בתקופה האחרונה הם שומעים כל העת מטוסי קרב מזמזמים מעל הראש; הם גם רואים את המחבלים שמצלמים אותם מהעבר השני של הגבול; ובעיקר מוטרדים מהפיצוצים והדיווחים | בעיצומו של מתח בגזרה הצפונית, יצא כתב 'משפחה' לקו הגבול ופגש את החקלאים שלא מתכוונים לעזוב, למרות הפחד | ויש להם כאב גדול: "אם תימשך מגמת עזיבת החקלאים, לא תהיה עוד חומת מגן אנושית לאזרחי מדינת ישראל" | סיור מדאיג
אתה רואה את הדגל הצהוב עם הסמלים הירוקים?" שואל אותי אלי שליו, ומצביע על קצהו של דגל שנראה מתנופף במרחק של פחות משני קילומטרים. "באזור ההוא נמצאים חיזבללה. אבל אלו לא בנייני המגורים שלהם, אלא מבנים זמניים שהם הקימו. כנראה אוגרים שם נשק שישמש אותם ביום פקודה. הם מצלמים אותנו כל הזמן, וגם יודעים בדיוק מה קורה אצלנו".
שליו אומר את הדברים כבדרך אגב, מוביל אותנו בסיור במושב 'אבן מנחם' שבו הוא מתגורר. אנו חולפים במדשאות המוריקות בין הבתים נמוכי הקומה, סמוך מאוד לצימרים שאליהם הציבור החרדי יגיע ב'בין הזמנים' הקרוב לנפוש בהמוניו.
"אתה רואה את חיילי צה"ל?" הוא ממשיך להורות באצבעו לאזור הגבול. "הנה העמדות והמוצבים שלהם".
"רואים מהחלון את מעוזי חיזבאללה". המבנים מן העבר השני של הגבול (צילום: מנחם קאליש)
קול נפץ עז נשמע ואני קופץ בבהלה, אך שליו לא נבהל. "זה פיצוץ של מוקשים ישנים", הוא מסביר. "בלבנון החליטו לפוצץ אותם והם עושים זאת באופן לא ממש מבוקר. לפעמים מגיעים אלינו רסיסים. נקווה שהם לא יפגעו באף אחד".
גם את הדברים הללו הוא אומר בשאננות, כמעט בטבעיות. ניכר שהוא לא מוכן בשום אופן להילחץ מהכוננות יוצאת הדופן שנראית בגבול הצפוני. גם לא מהעובדה שבתקופה האחרונה הוא וחבריו החקלאים שומעים יותר ויותר מטוסי קרב חגים מעל לראשיהם, ואפילו לא מהחדירה שהתרחשה לא מזמן, כשמחבל לבנוני חדר דרך הגבול והגיע עד לצומת מגידו. "זה הבית שלי", הוא מסביר. "כאן גדלתי וחוויתי ימים קשים מאלו. אין לי מקום אחר להתגורר בו".
האיש מהתמונה שבקיר
שליו נולד ב'אבן מנחם' לפני יותר מ־65 שנה, בן למשפחת חקלאים ותיקה. "בילדותי ראיתי דברים קשים ומזעזעים מאוד", הוא מספר. "באותם ימים לא הייתה גדר שהפרידה בינינו והמחבלים הלבנוניים חדרו לשטח מדינת ישראל בקלות. אבא שלי, שהיה לו תפקיד ביטחוני בכיר, היה מוביל את המחבלים אזוקים בידיים וברגליים, וחוקר אותם בביתנו. עברו מאז עשרות שנים, והמראות האלו לא עוזבים אותי".
כששירת בצבא פרצה מלחמת 'שלום הגליל' והוא מצא את עצמו נלחם על הבית. "שירתי בחיל הים והייתי אחראי גם על תפיסת סירות של מחבלים ומניעת ניסיונות הברחה של אמצעי לחימה דרך הים", הוא מסביר.
לאחר שהשתחרר הרגיש צורך להתאוורר והתקבל למשרת כימאי בחברת ספנות, שדרכה הוא ביקר כמעט בכל מדינות העולם. הוא עזב את העבודה רק אחרי שמונה שנים, כשהתחתן והקים את ביתו. הכיוון בחייו היה ברור, כמו של שאר החקלאים ב'אבן מנחם'. אלא שאז התרחש מהפך בחייו, בעקבות תאונה שבה נפצע באופן קשה. "זה היה בחתונה של חבר", מספר שליו. "באותו יום עבדתי כל היום בשמש ולא שתיתי. הייתי כנראה מסוחרר ובמהלך הריקודים בחתונה נפלתי במדרגות, איבדתי את ההכרה ופוניתי לבית החולים עם חבלת ראש".
את הדברים שאירעו לאחר מכן הוא מספר על סמך מה שסיפרו לו אחרים: "פוניתי לבית החולים פורייה, אך בשל מצבי הקשה הועברתי ל'רמב"ם' והוכנסתי לניתוח, שבו ניסו להציל את חיי. אני לא יודע מה בדיוק עשו הרופאים, אבל אני יודע מה עבר עליי כשהייתי 'למעלה'.
"הבחנתי שם בבבא סאלי זצוק"ל. זיהיתי את דמותו, שכן אמא תלתה פעם תמונה שלו בבית. הוא אמר לי: 'אתה לא צריך להגיע לכאן, רד חזרה למטה, מהר'. אחרי כמה ימים התעוררתי ופקחתי עיניים".
שליו לא שיתף איש סביבו בדברים שראה. "חששתי מהתגובות. הייתי בטוח שיחשבו שהשתגעתי", הוא מסביר. "אבל בתוכי התחלתי להרגיש משהו שבוער בי ומחפש שינוי. באותם ימים המליץ לי חבר שחזר בתשובה להתברך אצל רבי דוד אבוחצירה, בנו של הבבא סאלי. זה אכן היה הדבר הראשון שעשיתי אחרי ששוחררתי מבית החולים".
הפגישה עם הרב הותירה בו רושם עז. "יצאתי משם והרגשתי שזה לא מספיק, שאני רוצה לפגוש אותו שוב", הוא מסביר. "כבר ביום המחרת הגעתי שוב לרב, אלא שאז כבר היית מסופר, חבוש כיפה. השינוי הגיע מבפנים. פשוט הרגשתי חוסר נעימות להופיע לפני הרב בתלתלים על ראשי".
מאז התרחש התהליך במהירות והמהפך בחייו של שליו כמו גם בחייה של אשתו היה מוחלט. "חזרנו יחד בתשובה שלמה", הוא מספר. "התחלנו ללמוד שיעורי תורה, לשמור שבת ולהכיר את התורה וההלכות. כיום אנחנו ברוך השם הורים לשבעה ילדים, ואין שבוע שבו אני לא מבקר לפחות פעם אחת אצל רבי דוד".
איך נראים חיים של חקלאי שחזר בתשובה?
"אלו חיים מלאי אחריות. מרגע שהתקרבתי ליהדות התחלתי להבין שיש הלכות הנוגעות לגידולי השדה. ביקשתי ללמוד את החומר והבנתי שהוא מורכב ובנוי מפרטים רבים. התעוררו לי המון סוגיות ושאלות ובתקופה מסוימת כשהעסיקו אותי כמשגיח בבית אריזה באזור, התחלתי להעלות אותן לפני תלמידי חכמים. אז התוודעתי לכל מיני בעיות שחייבים למצוא להן מענה.
"באירוע הראשון שיתרחש כולנו ניפגע". יוני יעקובי בכניסה למושב (צילום: מנחם קאליש)
"הייתי בקשר עם רבנים שהעלו אותי אל הרב יוסף אפרתי וגם הפגישו אותי עם מרן הרב אלישיב זצ"ל, שבירך אותי, וכן עם נציגי הרבנות הראשית. לאחר מכן מינו אותי באופן רשמי להיות בקשר עם החקלאים באזור ולפקח על מה שנדרש. כך התחלתי ללוות את כל המושבים באזור גבול הצפון, תפקיד שאני מחזיק בו עד היום. אני כמובן עדיין לא יודע הכל, אני מקפיד להתייעץ על כל דבר וגם לומד ב'בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית' בירושלים בנשיאות הרב אפרתי. בכל פעם אני לומד עוד ועוד דברים חדשים".
היה שלב שבו חשבת לעזוב את המושב?
"האמת היא, שהמחשבה הזו עלתה כמה פעמים, אך נשארתי במושב בעיקר כדי לטפל באימי (ע"ה. נפטרה בימים האחרונים. ח"ש). אם לא כן, אני בטוח שהייתי קם ועוזב, בעיקר מכיוון שמבחינה רוחנית המקום אינו מתאים בעיניי לגידול הילדים".
מוותר על הפיצויים
יוני יעקובי, גם הוא חקלאי ותיק מאוד. הוא נולד במושב מרגליות וכל חייו עברו עליו סמוך לגבול. הוא מגדל במטעיו עצי דובדבן, משמש, אפרסק, נקטרינה ושזיף, והוא גם בעלים של לול תרנגולות מטילות. "נולדתי לתוך החקלאות", הוא מסביר. "עוד כשהייתי תינוק ההורים שלי היו לוקחים אותי איתם למטע, מניחים אותי בערסל בין העצים, וכך מתפנים לעבודות השדה.
"מרגליות נחשב לאחת הנקודות הצפוניות ביותר במפה", מוסיף יעקובי. "אנחנו נמצאים בין מנרה ל'משגב עם', ולא אגזים אם אומר שכשאני מושיט את היד, אני כמעט בלבנון. גם המטעים שלי נושקים לגדר, ואני יכול לראות כל מה שקורה מן העבר השני. הכל ברור וידוע לנו".
הוא אומר את הדברים בזהירות ובכובד ראש. "אני בתפקידי סגן רבש"ץ ואני יכול להגיד לך מקרוב, שאין לילה שעובר בלי נגיעה בגדר או אירוע קטן אחר. אלו דברים שמוכרים לנו גם מהעבר, עוד מזמן הנסיגה, אבל לאחרונה המצב החמיר מאוד. אנחנו יודעים באופן ודאי שיש לחבר'ה מן העבר השני מחסני אמל"ח עם נשק ותותחים. אלו דברים שאי אפשר להסתיר".
איך אתה מזהה את הדברים האלו?
"כאחד שגדל באזור אני יודע מייד לזהות. אם למשל בונים קרוון בבנייה קלה, ברור שזה לא בית, אלא מבנה שישמש אותם בהמשך כדי לירות. אנחנו מרגישים כל הזמן את ההתחממות בגזרה, ואם בעבר אף אחד לא העז להסתובב באזור של הגדר, כעת הם מסתובבים שם באופן חופשי. המציאות הביטחונית לא קלה בכלל. זה כמו הר געש שברור שיתפוצץ, רק שלא יודעים מתי. זו רק שאלה של זמן".
ובכל זאת, אתה ממשיך לנהל כאן חיי שגרה רגילים.
"אולי לא תאמין, אבל אני רגוע לגמרי", מבהיר יעקובי. "במושב מרגליות אנו שומרים על קשר הדוק עם החטיבה, עם המפקדים ועם החיילים, ואנחנו סומכים עליהם במאה אחוזים. יש לנו במושב, כמו בשאר יישובי הגדר וקו העימות, גם כיתת כוננות שמתאמנת לעיתים קרובות וכל הזמן מתוחזקת, ואני גם מאמין ובטוח שבורא עולם רוצה שנהיה כאן והוא שומר עלינו".
אתה מרגיש שאתם ערוכים למצב של הסלמה או אפילו מלחמה?
"מבחינת המושב יש לנו תרחיש לגבי כל מצב, כי לכולנו ברור שבאירוע הראשון שיתרחש מושב מרגליות והמושבים הנוספים שבאזור ייפגעו באופן ישיר. נכון שהצד השני יינזק כנראה עשרת מונים יותר מאיתנו, אבל אנחנו לא רוצים שלנו יהיה קצת רע כדי שהאויב יסבול הרבה. אנחנו בסך הכל רוצים שקט, וזה דבר שלצערי אף פעם לא היה כאן באמת. אני גם רואה הרבה דברים שלצבא אורך זמן לראות, כי אני נמצא על הגדר והמטעים שלי שם. אני ערני למצב ומודאג ממנו מאוד".
יעקובי מדגיש, כי מאז מלחמת לבנון השנייה שורר בגבול שקט יחסי. "אבל זה סוג של שקט מדומה", הוא מבהיר. "כי ברור שמתחת לקרקע הכל לוהט ועלול להתפרץ בכל רגע. ייתכן שאפילו ברגעים אלו, ממש כשאנחנו מדברים, קורה משהו. מספיק שג'יפ יעלה על מטען כלשהו או שיפגעו בטעות בחייל, ומעגל ההתלקחות יתחיל מייד".
איך אתה מסביר את זה שלמרות המצב נשארים החקלאים באזור ולא עוזבים?
"הלוחמים שלנו ערוכים לעימותים". כוחות צה"ל על קו הגבול (צילום: מנחם קאליש)
"בעבר היו תושבים רבים שהרגישו אידיאל לטפח את החקלאות בסמוך לגבול, אבל בשנים האחרונות יש פחות אידיאליסטים וגל העזיבה הולך וגדל. אלו שנשארים כאן הם רק חקלאים שבאמת מחוברים לאדמה, או דור שני שנשארים כדי להיות קרובים להורים. השאר באמת עוזבים. יש כאלו שעברו למושבים אחרים, יש שהגיעו עד קריית שמונה ויש גם שהרחיקו לאזור המרכז. כל אחד והעתיד שלו, אבל דבר אחד ברור: כאן אין עתיד".
חשבון פתוח
גם יעקובי כילד ראה מחזות לא פשוטים: "ספגנו קטיושות במהלך תקופות ארוכות, היו במושב שלנו לולים שלמים שנהרסו ושטחים חקלאיים שנפגעו. הכרתי גם אנשים שנפגעו ועד היום החיים שלהם לא שבו להיות כמו בעבר. אבל אני בן אדם מאמין ויודע שמה שצריך לקרות יקרה בכל מקום. ברור שמישהו צריך להישאר כאן, ואם זו הארץ שלנו, אז אנחנו צריכים לגור בה וליישב אותה. אין לנו ארץ אחרת".
אתם נראים כל כך אופטימיים. איך אתם מסבירים את זה?
"באופן אישי מה שמחזיק אותי זו האמונה בכך שאני נמצא כאן בשליחות", משיב שליו. "כשנולדתי לפני כ־65 שנים, זה היה בדיוק לאחר הוצאתו להורג של המרגל אלי כהן הי"ד, ואבי הרגיש צורך גדול להנציחו, לכן קרא לי על שמו. אני מספר זאת, כדי להמחיש את גודל ההערכה שהייתה בביתנו כלפי מי שנתן מעצמו למען אחרים. כיום, בגלל המצב הביטחוני המתוח, אני מרגיש שחובה גמורה להיות כאן ולהוכיח שאנחנו לא הולכים לשום מקום, כי אם נלך לא תהיה חקלאות, ואם תיגמר החקלאות ייגמרו יישובי הצפון.
"אני משתדל גם לתת מעצמי למען הכלל, לעזור לחקלאים לשמור שמיטה ומצוות התלויות בארץ, גם כשהדברים קצת קשים ולא מסתדרים. כך למשל, השנה, כמה חודשים אחרי שהסתיימה השמיטה, ירד אצלנו ברד שלא זכור לי שירד כאן מעולם והוא הרס את כל גידולי הקרקע. תאמינו לי שאם לא הייתי חקלאי מאמין, היה לי קשה מאוד. זו רק האמונה שמחזיקה אותי".
לשליו יש גם חשבון עתיק יומין עם חיזבללה. "בתקופת מלחמת לבנון השנייה היינו כולנו חשופים לגמרי", הוא מספר. "באחד הימים נפלה קטיושה בשטח החקלאי שלי ושל אבא שלי וכולו עלה בלהבות. אחרי המלחמה מילאו כל החקלאים טפסים לצורך קבלת פיצויים, אבל אבא שהיה תמיד אידיאליסט גדול, הודיע שהוא לא מוכן לקבל שקל יותר ממה שהוא השקיע, לכן הוא לקח פיצוי של שישים אלף שקלים בלבד, למרות שהיקף הנזק היה גדול פי כמה וכמה".
מנהרה מתחת למטע
זה קרה לפני פחות משבועיים: כמו שקורה פעמים רבות נוצרו עימותים בסמוך לכפר שובא שבאזור הר דב, וחייל מצבא לבנון תועד מכוון רקטת RPG לעבר כוחות צה"ל. בתגובה לכך הוזנקו למקום כוחות צה"ל. אך גם הלבנונים לא שותקו, והם תועדו פוגעים בעבודות ההנדסיות שביצע צה"ל באזור, בין השאר על ידי גרירת גדר התיל שבמקום. רק לאחר שעות של עימותים שב המצב לשגרה, לא לפני שנפרס כוח יוניפי"ל באזור.
"הר דב סמוך מאוד למטולה", מציין החקלאי לבב ויינברג, תושב מטולה. "כולנו שמענו את היריות והעימותים, וזה החזירו אותנו בבת אחת לימי המלחמות שכל כך רצינו לשכוח".
ויינברג מתגורר במטולה במשך כל 42 שנות חייו. "נולדתי כאן", הוא מספר. "כאן גם הקמתי את ביתי וכאן גם נולדו לי שלושת ילדיי". מטולה היא מושבה ותיקה בת 128 שנה. "בעבר היא הורכבה מחקלאים בלבד", מספר לבב ויינברג. "ליתר דיוק כשהוקמה מטולה היו בה 120 בתים מהם 119 היו של חקלאים. בבית האחרון התגורר רופא. אלא שבמשך השנים ירד אחוז החקלאים באופן משמעותי ונשארו בודדים בלבד. כיום יש בקושי עשרה חקלאים פעילים, כולם מבוגרים. אני החקלאי הכי צעיר כאן, כי דור ההמשך פחות מעוניין לעסוק בתחום החקלאי".
למה לדעתך כולם עוזבים את התחום הזה?
"המדינה מקשה עלינו מאוד את ההתנהלות", הוא מסביר. "מכיוון שמדובר בעבודת כפיים קשה, אף אחד לא רוצה לעבוד כפועל בשדות, לא יהודים וגם לא ערבים, ובפרט כשמדובר באזור כמו שלנו שמרוחק כל כך מהמרכז, וגם המצב הביטחוני אינו אידיאלי. מצד אחר המדינה מקשה עלינו לקבל רישיונות להבאת פועלים זרים מחו"ל, כך שאין לנו כוח אדם".
"חושש שענף החקלאות ייכחד". לבב וינברג בעבודה (צילום: מנחם קאליש)
ויינברג מגדל במטעיו עצי פרי נשירים: אבוקדו, אפרסקים, נקטרינות, תפוחים, שזיפים ועוד. "אני שותף של בן דוד שלי, ושנינו ממשיכים את האבות שלנו שהקימו את המשק. מלבדנו אין הרבה בנים ממשיכים במושבה. הרוב עזבו או שאינם עוסקים בחקלאות. האמת היא שגם אני לא מאחל לבני בן השמונה להיות חקלאי כשיגדל. אני לא חושב שהתמורה עבור העבודה הקשה שווה את כל הסיכונים שנלווים אליה. ההערכה שלי היא שעם השנים ענף החקלאות כאן פשוט ייכחד".
ואיך זה ישפיע על הצרכנים ועל שוק הפירות הישראלי?
"אנשים יגלו מהר מאוד שהם צורכים פירות מתוצרת חו"ל בלבד, שכן כבר כיום הגענו למצב שבו לי כחקלאי משתלם יותר לייבא פירות ממקומות כמו טורקיה, איטליה ואפילו ארה"ב, מאשר לגדל ולמכור בעצמי, כי עלויות הגידול בארץ גבוהות מאוד, וגם מחירים המים עלו בשנים האחרונות במאות אחוזים.
"מי שישים לב יראה שבשנה האחרונה כמעט לא נמכרים תפוחים ואגסים מתוצרת הארץ. בעיקר יש סחורה שמגיעה מחו"ל אחרי קירור ממושך. אולי הפירות הללו נראים מבחינה חיצונית סבירים, אבל הטעם שלהם אינו משתווה כלל לאיכות של הארץ. יבואני הפירות מבקשים מהמגדלים שיביאו להם סחורה 'מרשימה מבחינה חיצונית', אך אף אחד לא בודק באמת את הטעם והאיכות".
המטעים במטולה נושקים אל גדר המערכת, ויינברג זוכר אותם עוד מהימים שבהם טרם נבנתה הגדר. "כילדים היינו נמלטים מהאבנים ובקבוקי התבערה שהושלכו לעברנו. אבל גם אחרי היציאה מלבנון אף פעם לא היה כאן שקט מוחלט. בשנים האחרונות נמצאה אפילו מנהרה שחפרו מלבנון לשטחי מדינת ישראל, ממש בתוך אחת מחלקות האדמה שלי. תמיד שמענו קולות וידענו שחופרים באזור שלנו, אבל לרגע לא חשבתי שזה ממש בתוכי".
ואיך באמת נודע לך על כך?
"ערב קודם לכן יצרו איתי קשר מהצבא וביקשו שאסגור את קו המים הראשי של האזור. שאלתי מה הסיבה והתגובה הייתה: 'פעילות קטנה'. כמובן שעשיתי מה שנדרש ממני, אבל רק בבוקר כשיצאתי למטע ראיתי את כל השטח מגודר והבנתי שנחשפה מנהרה ממש מתחת לעצים שלי". צה"ל הרס את המנהרה ויחד איתה הרס גם את שטח המטע של ויינברג. "בדיוק לפני כן עשיתי קטיף ראשון של תפוחים", הוא מספר. "את הקטיף השני כבר עשו הדחפורים.
"הבית שלי ממוקם במרחק 170 מטר מהגדר, מהמיטה שלי בחדר שינה אני רואה מדי בוקר את דגל חיזבללה מהחלון, ובלב אני מרגיש שהשקט הזה הוא שקט של לפני הסערה. אני גם יודע שיבוא יום שבו השקט ייגמר". הוא מהרהר לרגע, ומוסיף בכנות: "אני בטוח שהרבה אנשים יקראו את הדברים ויגידו: 'משוגע, מה הוא גר בכזה מקום? שילך משם'. אבל אי אפשר להתעלם מכך, שיש למגורים כאן סוג של קסם. יש בזה גם אהבת הארץ, שאלו מילים שאולי בדורנו קצת קשה לאנשים לשמוע, אבל אני באמת מרגיש שיש לי זכות גדולה בכך שאני מתעסק בחקלאות דווקא בכזה מקום. אין הרבה אנשים בארץ שזכו להגן בגופם על ארץ ישראל, וזו בהחלט שליחות".
עוברת לך לפעמים המחשבה מה יקרה אם חלילה תפרוץ מלחמה?
"המדינה מקשה קבלת אישורים לעובדים". עם העובדים הזרים בשדה (צילום: מנחם קאליש)
"כמי שיש לו תפקיד ביטחוני בכיר במילואים בגזרה, אני שותף להערכות מצב ומכיר את האירועים מקרוב מאוד. אז כן, אני בהחלט מתכונן לכל תרחיש ויודע שהחיים אצלנו מאוד שבריריים: רגע אחד יש שגרה וברגע הבא פעילות ביטחונית, והמצב עלול להתחלף במהירות. יש לי נשק בבית וגם ציוד לחימה, אבל זה לא באמת נותן לי ביטחון, רק האמונה מחזיקה אותי ואני גם מעריך מאוד את פעולות צה"ל מסביב, ברור שככל ששומרים יותר על השטח, כך כולנו בטוחים יותר".
פוחד על הילדים
ערן אלקריאף מתגורר במושב 'נטועה', גם הוא סמוך לגבול, במרחק אווירי של מאות מטרים בלבד. "אבל מכיוון שאנו נמצאים בתוך סוג של עמק והבית שלנו נמוך מבחינה טופוגרפית, אין לנו נקודת תצפית ישירה אל הגבול", הוא מסביר. האם זה מה שיעזור לו בסופו של יום להיות מוגן יותר? על כך קשה לו לענות.
אלקריאף נולד וגדל במושב, וממשיך כיום את דרכו של אביו בגידול קיווי וענבים ליין. יש לו גם לול תרנגולות. גם הוא מצטרף לחששות מפני המצב שהופך להיות מתוח, בפרט שרק בלילה האחרון הוא שמע מטוסי קרב כל הלילה, דבר שהרבה שנים לא נשמע במקום.
בשונה משנות הילדות שלו, שלדבריו היו מלאות בתמימות ילדותית וללא כל חשש מהשכנים שמעבר לגבול, כעת הוא חושש. "כמבוגר אני מרגיש את הפחד הגדול, בעיקר כלפי מה שיקרה לילדים שלי. כל דיווח על חדירה או נפילה, ממחיש לי שהמצב נפיץ, וכשאני רואה את הילדים רצים לממ"ד כואב לי הלב. לא כך הייתי רוצה לראות את החיים שלהם, ואני בהחלט דואג".
גם הוא שותף לדאגות של חבריו לגבי מצב החקלאות באזור. "האמת היא, שבתקופת הקורונה הייתי בטוח שהמדינה תתעורר ותבין שהיא תלויה בתוצרת המקומית שלנו. לדאבוני הרב זה לא קרה וכנראה גם לא יקרה. המדינה ממשיכה להתנכל לנו ונראה שהיא דואגת יותר לחקלאים בטורקיה, יוון וספרד מאשר לחקלאים הישראלים. להערכתי בעוד כמה שנים יצטמצם היקף החקלאות הישראלי באופן משמעותי ביותר, ואם יפרוץ משבר עולמי ולא נוכל להשיג תוצרת ממדינות אחרות, נישאר כמעט ללא תוצרת ישראלית".
ואולי באמת התוצרת החקלאית בארץ יקרה מדי ועדיף לייבא מחו"ל?
שקט מתוח. אזור גבול לבנון (צילום: מנחם קאליש)
"התוצרת הישראלית אינה יקרה. זהו נושא שאנחנו זועקים עליו כל הזמן, שוב ושוב. רשתות השיווק והמתווכים שבדרך הם היקרים, ואני רואה במו עיניי שפירות שאני מכרתי נמכרים בסופר ללקוחות ברווח של 600%. זה פשוט לא ייתכן. הציבור אפילו לא מבין שפערי התיווך נוראיים. והכי קשה זה שבסוף מאשימים את החקלאים ביוקר המחירים. המדינה גורמת לכל כך הרבה חקלאים לעזוב את הענף".
לדבריו, ענף החקלאות קשה בכל הארץ, אך לחקלאים בגבול הצפון יש קשיים ייחודיים להם. "תמיד קשה להיות בפריפריה, אבל מעבר לכך, יש אצלנו מדי פעם תקופות שבהן הגישה לשטחי המטעים סגורה, הכבישים נסגרים באופן מוחלט, וכל העובדים מוצאים החוצה, עד להודעה חדשה. בפעם האחרונה שהייתה סגירה כזו זה קרה בתקופת החורף, כך שהמטעים לא ניזוקו, כי ממילא אין צורך בהשקיה רבה. אבל ברור לי שאם דבר
כזה יקרה בקיץ, תתעורר בעיה לא פשוטה, כי אי אפשר לעזוב את המטעים בכל פעם שנעשית פעילות צבאית".
אלקריאף מדגיש ומזכיר: "אנחנו, החקלאים בגבול הצפון, משמשים חומת מגן של העם, או כפי שיש בינינו כאלו שמגדירים זאת: 'אנחנו מוצר של צה"ל'. דווקא בשל כך למדינה צריך להיות אינטרס גדול לחזק את ענף החקלאות באזור שלנו, ולמנוע ממנו לקרוס. אם לא תהיה חקלאות – כל המושבים שבגבול יתרוקנו, והתוצאה היא שיצטרכו להציב במקומנו חיילים.
"אני לא מדבר על מצב תיאורטי", הוא מדגיש, "כי כבר היום יש פחות מ־50% מהחקלאים שהיו באזור לפני כמה שנים. יותר מחצי מהם כבר נטשו את העסק, ואם המצב לא ישתנה כולנו ניאלץ לעזוב".
אתה נשמע מאוד פסימי. נראה לך שבכל זאת יש דרך להציל את המצב?
"כן, אני מאמין שיש סיכוי. אבל לשם כך צריכים שימונה שר חקלאות שהוא בהכשרתו חקלאי, ולא אלוף בצבא או תואר שאינו קשור לעולם החקלאות, כפי שקורה במשך 12 השנים האחרונות. כדי להציל את הענף חייבים לשנות את זה מבפנים, ולבוא לקראת החקלאים בהקלה על העסקת פועלים זרים, לתת להם הנחות באגרות ובמחירי המים, וכן להקל על מגדלי העופות, מכיוון שבגל
"אם המצב לא ישתנה, כולנו ניאלץ לעזוב". ערן אלקריאף במטע (צילום: מנחם קאליש)
ל המלחמה ברוסיה מחיר המזון לעופות קפץ פי שלושה, כך שאפילו מענף הביצים לא נשאר רווח".
תוך כדי שיחתנו עם אלקריאף נשמעים באוזנינו שוב הדים של פיצוצים. קשה לזהות מהו צד הגבול שממנו הם מגיעים, אך דבר אחד ברור: הצפון לא רגוע, ואי אפשר להתעלם מהמתיחות.
"אם השם לא ישמור עיר שווא שקד שומר", מעודד אותנו אלי שליו, וניכר כי דבריו נוסכים ביטחון גם בחקלאים האחרים. "מה אנחנו מפחדים מחדירות ומקטיושות?" הוא מוסיף. "יש לנו כאן שליחות והיא זו ששומרת עלינו פה כבר עשרות שנים. אנחנו עושים את זה למען יישוב ארץ הקודש ולמען עם ישראל, וזה לא סתם ככה שיש לנו שמירה מיוחדת".
המרחבים המוריקים שמסביב ומטעי הפירות המלבלבים הם עדוים אילמים לדבריו.
