המלכה המרשעת גזרה דין מוות על נביאי השם, אך בבית המלך ישב עובדיה, הממונה על הנכסים, ולא הסכים להשלים עם הגזרה האכזרית. בעצה אחת עם אשתו, הלך עובדיה והכשיר שתי מערות גדולות, החביא בתוכן מאה נביאים ופרנס אותם שנים רבות | שנים יעברו, עובדיה ילך לעולמו, ובביתו תישאר אשתו ותגדל את שני הבנים היתומים, עד שתתרגש עליהם צרה צרורה שסופה נס גדול | סיפורה של אשת עובדיה הוא סיפור מופלא, מלא עוצמה של אישה ואם יהודייה, תפילות ואמונה, היצמדות לדבר ההלכה והליכה חסרת פשרות בדרך השם | האישה שבשבילה נבראה חוה
פרולוג
זה היה בשנת 2,185 לבריאת העולם.
ההלך פסע במשעולי ההרים ונשא את מבטו אל על בפליאה. השמש, שעמדה עד לא מכבר ברום השמיים, החישה לפתע את מהלכה הטבעי ונטתה במהירות לעבר המערב, דוהרת לקראת ממלכת הלילה וצובעת בלכתה את הרקיע בגון עמוק של אפלה המנוקדת באורות כוכבים.
רוח קרירה חוללה על פסגת ההר החשוף, פורסת במשביה את החושך כעין מפה כהה על הרגבים. ההלך הביט כה וכה, מבטו תר את העלטה. כשהבין שלא יוכל להמשיך במסעו בלילה שירד במפתיע, הוא גישש אחר אבנים, ערם אותן סביב לראשו, נשכב על התל ונרדם.
באותו הלילה נמתח סולם בחלומו. רגליו נעוצות באדמת הר המורייה וראשו מגיעה השמיימה. על הסולם עלו מלאכי ארץ ישראל ושבו למקומם, ומלאכי חוץ לארץ ירדו ללוות את האיש בדרכו.
כשהשכים יעקב בבוקר, גילה לתדהמתו שהאבנים שהניח מראשותיו הפכו ליחידה שלמה אחת, מלבד אבן אחת בודדה. אבן עגולה שגומה במרכזה, והיא נדמית ככד.
יעקב הרים את האבן והבחין שהגומה החסרה מלאה בשמן. הוא העביר יד על מצחו הלח, והבין שבמהלך הלילה, טפטף השמן מהכד על ראשו. הרים יעקב את האבן המשונה, הפך אותה על פיה והשמן ניגר ארצה, אך הנה פלא! הגומה שבה חזרה והתמלאה בשמן זך וטהור.
אז ידע יעקב שכד זה מזומן לגבוה ואמר: "לא ראוי להניחו כאן".
לקח את כד האבן ונשאו עימו.
עשרים שנים חלפו מאז. עשרים שנות גלות ומצר שבהן עבד יעקב בבית דודו לבן, נשא את לאה ואת רחל, זכה והוליד שבטי ק–ה, וכשעזב את בית חמיו קיבל הודעה מאחיו עשיו הקוראת לו לבוא ולהיפגש עימו.
זה היה המפגש הראשון מאז ניסיון הרצח של עשיו את יעקב.
בשנת 2,205 שנים לבריאת העולם, בעודו עושה את דרכו לנקודת המפגש עם אחיו התאום, חצה יעקב עם משפחתו ומיטלטליו את נחל יבוק. הוא עמד במרכז הנחל, עושה עצמו כמין גשר, והעביר את הילדים והצאן מצד לצד. כשעמדה משפחת יעקב בעברו האחר של נחל יבוק, גילה יעקב ששכח מאחור את כד השמן שנתגלה לו בהר המורייה.
ידע יעקב שמכד השמן הזה עוד יימשחו המשכן וכליו, המזבח וכל המלכים, ושבזה הכד ייעשה הנס לאישה הצרפית ולאשת עובדיה הנביא. ומכיוון שניסים גדולים נועדו להיעשות בכד שמן זה, החליט יעקב לסכן את עצמו, לחצות בחזרה את נחל יבוק ולהשיבו.
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" – שכח פכים קטנים וחזר עליהם (בראשית לב כה).
הגזרה וההחלטה
שנת 3,040 לבריאת העולם.
אותו היום החל כרגיל. השמש זרחה והלהיטה את האדמה החרבה משנות בצורת ארוכות, גידולי האדמה הרכינו ראש והצאן והבקר ייללו בחיפוש אחר מקור מים. יושבי הארץ עמדו חסרי אונים בשדות ונשאו מבטם אל השמיים, בתקווה ובתפילה שאולי יוריד להם השם מים, כשלפתע רעדה הקרקע מפרסות סוסים דוהרים.
"דבר המלכה איזבל אשת המלך אחאב בידינו!" הכריז הפרש וקפץ מסוסו בכיכר העיר ההומה, כשהוא מקריא את דברי האיגרת הנתונה בידו: "בפקודת המלכה, מיום זה ואילך, כל נביאי השם בני מוות הם! נביא שיימצא, אחת דתו להמית!"
דממה השתררה בקהל, נדמה היה שגם הטבע עצר את מהלכו. הייתכן? התעז איזבל, אשת מלך ישראל, לרצוח בדם קר את הצדיקים שלוחי השם? אכזריותה ורשעותה של המלכה לא הותירו ספק בלבבות. הגזרה נועדה להתקיים, והנביאים שנתפסו נרצחו בדם קר.
והציבור? הוא לא העז להרים קול או להתקומם ולמרוד נגד הגזרה, שכן מלכותם של אחאב ואיזבל הילכה עליהם אימים.
תקופה אפלה ירדה על העם היושב בנחלת האבות. ימים שבהם מבקשי השם נאלצים להסתתר, להימלט ולברוח מפני חיילי המלך, ואין איש פוצה פה ומצפצף.
באותם ימים, ישב גר הצדק האדומי עובדיה בארמון אחאב, ודמעות שקטות זלגו במורד לחייו.
"איך היא מעיזה לגעת במשיחי השם?" לחש בזעם עצור. "אומנם נבחרתי על ידי המלך להיות ממונה על כל הנכסים ועל כל מערך הכספים של בית המלוכה, ועל פי יישק דבר, אבל לא איזבל המרשעת ולא אחאב החוטא יוכלו לשכנע אותי שמעשיהם טובים ורצויים לפני השם".
בהיותו ירא שמיים ותלמיד מסור לאליהו הנביא, ניסה עובדיה לחשוב מה רוצה ממנו קונו.
"אלו ימים קשים ומורכבים, אויבי איש – אנשי ביתו", מלמל בחוסר אונים והליט את פניו בכפות ידיו. "הנביאים לא יכולים לשים את מבטחם גם על קרוביהם ושכניהם העלולים להסגיר אותם ולגרום למותם, ואני אנה אני בא? איך אוכל לראות ברעה הפוקדת את אחיי הנביאים?
"אומנם עובד אני בבית המלך אחאב והמלכה איזבל, אך לא למדתי ממעשיהם הרעים", סיכם לאחר מחשבה מעמיקה. "ואשר על כך עלי לקום ולעשות מעשה! עוד היום אכשיר שתי מערות גדולות, ואדאג להבריח לתוכן מאה נביאים, חמישים נביאים בכל מערה, כך שאם ייתפסו הנביאים המתחבאים במערה האחת, תהיה המערה השנייה לפליטה".
לאחר שקיבל את ההחלטה מיהר אל אשתו הצדקנית, כדי לשתפה ברעיון ולשמוע את דעתה על התוכנית המסוכנת.
"חֲזוֹן עֹבַדְיָה כֹּה אָמַר השם לֶאֱדוֹם… אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא, יבוא עובדיה הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם, וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם" (סנהדרין לט ב).
ההצלה
"אישי עובדיה", פתחה אשת עובדיה המיוחדת והחשובה ואמרה: "הצלת הנביאים היא מעשה ראוי ונצרך, אך אמור לי, מי יכלכל אותם בזמן שהייתם במערה?"
"אני אעשה זאת", השיב עובדיה בפשטות. "הלא יודעת את שמחזיק אני במשרה רמה ואני נחשב לאחד מעשירי העם".
"אך ארץ ישראל נתונה בשנים האחרונות בבצורת איומה", הזכירה אשת עובדיה. "השמיים לא המטירו מטר על האדמה והיבול קמל. אין תבואה חדשה ומקורות המים יבשו. כולנו נאבקים להמציא אוכל ומים לבני ביתנו, ויודע אתה שהמים יקרים אף יותר מהמזון, ואיך נוכל לפרנס את שני ילדינו ועוד מאה נביאים?"
"ובכל זאת עלינו לעשות כן", פסק עובדיה ואשתו המסורה הסכימה לדבריו.
מכיוון שאפשרה לבעלה לכלכל את הנביאים אף על פי שידעה שבכך היא גוזרת על עצמה ועל בניה חיי עניות, החשיב לה הקדוש ברוך הוא מעשה זה כאילו הקריבה קורבן גדול לשמיים, שכן לא חיפשה אשת עובדיה את טובות בני ביתה, וכל רצונה היה שיינצלו מאה הנביאים.
במשך שנים סיכן עובדיה את חייו, ומדי יום הביא לנביאים מים ואוכל, ואם לא די במסירות נפש זו, הרי שהוא דאג שבכל מערה יעמדו מנורות שמן דולק שיאירו לנביאים את האפלה.
"אמר רבי יצחק: מפני מה זכה עובדיה לנביאות? מפני שהחביא מאה נביאים במערה. שנאמר: 'וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי השם וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה…' מאי שנא חמישים איש? אמר רבי אלעזר: מיעקב למד, שנאמר: 'וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה'" (סנהדרין לט ב).
ההלוואה
יום אחד, כששב עובדיה הביתה, קידמה אותו רעייתו בפנים עגומות.
"אישי עובדיה, צר לי לבשרך, אך כל ממוננו הרב כלה", בישרה לו בצער עמוק. "ביתנו ריק ממזון, והארנק, אין בו פרוטה לפורטה, ואיך נוכל להמשיך ולהחיות את הנביאים?"
"אינני יודע, אך לא נוכל להשיב את פניהם ריקם", פסק עובדיה ואמר: "אם הכסף הרב שהיה לנו נגמר, אדאג להשיג כסף ממקור אחר".
"להשיג כסף? בימים של בצורת קשה?" תהתה אשת עובדיה. "ומי יסכים להלוות לך כסף?"
"אפנה אל יהורם", הציע עובדיה. "אבקש ממנו שילווה לי כסף".
"יהורם?!" נפערו עיני אשת עובדיה בפליאה. "כוונתך לבנו של המלך אחאב?! הלא הוא רשע ותאב בצע, והכסף שהוא מלווה ניתן בתמורה לריבית אכזרית".
"דבר ידוע הוא שנביאי ישראל חיים חיי צניעות והסתפקות, ולא רגילים ללוות כספים, וודאי שלא בריבית האסורה על פי דין", הסכים עובדיה. "אבל זהו מצב של פיקוח נפש. אם לא ניתן מחסה ומזון לנביאים, איזבל תהרוג אותם, וכלל נקוט בידנו: 'גדולה עבירה לשמה', ולכן עלי לחרוג ממנהגי וללוות כסף בריבית עבור הנביאים".
"ואולי תוכל להמציא לנביאים מזון מנכסי אחאב?" שאלה אשת עובדיה, אך הוא נענע בראשו בשלילה ופסק: "אחאב רשע והוא עובר על איסורי גזל. איני מוכן שמשרתי השם יקבלו את מזונם מהגזל".
הסכימה אשת עובדיה הצדיקה שבעלה יפנה ליהורם ויבקש ממנו הלוואה כספית, ותקופה ארוכה שימש הכסף שהלווה להם יהורם לקניית לחם ומים שהחיו את תלמידי החכמים.
בינתיים מת המלך אחאב ובנו יהורם מונה תחתיו, וגם בבית משפחת עובדיה נגזרה גזרה קשה ועובדיה נלקח לבית עולמו, כשהוא מותיר אחריו את אשתו האלמנה המטופלת בשני בנים וחובות בסכומי עתק המשתרגים על כתפיה.
"'וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים' – כשברא הקב"ה את עולמו וביקש לברוא את חוה, ראה שבנות דור המבול עתידות לצאת ממנה ומחטיאות את בניו, וחזר וראה שגם נשים צדקניות יוצאות ממנה, כשרה רבקה רחל ולאה, ושוב חזר וראה שיוצאת ממנה איזבל ומחטיאה לבעל, וחזר וראה את אשת עובדיה הנביא שעתיד לכלכל את הנביאים. אמר הקב"ה: אין אני בורא את חוה שנקראת אחת, כמה שנאמר: 'וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו', אלא בשביל אשת עובדיה שנקראת אחת, שנאמר: 'וְאִשָּׁה אַחַת'" (אוצר המדרשים).
האיום
נקישות רמות וגסות הרעידו את דלת הבית המט ליפול.
"פתחי את הדלת!" רעם הקול. אשת עובדיה חשה אל הפתח, וחיוורון עמוק עלה בפניה.
"המלך… המלך יהורם… בן אחאב", היא מלמלה משתנקת. "איך אוכל למלא את רצונך?"
"בזה שתשיבי לי את החוב העצום הצובר ריביות שלווה ממני אישך!" צעק יהורם וחבט על השולחן הישן. "מה נראה לך, אישה?! שאינני יודע עבור מי לווה בעלך את הכסף? חה חה חה… הסוד של עובדיה ידוע לכולם! אין מי שלא מדבר על מאה הנביאים שהוא הסתיר במערות".
אשת עובדיה שתקה והביטה בשאט נפש ביהורם המושחת שניצל את שנות הבצורת והלווה כסף בריבית גבוהה, אף על פי שידע למה הכסף משמש.
אך יהורם התעלם ממבט התוכחה שלה והמשיך בזעם הולך וגובר: "רק הכסף מעניין אותי, ומשום כך הסכמתי להעלים עין ממעשיו. אבל עבר זמן הפירעון והריבית עולה מדי יום".
"אישי מת", השיבה אשת עובדיה, "וכפי שאתה רואה, הבית ריק. אין בידי נכס או חפץ בעל ערך שאוכל למכור, ולצערי הרב איני רואה כיצד אוכל להשיב לך את החוב".
"אין דבר כזה!" סינן יהורם ובחן בעיניים זדוניות את הבית הדל. "אומנם רואה אני שאין לך דבר שאפשר למכור, אבל שני בנים יש לך, הלא כן?"
"שני בניי?!" נזעקה אשת עובדיה ואגרופיה נקמצו בכעס. "מה לך ולשני בניי?"
"בתמורה לחוב", פסק יהורם ברשעות, "הם יהיו לי לעבדים!"
"אבל המלך!" זעקה אשת עובדיה וקולה נשבר באימה, "דין התורה אוסר על מכירת אדם בתמורה לחוב".
"אני מלך, ומלך עושה כל שברצונו", צחקק הרשע ואמר: "הכיני את בנייך, אישה, ואשלח את משרתי כדי לקחת אותם לארמוני".
ובדברים אלו יצא מהבית והותיר את אשת עובדיה ממררת בבכי ופונה בתחינה לריבון העולמים: "ריבונו של עולם, אישה שיש לה אב ואם ומשיאין אותה, אם מת בעלה חוזרת היא לבית אביה. ואני, אין לי אב ואם, ועל מי אחזור? הלא אשוב לאבי שבשמיים.
"ולא עוד, אלא אישה שיש לה בנים, או אין לה והיא עשירה, אביה ואימה מקבלים אותה אם מת בעלה. ואני ענייה ביותר, והנושה בא לקחת את שני בניי, על מי אחזור? הלא אין לי למי לשוב אלא לאבי שבשמיים, שכתוב בו שהוא אבי יתומים ודיין אלמנות.
"בורא העולם, גלוי וידוע לפניך שאם בניי יתחנכו בארמונו של יהורם, יצאו הם לתרבות רעה ויעבדו עבודה זרה. ומכיוון שיהיו הם עבדים, לא יהיו חייבים במצוות, ואם לא יקיימו בניי את המצוות, נמצא שאביהם עובדיה מת גם בעולם הזה וגם לעולם הבא, שכן לא יהיה לו שם ושארית".
המשיכה אשת עובדיה ואמרה לפניו יתברך: "ריבונו של עולם, יודעת אני בך שאין שכחה לפני כיסא כבודך, אדם זורע קישואים – נוטל גדולים ומוכרם, קטנים – חומל עליהם. לקישואים אתה לא שוכח, ולנשות בני הנביאים אתה שוכח?!
"ריבונו של עולם, שני מזלות יש ברקיע ששמם עש וכימה, וכשירד מבול לעולם, גנבה כימה שני כוכבים מעש, ואתה הבטחת שעוד תשוב לנחמה, שנאמר: 'וְעַיִשׁ עַל בָּנֶיהָ תַנְחֵם' (איוב לח לב) להם להחזירם אי אפשר לשכוח, ולנשי בני הנביאים אתה שוכח?!"
היא המשיכה ואמרה: "יודעת אני בך שרחמן אתה ואין אכזריות לפניך, שכן כתוב בך: 'נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ' (תהילים קמז ט). להם אין אתה שוכח ולנשי בני הנביאים אתה שוכח?!"
התפילות שבקעו רקיעים
בצר לה, החליטה אשת עובדיה לצאת ולבקש עזרה מאלישע הנביא. כשהם לבושים בשק ומניחים ידיהם על ראשיהם בצער, מיהרה אשת עובדיה עם שני בניה אל בית הנביא, וכשהגיעה אל דלתו החלה צווחת ומייללת מרה:
"אלישע! עבדך עובדיה בעלי מת ויהורם בא לקחת את בניי לעבדים! רבי! אנא ממך, פרנס את שני בניי, שכן הבן פורע שטר על אביו שהוא ערב בו. אלישע! האין אתה זוכר את בעלי עובדיה שהיה ירא שמיים?! הלא אתה הסתתרת באחת המערות ובכל יום הביא לך בעלי לחם, מים ושמן למאור! אנא ממך, עזור לאלמנה עזובה! עזור לבניי היתומים!"
אך למרות כל תחינותיה, לא שעה אלישע לתחינותיה. המשיכה אשת עובדיה לנקוש על דלת הנביא, כשהיא ממררת בבכי נסער וטענות בפיה: "החוב של עובדיה אישי אינו החוב הפרטי שלו! זהו חוב שהוא לקח למען נביאי השם! האם זו תורה וזו שכרה?!"
ליבו של אלישע הנביא נחמץ בקרבו, אך הוא ידע ברוח הקודש שאיש לא יוכל לעזור לה. רק זכותו של בעלה המנוח תעמוד לה ולבניה. היא צריכה ללכת ולהעתיר על קברו, ורק שם ייענו צעקותיה.
שבה ובכתה אשת עובדיה לפני אלישע הנביא, עד שהגיע מניין תחינותיה למניין 'צעקה' – מאתיים שישים וחמש בקשות.
בנוהג שבעולם, המתחנן בפני רעהו ונענה בשלילה, מתייאש, אך לא אשת עובדיה. כשעתידם הרוחני של ילדיה תלוי עומד לנגד עיניה, אספה אשת עובדיה את בניה וצעדה לבית הקברות כשהיא נחושה בדעתה: אם החיים לא עוזרים לי – אפנה אל המתים ואבקש מהם לפנות אל בורא העולם ולסייע בידי ובידי בניי האהובים.
"אשתו של עובדיה הצילה את בניה ולא עבדו עבודה זרה עם אחאב" (ילקוט משלי לא כז).
עשב יבש צימח בין הקברים ונע בדממה האופיינית לבית הקברות. המצבות הביטו שותקות באשת עובדיה שנכנסה בסערה אל חלקת הקברים, והחלה מחפשת את קברו של בעלה. אך לשווא. למרות מאמציה, לא הצליחה למצוא את קברו, שכן מרוב עוניים ועליבותם, נקבר עובדיה בקבר העניים ולא זכה למצבה.
כשילדיה חבוקים בזרועותיה, פרצה אשת עובדיה בצעקות רמות ומחרידות לב, שאין בהן דבר מלבד חוסר אונים, אהבת אם על בנים וייאוש גמור מבני האדם.
"ירא השם! ירא השם!" היא זעקה, מייחלת שאי מי ישמע את בכיה. "ענה לי ירא השם! ענה לאישה עלובה וענייה!"
הצעקות שבקעו מלב נשבר ונדכא לא שבו ריקם. בעוד דמעות רותחות זלגו במורד לחייה, החלו המתים מתרגשים וצועקים בחזרה: "מי הוא ירא השם שאת מבקשת? שהרי היו ארבעה יראי השם: אברהם ויוסף ואיוב ועובדיה. אם לאברהם את קוראת, הרי שאינו פנוי לך, שכן הוא והשטן עומדים בדין. אם ליוסף את קוראת, אינו פנוי לך, שכן הוא ואחיו עומדים בדין על שמכרו אותו. אם לאיוב את קוראת, אינו פנוי לך שכן חרב ביתו ומתו בניו ועומד הוא והשטן בדין".
"איני קוראת אלא לזה שנאמר עליו 'ירא השם מאוד'! אותו אני מבקשת", השיבה אשת עובדיה לקולות הסובבים אותה. "אומנם כל הצדיקים היו יראי השם, אך יראתם של אלו בטובת נפש ובנדבת הלב. אברהם ואיוב מאכילים עוברים ושבים וביתם פתוח לרווחה, ויוסף מכלכל את אביו ואחיו ואת טפם. אבל עובדיה בעלי כלכל מאה נביאים ולא הייתה לו טובה אישית כלל".
סיימה אשת עובדיה את דבריה, והנה פלא: קברו של בעלה נגלה לנגד עיניה. מיהרה האלמנה האומללה אל מקום הקבר, התפלשה בעפר וצווחה במר ליבה: "שמעני אדוני, היכן הבטחתך לי? הלא בשעה שעמדת להסתלק מהעולם אמרתי לך: 'על מי אתה נוטש אותי ואת שני בניי?' ואמרת לי: 'ריבון העולמים הבטיח לי לאמור: עזוב יתומך ואני אפרנסם, ואלמנתך תבטח עלי'. ועכשיו אין לי מושיע והיתומים שלנו צווחים בפני וממררים בבכי ושואלים איפה אבא? איפה אבא?"
"עובדיה אישי, כפי שראית, לא הגעתי להפריע למנוחתך בשעה שביתי ריק וכשתם הממון לכלכל את ילדיי", אמרה אשת עובדיה בנהמת ליבה. "העובדה שאני ענייה וחסרת כל לא גרמה לי לבוא ולהתלונן לפניך, אבל עכשיו, כשמדובר בעתידם הרוחני של בנינו, הגעתי הנה כדי לזעוק את זעקתם. עובדיה! חינוך הבנים שלנו עומד על כף המאזניים! מה יהא עליהם?! מה יצא מהם אם יגדלו בביתו של יהורם?!"
לקול בכיותיה וצעקותיה, לא נותרו שני היתומים הקטנים אדישים, ואף הם פרצו בצעקות שבר מרטיטות ובכו ואמרו: "קבל אותנו אבא! קבל אותנו אבא! מעדיפים אנו למות ולחבור אליך, ובלבד שלא נהפוך לעבדים אצל יהורם הרשע".
המשיכה אשת עובדיה וטענה על קבר בעלה: "הרי למדנו שדבר שנזהר בו אותו צדיק, לא ייכשל בו זרעו. וכן נאמר: 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם' (תהילים לז כה). ואתה שטרחת ומסרת את נפשך עבור הנביאים כדי להגדיל כבוד שמיים בעולם, תאבד את בניך?"
באותה שעה שזעקה אשת עובדיה מרה, הלכו מלאכי השרת אל עובדיה ואמרו לו: "הרי אשתך עומדת וצועקת על קברך!"
הלך עובדיה אל חזקיה וביקש שיעזור. ענה לו חזקיה: "עשיתי די בעולם הזה". הלך עובדיה אל האבות הקדושים, אל אברהם, יצחק ויעקב, וביקש שיסייעו בידי אשתו. אמרו לו אבות האומה: "אמור לאשתך ללכת אצל אלישע הנביא".
חזר עובדיה לאשתו העומדת על קברו ואמר לה: "אי ענייה! לכי אל אלישע הנביא והוא ייתן לך עצה, ובמעט השמן שנותר לך – יברך אותך, כי אני, כשהחבאתי השמן למאה הנביאים ופרנסתי אותם במערה בלחם ובמים, לא כבו נרות השמן מהם לא ביום ולא בלילה. וברי לי כי הנביא אלישע יזכיר את מעשיי ומסירות נפשי לפני הקדוש ברוך הוא, והוא ישלם לכם מה שהלוויתיו. שכן נאמר: 'מַלְוֵה השם חוֹנֵן דָּל'" (משלי י טיז).
כד השמן
קיבלה האלמנה את דברי בעלה, יצאה מבית הקברות, הלכה שוב אל הנביא אלישע, הודיעה את הדברים שאמר לה בעלה, והוסיפה: "דע לך אלישע, שגם אם לא היה כל צדק בטענותיי, חובה עליך להקשיב לי, שכן אני אלמנה מרודה ומצווה לסייע לי. ודבר נוסף יש לי עליך, שכן אישי היה ירא השם וממילא אני נחשבת לאשת חבר, ומשכך, עליך לשמוע משפטי וריבי. וגם אם בעלי לא היה צדיק, במה חטאו בניי? משום כל זאת, חובה עליך לתבוע עצמך למשפטי ולדיני".
"'וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל' – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: עובדי עבודה זרה אין מכירין כבודי, לפיכך הם מורדין בי; ואתם מכירין כבודי ומורדין אתם בי?! אמר רבי מני: אילולי זכות אשתו של עובדיה, כבר כלו ישראל" (תנחומא כי תשא ה).
מול טענות אלה, לא יכול היה אלישע להישאר אדיש ואמר: "מה אעשה לך? הלא את יודעת שאיני יכול לפעול כנגד המלך הנושה. אבל הדבר שכן אוכל לעשות הוא להשפיע עלייך שפע שממנו תוכלי להחזיר את החוב שהותיר לך אישך".
המשיך אלישע ושאל: "מה יש לך בבית?" שכן ידע שברכות של מעלה אינן מתקיימות אלא במה שיש בו ממש ואינו דבר ריק, מכיוון שבורא העולם עושה נס ונותן ברכה במה שכבר יש בעולם, ואפילו הוא דבר מועט, מה שאין כן בדבר ריק שאין בו ברכה לעשות בו בריה חדשה. וכמו שאין מברכים ברכת המזון על שולחן הפנוי מאוכל, אלא מניחים כיכר אחת או יותר, או מותירים מעט מהמאכל ומברכים עליו, כך רצה גם אלישע שהברכה תחול על דבר מה.
סיבה נוספת גרמה לו לנביא אלישע לשאול את אשת עובדיה מה יש לה בבית: הוא ידע שעובדיה לווה כסף בריבית, ודברים שנקנו בכסף כזה יש בהם חשש גזל. משום כך דייק בלשונו ושאל: מה יש לך? מה שייך לך בקניין אישי מלא, שעליו אפשר להחיל את הברכה?
הביטה אשת עובדיה בביתה הריק וענתה לנביא: "אין לי כלום, רק כד קטן ובו לחלוחית של שמן, שיש בו שיעור של סיכה אחת ומשיחת אצבע קטנה של תינוק בן יומו".
מיהרה אשת עובדיה והביאה את הכד לנביא, והנה הוא זיהה בו את הכד שבו היה משתמש עובדיה כשזן את הנביאים במערה. אמר אלישע: "ניחמתני, ותנוח דעתך! שעובדיה אישך היה מדליק תמיד שמן לבני הנביאים שלא יכבה בלילה נרם, וראוי שייעשה לאשתו נס בשמן.
"ומה עוד, שהברכה ניתנת בשמן שממנו יש אור לאוהל מועד ולמשיחת הכהנים והמלכים, ובלחלוחית הזו תבוא הברכה, כמו שנאמר: 'כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב', ונאמר בסופו: 'כִּי שָׁם צִוָּה הַשֵּׁם אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם" (תהילים קלג).
"'צוֹפִיָּה הֲלִיכוֹת בֵּיתָהּ וְלֶחֶם עַצְלוּת לֹא תֹאכֵל' (משלי לא) שהלכה לאלישע ואמרה לו לא אתה אחד מבני הנביאים שהחביא בעלי במערה? אמר לה הן, ומה טיבך? אמר לו: בקש עלי רחמים ואתפרנס ממעשי ידי ואל אצטרך אל הבריות. באותה שעה בירכה אלישע ונתברכה ונתפרנסה ממעשי ידיה, ונעשה לה נס בתוך נס" (ילקוט מעם לועז).
הנס
כשכד השמן בידה, האזינה אשת עובדיה להוראותיו של הנביא: "'לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ'! לכי אל השכנים שלך ובקשי מהם כלים רבים ככל האפשר, שכן הנס העומד להיעשות ייעשה בפעם אחת, ואיני רוצה שיציקת השמן תיעצר בשל חסרונם של כלים".
הביטה אשת עובדיה בתימהון בנביא ושאלה: "ומי משאיל כלים לאלמנה ענייה? למה נראה לך שהשכנים יואילו להשאיל לי כלים כשהם יודעים שאין לי אפשרות להשיב להם דבר?"
"מי שאמר למצרים שישאילו את ישראל, הוא יעשה לך", השיב אלישע, אך אשת עובדיה לא אבתה לצאת מהבית, והסבירה: "איני יוצאת החוצה, מפני הצניעות".
"אם זו הסיבה שאינך רוצה לפנות לשכנים", אמר הנביא, "לכי את ושאלי מהשכנות ואמרי לבנייך לשאול כלים מן השכנים", והוסיף ואמר: "כשאת דופקת על דלתות שכנותייך – אל תמעיטי! שדרך השואלים לדבר בשלילה ולומר: 'בטח אין לכם כלים עבורי', ואת, אל תעשי כן, אלא דברי בחיוב ואמרי להם: 'בוודאי יש לכם כלים להשאיל לי…' והיי זהירה לא לספור את הכלים שהם נותנים לך, שאין הברכה שרויה בדבר המנוי והספור".
מיהרה אשת עובדיה לעשות כדברי הנביא אלישע, רצה בין שכנותיה ואספה כלים רבים ככל האפשר, וגם כלי חרס שבורים לקחה שכן אמרה באמונה תמימה: "מי שגזר על הכלים הריקניים שיתמלאו, יגזור על כלים שבורים שיתוקנו".
כשהיה הבית מלא בכלים, הורה לה הנביא: "עתה, סגרי את הדלת בעדך, כי יפה לנס שנעשה בצניעות".
"אדרבה!" טענה לעומתו אשת עובדיה, "ייעשה הנס בפרהסיה וידעו הכל שנעשה נס לאלמנה!"
אולם הנביא לא הסכים עם דבריה, ואמר: "בעלך לא כלכל את הנביאים אלא בצנעה, ואת סגרי את הדלת כדי שאיש לא יציץ אל הבית פנימה ויטיל חלילה עין הרע על ביתך. וכשהדלת תהיה סגורה, הרימי את ידך והטי את הכד ובו לחלוחית השמן לעבר הכלי הריק, ותראי כי נס גדול ייעשה לך – שהכד יהפוך למעיין שופע ושמן ימלא את הכלי הריק המונח תחת הכד. כשהכלי יתמלא עד גדותיו, אמרי לבנייך להזיז אותו ולהכניס כלי ריק אחר תחתיו.
"אבל את אל תזוזי כלל ממקומך!" הזהיר הנביא את אשת עובדיה והסביר את סיבת הציווי: "שכן הנס אינו חל אלא במקום שישבת בו תחילה, וכן משום שהקדוש ברוך הוא יהפוך את השמן למעיין, ואין דרך מעיין לזוז ממקומו".
כשסיים הנביא את הוראותיו חזרה אשת עובדיה לביתה, סגרה את הדלת ועשתה כפי שהורה לה הנביא. היא הרימה את ידה האוחזת בכד העתיק, כשבניה עמדו נכונים לצידה, והנה פלא! שמן טהור זרם מהכד ומילא את הכלים המתחלפים בזה אחר זה.
שצ"ה כלים, כמניין שמ"ן, מילאו בניה של אשת עובדיה, בהם גם כלי חרס שבורים שנעשה בהם נס והתחברו בציווי השם, ורק כשכלו כל הכלים השאולים מהבית, ואמרו הבנים: "אֵין עוֹד כֶּלִי", פסק השמן מנביעתו.
הברכה
כשביתה עמוס בכלי שמן, חזרה אשת עובדיה אל אלישע הנביא ואמרה: "נס בתוך נס עשה לי השם, שכן שער השמן האמיר והתשלום הניתן תמורת לוג שמן גבוה בהרבה ממה שהיה אמש. אנא אמור לי אם להמתין שערך השמן יעלה עוד, או למכור את השמן מייד".
"צאי ומכרי את השמן", פסק הנביא, אך אשת עובדיה השתהתה ושאלה: "אדוני אלישע, לימדני אישי שאין ראוי ליהנות ממעשה ניסים, והשמן הגיע אלי בדרך נס. האם נכון להשתמש בו?"
"בוודאי!" הכריע הנביא. "הנס נועד להיטיב לך ולאפשר לך לשלם את החוב שלווה אישך".
"אם כך, אשאל עוד שאלה הלכתית חשובה", אמרה אשת עובדיה ביראת שמיים מופלגת. "כלל הוא שאמרו: 'כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ, חייב במעשרות', ולא אוכל ליהנות מהשמן לפני שאעשר אותו, אך מנגד, מקור השמן אינו בגידולי הקרקע, אלא מכוח הנס. ואיני שואלת רק עבור עצמי, אלא עלי ליידע את הקונים מה רכשו, שכן אם השמן אינו שמן זית טהור מגידולי קרקע, ההלכות שונות, כגון בדין נטילת ידיים בדבר שטיבולו במשקה. מי שטובל דבר מאכל בשמן זית צריך ליטול ידיו – אבל בשמן זית שמקורו בנס, לא צריך לכאורה ליטול. ומה הדין במקרה זה?"
"אינך חייבת במעשרות", פסק אלישע וציין: "כשבעלך זן את הנביאים הוא עישר את הלחם לפני שהביא אותו לפניהם וכך הם לא התחייבו במעשרות, ועל כן אף את לא צריכה לעשר את השמן שניתן לך בנס".
"רגע אחד…" נבהלה אשת עובדיה. "אם אלך אל השוק ואספר לכולם שהשמן מקורו בנס, מייד יתפרסם הדבר בעולם, ובוודאי ישמע על כך המלך יהורם ויטען שהשמן הניסי שייך לו, והוא ישלח את משרתיו ויגזול ממני את השמן, ומה אעשה?"
"מי שסגר פיותיהם של כלבי מצרים שלא חרצו לשונם, וסגר את פי האריות של דניאל, יאטום עיניהם ואוזניהם של בני אחאב ולא יפגעו בך", הרגיע אלישע והסביר: "עלייך לדעת שממון שבא לאדם מברכת השם, הקדוש ברוך הוא שומרו שלא יכלה ולא יאבד על ידי סיבות מקריות, כמו שכתוב: 'יְבָרֶכְךָ השם וְיִשְׁמְרֶךָ', ואמרו חז"ל: 'יברכך בממון וישמרך מן המזיקים'.
"וכמו שאב הנותן לבנו נדוניה בעין יפה ובלב טוב, תמיד האב משגיח על זה ומייעץ לבנו איך להתנהג בה כדי שלא תמעט אלא תרבה יותר ויותר, כך הקדוש ברוך הוא שומר על הממון הזה, ומייעץ לאדם היכן להשקיע ולהוציא את אותו הממון באופן שלא יפסידו".
והוסיף אלישע וביקש: "אנא, אל תהיי כמו האישה הצרפית שלא הרוויחה מהנס שאירע לה, אלא את, החיי אחרים וחלקי את השמן לכל מכרייך. ומהכסף שייוותר לאחר פירעון החוב של יהורם, תוכלי את ובנייך לחיות ולהתפרנס עד ליום שבו יקיצו ישני עפר ויקומו המתים לתחייה, שכן ברכת השם שורה לעולם ועד ואין בה הפסקה".
שמעה אשת עובדיה את הבשורה הטובה, ומייד בירכה את ברכת 'הטוב והמיטיב', ונתנה שבח ותהילה להשם יתברך שדאג לכל מחסורה, ושבה אל ביתה.
