צירוף מקרים שמימי שהחל לפני כמאה שנה על אדמת אירופה בין המלחמות – הוביל לאחד מניסי התקומה המדהימים של עולם החסידות | מסע מרתק בין שלוש יבשות חושף את סיפורה המופלא של חסידות באיאן: החלטה גורלית של בכיר אדמו"רי רוז'ין לשלוח את נציגיו לאמריקה והצילה את השושלת, נחישותם של זקני החסידים בירושלים לשמור על הגחלת, השיגור של שני הבנים ללמוד בארץ, ולבסוף – הכתרתו של כ"ק האדמו"ר שליט"א, שהחזירה את עטרת ה'חזקה' של אדמו"רי השושלת על גג הציון במירון | הרב אפרים זלמן גלינסקי סוגר מעגל אישי ביריעה מרתקת
צילום: פלאש 09, ומארכיונו של ר' מוטה ברים
לעת ערב של פרוס ל"ג בעומר, כשאלפים נוהרים אל הר מירון, קשה שלא להבחין בדמות האצילית העומדת במרכז המעמד, על גג הציון הקדוש. בצעדים מדודים, בהדרת פנים מלכותית ולהבת אש בידו, עולה כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א אל עמוד ההדלקה המסורתי. רגע זה, שתחילתו לפני מאתיים שנה, הוא המשך ישיר למסורת מפוארת בבית רוז'ין, וסמל לאחד מסיפורי התקומה המופלאים בעולם החסידות.
יראה ואהבה. התמונה היחידה של ה'פחד יצחק' זי"ע
בעוד לשונות האש מתלקחות על גג הציון במירון, הן מאירות גם את הנס השמימי שהביא לתחייתה המרתקת של חצר באיאן. מסורת ההדלקה היא רק קצה החוט בשרשרת המופלאה של צירופי מקרים שמימיים, החלטות גורליות והשגחה פרטית, שהתגלגלו דרך שלוש יבשות ושתי מלחמות עולם.
שורש הסיפור נטוע עמוק בחצר המלכותית של ה'פחד יצחק' מבאיאן זי"ע, שממלכתו הרוחנית התפשטה על פני מזרח אירופה. דרך בקיעים שנפערו בהיסטוריה: החלטה להוציא בן צעיר לאמריקה הרחוקה, שליחות רוחנית שהובילה להצלה פיזית, ושמירת גחלת על ידי זקני החסידים בירושלים במשך עשורים, דרך הכשרתו של נער אמריקאי צעיר לתפקיד הגדול מכולם, כל אלו הובילו ללילה אחד שבו התייצבה השושלת מחדש וחזרה לימי תפארתה.
במלאת ארבעים שנה להתחוללותו של הנס עכשיו הזמן לחזור לקורות ימיה של חסידות באיאן, תלאותיה ותהפוכותיה, עד לימינו שלנו.
זאת חנוכה תשמ"ה (1984). נער הייתי ואבי מורי זצ"ל הודיע לי ולאחיי שהערב נלך כולנו לטיש. ההודעה הייתה לפלא בעינינו: אף שאבי היה מקורב לחסידות בהשפעת אביו וזקנו, מאז עלייתנו ארצה לא השתתפנו באירועים חסידיים. בארה"ב התפללנו בקביעות בבית מדרשו של כ"ק האדמו"ר רבי משה מרדכי מקופישניץ זי"ע בבורו פארק, ואף זכיתי שישמש כסנדק בהיכנסי בבריתו של אברהם אבינו, אך מאז הסתלקותו הפתאומית בתשל"ה (1975) לא השתתף אבי בטישים חסידיים.
כשהגענו לקומה התחתונה של ישיבת 'תפארת ישראל' ברחוב מלכי ישראל בשכונת גאולה בירושלים, חשנו מייד בהתרגשות העצומה של הנאספים. עבור אבי זצ"ל הייתה זו התרגשות אישית: הרבי הצעיר מבאיאן, שנישא זה לא מכבר לנכדת כ"ק האדמו"ר רבי אברהם יהושע השל מקופישניץ זי"ע, שאליו היה אבי קשור בעבותות אהבה, עלה על כס האדמו"רות. מבחינת המוני החסידים שנדחקו במקום היה זה נס הצלה של ממש, רגע שציפו וייחלו לו יותר משני עשורים.
רק שנים רבות אחר כך אצליח לקלוט את גודל המעמד ואת עוצמת ההתרגשות שהוזילה דמעות מעיניהם של זקני החסידים. בעיני הילד שהייתי נחרט המראה של האדמו"ר הצעיר, ולצידו יהודי אצילי וטמיר בזקן לבן ארוך, המשמש אותו בהתבטלות מוחלטת. שמו של המשב"ק היה הרה"צ ר' זאב (וועלוועל) דרברמדיקר זצ"ל, מצאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זי"ע ודמות של צורה בפני עצמה, שהיה בעל בית מסחר ספרים ברחוב מאה שערים.
עבר לארה"ב והציל את השושלת. הרה"ק רבי מרדכי שלמה פרידמן מבאיאן זי"ע
לאחרונה גמלה בליבי ההחלטה להתחקות אחר הנס השמימי על שלביו השונים. גיליתי מסכת מופלאה של צירופי מקרים מרתקים המצטרפים להשגחה פרטית מיוחדת. כולם השתלבו עם התנהגותן האצילית של מספר דמויות מופת, שהובילה בסופו של דבר לחידוש המלוכה לפני כארבעים שנה, בהכתרתו של כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א. הסיפור המופלא מעסיק גם חוקרים בארץ ובחו"ל, שהעלו בחכתם פרטים מרתקים. בשורות הבאות נשלב גילויים אלו בפרטים הידועים בקרב הקהילה הקדושה באיאן מפיהם של זקני החסידים לדורותיהם.
תוכנית החלוקה
מסאדיגורה לבאיאן
תחילה – רקע קצת מוקדם.
ממלכת בית רוז'ין היא מהשושלות המורכבות בעולם החסידות. מי שאינו בקי בה ימצא עצמו נבוך בקשרים המשפחתיים המסועפים שלה. בשורות הבאות נתמקד בבן אחד מתוך ששת בניו של הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שאותם כינה 'ששת סדרי משנה שלי'.
לאחר הסתלקותו של רבי ישראל מרוז'ין עברה הנהגת החצר כולה לבנו השני, האדמו"ר הזקן מסאדיגורה רבי אברהם יעקב (הראשון), לאחר הנהגה קצרה של אחיו הבכור הרה"ק רבי שלום יוסף זי"ע, שנסתלק בתוך שנה מפטירת אביו. אף שכל בניו של רבי ישראל מרוז'ין הקימו חצרות משלהם ברחבי מזרח אירופה, האחים כולם קיבלו את מרותו של האדמו"ר מסאדיגורה כמנהיג הבלתי מעורער של חסידות רוז'ין כולה. רבים, יהודים ונוכרים כאחד, ראו בו את מנהיגה של יהדות מזרח אירופה.
את מעמדו הרם של האדמו"ר הזקן מסאדיגורה בדורו ניתן ללמוד מפרשה שבה היה מעורב דיפלומט נוצרי-ציוני בשם לורנס אוליפנט, שביקש לקדם התיישבות יהודית בארץ הקודש. לצד מאמציו הרבים ארגן אוליפנט פגישה עם הרבי. כך תיאר כתב עת מאותה תקופה את הפגישה:
"ב–4 במאי, בתחנת הרכבת האחרונה, ממש לפני גבול מולדובה, הם ירדו. כי כאן בסאדיגורה היה אמור לורנס לפגוש את הרב החסידי הגדול, אברהם יעקב פרידמן. אוליפנט חיפש אותו, והאמין שהרב המפורסם הוא מנהיג יהדות העולם".
תחייה חסידית בלואר איסט סייד. הרה"ק רבי אברהם יהושע העשל מקופישניץ בחתונת אביו של כותב השורות
כתב עת אחר מאותה תקופה הוסיף: "כל הקהילה היהודית של סדגר (סאדיגורה) חיכתה לבואנו, מצפה משני צידי הרחוב לראות את הגוי מגיע אל הרבי שלהם […] הובילו אותי לחדר דומה לחצר נסיכותית, מרוהט בעתיקות זהב וכסף יקרות ערך. שם פגשתי את הרב, מלווה בשני משרתים. הסמכות המלכותית הייתה בפניו… הייתי משוכנע שהוא יכול להנהיג ולפקד על אנשיו במחי ידו בלבד".
עם הסתלקותו של האדמו"ר הזקן בשנת תרמ"ג (1883), לאחר שלושים שנות מלוכה, התחלקה חסידות סאדיגורה לראשונה לשתי חצרות. לאדמו"ר הזקן היו שמונה ילדים, מהם ארבעה בנים. שניים מבניו נפטרו בחייו, אך שני הבנים הנותרים – הגה"ק רבי יצחק ואחיו הצעיר הגה"ק רבי ישראל – היו ראויים להנהגה.
כאן אנו מגיעים להחלטה האצילית הראשונה במשפחה המיוחסת. שני האחים הקדושים ישבו על המדוכה והחליטו יחדיו על תוכנית חלוקה. דווקא הבן הגדול, רבי יצחק, עזב את חצר אביו ובחר להקים את חצרו בעיירה קטנה הסמוכה לסאדיגורה – העיירה בויאן.
עד לאותה עת לא הייתה בויאן עיר ואם בישראל. להפך. לפי מקורות רשמיים התגוררו בה משפחות יהודיות ספורות בלבד. אך משעבר אליה רבי יצחק, הפכה בויאן למרכז חסידי גדול באזור. מצב זה נמשך עד למלחמת העולם הראשונה, אז החריב צבא רוסיה את הרובע היהודי של העיירה. המעבר לבויאן קבע למעשה שם חדש לחסידות, שעד אז הייתה חלק מסאדיגורה. מעתה נודעה החצר כחסידות בויאן, או בכתיב האידישאי: באיאן.
פחד ואהבה
במחיצת ה'פחד יצחק'
עם המעבר לבאיאן נפתח פרק חדש בתולדות החסידות. מה שהחל כהתפצלות מחצר סאדיגורה, התפתח במהרה לחסידות משגשגת עם רבבות חסידים שנהרו אל החצר ורבים אף קבעו בעיירה את משכנם, כדי להתגורר בסמיכות לרבי.
באדמו"רי רוז'ין לדורותיהם תופס מקום מיוחד הרה"ק רבי יצחק זי"ע, המוכר כמרן ה'פחד יצחק' מבאיאן. שם זה לא נדבק בו במקרה. הוא משקף את אישיותו הייחודית, שהייתה שילוב מופלא שנראה בלתי אפשרי: מחד גיסא אווירת מורא ופחד שרתה בסביבתו, ומאידך גיסא כל מי שנכנס לקודש פנימה יצא אדם אחר, מלא אהבה לאדמו"ר שדאג לכל יהודי באשר הוא.
עדות מרתקת על כוח השפעתו הגיעה דווקא ממי שלא היה חסיד באיאן בכלל: הגאון רבי ישראל זאב מינצברג זצ"ל, אב"ד קהילת החסידים בירושלים העתיקה. הגרי"ז, שנודע בגבורת נפשו כשהציל עם הגאון רבי בן ציון חזן זצ"ל את שארית הפליטה בירושלים שבין החומות מידי הלגיונרים הירדנים במלחמת תש"ח, היה נצר למשפחת גאונים: נכד היהודי הקדוש מפשיסחה ורבי דוד מלעלוב זי"ע. אף שלא היה לו כל קשר לרוז'ין בכלל ולחסידות באיאן בפרט, עדותו מדהימה ומרגשת.
דרך המלכות. האדמו"ר שליט"א בתחילת נשיאותו עם זקן אדמו"רי רוז'ין רבי יצחק מבוהוש זי"ע
כך סיפר הגרי"ז לראש ישיבת רוז'ין, חבר מועצת גדולי התורה הגאון רבי אפרים פישל רבינוביץ זצ"ל: "מה אומר לך? האדמו"ר ה'פחד יצחק' מבאיאן זצ"ל, גם בדורות קודמים היה נמנה עם המיוחדים. בדידי הווה עובדא. בהיותי בחו"ל נזדמנתי לבאיאן ורציתי לקבל פני קודשו. המנהג היה שבדרכו לתפילה היה הרבי עובר מביתו לבית המדרש דרך פרוזדור, ומשני צדדיו ניצבים קהל חסידים ורובם אורחים. אף שהיה זה לפני התפילה ולא קיבלו שלום, עמדו כולם לחזות בנועם קודשו. גם אני נעמדתי שם. הרבי הסב פניו לכאן ולכאן וכשעיני קודשו הביטו בי, אחזני חיל ורעדה עם התעוררות גדולה. לא יכולתי לעמוד על רגליי והוכרחתי לשוב לאכסנייתי. לא עצרתי בנפשי ובכיתי בכי רב. כשעה וחצי זלגו דמעות מעיניי".
הוסיף הגרי"ז מינצברג: "הרי אינני חסיד באיאן ובטבעי אינני בעל רגש והתפעלות כלל. אם בכל זאת התעוררתי כך מהסתכלות עיניו הקדושות – זה אומר דרשני על הקדושה והטהרה שהשרה על סביבתו".
עדות זו חשובה להבנת דרכם המיוחדת של אדמו"רי רוז'ין שמיעטו בדיבורי קודש ורבים אינם מבינים כיצד השפיעו על צאן מרעיתם. היא ממחישה במילים ברורות כיצד הבטה בעלמא, ללא אומר ודברים, יכולה לחולל התעוררות נפשית עמוקה.
החסידים תיארו את המורכבות ברגשות הקודש הסותרים שאפפו אותם בחיי ה'פחד יצחק' בשלושה שלבים: תחילה – פחד עצום מלהיכנס, עד כדי כך שהאדמו"ר רבי מרדכי שלמה זי"ע סיפר על חסיד חשוב ובנש"ק, רבי פנחס ברנדוויין, שהסתובב שלושה שבועות בחצר לפני שאזר אומץ להיכנס ולהגיש קוויטל. אחר כך – רוגע ושמחה כששמעו את תשובותיו לשאלותיהם וחשו בדאגתו האישית. ולבסוף – קושי להיפרד מרוב געגועים.
גם הסתלקותו התרחשה באופן פלאי. כשחש שקיצו קרב, קרא תחילה לרבנית לשיחה בפרטיות וכשיצאה היו עיניה נפוחות מבכי. אחריה נכנסו בניו אחד אחד, ויצאו באותו מצב.
לבסוף פתח בנו בכורו וממלא מקומו, הגה"ק רבי מנחם נחום מבאיאן-טשרנוביץ' זי"ע את דלת החדר והזמין את החסידים שהמתינו בחוץ במתח עצום. הם מצאו את ה'פחד יצחק' שוכב במיטתו, עיניו עצומות, מנגן את ניגון הדבקות שנהג לנגן בשולחנו בשבת קודש, דמעות זולגות מעיניו ומדי פעם הרים קולו בהתלהבות דקדושה.
כך, בניגון זה, נסתלק לבית עולמו.
עבודה טמירה בכל כוחות הנפש. כ"ק האדמו"ר רבי מנחם נחום פרידמן זי"ע מטשרנוביץ, בנו הגדול של ה'פחד יצחק'
בני המלוכה
מבאיאן לגרמניה
רבי יצחק מבאיאן ורעייתו הניחו אחריהם ברכה בדמות ארבעה בנים ובת אחת. בכורם, רבי מנחם נחום זי"ע, היה האדמו"ר הדומיננטי של חסידות באיאן וקבע את מושבו בטשרנוביץ'. הוא היה הראשון מאדמו"רי בית באיאן שהדליק את ההדלקה המסורתית בל"ג בעומר במירון, זכות שעברה לאביו ה'פחד יצחק' מהאדמו"ר הזקן מסדיגורה, שקיבלה מרבי ישראל מרוז'ין בעצמו. אלא שבעוד אבותיו שמרו את זכות ההדלקה שנרכשה על ידי רבי ישראל מרוז'ין והסתפקו בשליח שהדליק מטעמם, רבי מנחם נחום הגיע כמה פעמים לארץ כדי להדליק בעצמו.
כאשר ה'פחד יצחק' ויתר והעביר את חצרו מסאדיגורה לבאיאן, קיבל את זכות ההדלקה והעבירה לנחלה לצאצאיו. נשתמרו צילומים ממעמד ההדלקה של ראשון המדליקים מקרב אדמו"רי באיאן, רבי מנחם נחום, כשהבגד המלכותי שלבש לכבוד המאורע בולט בתיעוד.
רבי מנחם נחום התפרסם בתפילותיו הלוהטות שפרצו כלהבת אש קודש, למרות ניסיונותיו להסתירן כדרך אבותיו. הוא היה כה שקוע בעבודת בוראו ואף שניסה לרסן התלהבותו, לא הצליח להסתירה מסביבתו. מסורת בידי חסידי באיאן שכאשר הובילוהו כתינוק לברית המילה, משך את השמיכה מעליו וזקנו התבטא שכנראה לא יצליח בחייו להסתיר עצמו בעבודתו.
בנו השני של ה'פחד יצחק', רבי ישראל מבאיאן-לייפציג, בחר להתיישב במקום מאתגר עבור אדמו"ר: גרמניה מעולם לא הייתה מרכז חסידי. להפך, רק הודות למאמצים כבירים של דמויות כהרש"ר הירש זצ"ל הצליחו בקושי לייסד קהילות יראות במספר ערים, אך גם יהודים יראים אלו היו רחוקים מעולמה של חסידות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה קיבל רבי ישראל הזמנה מפליטי חרב – חסידי אביו שהשתקעו בלייפציג. כך מצא עצמו נסיך הממלכה הרוז'ינאית גולה לעמוד לימין אחיו בעיר המודרנית. תקופה זו נמשכה כמעט עשרים שנה, שבה עמד ה'לייפציגער', כפי שכונה, על משמרתו. כך נמשכו מגוריו בלייפציג עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, אז נמלט לשווייץ ולאחר מכן לארץ ישראל.
מעניין לציין כי למרות שאדמו"רי רוז'ין מיעטו לעסוק במופתים, דווקא אצל ה'לייפציגער' אירעו דברים פלאיים. אחד מחשובי החסידים שיתף: "היה מעשה ידוע עם שכן גוי, אנטישמי מובהק שהטריד במשך זמן רב את הלייפציגער, כיוון שפעילות בית המדרש הייתה לצנינים בעיניו. פעם, כנראה בעקבות שמחת תורה שנחוג בבית המדרש, נמאס לגוי מההמולה והריקודים והחליט לתבוע אישית את הלייפציגער בבית המשפט. כמדומה שהיה זה כבר אחרי תחילת השפעת המפלגה הנאצית ברחבי גרמניה והייתה זו סכנה גדולה עבור הרבי זצ"ל.
"תאריך המשפט נקבע לג' במרחשוון (יום הילולת זקנו הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין. אז"ג) והמקורבים שמו לב שהרבי מתנהל ברוגע מוחלט, ללא הכנות מיוחדות. הרבי לא שכר עורך דין ולא עשה כל פעולה להתכונן למשפט. בלילה לפני ג' במרחשוון הרבי עוד ערך טיש יארצייט בבית מדרשו וכאשר שאלוהו לגבי המשפט למחרת, הפטיר: 'לא מתאים לי לעמוד איתו ביחד למשפט'. הגוי לא שרד את הלילה ומת בשנתו. המאורע התפרסם בכל רחבי העיר ועשה רושם גדול גם אצל הגויים".
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליח רבי ישראל להימלט לשווייץ ולאחר מכן לארץ ישראל, שם קבע מקומו בתל אביב, כרבים מאדמו"רי רוז'ין באותה תקופה. גם הוא זכה להדליק במירון ונשתמר תיעוד מוסרט עתיק ממעמד מרגש זה.
ירש את החזקה. כ"ק האדמו"ר מבאיאן עולה למירון בתחילת שנות נשיאותו עם בנו בכורו, חתן החלאק'ה פרי עץ חיים הרה"צ ר' יוסף פרידמן
נס המתנה
הילד האחרון
הבן השלישי של ה'פחד יצחק', רבי אברהם יעקב הי"ד, קבע את מושבו בלמברג (לבוב), לשם הוזמן על ידי אלפי חסידי באיאן שהתגוררו בעיר. אנו יודעים שהיה מסור מאוד לרווחת חסידיו וכל יהודי בעת צרה בגשם וברוח, כפי שמעיד מכתב שנשתמר בגנזך קידוש השם המתאר את פעולותיו בשנות הזעם.
המכתב מתאר את מסירותו של רבי אברהם יעקב הי"ד: "בעיר לעמבערג יצ"ו דר ש"ב (שאר בשרי) הרה"צ רבי אברהם יעקב פרידמאן זצ"ל, האדמו"ר מרוז'ין סאדיגורא, וכתבתי אליו… וביקשתי שישלח לנו מצות ומצרכי שמן לצורך חג הפסח. ולא ארכו הימים והתחילו לזרום אלינו חבילות… עד שלא הוצרכנו בפסח לרעוב. ואם כי לא ערכנו סדר ברבים, אומנם כל מי שרצה לקיים מצוות אכילת מצה היה נכנס אלינו ומקיים המצווה כהלכתה".
רבי אברהם יעקב הי"ד היה קשור בלב ונפש למפעלו של המהר"מ שפירא זצ"ל – ישיבת חכמי לובלין. לאחר הסתלקותו של רבי מאיר שפירא היה האדמו"ר חלק מההנהלה הרוחנית ושמח בסיומי המסכת כמו בשמחה משפחתית, כשהוא לובש בגדים השמורים לשמחות משפחתיות. נשתמרו תמונות שבהן הוא נראה במעמדים אלו לצד קרוב משפחתו, הרבי מבאיאן-קראקא הי"ד (חתן רבי מנחם נחום מטשרנוביץ' זי"ע). רבי אברהם יעקב נעקד על קידוש השם בשנות הזעם.
מלבד שלושת הבנים האדמו"רים, נולדה ל'פחד יצחק' ולרבנית בת בשם מרים, שנישאה להרה"ק רבי דוב בער ('רבי בערניו') בן רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע.
כאן מתגלה הנס הראשון בשרשרת הניסים שהובילה לתקומת חסידות באיאן אחרי השואה. שתי בנות נוספות נולדו ל'פחד יצחק' והרבנית, אך הן נפטרו במגפה שפקדה את באיאן וגלילותיה. לאחר מאורע מצער זה, מאוד השתוקקה הרבנית לזכות לחבוק בן נוסף.
באותה עת חלה אביה הרה"ק רבי יוחנן מרחמסטריווקא זי"ע, והיא עזבה את ביתה כדי לעמוד לצידו ולסעדו. בחסדי שמיים הבריא וקם ממיטת חוליו, ואז שאל הרבי את בתו באיזו ברכה היא חפצה. הרבנית ביקשה בן. אביה הקדוש השיב שהוא נותן לה 'מתנה' בן נוסף, ואכן נולד לה הרה"ק רבי מרדכי שלמה מבאיאן-ניו יורק. כינויו היה 'מאטניו' – שם חיבה למרדכי ורמז ל'מתנה' שקיבלה אימו מסבו בהבטחה שתלד בן לאחר שכבר כמעט נואשה מציפייתה לכך.
מלבד נס לידתו, דרך בן זה, רבי מרדכי שלמה, עבר נס תקומת החסידות כפי שיסופר בהמשך.
מעורבות בהכתרה. תמונה נדירה: כ"ק האדמו"ר מרדכי שלמה מבאיאן זי"ע בהלוויה, כאשר כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע מחזיק בידו
נס השליחות
מבאיאן לאמריקה
לאחר הסתלקות ה'פחד יצחק' מבאיאן, הקימו כאמור שלושת בניו האדמו"רים את חצרותיהם: רבי מנחם נחום בטשרנוביץ, רבי ישראל בלייפציג ורבי אברהם יעקב בלמברג. כאשר הגיע לפרקו גם הבן הצעיר, רבי מרדכי שלמה, שנולד כזכור כבן זקונים לאחר שאימו קיבלה ברכה מיוחדת – הוא קיבל הצעה מפתיעה מדודו, הרה"ק רבי ישראל מטשורטקוב זי"ע, שהיה באותה עת בחיר אדמו"רי בית רוז'ין.
דאגה עמוקה קיננה בליבו של רבי ישראל מטשורטקוב: המוני היהודים שהיגרו ממזרח אירופה לארצות הברית עמדו בפני סכנה רוחנית חמורה. הטשורטקובער האמין שהדרך להציל את היהדות באמריקה עוברת בהקמת מוסדות חינוך וישיבות, אך לשם כך נדרשה נוכחות של אדמו"רים בעלי שיעור קומה שיתגוררו במקום – במדבר הרוחני של ארה"ב באותם ימים.
רבי ישראל הבין את החששות הכבדים הכרוכים במהלך כזה, ועל כן תכנן תוכנית מדוקדקת שתאפשר לאדמו"רים לשמר את הרמה הרוחנית של האדמו"ר ובני ביתו, וגם להשפיע על ציבור המהגרים היהודי שיזכו באמריקה לחוות את החצר בדיוק כמו באירופה, וכך תישמר הגחלת היהודית שלהם.
על פי המסורת בחצר רוז'ין בחר רבי ישראל מטשורטקוב בשני אדמו"רים למשימה: רבי יצחק מסדיגורה-רימנוב ורבי מרדכי שלמה מבאיאן. התוכנית הייתה לשלוח אותם יחד, תחילה לתקופת ניסיון של מספר חודשים, כדי שיוכלו לחזק זה את זה בסביבה החדשה.
התוכנית המקורית ספגה מכה קשה: רבי יצחק מסדיגורה-רימנוב נפטר בדמי ימיו, בגיל 39, בעקבות דלקת חריפה. למרות זאת המשיך רבי מרדכי שלמה במשימה והיגר לארה"ב. בשנותיו הראשונות שם הקדיש את זמנו בעיקר לתורה ועבודת השם בהתבודדות. אף שלא עסק בבניית חצר משלו, הוא השקיע את כל כוחותיו בביסוס החסידות באמריקה באופן כללי.
גשר בין עולמות
הקמת אגודת האדמו"רים
עם השנים, במיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה, היגרו אדמו"רים רבים נוספים לארה"ב. רבי מרדכי שלמה הבין שכדי להשפיע באופן משמעותי על מצב היהדות, יש לאחד את כל האדמו"רים במסגרת אחת. כך הוקמה 'אגודת האדמו"רים'.
במקביל פעל באותה תקופה הגאון רבי אליעזר סילבר זצ"ל, אב"ד סינסינטי, להקים סניף של 'אגודת ישראל' העולמית בארה"ב. המהלך נעשה בשליחות מרן הגאון רבי חיים עוזר גרודז'נסקי זצ"ל.
ויתר על ההנהגה למען אחיינו. רבי ישראל שלום פרידמן זצ"ל, בנו בכורו של הרה"ק רבי מרדכי שלמה מבאיאן זי"ע
בתחילה פעל הארגון כהתארגנות ליטאית מובהקת וחברו בו רק גדולי תורה וראשי ישיבות מהציבור הליטאי. מפגש היסטורי בין הגר"א סילבר לרבי מרדכי שלמה הוביל להחלטה על שיתוף פעולה בין שני הגופים. כך נולדה התנועה המפורסמת 'אגודת ישראל של אמריקה', בראשות משותפת של הגר"א סילבר ורבי מרדכי שלמה מבאיאן.
מעורבותו של רבי מרדכי שלמה חרגה הרבה מעבר להקמת התארגנויות. הוא סייע באופן מעשי לכל חצר חסידית שביקשה להתבסס בארה"ב. כך למשל העניק את הסיוע הכספי הראשון לגה"ק רבי יואל מסאטמר זי"ע בהגיעו לאמריקה, וכך נהג גם עם אדמו"רים רבים אחרים.
בפרוץ השואה הנוראה הגיע לארה"ב עוד אחד מאדמו"רי בית רוז'ין – כ"ק האדמו"ר רבי אברהם יהושע השל מקופיטשניץ. גם הוא היה נינו של רבי ישראל מרוז'ין, מצד אימו, בת רבי מרדכי שרגא פייבוש פרידמן מהוסיאטין. רבי אברהם יהושע השל הצטרף מייד לפעילותו של רבי מרדכי שלמה לחיזוק היהדות בארה"ב וכיהן לצידו במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. בדומה לרבי מרדכי שלמה גם הוא לא התמקד בבניית חצרו אלא בקירוב יהודים ובמעשי חסד.
באופן מופלא התאחדו שושלות באיאן וקופיטשניץ כעבור שנים: נכדו של רבי מרדכי שלמה, כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א, נישא לנכדתו של רבי אברהם יהושע השל, בתו של בנו רבי זושא השל זצ"ל.
תוכניתו של רבי ישראל מטשורטקוב אכן הייתה הבסיס למהפכת היהדות החרדית המאורגנת בארה"ב, אך מבחינת חסידות באיאן הצעד החריג של רבי מרדכי שלמה בעצת דודו הביא להצלה פיזית ורוחנית כאחד.
למרבה הצער, מכל משפחת ה'פחד יצחק' כמעט לא נותרו צאצאים: בני ונכדי רבי מנחם נחום מבאיאן-טשרנוביץ נעקדו על קידוש השם בשואה, וכך גם רבי אברהם יעקב מבאיאן-למברג ומשפחתו הי"ד. רבי ישראל מלייפציג, שניצל ברגע האחרון, הותיר אחריו שתי בנות שלא זכו לזרע של קיימא.
עם זאת, נותרו צאצאים מבתו של ה'פחד יצחק': הרבנית מרים, אשת רבי דוב בער מטשורטקוב. בנה, הרה"ק רבי דוד משה פרידמן זצ"ל מלונדון, הוא אביהם של האחים רבי דוב בער פרידמן שליט"א, רבה של קהילת טשורטקוב-אנטוורפן ומחותנו של כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א, ורבי ישראל פרידמן, רבו של בית המדרש טשורטקוב במנצ'סטר, אנגליה. אחותם, מרת מרים, נשואה לרבי יצחק הלפרין, בנו הגדול של כ"ק האדמו"ר מוואסלוי שליט"א, ענף נוסף של בית רוז'ין.
ביקורי הקודש
מפגשים
מרטיטים בארץ
רבי מרדכי שלמה קבע את מושבו בניו יורק, שם החזיק בשני בתי מדרש קבועים במנהטן, אולם רוב חסידיו התגוררו בארץ ישראל ובעיקר בירושלים. החל מפטירת אחיו הגדול, רבי ישראל מבאיאן-לייפציג, בשנת תשי"א (1951), היה רבי מרדכי שלמה הרבי היחיד של חסידי באיאן בארץ, אף ששהה רוב הזמן בארה"ב. כך, למעשה, הוא היה רבי לשתי יבשות.
התרגש בכל מעמד בחצר באומרו: 'עוד באיאן חי'. רבי ישראל שלום יוסף בשמחה בחצר יחד עם אחיינו כ"ק האדמו"ר שליט"א
ביקוריו בארץ ישראל עוררו התרגשות עצומה בקרב החסידים. מאז פטירת אחיו הגדול ביקר בארץ שלוש פעמים: בחנוכה תשי"ג (1952), בחנוכה תשי"ח (1957) ובל"ג בעומר תש"כ (1960). בביקורים אלו נפגש עם גדולי תורה מכל החוגים והותיר רושם עז על כל מי שבא עימו במגע.
באחד מביקורים אלו התקיים מפגש מיוחד שלו עם מרן ה'חזון איש'. נאמן ביתו של החזון איש רבי דוד פרנקל סיפר כי לאחר חנוכת מקווה טהרה בתל אביב, נכנס הרבי לשוחח בלימוד עם החזון איש בהלכות מקוואות. הביקור, שנמשך כעשרים דקות, עורר התרגשות ניכרת אצל החזון איש, דבר שניכר בסימן המיוחד שהכירו מקורביו: הגיד שמאחורי אוזנו בלט החוצה. בסיום השיחה העניק החזון איש את ספרו לרבי וכתב בהקדשה "כבוד הדרת גאונו" – ביטוי נדיר ביותר מעטו של החזון איש, שלא הרבה בגוזמאות ושבחים.
אחת הפעולות המשמעותיות של האדמו"ר רבי מרדכי שלמה בשנים אלו הייתה ייסודה של ישיבת תפארת ישראל-רוז'ין בירושלים, מקום שעתיד היה למלא תפקיד חשוב בתחיית החסידות.
התקווה האחרונה
מסמנים נסיך
בה' באדר תשל"א (1971) הסתלק האדמו"ר רבי מרדכי שלמה זי"ע לבית עולמו. ארונו הובא לארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים בירושלים. עם פטירתו נפל דבר בחסידות באיאן: למראית עין לא הותיר הרבי אחריו יורש להנהגת העדה. אומנם הותיר שני בנים שנולדו עוד בווינה טרם הגירתו לארה"ב: הבכור, ר' ישראל שלום יוסף, שנודע באצילותו המיוחדת, התמסר למוסדות תפארת ישראל בירושלים כשישים שנה, עד לפטירתו בגיל 95 בשנת תש"ע (2010). הוא עבד במשרד הרווחה בניו יורק ולא ראה עצמו מתאים להנהיג את העדה שהתרכזה בעיקר בירושלים.
הבן השני ר' יצחק הצליח בעסקיו ונטל על עצמו את החזקת המוסדות בארה"ב וגם תמך רבות בישיבה בירושלים. גם הוא, שהיה אישיות מורמת מעם, נפטר בגיל 86, מספר חודשים אחרי אחיו הבכור, בשנת תש"ע. גם הוא לא ראה עצמו מתאים להנהגת העדה.
התקווה האחרונה של החסידות נותרה בידי משפחת חתן הרבי, רבי מנחם מנדל ברייאר, בן רבי יוסף, גאב"ד שטפנשט. רבי מנחם מנדל היה תלמיד חכם ואיש ספר, חוקר מוערך שעסק בתורת הנפש ביהדות, בספרי המהר"ל ובתחומים רבים נוספים.
לרבי מנחם מנדל ורעייתו, בת הרבי זי"ע, נולדו שני בנים: הבכור ישראל אברהם והצעיר נחום דוב. אף שהיו צעירים לימים, הבינו ראשי החסידות בארץ כי זו תקוותם האחרונה. הם פתחו במסע מאמצים לשכנע את הרב ברייאר ורעייתו להועיד את ההנהגה לבכור הבנים.
משפחת ברייאר גדלה בארה"ב, בריחוק מקום ודעת מההווי החסידי של ירושלים. האדמו"ר שליט"א העיד שבילדותו לא היה מודע לכך שזקנו רבי מרדכי שלמה הוא אדמו"ר נערץ על חסידים רבים מעבר לים. פעם שאל את אחותו הגדולה: "סבא הוא 'צדיק'?" הרבי זצ"ל, ששמע את השיחה, הגיב: "לא נורא שילדים יחשבו שאני צדיק. הבעיה תהיה אם גם מבוגרים יתחילו להאמין שאני צדיק".
אף שהרב ברייאר העניק לבניו חינוך תורני מובהק, לא היה זה חינוך חסידי במוסדות חסידיים. כ"ק האדמו"ר שליט"א עצמו למד בתלמוד תורה ליטאי שנוסד על ידי תלמיד של מרן הרב מבריסק זצ"ל, הגאון רבי ירוחם גורליק.
המאמצים של ראשי החסידות נשאו פרי בתחילה, והנכד ישראל אברהם אכן הגיע לישיבת תפארת ישראל בירושלים. הוצמדו לו חברותות תלמידי חכמים מחשובי החסידות, והוא היה מודע לכך שתכלית הלימוד היא הכנה לרשת את הנהגת הקהילה.
ירושת קודש. האדמו"ר הצעיר עולה להדלקה במירון במכונית משטרתית לפני כ-40 שנה
אולם לאחר תקופת התלבטות, התברר כי הניתוק מחייו הקודמים היה קשה מדי עבורו וישראל אברהם החליט לחזור לארה"ב. הוא בחר בכיוון שונה והשקיע את עצמו בלימודי הנדסת טילים, עד שהתקבל לעבודה בנאס"א, תוכנית החלל האמריקאית.
מסופר כי בשנים מאוחרות יותר התבטא בחיוך: "שנינו בחרנו להתעסק בדברים שמימיים…" למרות בחירתו בדרך שונה, נשאר ר' ישראל קרוב בליבו לחסידות באיאן. הוא דמות חשובה וסמל ליראת שמיים והוא אף משתתף ב'שולחנות' שעורך אחיו הצעיר בירושלים.
שנות ההמתנה
בין ייאוש לתקווה
הלחץ של ראשי החסידות בירושלים הגיע לשיאים חדשים. כשנפטר הרבי הקודם היה נכדו הקטן נחום דוב בן 12 בלבד. משמעות הדבר הייתה שגם אם יסכים הרב ברייאר להועיד את בנו הצעיר להנהגה, יחלפו שנים רבות עד שיוכל ליטול בפועל את כתר ההנהגה.
אחד מפלאי ההשגחה התגלה בתקופה זו: אף שלא התחנך במוסדות חסידיים, נמשך הבן הצעיר מעצמו לעולם הקסום של החסידות מגיל צעיר. הוא אף למד בחברותא ענייני חסידות עם אחד מזקני חסידי באיאן בארה"ב, רבי אליעזר רבינוביץ', ומקטנותו ניכרה משיכה אמיתית לעולם החסידי בדרכם של זקניו.
המאמצים הבלתי פוסקים של החסידים, שכללו מכתבים בהולים ונרגשים למעונו של הרב ברייאר, נשאו פרי לבסוף. הבן הצעיר נשלח ללמוד בישיבת תפארת ישראל בירושלים, והפיח תקווה גדולה בלב החסידים בארץ.
הרב ברייאר לא לחץ על בנו ליטול את כתר ההנהגה והותיר את ההחלטה בידיו. השנים הבאות עברו על החסידים במתח גדול. מאז פטירת הרבי הקודם חלפו יותר משני עשורים. דור שלם של חסידים גדל בירושלים ללא רבי, מצב שבדרך כלל היה גורם לצעירים לעזוב את החצר ולחפש השראה במקומות אחרים.
למאמציהם של ראשי החסידות הצטרפו שיחות של גדולי האדמו"רים של התקופה עם הרב ברייאר, ובראשם מרן ה'בית ישראל' מגור זי"ע, שביקש לפגוש אותו אישית מייד לאחר פטירת חותנו. יש אומרים כי כבר אז חזה ה'בית ישראל' שדווקא הבן הקטן נחום דוב הוא המיועד לרשת את הנהגת חצר באיאן. גם כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שהכיר אישית את רבי מרדכי שלמה ופגש אותו מספר פעמים, היה מעורב במאמצים אלו ושוחח אישית עם רבי נחום דוב (ראה מסגרת).
שומרי הגחלת שהגיעו מניו יורק ושיקמו את חצרות החסידות המפוארות בירושלים. כ"ק האדמו"ר מבאיאן בהדלקה המצומצמת בשנה שעברה (שנת המלחמה), מלווה בכ"ק האדמו"ר מקרלין סטולין
גם לאחר נישואיו עם נכדת הרה"ק רבי אברהם יהושע השל מקופיטשניץ, מגדולי אדמו"רי רוז'ין, לא מיהר המיועד להסכים. חמש שנים נוספות של מתח וציפייה חלפו מיום חתונתו, עד שלבסוף בשבת חנוכה תשמ"ה (1984) נעתר לענוד את כתר ההנהגה.
קשה לתאר במילים את ההתרגשות שהציפה את הקהל, עד כדי דמעות של ממש, בהשבת ההנהגה לבית באיאן בארץ ובעולם. הייתה זו אנחת רווחה שביטאה תקווה מחודשת לאחת החצרות החשובות בעולם החסידות.
בניו של האדמו"ר הקודם רבי מרדכי שלמה כמו גם חתנו הרב ברייאר, אביו של הרבי הנבחר, היו שותפים מלאים לשמחה העצומה, וחשו גם הם את עוצמת הנס בהצלת החסידות. נשתמר תיעוד מרגש של רבי ישראל, בן הרבי הקודם, משתתף בזקנותו בשמחה בחצר החסידות בירושלים, רוקד עם אחיינו האדמו"ר החובש שטריימל עם הכתר (שפיץ) כמנהג אבותיו, והוא יוצא מגדרו משמחה מתפרצת למראה תחיית החסידות בימיו.
רק עתה, ארבעים שנה לאחר אותו מעמד היסטורי, בקומה התחתונה של ישיבת תפארת ישראל בירושלים, הבנתי את עומק השמחה במעמד שבו זכיתי להשתתף בזאת חנוכה תשמ"ה. היה זה מסע פרטי גם עבורי כנער שגדל בארה"ב עם רקע חסידי, וזוכה בעיניו לראות את תחייתה המופלאה והשמימית של אחת החצרות המופלאות והיפהפיות בעולם החסידות.
דאגת הרבי מליובאוויטש מאחורי הקלעים
הרבי דפק על השולחן: למה לא ממנים
את הנכד לרבי?!"
הרבי דפק על השולחן: "למה לא ממנים את הנכד לרבי?!"
פרק מיוחד בתהליך הכתרתו של כ"ק האדמו"ר מבאיאן שליט"א היה מעורבותו העמוקה של כ"ק מרן הרבי מליובאוויטש זי"ע. הרה"ח אברהם לודמיר, מחשובי חסידי באיאן, סיפר על 'יחידות' מיוחדת בחדרו של הרבי בתחילת שנות המ"מים. בשעת השיחה דפק הרבי באגרופו על השולחן מספר פעמים וטען בלהט: "למה לא ממנים את הנכד לרבי? חסידים אינם יכולים להיות בלי רבי!"
הרבי לא הסתפק בדיבורים. הוא פנה להרה"ח שניאור זלמן גור אריה, דודו של האדמו"ר הנוכחי מבאיאן (מצד היותו חתנו של הקופישניטצער), וביקש ממנו להשפיע בכיוון זה. כאשר נכנס האדמו"ר שליט"א ל'יחידות' בשנת תשד"מ (1984) אמר לו הרבי בנחרצות כי מן השמיים הוטל עליו לכהן באדמו"רות, שאם לא כן תאבד חסידות באיאן מן העולם. בסיום הפגישה בירכו הרבי בהצלחה בהנהגת החסידות.
כאמור, כעבור חודשים ספורים, בשבת חנוכה תשמ"ה, קיבל האדמו"ר שליט"א על עצמו את הנהגת חסידות באיאן. הנה תמונה נדירה המתעדת את הרבי מליובאוויטש מלווה ותומך בידו של האדמו"ר רבי מרדכי שלמה מבאיאן בלוויה ששניהם השתתפו בה בניו יורק, מחווה יוצאת דופן שהרבי לא נהג לעשות עם איש.
חזקה בת 200 שנה. כ"ק האדמו"ר מבאיאן טשערנוביץ (באמצע, בזקן לבן, עטור ספודיק) בהדלקה במירון בשנת תרפ"ז (לפני 98 שנה)
עד שתעלה האבוקה
"רבבות נשמות מוצאות כאן את תיקונן" | כך השתלשלה הדלקה במירון לחזקתו של כ”ק האדמו”ר מבאיאן
אריה ארליך
אחת המסורות המקודשות ביותר בבית רוז'ין, הנמשכת עד עצם היום הזה על ידי ממשיך השושלת, כ"ק מרן האדמו"ר מבאיאן שליט"א, היא ההדלקה השנתית, עם התקדש ליל ל"ג בעומר, על ידי כ"ק האדמו"ר שליט"א.
בבת אחת מתחילות כל הדרכים להוביל לכיוון אחד: גג הציון ורחבת הענק הסמוכה לו. ספרדים ואשכנזים, חובשי שטריימל לצד לובשי לבן שמסוגם לא חסרים במירון, מטפסים אל על כדי לראות ולהיראות במעמד המסורתי הפותח את הילולת רבי שמעון בר יוחאי.
את הדוחק ששורר סמוך למחסומים שלפני גג מערת הרשב"י במירון, קשה לתאר במילים. גדודי חסידים ואנשי מעשה מנסים לתפוס מקום, להתקרב אל המוקד שעיני רבבות נשואות אליו. אלפי חסידים מצטופפים בשטח. מסכי ענק מעבירים את הקולות ומערכות הגברה משדרות את הקולות. אל מתחם הגג עצמו לא ייכנסו יותר מ־400 איש.
בעוד דקות אחדות תעלה האבוקה המרכזית, כמסורת בת כמאתיים שנים שראשיתה אצל הצדיק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע. ההכנות בעיצומן. ההתרגשות מורגשת באוויר. למטה, בחצר המערה, ממתינים רבבות לרגע הינתן האות, אז יפצחו בריקודים שלא ייפסקו עד אשר יחלפו 24 שעות מעת לעת.
למי שלא גדל במסורת רוז'ינאית, קשה לתאר את עוצמת המעמד והקדושה המיוחסת לו: על הגג וסביבותיו שוררת תחושה של שעת נעילה ביום הכיפורים. סמוך לעמודי ההדלקה, שיבערו עוד מעט באור יקרות, ניצבים יחידי הסגולה ששפר עליהם גורלם. ספרי תהילים בידיהם ודמעות ניגרות מעיניהם. עומדים שם זקני באיאן, שמזכירים זה לזה כי במעמד הזה, מעמד ההדלקה על גג הציון, מוצאות רבבות נשמות בישראל את תיקונן. המקום הפך לחטיבה אחת של חרדת אלוקים. באותם רגעים נעלים ההרגשה היא כי אלמלא ניתנה רשות לעין לראות, מן הסתם הייתה נראית כאן דמות דיוקנו של רבי שמעון בר יוחאי.
בהינתן האות מתחילה התזמורת שעל הגג לנגן את ניגונו המרטיט של בעל התניא זי"ע, ניגון ארבע בבות, כניגון הכנה להדלקה. לאחר מכן מנגנת מקהלת חסידי באיאן את פסוקי 'ויהי נועם', בנעימה רוז'ינאית משתפכת. ואז, בבת אחת, משתנה לפתע הטון, מתהפכת האווירה. עד עכשיו הייתה רעדה, ומעתה – גילה. "לכבוד התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי", פוצחת התזמורת בניגון הקצבי העליז המלווה את עלות האש.
שמח בראותו את בנו יושב על כסא אבותיו. האדמו"ר בתחילת הנהגתו, מלווה באביו הגה"ח רבי מנחם מענדל ברייאר זצ"ל בבתי הורנשטיין
כולו אומר הדר מלכותי ניגש כ"ק מרן האדמו"ר מבאיאן אל עמוד ההדלקה. בידו לפיד אחוז באש והוא פוסע מעדנות במדרגות, כמו הכהן הגדול העולה להדליק את המנורה. התחושה היא כי מאחוריו עומדים אבותיו הקדושים, שמידם קיבל את מסורת ההדלקה, שנקנתה על ידי אבי השושלת בכסף מלא לקניין עולם.
מחיאת כפיים מאופקת
דמותו של האדמו"ר אומרת הוד והדר, אך בעיקר איפוק מפעים. דבקות אין סופית לצד מונוטוניות בולטת. רגשות גואים, אך אצורים וצרורים, נסתרים מעין רואים. כנסיך ממלכת בית רוז'ין הוא מתקרב על עמוד האש בצעדים מדודים, בתנועות מחושבות. לא תיראה כאן תנועה אחת מיותרת, לא תימצא כאן עווית שאינה במקומה. חדי עין רואים להט אין סופי שמבקש להתפרץ ממנו ברגעי השיא הללו, שחסידי רוז'ין-באיאן מכוונים עצמם אליהם לאורך השנה כולה. אולם ארשת של אצילות טהורה מכסה על כל להב פנימי.
הוא מכוון את לפיד האש אל תוך ערמת ספוגי הצמר ובלויי הסחבות שהיו מכוסים בסדין צחור ובוהק וספוגים בשמן זית זך. בן רגע אוחזת האש במדורת בית המוקד. מירון כולה בוערת באש של קודש. את הרטט שאוחז בנוכחים לא ניתן לתאר במילים. קול קלרינט יחיל לבבות, יחיל הניגון מדבר קדש. הרבי מבאיאן, ממשיך מסורת אבותיו לבית באיאן ורוז'ין, מביט לרגעים אחדים באש המתלקחת, ונהרה נשפכת על פניו. הוא מוחא כף אל כף ועיניו בוהקות באש קודש. הריקוד הוא ריקוד פנימי, ההרגשים נותרים בינו לבין קונו. לשונות האבוקה משתקפים במשקפיו, ואלפי זוגות עיניים נעוצות בו. 'רצה האלוקים את מעשינו', הוא כמו אומר לעצמו, ונפנה כעת אל המדורה השנייה.
מטר אחד מפריד בין שתי המדורות. האדמו"ר ניגש עתה אל העמוד הסמוך, ומעלה אף בו את האש. ההתרגשות ברחבי מירון שוברת שיאים. במרחבי ההר עוברת הרינה: המדורה על הגג הודלקה, נפתחו אירועי ההילולה. לאחר שהאור אוחז במדורת המוקד השנייה, מוציא האדמו"ר עניבת משי מכיסו ומשליכה לתוך אש הקודש, אף זאת כמסורת אבותיו. שעה ארוכה יעמוד כעת הרבי מול אלפי החסידים, ימחא כף אל כף ויקרין הוד שבמלכות לעיני החסידים המכרכרים בכל עוז לכבוד הילולת עיר וקדיש שמשמיא נחית.
בשנים שבהן ל"ג בעומר חל במוצאי שבת, בסעודה שלישית שלפני ההדלקה המקודשת מתכנסים כאלפיים חסידי באיאן באוהל ענק שמוקם במתחם סמוך. החסידים עומדים לפני רבם, מתכוננים בסילודין לקראת הרגע הגדול. האדמו"ר עוצם את עיניו, ומפיו מתבדרים דברי הכנה לקראת ההזדמנות השנתית שבה הוא יחזיק במסורת אבותיו ויעלה את אבוקת הקודש.
"סבי, הרה"ק מרוז'ין, אמר שעשרות אלפי נשמות מקבלות את תיקונן בהדלקה הזו", מחדד האדמו"ר. "ההכנה צריכה להיות כדבעי", הוא מזכיר. דיבורו מתון, אמירתו רכה. המסרים חדים: אין להקל ראש בחשיבות ההדלקה ובטמירות כוונותיה. עשרות אלפי נשמות מקבלות כאן תיקון, מי יכול לדעת אם נשמתו אינה בהן.
דמים מרובים
וזה דבר השתלשלות ה'חזקה':
חסידי הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע, שהוכתר על ידי רבו הרבי מאפטא זי"ע ל'נשיא ארץ ישראל', קנו עבורו, מידי ההקדש הספרדי שליד הציון, את זכות ההדלקה במירון, שנוסדה, על פי המקובל, על ידי האריז"ל הקדוש.
המבנה מעל הציון במירון עמד בסכנת התמוטטות. הרבי מרוז'ין שלח את הסכום הדרוש לחיזוק המבנה. בתמורה זכה בזכות ההדלקה. הרבי מרוז'ין עצמו לא הגיע לארץ. גם בנו הגדול, הרה"ק רבי אברהם יעקב מסאדיגורה, לא זכה לחון את עפר הארץ, וממילא לא מימש את זכות ההדלקה שעברה אליו בירושה.
לרבי מסאדיגורה היו שני בנים: הרה"ק רבי יצחק מבאיאן והרה"ק רבי ישראל מסאדיגורה. לאחר הסתלקותו, כשבאו לחלק את הירושה הצהיר רבי יצחק מבאיאן, בעל 'פחד יצחק', כי הוא מוותר על כל הנכסים והחזקות של אבותיו הקדושים, אך הוא מבקש להותיר לעצמו את הזכויות שהיו לאביו בארץ ישראל: בית הכנסת הגדול 'תפארת ישראל' בעיר העתיקה, המוסדות שבנשיאות 'כולל וואהלין' וכמובן זכות ההדלקה.
אב ובנו שראו את הקודש. כ"ק האדמו"ר בהדלקה במירון בשנות הנו"ן, כאשר את הלפיד מחזיק עימו אביו הגה"ח רבי מנחם מענדל ברייער זצ"ל
בשנת תרע"ג (1913) תכנן רבי יצחק מבאיאן לעלות ולהשתקע בארץ ישראל אך אז פרצה מלחמת העולם הראשונה. לאחר שנמלט לווינה באו לספר לו שהחצר בבאיאן נחרבה עד היסוד. הכל נחרש ונחרב, לא נשאר דבר. כשהציעו לבנות בחזרה את חצרו בבאיאן, הגיב הרבי: "נֵיין, נֵיין, נָאר אִין ארץ ישראל" – לא, לא, רק בארץ ישראל.
עם הסתלקותו ירשו בניו את זכות ההדלקה. בנו הרה"ק רבי מנחם נחום הגיע ארצה בתרפ"ז (1927) להעלות בעצמו את האבוקה. למעשה, ארבעת בני ה'פחד יצחק' קיימו את ההדלקה במירון בשנים שונות: בתרצ"ג (1933) הדליק הרבי מבאיאן מלמברג; בשנה אחרת הדליק הרבי מבאיאן לייפציג; האדמו"ר רבי מרדכי שלמה, סבו של האדמו"ר הנוכחי מבאיאן, העלה פעמיים את אבוקת הקודש – בתש"ט (1949) ובתש"כ (1960).
בל"ג בעומר תש"ח (1948) הייתה מירון כבושה עדיין בידי הערבים. כיבושו של ההר מחדש נעשה יומיים לאחר ל"ג בעומר. עד לאותה שנה הדליק רבה של צפת הגאון רבי רפאל זילברמן זצ"ל את האבוקה, בשליחות ה'פחד יצחק'. לאחר פטירתו עברה השליחות לידי נכדו רבי אברהם לייב זילברמן, שמילא את מקומו ברבנות צפת.
בשנת תש"ט הגיע הרבי מבאיאן מארה"ב לקיים את חזקת אבותיו. שר הדתות דאז הרב יהודה לייב מיימון חשב להדליק בעצמו, אך לבסוף אמר לו מזכירו שלרבי מבאיאן שמורה החזקה מקדמת דנא. הרב מיימון ירד מהרעיון ולאחר מכן הוציאה הרבנות הראשית פסק דין שלפיו חזקת ההדלקה שמורה לאדמו"רי באיאן.
בשנים הבאות המשיך את ההדלקה חתנו של הרב זילברמן, הגאון רבי שמחה קפלן, רבה של צפת שנפטר בתשמ"ט (1989). בשלוש השנים שמתשמ"ה עד תשמ"ט העלה את המדורה האדמו"ר הנוכחי מבאיאן, אך ביקש שהרב קפלן ייגש אל מדורת הקודש יחד עימו.
מאז פטירת הרב קפלן ניגש האדמו"ר מבאיאן לבדו אל מדורת בית המוקד, וממשיך בסילודין, אל מול לשונות אש הקודש, מסורת שנקנתה בדמים מרובים ובאהבה גדולה על ידי מייסדה הנשגב של שושלת רוז'ין זי"ע.
