גב' פרח פילו בת ה-75 מצאה את עצמה בזמן מתקפת הפתע על בארי, כשהיא בחדר הממ"ד שלה, עם חצי בקבוק מים וכמה ביסקוויטים | במשך 48 שעות היא שמעה את המחבלים שמנסים לפוצץ את דלת הממ"ד בכל הכוח ותיעדה כל רגע בהודעות ששלחה לבתה | אחרי שתי יממות של תפילה ואמונה, היא יצאה בשלום | כעת היא מתיישבת עם בתה החרדית גב' איריס אלטבוים לשיחה של הודיה ואמונה
ברגע הראשון זה נראה כמו אידיליה במיטבה: אמא ובת יושבות זו לצד זו בסלון הבית, שקועות בשיחה רגועה. האם מבוגרת מעט, בשנות השבעים לחייה, הבת בשנות החמישים, נמרצת ויעילה. האווירה חמימה ונעימה. הכל נראה לכאורה טריוויאלי ומובן מאליו. תמונה משפחתית שנראית בבתים רבים.
רק מי שיודע מה עבר על השתיים לפני כשבועיים, ביום הטבח הנוראי בקיבוץ בארי, מבין עד כמה לא טבעי בכלל שהן יושבות זו לצד זו. כל המילים שבעולם לא יצליחו לתאר את ההתמודדות הבלתי נתפסת שעברה על גב' פרח פילו כשהייתה נצורה בממ"ד יותר מ-48 שעות (!) כשבסלון הסמוך מתבצרים מחבלים. גם גב' אלטבוים, בתה, אינה מצליחה לתאר קצה-קצהו של מה שעבר עליה כשהתוודעה לזוועות שמתרחשות סמוך לביתה של אימהּ, בלי שיש לה דרך להושיע.
"קרה לנו נס!" הן אומרות כמעט באותן מילים, ולמרות החזות החיצונית שכביכול שונה, ניכר שעוברות בהן אותן התחושות. שתיהן מבינות שהן היו עדות לשמירה מיוחדת ובלתי טבעית שזכו לה משמיים, עם אהבת השם גדולה וניסים אין-סופיים שהתגלו דווקא בהסתרה שבתוך ההסתרה.
ילדה של קיבוץ
"אני לא אישה דתייה", מציינת גב' פילו כבר בראשית השיחה, "אבל בתי איריס וחתני חזרו בתשובה לפני הרבה שנים. הם חסידי חב"ד והורים לשלושה בנים נהדרים. הנכדים, שיהיו בריאים, הם אלו שבעצם לימדו אותי על היהדות. כבר מאז שהיו קטנים הם היו אומרים לי: 'בואי סבתא, תברכי על ארבעת המינים'. כשהשבתי להם שאני לא יודעת לברך, אמר לי הילד הקטן במתיקות: 'אני אלמד אותך. תגידי אחריי'. באחד הימים שאל אותי אחד מהם: 'למה את לא הולכת עם שמלה, כמו אמא?' ומאז קיבלתי עליי שכשאני באה לבקר אותם אהיה לבושה בצניעות. מהנכדים שלי למדתי מהן שמחה וחשיבה חיובית, ועוד דברים חשובים. ובעיקר למדתי מהי אמונה.
"כבר שנים שכל הדברים האלו עוברים אליי, ואני אפילו לא הבנתי כמה הפנמתי אותם. בסופו של דבר מתברר שבדיוק התובנות האלו הן שהצילו אותי מהתופת שהייתי בה במשך 48 שעות". כשגב' פילו אומרת את הדברים היא נרעדת. "עד עכשיו אני לא מעכלת את מה שעבר עליי", היא מוסיפה, "זה היה גיהינום. אין מילה אחרת. גיהינום".
גב' פילו נולדה בהונגריה להורים ניצולי שואה, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. הוריה חשבו בתחילה להקים את ביתם על אדמת הונגריה, אולם עליית הקומוניסטים לשלטון גרמה להם למהר לעזוב הכל ולעלות לארץ. גב' פילו עלתה לארץ בגיל עשר והתגוררה עם משפחתה הקטנה בבאר שבע.
שנתיים לאחר מכן נפטרה אימה, והאב המשיך לגדל לבדו את פרח ואת אחיה. בשלב מסוים הוא החליט לעבור להתגורר בקיבוץ בארי, שהיה אז קיבוץ צעיר יחסית, אי שם בנגב המערבי, כארבעה קילומטרים ממזרח לרצועת עזה.
"אני נולדתי בקיבוץ, וכך גם אחי המבוגר ממני בשלוש שנים", מספרת גב' אלטבוים. "גדלנו כילדי קיבוץ, וזו הייתה מציאות החיים היחידה שהכרנו, לא ביקרנו כלל במקומות אחרים בארץ. האמת היא שגם לא היינו צריכים שום דבר יותר מזה, כי מאז שאני זוכרת את עצמי הקיבוץ היה גדול ומפותח ולא חסר בו דבר. היה בו משק חקלאי גדול, אבל מה שהחזיק אותו בעיקר הוא מפעל הדפוס המפורסם 'דפוס בארי', שבו הדפיסו צ'קים וכרטיסי אשראי לכל הארץ. הודפסו בו גם מסמכים כמו דו"חות של עיריות, חשבונות של חברת החשמל, מעטפות של משרדי ממשלה, פרסומות מכל הסוגים וכדומה. בית הדפוס היה כל כך דומיננטי, שבמשך השנים הוא גבר על הפעילות החקלאית, עד שבשנים האחרונות נסגרו הרפת והלולים".
ואיך הייתה האווירה הרוחנית בקיבוץ? כילדים הכרתם את היהדות?
"גדלנו עם אמא בלבד, מאחר שאבי עזב ועבר לגור בחו"ל. אמא לא ידעה כלום על מסורת, כיוון שהוריה התרחקו מהיהדות בגיל צעיר. גם לי ולאחי לא היה ידע אמיתי על היהדות. אומנם בקיבוץ ציינו את חגי ומועדי ישראל, אך עשו זאת תמיד בצורה ישראלית ולא מסורתית. את ליל הסדר למשל חגגו עם 'הגדה קיבוצית', כאשר על השולחן בחדר האוכל הייתה בחירה בין סלסילת לחם לסלסילת מצות. בסוכות היו בונים סוכה גדולה בסמוך לחדר האוכל, וביום כיפור הייתה תמיד קבוצה קטנה של חברים שנרשמו לסעודה מפסקת וצמו, אבל לא היה משהו אמיתי מעבר לכך. על תפילה לא היה מה לדבר.
"אגב", מוסיפה גב' אלטבוים, "בבארי יש הרבה מאוד בני קיבוץ שאחרי שמתחתנים ומקימים משפחות – הם ממשיכים להתגורר בקיבוץ, מה שמגדיל מאוד את האוכלוסייה. גם המשפחות כאן גדולות: לכל משפחה יש בממוצע ארבעה ילדים. שטחי הקיבוץ גדלו והתרחבו במשך השנים, וממש לאחרונה דובר על הרחבה נוספת ואחרונה, שכן לא נותרו עוד שטחים". גב' אלטבוים אומרת את הדברים ומשתתקת, מחליפה מבט עם אימה ושתיהן נראות כאובות ודוממות. הן קולטות שכל הדברים הללו היו נכונים עד לפני שבועיים, שכן כיום לא נותר מהקיבוץ דבר.
גב' פילו שולפת כמה תמונות שבהן נראה הקיבוץ כיום, לאחר הפוגרום האכזרי. "תוהו ובוהו", היא אומרת בעצב. "אי אפשר להאמין שכך נראה הקיבוץ המטופח שלנו, שרק כמה ימים לפני האסון חגגנו לו יום הולדת 77. מי יכול היה להעלות בדעתו מה עומד להתרחש?!"
תשובה מאהבה
גב' אלטבוים עזבה את הקיבוץ כשהייתה בשנות העשרים לחייה. היא עברה להתגורר בתל אביב, שם נישאה לבעלה (ר' אורי אלטבוים, מוזיקאי והייטקיסט מוכשר) ושניהם יחד חזרו בתשובה והקימו בית חרדי המושרש על יסודות חסידות חב"ד. "כל כך לא טבעי שבת קיבוץ הופכת לאישה חסידית. זה לא מובן מאליו, ואני לא גומרת להודות על זה", אומרת גב' אלטבוים.
איך אמא שלך קיבלה את המהפך שעשית בחייך?
"האמת היא שבתחילה לא היה לה קל בכלל. זה היה לפני 27 שנה, וכשניסיתי להבין מה מפריע לה בשינוי שאני עושה, היא שיתפה אותי בכך שהיו בקיבוץ כמה בנים שחזרו בתשובה, אך הם ניתקו כל קשר עם ההורים, וזה יצר בקיבוץ תחושה שחזרה בתשובה היא דבר מסוכן ומאיים.
"כמי שמכירה את עולם התשובה מקרוב אני חייבת לציין שכיום כמעט לא שומעים על תופעות כאלו. אין שום גישה שאומרת לנתק קשר עם הורים, אבל באותם ימים היו כנראה מקרים כאלו. אני הרגעתי את אמא והסברתי לה: 'דווקא עכשיו, כשאני מבינה ויודעת שיש מצוות כיבוד הורים, ודאי וודאי שלא אנתק קשר, אלא נהפוך הוא: אחזק אותו'. ובאמת הקשר שלנו נשאר חם וקרוב עד היום.
"במשך שנים אמא הייתה מגיעה אלינו לפתח תקווה בתדירות של פעם בשבוע, בכל פעם ליום שלם. גם אנחנו היינו באים לבקר אותה בקיבוץ לעיתים קרובות. אמא הכשירה במיוחד עבורנו מערכת מיוחדת של כלים, היא קנתה לנו אוכל כשר למהדרין, וממש התאמצה שנרגיש בנוח כשאנו מתארחים בביתה".
ואיך התייחסו אליכם חברי הקיבוץ?
"בכל הביקורים שלי בקיבוץ קיבלו אותי יפה, וחברי הקיבוץ ממש שמחו לראות אותנו. הגברים קיבלו בהבנה את זה שאני לא יכולה ללחוץ להם יד או לאכול איתם בחדר האוכל, וכיבדו אותי ואת בני משפחתי. אנחנו מצידנו השתדלנו להביא לקיבוץ כמה שיותר אור, אך לא בצורה של כפייה, אלא מתוך חיבור ואהבה.
"כך למשל, במשך שנים היינו מגיעים עם הילדים בחג החנוכה לבית האבות של הקיבוץ. הילדים היו מדליקים נרות חנוכה עם הקשישים, מביאים להם כיבוד וסופגניות, שרים ועושים שמח. הכל מתוך רצון לתת להם לטעום ולהרגיש את החגים, לשמוח איתם יחד".
"תמיד התגאיתי לספר שהנכד שלי, הבן הבכור של איריס, הוא שליח חב"ד בברלין", מתערבת גב' פילו. "לכל מי שלא ידע מהו בית חב"ד טרחתי להסביר במה מדובר, והתגאיתי בכל מה שהוא עושה שם עם אשתו וילדיו. באמת הרגשתי בכך גאווה גדולה".
"אמא תמיד 'משווקת' את הילדים שלי", צוחקת גב' אלטבוים, "אבל האמת היא שכבר לפני כמה שנים היא אמרה לי שהיא שמחה שהנכדים שלה חב"דניקים, כי היא רואה עד כמה היהדות נותנת להם משמעות לחיים. גם הקשר שלי עם אחי הגדול נשמר כל השנים. הוא מתגורר באחד המושבים בסמוך לאמא ומגיע אליה הרבה. אורח החיים שלנו שונה וכך גם ההשקפות, אך אנו נפגשים שם לעיתים קרובות, והקשר המשפחתי חזק יותר מכל דבר אחר.
"ביום חמישי, חול המועד סוכות, יממה בלבד לפני הרצח, הגעתי לבקר את אמא", נזכרת גב' אלטבוים ונרעדת. "ישבתי איתה בחדר האוכל, ובאותה הזדמנות פגשתי אנשים רבים מאוד שלא ראיתי שנים ארוכות. רבות מנשות הקיבוץ ניגשו אליי, התעניינו בחיי ונוצרו שיחות מלב אל לב. לא העליתי בדעתי שרבים מאותם אנשים לא אזכה לפגוש עוד.
"באותה הזדמנות, כשישבתי בחדר האוכל, ניגש אליי אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים, שכן קרוב שלנו, וסיפר לי שאשתו נפטרה לאחרונה, וזה קרה דווקא אחרי שהיא התחילה להתקרב ליהדות ואפילו שמרה על מטבח כשר. יממה לאחר מכן גם הוא עלה לשמיים והתאחד עם אשתו", היא אומרת בעצב.
"האמת היא שמרגע שפורסמו שמות הנרצחים והחטופים בבארי – אני כמעט לא נושמת. עבורי אלו לא רק שמות, אלא דמויות של אנשים שגדלתי איתם והכרתי אותם כל החיים. אני זוכרת אותם כשכנים וכחברים לכיתה, וקשה להעלות על הדעת את מה שעבר עליהם ברגעי חייהם האחרונים".
'יורים פה בקיבוץ'
בראש השנה האחרון התארחה גב' פילו אצל בתה בפתח תקווה, אך בשמחת תורה היא העדיפה להישאר בקיבוץ. "אמא מגיעה אלינו בקביעות לחלק מהחגים, אך דווקא שמחת תורה זהו חג שבו היא מעדיפה להישאר בקיבוץ", מסבירה גב' אלטבוים.
"אמא אינה מיטיבת לכת, ומכיוון שבשמחת תורה בדרך כלל הולכים שוב ושוב מהבית לבית הכנסת, פחות התאים לה לבוא אלינו. כך חגגנו את סעודת ליל החג בבית עם אורחים רבים, אך ללא אמא, וגם בלי הבנים שלנו, שכן הבכור בשליחות בברלין ושני הצעירים יותר היו בחצר החסידות בניו יורק.
"התעוררנו בבוקר לקול האזעקה שהדהדה באזורים רבים בארץ. אחרי שהאווירה נרגעה יצאתי למרפסת, ואני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי היה להודות לבורא עולם על ששלושת הבנים שלי לא בארץ כרגע. זה הקל עליי מאוד. גם כשחשבתי על אמא שלי שבבארי, האמנתי שמצבה טוב, כיוון שבדרך כלל, כשהמחבלים מתמקדים בירי למרכז – דווקא אזור ה'עוטף' נותר שקט".
אבל בבארי, כידוע, היו הדברים רחוקים מלהיות שלווים ורגועים. "האזעקה הקפיצה אותי בשש וחצי מהכורסה שישנתי עליה חצי לילה", משחזרת גב' פילו. "אצלנו בבארי אזעקות הן עניין שבשגרה, ועשיתי מייד את מה שאנחנו רגילים לעשות: מיהרתי אל הממ"ד, ומכיוון שיש לנו רק 15 שניות, לא הספקתי להצטייד כמעט בכלום. בדרך חטפתי בקבוק מים שהיה מלא עד חציו. רגע לפני שנכנסתי לחדר, חשבתי שאולי יהיה לי קר, אז סחבתי איתי שמיכה חמה בסופו של דבר השמיכה הזו ממש הצילה אותי".
אבל מהר מאוד התוודעה גב' פילו לכך שלא מדובר ב'צבע אדום' שגרתי. "אחרי זמן קצר הודיעו לנו מטעם הקיבוץ כי יש להינעל בממ"דים, ומאותו רגע התחילה התופת", היא מתארת. "הייתי לבדי בפינת הממ"ד והתחלתי לקרוא הודעות של חברים מהקיבוץ שכתבו: 'יורים פה', ואחרים כתבו: 'בבית של החבר הזה שומעים יריות', 'בבית הזה יש פצועים', מישהי נוספת כתבה: 'לכו מהר לאמא שלי, הורגים אותה', וכך עוד ועוד הודעות מחרידות מאין כמותן. בתוך זה אני שומעת יריות מהדהדות בתוך שטח הקיבוץ, ומתחילה להרגיש חרדה ופאניקה".
ככל שחולפות השעות, מתווספים להם העדכונים המחרידים. "אנשי הקיבוץ כתבו בהודעות תיאורים הכי נוראיים שיש. אי אפשר לתאר את הפחד שזה עשה לי. גם פרסמו כל הזמן היכן בדיוק נמצאים המחבלים, וכך הבנתי את כיוון ההתקדמות שלהם: הם התחילו בצד הקרוב לגדר והתקדמו משם כשהם עוברים בית אחר בית באופן יסודי, ואני מבינה שעוד מעט יגיעו גם לבית שלי".
מחבלים בסלון
באותם רגעים הרגישה גב' פילו שהיא חייבת ליצור קשר עם ילדיה, היחידים שיוכלו אולי לחלץ אותה. היא פנתה לבן, והוא הבטיח לה שהוא יוצא אליה מייד, אך בפועל לא יכול היה לעשות דבר, כיוון שהדרך לקיבוץ הייתה חסומה. לבתה, גב' אלטבוים, היא לא יכלה לפנות, כמובן, בשל החג והשבת.
"אבל אמא שלי היא אישה יוזמתית", מתערבת גב' אלטבוים, "והיא שלחה הודעה לחמותי שמתגוררת בתל אביב, שבה היא ביקשה ממנה לאתר אותי ולהגיד לי שהיא חייבת לשוחח איתי. חמי הבין שהאופציה היחידה להעברת ההודעה היא להגיע לביתנו, וכך הוא הגיע אלינו. הוא חיפש אותנו בבית אך לא היינו שם, גם בבית הכנסת הוא לא מצא אותנו.
"בינתיים, הרב חיים הלל רסקין, רב הקהילה שלנו, הבין שמתרחש משהו יוצא דופן ויצא לקראתו. חמי מסר לו את ההודעה, והרב בירר אם מישהו יודע איפה אני נמצאת. באותו זמן הייתי אצל חברה, ובהשגחה פרטית סיפרתי קודם לכן לחברה אחרת להיכן אני הולכת. הרב ביקש ממנה שתלך לבית החברה ותמסור לי בשמו להתקשר לאמא מייד, כי זהו פיקוח נפש, ואף הדגיש כי עליי לשמור איתה על קשר טלפוני במהלך החג ככל שיידרש. חברתי הגיעה ומסרה לי את ההודעה. ברגע הראשון לא הבנתי מה היא רוצה: 'להתקשר לאמא? באמצע שבת-שמחת תורה?'
"אחרי כמה רגעים התחלתי להפנים. מייד יצרתי קשר עם אמא, והיא דיווחה לי: 'יש מחבלים בקיבוץ', וביקשה שנעבור להתכתבות, כדי שאם המחבלים ייכנסו, הם לא ישמעו אותה. מההתכתבות הבנתי שהמחבלים מחוללים זוועות, אך לביתה של אמא הם עדיין לא הגיעו. אחרי כמה רגעים היא כתבה לי: 'אני שומעת אותם מהבית של השכנים', ואחרי שתי דקות עדכנה: 'הם בבית הסמוך'. אחר כך כתבה לי אמא שהם אצלה בדלת, פורצים לתוך הבית, ועוד רגע יפרצו את הממ"ד".
מה עובר עליכן באותם רגעים?
גב' פילו נרעדת כשהיא מציינת: "הסיפור שלי בנוי מנס בתוך נס, זה משהו שלא ייאמן… חדרי הממ"ד בקיבוץ שלנו הם נגד טילים ולא נגד מחבלים, לכן הם נסגרים היטב, אך לא ננעלים. אין מנגנון נעילה. אף אחד לא חשב כנראה על תרחיש של חדירת מחבלים לבתים. ובכל זאת, לפני כמה שנים אותרה מנהרת חמאס שהובילה אל תוך שטח הקיבוץ. זה הטריד אותי מאוד. שוחחתי אז עם בתי איריס והחלטנו שחייבים לעשות משהו. הזמנו מנעולן, והוא עבד במשך שעות. הוא קדח בדלת הפלדה וסידר מנעול חזק לדלת ולחלון.
"נוסף על כך, לפני כמה חודשים נזכרתי שכבר כמה שנים לא בדקו מזוזות אצלי. סיפרתי על כך לאיריס, והיא דאגה שבעלה ייקח את המזוזות לבדיקה. התברר שחלק מהן צריך להחליף, וכך אכן עשינו. אלו שני דברים שנתנו לי המון כוח, כי ידעתי שיש לי שמירה, גם גשמית וגם רוחנית. בשלב מסוים נזכרתי שיש לי ערכה שפעם הבת שלי קנתה לי, עם ספר קטן שנקרא חת"ת. גיששתי בחושך, מצאתי את הערכה הזו והצמדתי אותה ללב, כשאני לא מסיימת להתפלל ולחשוב על הבת והחתן שלי, ועל הנכדים שבוודאי מתפללים בשבילי.
"זה נתן לי כוח להיות מפוקסת, ולדעת שאני לא יוצאת מהחדר ולא משמיעה שום רחש. הרגשתי לאחר מכן שהייתי כמו רמטכ"ל בתוך חמ"ל: התארגנתי עם מים שהיו לי בבקבוק ועוד קצת מים שמצאתי בחדר. מצאתי בחדר חצי חבילת ביסקוויטים ישנה וחילקתי אותם למנות: אכלתי שניים בבוקר, שניים בצהריים ושניים בערב, עם שתי לגימות מים בכל ארוחה. בין לבין חזרתי כל הזמן ושיננתי לעצמי שהקב"ה שומר עליי ויש אנשים שמתפללים עליי".
"אני מוגנת, אני מוגנת"
בינתיים, בפתח תקווה, מבינה גב' אלטבוים שדברים נוראיים מתרחשים בבארי.
"ידעתי שדלת הממ"ד של אמא נעולה היטב", היא מספרת, "אבל בכל זאת הפחד היה עצום. ברגע שאמא כתבה לי שמנסים לפרוץ לה לבית, השתתקתי מרוב בהלה והתחלתי לקרוא 'שיר למעלות אשא עיניי', בערך מאתיים פעמים ברציפות. חברתי הניחה לפניי ספר תהילים, אבל לא הצלחתי לומר שום פרק אחר, רק 'שיר למעלות'. לא הצלחתי אפילו להגיב לאמא להודעות, אבל חברתי המדהימה שושי חרמץ, שהיא גם מטפלת רגשית ומאמנת אישית, הדריכה אותי באופן הכי מקצועי שיכול להיות מה לכתוב לאמא.
"היא עודדה אותי לכתוב לה דברי חיזוק ואמונה: 'תכתבי לה שהיא מוגנת, שהמחבלים לא יכולים להגיע אליה, ושכולנו מתפללים עליה'. את המילים האלו בדיוק שלחתי לה כל הזמן, ואחרי דקות שנראו כמו נצח, אמא כתבה לי: 'נהיה שקט'. זו הייתה בשורה שהרגיעה אותי קצת והתחלתי לקרוא 'מזמור לתודה' שוב ושוב.
"אבל בערך רבע שעה לאחר מכן אמא כתבה: 'הם שוב בדלת שלי'. שוב התחלנו לקרוא תהילים פרק אחרי פרק, ואחרי בערך עשרים דקות, אמא עדכנה: 'נהיה שקט', ושוב התחלנו לקרוא 'מזמור לתודה', אחרי עשר דקות היא כתבה: 'הם בדלת'. כך ארבע פעמים".
נשמע שהם היו נחושים לחדור אל הממ"ד.
"ממש כך", מסכימה גב' פילו. "מחוץ לממ"ד שלי היה גיהינום, ושמעתי את זה. שמעתי שמנסים לקדוח ולפוצץ לי את דלת הממ"ד. הם עשו את זה במשך ארבעים שעות, כמעט ללא הפסקה. שמעתי קולות בערבית ורעשים איומים, ניסו גם לפוצץ לי את החלון של הממ"ד מבחוץ ולא הצליחו.
"בשלב מסוים אזלה לי הסוללה במכשיר הנייד. לא היה לי מטען בחדר הממ"ד. עדכנתי את איריס שהמכשיר עומד להיכבות, ומאז הייתי לבד בחושך, כשאני מרגישה שהאוויר מתחיל לאזול לי, ושומעת כל הזמן את המחבלים שמתבצרים אצלי בבית, יודעת שאסור לי לצאת בשום פנים ואופן, אבל כמעט לא מצליחה לנשום.
"ביום ראשון בצהריים, כשהיה ברור לי שלא אשרוד כך עוד זמן רב, התיישבתי בפינת הממ"ד ומצאתי את עצמי אומרת בדיוק את מה שנכדיי תמיד לימדו אותי לומר: 'תודה לך הקב"ה, תודה לך השם'. חיפשתי בזיכרוני את כל השמות הקדושים שאני מכירה, ובכולם קראתי לבורא עולם. המשכתי ואמרתי: 'תודה על המלאכים ששומרים ומגנים עליי, אני יודעת שחצי עולם מתפלל עליי ובטוחה שתשמור עליי שלא יקרה לי שום דבר רע. אני מוגנת, תודה הקב"ה, תודה'.
"חזרתי על המילים הללו שוב ושוב, גם כשהגיעו דחפורים שהקפיצו את הבית וגם כששמעתי פיצוצים ויריות מהדלת. אני המשכתי להיות תקועה בחדרון של שני מטר על שני מטר, יושבת בפינת המיטה ואומרת בלי הפסקה: 'אני מוגנת, אני מוגנת, תודה הקב"ה, תודה לכל מי שמתפלל עליי, אני מוגנת, מוגנת'. רק אחר כך הבנתי איזו מלחמה התרחשה מחוץ לחדר באותן שעות, כי 12 מחבלים התבצרו בבית שלי, וזו גם הסיבה לכך שכוחות צה"ל לא הצליחו לחלץ אותי".
מחפשים את אמא
בסופו של דבר, אחרי 48 שעות ("אז לא ידעתי כמה זמן עבר, איבדתי את האומדן", היא מספרת), הרגישה גב' פילו שהיא חייבת לנשום אוויר. מכיוון שכבר השתרר שקט, היא החליטה לטפס על חלון הממ"ד ולפתוח אותו. "הסתכלתי החוצה, וברגע הראשון לא זיהיתי איפה אני נמצאת, כי שום דבר לא היה דומה למה שאני רגילה לראות מחלון החדר שלי – לא הגינה שלי שהייתה מלאה בשברים של חפצים בלתי מזוהים, לא הבית ממול שנותר ממנו רק שריד, וגם לא שום דבר אחר. זה היה הלם מוחלט, אבל ניסיתי להתייצב והסברתי לעצמי בהיגיון: 'אני לא מבינה, אבל זה לא הזמן להבין. עכשיו אני צריכה לנשום עמוק ולחלץ את עצמי'.
"אין לי מושג איך הצלחתי לטפס על החלון, שהרי בזמנים רגילים אני בקושי מצליחה לעלות מדרגה", היא אומרת, "אבל ברוך השם יצאתי ללא פגע והתחלתי להתקדם יחפה, לשרך את הרגליים לכיוון שער הקיבוץ. בשער הקיבוץ ראיתי שמחכים אנשים. ברגע הראשון נבהלתי וחשבתי שאלו מחבלים. אבל הם ראו אותי ועטפו אותי מייד, הבטיחו לי שהם כוחות צה"ל וטיפלו בי. אחד מהם ראה שאני יחפה ונתן לי את הגרביים שלו. הם העניקו לי חמימות וכוח, את השמירה שכל כך חיכיתי לה".
גב' פילו יצאה מהממ"ד ביום שני בבוקר, אלא שבאותו זמן גב' אלטבוים ואחיה טרם ידעו על המתרחש. "כמה שעות לפני כן הצלחנו סוף-סוף ליצור קשר עם נציגים מהקיבוץ שהיו באזור ודיווחו לנו על הנעשה בשטח, כך שהבנו שיש כוחות חילוץ", היא מספרת. "ביום ראשון בצהריים הודיע לי אחד מהחברים: 'מתבצעים כעת חילופי אש. תשלחי תמונה של אמא שלך וכוח החילוץ ינסה להיכנס לבית שלה'.
"שלחתי להם תמונה של אמא כפי שהיא שלחה לי שהיא נמצאת בתוך הממ"ד. הייתי בטוחה שעוד רגע יחלצו אותה, אלא שעברו כמה שעות ולא עדכנו בכלום. ניסיתי להתקשר ולשאול מה קורה, והתגובה של איש הקשר הייתה: 'אני לא יכול להגיד לך שום דבר ברור, אבל מה שמצאו בממ"ד לא תואם את התמונה של אמא'. הצטמררתי. לרגע הרגשתי שהנורא מכל קרה, השם ישמור.
"אבל אז הוא הוסיף דבר שנתן לנו קצת תקווה: 'נמצאו המשקפיים של אמא על המדרכה מחוץ לבית'. זה כבר בלבל אותנו ממש. התקשרתי לרב רסקין כשאני בוכה בטלפון, סיפרתי לו על כל מה שנאמר, ולבסוף שאלתי מה מוטל עליי לעשות. הרב השיב: 'כל עוד לא אומרים משהו ודאי, אנחנו מתעלמים וממשיכים להתפלל'. כך קיבלתי כוחות להפסיק לחשוב על מה שנאמר לנו ולהתמקד בתקווה".
פוגשים את אמא
לקראת השעה שש בבוקר הצליחה גב' אלטבוים לשקוע בשינה, אחרי שלא עשתה את זה מאז ליל שבת. שעה לאחר מכן העיר אותה צלצול טלפון, והיא קיבלה את ההודעה המרגיעה ביותר שיכולה להיות: "בניסי-ניסים אמא שלך חיה, מצאנו אותה והיא בסדר".
"כולי התחלתי לרעוד", מספרת גב' אלטבוים. "ביקשתי לדבר איתה, ואז מסרו לי מספר טלפון וביקשו ממני להתקשר אליו. חייגתי, והחייל שענה לי אמר: 'אמא שלך אמיצה וגיבורה, אנחנו לא מצליחים להבין איך היא שרדה'. ביקשתי לדבר איתה, אבל הוא ענה: 'היא לא לידי, תרשמי מספר טלפון אחר ותתקשרי אליו'. גם שם ענה לי חייל ואמר: 'מצטער, אמא שלך נבדקת כעת בעמדה של החיילים. תרשמי מספר…'
"הרגשתי כמו תינוק שמתחיל לזחול, וכשהוריו רוצים לעודד אותו להתקדם, הם מניחים על הרצפה צעצוע ומרחיקים אותו בכל פעם שהוא מושיט יד. זו בדיוק הייתה התחושה שלי – אני כל כך קרובה לאמא, עוד רגע מגיעה אליה, אבל לא מצליחה לגעת בה.
"התקשרתי למספר של החייל הנוסף, והתברר סוף-סוף שהוא עם אמא. ברוך השם דיברתי איתה, שתינו בכינו וזו הייתה הקלה עצומה. מעט לאחר מכן הצליח אחי להיפגש איתה. הוא אומנם היה כל הזמן באזור הקיבוץ, אבל רק אז התאפשר לו לחבור לכוח של צה"ל ולהתקרב לאזור.
"במקביל יצאתי עם בעלי מפתח תקווה, וחברנו אליה באחד המושבים, שם סוף-סוף יכולנו להיפגש, להתחבק ולהבין שהסוף הטוב הגיע, ואמא באמת חיה וקיימת ונמצאת איתנו בחסדי שמיים".
להתנער מהעפר
כשגב' פילו נשאלת איך היא מרגישה כיום, היא נושמת נשימה עמוקה. "הייתי רוצה להגיד שטוב, אבל קשה לומר שחזרתי לעצמי", היא אומרת לבסוף. "אני מתחזקת לאט-לאט, מנסה להתאושש מהטראומה שעברתי, וגם לחשוב על היום הבא.
"בהמשך אני מתכוונת להגיע למלון בים המלח, שם אצטרף ליותר מ-800 חברי קיבוץ בארי שנמצאים יחד באחד המלונות הגדולים ומנסים להשתקם ולהתאחד מחדש. כולם מצויים עדיין בטראומה קשה, אבל הקהילה מאוד חזקה. ברור לנו שאנחנו רוצים לשוב וליישב את הקיבוץ, וכבר היום הוקמו שם ועדות ואנשים שאחראים על כל דבר. הקהילה משתדלת להמשיך לחיות ולתפקד בתוך האסון הנוראי".
התחושה היא שהכל התפורר לכם מול העיניים. את מאמינה שיהיה אפשר לשוב וליישב את המקום?
"נכון שיש תחושת התפוררות, אבל יש גם תקומה גדולה מאוד, והתושבים חזקים מאוד. אפילו בית הדפוס שלנו התחיל לעבוד לפני כמה ימים. נשיא המדינה הוא שהפעיל את המכונה הראשונה, ויש צוות של שכירים מהקיבוץ שמגיעים לשם מדי יום כדי להדפיס. זה מאוד משמח".
גב' אלטבוים מצטרפת לכל מילה: "בימים שחלפו מאז המתקפה אמא נמצאת בביתי, ואני שומעת איתה את כל ההודעות מהקיבוץ. התחושה היא שכולם פועלים שם ללא שום חילוקי דעות ונמצאים באחדות שמעולם לא הייתה כמותה, כשפניהם חד משמעית מופנות קדימה. התושבים כולם חדורי מטרה להמשיך להשתקם, להוכיח שעם ישראל חי וקיים, ומתוך העפר עוד תהיה תקומה גדולה".
