנה, מעין תשלום מראש על הניסים שאני צריכה כל כך. נדרש לי המון זמן ללמוד שזה בסדר להיות גם בעצב, שזה בסדר להתלונן מדי פעם. וזה בסדר גמור להגיד את האמת: קשה וכואב ומעצבן, ובכלל לא שמח לי עכשיו.
"רק כשלמדתי לשהות בתוך העצב, לתת לו את כל המקום, האהבה והמרחב, גיליתי דבר מדהים: דווקא בתוכו, באמצעו ואחריו, מצאתי שמחה. לא סתם שמחה. שמחה אמיתית, שלמה. שמחה שבוקעת מלב שיודע להרגיש באמת, ואת הכל. דווקא לכן השמחה הזאת הכי בוערת, הכי עמוקה, הכי חזקה. סליחה, יודעת שזה טיפ לא פוטוגני".
הכי פוטוגני בעולם!
"תודה. באמת, כשאני חושבת על טיפים לשמחה בייצור עצמי, בעיניי זה הטיפ הראשון – אל תחפשי טיפים איך לייצר שמחה בעצמך ולעצמך. תהיי בעצב עכשיו, מותר לך וזה בסדר ונורמלי לגמרי. את עוברת זמן קשה. לא תמיד חובה לחייך, לא תמיד נכון. פשוט תהיי שם, בחוויה, ברגשות. תני מקום. תקשיבי. ובעיקר, אל תשכחי לחבק אותך. הגל הזה יעבור בקרוב, את עדיין לא יכולה לראות, אבל ממש מתחתיו מסתתרת שמחה מרפאת, אמיתית, שלמה. כשתמצאי אותה, אל תשכחי למסור לה ד"ש ממני".

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה (קהלת ח טו)

מול הראי אני עומדת
הנה אני
מול הראי
סופרת קמטים
חדשים
אישה בגילי
אוטוטו
מחתנת ילדים.

אני לא שואלת
את הראי
שאלות
חוששת
לשמוע
לא.

לא לא לא
לא רוצים
לא מתאים
לא עכשיו
לא.

ולא.
אנחנו.
(דסי)
בימים עברו, כשאנשים רצו לבשר על חודש חדש, או להבדיל מטוב, להזהיר מאויב מתקרב, הם טיפסו על ראש גבעה, הציתו מדורה ענקית. אור הסתלסל מאדמה לשמיים, הוציא לאור אמת שצריך לספר. דסי היא מדורה יפהפייה, והיא מפיצה אור שחובה לספר עליו. לפני שנתיים היא הופיעה פה, בצמד כתבות מטלטל על הים הגדול של הרווקות. עשרות קוראות שהגיבו על הכתבה הסכימו עם דעתי – היא מקור אור. אם אתן מכירות אדם מתאים לנפש כמוה, מאור ענק, בבקשה, פנו למערכת. עוד יישמע, אמן.
איך את עושה לעצמך שמח, כשאין אף אחד (בינתיים!) שיכול למלא את התפקיד?
"לפני שמח אני מנקזת את הכאב. מדברת עם אחותי. תודה, השם, על האחות המדהימה שנתת לי. היא שומעת אותי בכל מצב, גם אני שומעת בעת הצורך. אנחנו עושות תורנות ניקוי רעלים. אחר כך אני מדמיינת. דמיונות מהממים של כל הדברים הנפלאים שעוד יקרו לי בחיים. והכי חשוב, אני מצחיקה את עצמי".
איך?
"מתנה שהשם נתן לי. מגיל ממש צעיר אני מצליחה לבדר את כולם. אני מתחפשת, עושה פרצופים, מדברת במבטאים שונים – רוסי, צרפתי, הולנדי או גרמני. לא ממש מבינה את המילים, כן? אבל ברעיון… כשאני מצחיקה אחרים, אני מצחיקה גם את עצמי. נראה לי שהמשפחה שלי כבר יודעת לזהות, כשאני נכנסת למצב רוח של הצחקות, זה סימן מובהק שגל עצב עובר בי.
"גם עשייה עוזרת לי לשמוח. אני משתדלת ליצור, ליזום, ללמוד והרבה. ממלאת לי את הנפש עד שהשם ישלים בניין".
זאת אני שמחבקת עכשיו גושי מרירות.
מוכנה להגיד לעצמי, זה מר.
באמת.
אולי עוד רגע נשמע קול שופר.
הגושים האלו יהפכו ליהלומים נוצצים.
וכל רווקה שהשתדלה,
לעשות הכל כדי לא ליפול,
תשב במקום שאיש לא יוכל להביט בו.
(מתוך 'מרה כלענה' / דסי)

וּמָתוֹק הָאוֹר (קהלת יא ז)

גם אסתר אדלר, מנחה לחיזוק התא המשפחתי, בוחרת בהומאור. "הלחם של הומור ואור, פטנט תוצרת בית", היא מחייכת. "הגפרור הכי אפקטיבי בעולם, או מצת, למי שמעדיפה".
אסתר מדברת מניסיון. כאשת מקצוע היא פוגשת, לא פעם, מטופלת שמתמודדת עם כאב, עם מועקה. "יש כאלה שמביאות איתן לקליניקה סיפורי רקע עצובים וקשים מאוד. למרות הכל, יהיו רגעים מסוימים שנתחיל לצחוק ביחד".
איך הומאור עובד?
"כל טרגדיה יכולה להפוך לקומדיה בתנאים מסוימים. כמעט כל אחת מאיתנו יכולה לספר על אפיזודה לא נעימה שהיא חוותה, לדוגמה, מבוכה מול השכנה הזועמת על חדר המדרגות המלוכלך, ופתאום ילדה משתחלת לסיטואציה, מתחילה לנעוץ בכן עיניים תמות, לשאול שאלות כמו: מה אתן עושות? גם אני רוצה!
"די בטעות, במעשה לא מתאים, באמירה שלא 'קוראת את הסיטואציה', כדי להצחיק. זה רגע אחד, בתוך מכלול רגעים לא נעימים, אבל הוא מספיק כדי להיות גפרור.
"אישית, חוויתי רגע מעין זה כשניסיתי לארגן קבוצת נשים עבור סדנת מודעות מסוימת. כמה נשים הבטיחו שתבואנה לערב, אבל כשהגעתי לאולם, גיליתי שרק שתי נשים ממלאות אותו. התחלתי לצחוק על הביטוי שהדהד בראשי. מילאו את האולם… הן בהחלט מילאו אותו בדממה עמוקה…
"זה הרעיון של הומאור. בכל פינה, הכי חשוכה, אפשר למצוא משהו אחד לצחוק עליו מכל הלב. אפילו פריט כלשהו שעומד עקום על המדף יכול להיות טריגר להומור. וההומור הזה מדליק בנו את האור. זה אור שדולק רק שנייה ומייד נכבה. עד הרגע הבא. אבל ברגע הזה שהאור נוכח, אנחנו יכולות לראות: העולם לא מושלם, גם אנחנו לא מושלמים. הומאור מפחית מהמטען של רגעים קשים ובזכותו גם רגעים כבדים יכולים להיות קלילים יותר למשא".
בבקשה, תני עוד טיפ איך להדליק את הומאור.
"בואי נדמיין ביחד אנדרלמוסיה נוראית בבית. ערב חג, או חג. ואנחנו לא מוצאות ידיים או רגליים או מישהו שמתנדב לסדר. בזמנים כאלה ההמלצה שלי היא להמציא מילה מיוחדת ש'תגדיר' את המצב הנמוך שלנו. המילה צריכה להעלות חיוך על השפתיים. מילה כמו 'פיצוצית', או 'פישלסתי', או 'ברוך הבא, קניבל השמחה!' ויש גם 'מרוציאנה', רמז לפעילות שעלינו לנקוט כעת. ומשפטים סתומים כמו 'אוי, הכתר', ו'ברכותינו'. ובמקום 'אני מבסוטה' הסלנגי, אפשר לומר 'אני סמבוטה' שיביע את ההפך המוחלט. הרעיון הוא לקחת את המחשבה הראשונה שעולה בנו מול ה'פשלה', מול החידלון, ולשבש אותה".
למה?
"כי אנחנו רגילות לחיות בהגדרות. יש מילים מסוימות שמופיעות בתודעה שלנו בכל פעם שאנחנו פוגשות מצב לא אופטימלי, ואלה מילים לא מחמיאות, בלשון המעטה. אוטומטית ובעקבותיהן מגיע גם רגש שלילי. כי אם הבית הפוך ואני 'מבולגנת חסרת תקנה', הרגשות האוטומטיים שיעלו בנו יהיו אכזבה, ייאוש, נמיכות רוח, כעס עצמי ועוד.
"אלה מוסכמות ועיוותים שטיפחנו מאז היותנו ילדות קטנות, כשטרם הבנו את התמונה במלואה, והם ממשיכים ללוות ולתקוף אותנו גם כיום, כנשים בוגרות. לכן, ברגע שאנחנו מייצרות אנדרלמוסיה בשקרים שעולים אוטומטית בראשנו, ובמקומם אנחנו בוחרות להגדיר את המצב בשפה מצחיקה, משובשת, אנחנו משבשות את התדר הקבוע. זה רגע שמאפשר לנו להתרומם טפח מעל המקום הקבוע שלנו. אנחנו יכולות לראות את החיים מנקודת תצפית גבוהה יותר, קלילה יותר. להפנים שלא כל העולם חג סביב הנקודה השחורה היחידה שאנחנו מצליחות לראות כרגע. אי שם, מעל העננים המחשיכים, השמש עדיין זורחת. וכשהיא תשקע? נדליק פנס…"

"'קומי אורי כי בא אורך' – אמר רבי יוחנן משל למהלך בדרך עם דמדומי חמה, בא אחד והדליק לו את הנר – וכבה, ובא אחר והדליק לו את הנר – וכבה. אמר, מכאן ואילך איני ממתין אלא לאורו של בוקר. כך אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, עשינו לך מנורה בימי משה וכבתה, בימי שלמה וכבתה, מכאן ואילך אין אנו ממתינים אלא לאורך, שנאמר 'כי עמך מקור חיים ובאורך נראה אור'. וכן אמר הקדוש ברוך הוא 'קומי אורי כי בא אורך'.
(ילקוט שמעוני)

איור: חיהלה