הם לא מצליחים לשבת יותר מדי זמן במקום אחד, עושים הכל ברגע האחרון או אחריו, לא מצליחים לגמור משימות עד הסוף ומשתעממים מהר, אבל מה? הם לא ילדים | הם לא ילדים, ולכן החברה תובעת מהם: תהיו נורמליים! תתנהגו כמו שצריך! תעשו מה שצריך! מה אתה, ילד? | לא, הוא לא ילד, אבל יש לו הפרעת קשב. ולא, הפרעת קשב לא עוברת כשגדלים | מה עושים מבוגרים שיש להם הפרעת קשב, וגם יש להם חיים עמוסי דרישות ותביעות? הכתבה הזו תעניק להם ולסביבתם הגדרות נחוצות וכלים חשובים, ובעיקר הבנה: הפרעת קשב היא בכלל לא הפרעה, היא מלכתחילה | תקשיבו, כדאי לדעת את זה
האם שמעתם על בית ספר יער? מדובר במסגרת חינוכית ייחודית ועכשווית מאוד, שבה לומדים ביער. המורים מלמדים כאשר התלמידים יושבים בטבעיות בנוף הפראי. חלק מהם בוחרים בכיסאות מענפים, חלק מוצאים בולי עץ ואחרים מארגנים להם מצע עלים. השיעורים כוללים התנסויות בלתי פוסקות בכל הטוב שטמון בטבע.
מסמך שמתאר בית ספר כזה כותב: “ילדים לומדים דרך התנסות רב–חושית, דבר המתאפשר בשהייה באזור טבעי. כל שעלינו לעשות הוא לתווך להם את אין–ספור הזדמנויות הלמידה שהטבע מעניק. כמו כן, הטבע הוא מודל ליחסים, הוא מעניק לנו השראה היות שהוא מכיל צורות שונות של חי, צומח ודומם. כאשר הילדים רואים וחשים זאת, באופן מודע ובאופן בלתי מודע, הם רוכשים מודל התנהגותי של הכלה וסובלנות. איכויות נוספות שהמפגש עם הטבע מעניק לילדים הן ענווה, תחושת שייכות, פליאה, תחושת מסוגלות, חוסן נפשי, גמישות קוגניטיבית ורגשית ועוד”.
בהשוואה לכיתות הלימוד הקונבנציונליות, נראה שבית ספר כזה מאפשר לילדים רבים מרחב חשיבה ועשייה עשיר, בשונה מהמסגרות הקיימות שדורשות ישיבה ממושכת וריכוז לטווח ארוך. ומה בנוגע לילדי קשב וריכוז? כאן בית הספר הזה הוא הצלה ממש.
אם התלהבתם מהרעיון, ייתכן שגם אתם מבינים את הקושי של ילדי קשב וריכוז במסגרת הקונבנציונלית. ייתכן אפילו שאתם מזדהים איתם, כי גם אתם נמנים עם אותם ילדי קשב לשעבר, ו’מבוגרי קשב’ כיום.
אלא שלמרבה הצער, המענה הזה ומענים יצירתיים רבים נוספים קיימים עבור ילדים בלבד. מבוגרים המתמודדים עם הפרעת קשב חשים פעמים רבות שההפרעה שלהם שקופה. הם נדרשים לקיים את כל המחויבויות של אנשים מבוגרים, לעמוד בסד זמנים צפוף ודורש ולמלא את כל תביעות החיים. הם, לשם שינוי, אינם יכולים לעבוד בתנאי הטבע אלא צריכים לעשות זאת במשרדים אורבניים ומשמימים, ללמוד במקומות צפופים שלעיתים מקשים על הריכוז, ולתפקד בכל מצב. כל זה גורם למצוקה חריפה למופרעי הקשב.
האם אין ברירה, אלא לחיות עם המצוקה הזו בהשלמה? היום, ברוך השם, כבר לא. מתברר שיש דרכים מצוינות להתמודד איתה היטב גם בתוך מערכת הדרישות התובענית של החיים הבוגרים.
יש סיכוי שגם אנשי הקשב שאיתנו יקראו בריכוז רב את השורות הבאות, כי הן עומדות להיות מרתקות.
תוסיפו קוהרנטיות לחיים
בשנים האחרונות חלה עלייה במודעות להפרעת הקשב בקרב מבוגרים, אבל עם זאת, עדיין יש אנשים רבים שאינם משייכים אליהם את ההפרעה. הם סובלים ממנה ומההשלכות שלה, אך אינם מבינים שהיא הסיבה להתמודדויות שלהם.
ד”ר חיים דיין, יו”ר מכון ‘הקשב’, פוסט דוקטורט באוני’ סארי ובאוני’ העברית, חקר רבות את הפרעת הקשב המכונה ADHD. הוא פיתח מודל שמסביר את סגנון החשיבה וההתנהלות של אנשים בעלי הפרעת קשב, ומעניק להם מענה.
“ישנם כשלים רבים בהבנת ההפרעה”, הוא פותח. “בעבר חשבו שזו הפרעה של ילדים ולא של מבוגרים, של בנים ולא של בנות. כיום המחקר עשה דרך ארוכה, ועדיין, בנים מאובחנים בממוצע בגיל תשע, בנות מאובחנות בממוצע קרוב לגיל שלושים, וזה פער עצום בגיל האבחון. ככל שנבין את ההפרעה נכון יותר, נצליח לאבחן גם בנות בגיל המתאים ולמנוע סבל רב בדרך.
“במשך תקופה מסוימת טיפלתי באדם בן שבעים עם הפרעת קשב ובילדה בת חמש עם אותה הפרעה. היה מדהים לגלות שמדובר באותו הרעיון עם מופעים דומים. הדוגמאות היו שונות כמובן, אבל העיקרון היה זהה ממש.
“מחקר חשוב מצא שככל שהגיל עולה, גם המצוקות הרגשיות עולות. אחת ההשערות היא שבגיל הצעיר יש היפראקטיביות רבה יותר, ופעילות גופנית מורידה מצוקה נפשית. יש השערות נוספות שמסבירות את הממצא הזה. מכל מקום, הוא מתברר כעובדה בשטח.
“בעבר תפסו את ההפרעה הזו כהפרעה סטטית, בדומה למישהו שאיבד אצבע והוא נשאר כך כל חייו. כיום מבינים שזו תופעה דינמית תלוית הקשר וגורמים סביבתיים”.
באשר לאחד הגורמים המשפיעים ביותר על ההשלכות של ההפרעה, מרחיב ד”ר דיין ומספר: “בעבודת הדוקטורט שלי לקחנו יותר מ-3,100 נבדקים בני 55-15, ובדקנו מה יוצר את ההבדל בין אנשים שההפרעה הזיקה להם – למשל גרמה להם לעשן יותר או לפתח מצוקה רגשית, לבין אנשים שההפרעה לא פגעה בהם. מצאנו שאנשים שיש להם תחושת קוהרנטיות גבוהה מתמודדים הרבה יותר טוב. רואים ממש שיפוע ברור בגרפים: ככל שיש רמה גבוהה יותר של הפרעה יש נזק גבוה יותר, אך ככל שיש קוהרנטיות רבה יותר הגרף פשוט הולך ומשתטח”.
מה זה ‘קוהרנטיות’? הכוונה היא ללכידות, לתחושת ההיגיון הפנימי שיש לאדם כלפי מה שמתרחש איתו. ד”ר חיים דיין מסביר שתחושת קוהרנטיות מורכבת משלושה היבטים: מה, למה ואיך, ונמדדת ביכולת של האדם לענות לעצמו על השאלות הללו:
רכיב ההבנה הוא ה”מה” – מה אני עובר. זוהי היכולת לעשות סדר במחשבות. הרכיב השני, ה”למה”, נוגע למשמעות ולרגש. אם אדם חש שחייו בעלי משמעות חיובית ושווים את המאמץ, הוא מגייס כוחות להתמודדות. הרכיב השלישי, ה”איך”, נוגע לתחושה של האדם שיש לו משאבים והשפעה על החיים שלו. שהוא לא חסר אונים.
פיתוח תחושת קוהרנטיות הוא דבר שאפשר לתרגל אפילו עם ילדים: להבין את הסיטואציה, לבחור לה משמעות ולראות מה אני כן יכול לעשות, גם אם זה משהו קטן – ובלשון חכמינו: “לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה”.
ד”ר דיין מספר כיצד התפתח מושג הקוהרנטיות: סוציולוג רפואי ישראלי–אמריקאי בשם פרופ’ אהרן אנטונובסקי בחן יהודים שעברו את השואה האיומה ולאחריה היו גם במחנות פליטים, חסרי כל ופצועים בגוף ונפש. רובם הצליחו להתאושש ולהקים משפחות כנגד כל הסיכויים. במקום לשאול מה שורש התקלה – מה הסיבות לבעיות בתפקוד של האנשים, הוא החליט לשאול מה שורש התקנה – מה הסיבות שעוזרות לאנשים להתמודד היטב: איך האנשים הללו הצליחו? מה עזר להם? זה שינוי מהפכני בשאלה מה מעניין אותנו, מחצית הכוס התקולה או מחצית הכוס התקינה. כשהוא חיפש “מה כן עובד” הוא גילה את המושג תחושת קוהרנטיות.
“המשתנה ‘תחושת קוהרנטיות’ נבדק אחר כך באלפי מחקרים”, אומר ד”ר דיין. “הוא מנבא התמודדות טובה יותר כמעט בכל בעיה שנחקרה: התמודדות עם מלחמות, מחלות גופניות, לחצים ומצוקות רגשיות. מה לא בדקו? את הקשר בין קוהרנטיות להפרעת קשב וריכוז. וכך בחרתי לצאת לדרך ולחקור את הנושא בהנחית פרופ’ יהודה פולק ופרופ’ מונא חורי. וכמה צפוי, המחקר הראה שאכן, תחושת קוהרנטיות גבוהה יותר קשורה גם לתפקוד טוב יותר של אדם עם ADHD”.
החוויה שמאחורי ההפרעה
איך אפשר להבין טוב יותר את המנגנון של הפרעת הקשב? ד”ר דיין מצביע על נקודה קריטית: “בכל מצב נפשי, אנשים נותנים את הדעת לשני הרבדים שלו: הרובד החיצוני – ההסבר של התסמינים התפקודיים והביטויים הביולוגיים, והרובד הפנימי – ההבנה של החוויה והתודעה הפנימית של האדם. בהפרעת קשב מתרחשת תופעה מעניינת. אנשים נוטים לשים לב רק למופע הגופני והתפקודי שלה, וכמעט אינם שמים לב לחוויה לתודעה שמלווה אותה.
“תארו לעצמכם שהיינו מדברים על הפרעת חרדה רק בפן ההתנהגותי שלה, ‘דפיקות לב מואצות, הזעה מוגברת, רעידות בגוף’, בלי לתת את הדעת לחוויה של דריכות ותחושת סכנה. באופן כזה לא היינו מבינים את האדם שחווה חרדה. בדומה לזה, אם נתייחס לאנשי הקשב רק דרך הפן ההתנהגותי שלהם, ונתאר שהם ‘דחיינים, אימפולסיביים, לא מסיימים משימות עד הסוף’, לא נצליח להבין למה זה קורה להם, וממילא גם לא נדע להתייחס אליהם בצורה הנכונה.
“חשוב להבין, זיהוי התכונה האנושית שבבסיס כל הפרעה הוא מהותי להתמודדות איתה. למשל, בבסיס הפרעת דיכאון מצויות תחושות ריקנות ועצב. צריך לזהות את התכונות הללו כדי לחוש בצורה אמפתית את האדם שסובל מדיכאון ולהצליח לסייע לו.
“ועוד דבר שיש לדעת: כל התכונות שעומדות בבסיס ההפרעות, הן תכונות אנושיות בריאות ונורמליות שההקצנה שלהן יוצרת קושי שמוגדר כהפרעה. לכן תכונות אופי נקראות ‘מידות’, כי אנחנו נותנים את הדעת לא רק לתכונה עצמה אלא למידה, לכמות, שבה היא מופיעה.
“בסדנאות שאני מעביר אני שואל את המשתתפים: ‘מהי התכונה האנושית שכאשר היא מקצינה היא הפרעת קשב?’ והתשובות שאני מקבל הן הטיות של אין, חסר, לא, או לחלופין – עודף, יותר מדי: עודף פעלתנות / חוסר ריכוז / עודף ריכוז / בעיית ארגון / קשיי תכנון, וכן על זו הדרך. כלומר, כל התשובות רואות בהפרעה בעיה. התפיסה היא שיש מודל של אדם נורמטיבי מושלם, ואליו אנחנו משווים את האנשים עם הפרעת הקשב. במשקפיים כאלו, לא פלא שאנשים עם הפרעת קשב נדמים לנו וגם לעצמם כחסרים ופגומים. ברור מדוע רבים מהם מרגישים שאחרים לא מבינים אותם או שהם בודדים.
“העיסוק בתודעה של ההפרעה, כלומר: הבנת החוויה הנפשית שעומדת מאחורי ההתנהגויות שאופייניות לה, זהו צעד ראשון לשינוי”.
העיגול והריבוע
“ובכן”, ממשיך ד”ר דיין, “מהי התודעה שמלווה את ההפרעה? כיצד אפשר להבין אותה? או במילים אחרות, מהי התכונה האנושית שמאפיינת אנשים עם קשב וריכוז? אני חושב שזוהי חוויית החופש אל מול המבנה שיש בחיים.
“אפשר לדמיין את זה כמו ‘התינוק של ויניקוט’. ויניקוט היה פסיכואנליטיקאי בריטי, לא יהודי, אך לדעתי במספר דברים הוא זכה לכוון לדעת חכמים בהבנת נפש האדם. אחד מהדברים הללו הוא תיאור החוויה של התינוק בחודשים הראשונים לחייו. העניין כבר מופיע בדברי חכמים. חז”ל מלמדים שלפני לידתו של התינוק, מבחינה גופנית הוא מאוד מוגבל, ‘מקופל כפנקס’, אבל מבחינה תודעתית הוא חווה חופש ללא כל הגבלה. הוא מקבל חמצן ומזון בצורה שוטפת, הוא לומד את התורה כולה בלא יותר מתשעה חודשים…
“כשהתינוק נולד הוא אומנם מאבד מהחופש וזה לא קל לו, עד כדי כך שהמהר”ל כותב שאם המלאך לא היה סוטר לו ‘לא היה יונק והיה מת’. המלאך עוזר לו להשלים עם האובדן הזה ו’לנחות על הקרקע’, אבל עדיין נשאר לו חלק נכבד מהחופש. כשהוא צריך משהו, מייד הוא מקבל אותו. הוא לא מבין שההורים הם שמטפלים בו, הוא חושב שהרצון שלו הוא שפועל במציאות, וכך הוא חווה שהמציאות כפופה לו, ולא להפך. זוהי תחושת חופש עמוקה שהיא חלק מלהיות אדם.
“תחושת החופש הזו לא נמחקת מהזיכרון, היא קומה פעילה בנפש האדם. חז”ל אומרים שכל החיים אדם מתגעגע לתקופה שטרם הולדתו. העולם הפנימי של האדם, המקום שבו נמצא ה’אני’ שלו, עולם המחשבות והרגשות, הוא בלתי מוגבל. אדם יכול לדמיין ככל העולה על רוחו. לעומת זאת, בעולם החיצוני הוא מוגבל הרבה יותר. אלו שני כוחות שמניעים את האדם, כוח החופש וכוח ההגבלה. את שני הכוחות הללו אני מכנה ‘עיגול’ – חופש, ו’ריבוע’ – מבנה.
העיגול הוא היכולת לדמיין, ליצור, ליזום, לפעול בחופשיות לפי נטיות הנפש – בעוד הריבוע הוא המסגרת, הכללים, הדרישות שיש לציית להן.
“מעניין לגלות שאפילו ילדים קטנים, ששומעים את הדימוי של העיגול וריבוע מבינים אותו מייד וגם מתחברים אליו. הגיע אלי ילד בן שש. שיחקנו יחד בכדור וסיפרתי לו על העיגול והריבוע. ביקשתי ממנו להכניס את הכדור לקובייה ואחר כך לצייר את זה. הוא צייר את הכדור עצוב. נראה שמבחינתו הכדור זה הוא, והריבוע זה המלמד בת”ת שדורש ממנו לשבת בכיתה כשהוא רוצה לזוז, לקום או ללכת. אחר כך יצרנו התערבות טיפולית שתקנה לו את התחושה שהריבוע גם שומר על העיגול, לא רק מגביל ובולם. נעשה אצלו סוויץ’ בראש, והוא צייר שוב את העיגול, אבל הפעם העיגול היה שמח. זה לא שהאתגרים נעלמו, אבל כבר יש לנו שפה משותפת לדבר ולגייס מוטיבציה לשיפור.
“בקרב מבוגרים ההבנה הזו חשובה מאוד. גאון המוסר ר’ ירוחם ממיר, כותב שכל החיים מלווים בחופש ובהכרח. דוגמה פשוטה לכך היא אוכל. אדם מרגיש שהוא זה שרוצה לאכול, אבל המציאות היא שהוא מוכרח לאכול כדי להתקיים. יש כאן הכרח – חובה לאכול, שעטוף בצלופן של הנאה וחופש. זו דוגמה לכך שאפשר לשנות את היחס כלפי הריבוע, להבין שהוא לא בא להגביל, אלא דווקא לאפשר. באותו אופן, צריך להבין שגם החופש הוא לא תמיד חיובי, הוא יכול להוליך או לחירות או לכאוס. למשל מחקרים מראים שכשנותנים ללקוח בחנות יותר מדי אפשרויות לבחירה, הוא חווה את זה דווקא כדבר מעמיס ומבלבל”.
המחשה מעניינת ליחס של העיגול כלפי הריבוע, היא ההבדל בין בנים לבנות בהקשר של הפרעת הקשב. “בעולם כולו, בנים עם הפרעת קשב יסבלו יותר מבעיות התנהגות”, מסביר ד”ר דיין. “הם פשוט מתעלמים מהריבוע שלהם ומתנהגים באופן עגול ומשוחרר, והמערכת כמובן מזהה את זה ומטפלת בהם. בנות, לעומת זאת, מנסות לעמוד בדרישות של הריבוע או להסתיר את הקושי. זו יכולה להיות אחת הסיבות שבנות עם הפרעת קשב לא מטופלת סובלות יותר מחרדה ומדיכאון. אולי כיוון שהן רוצות לכבד את הריבוע הפנימי והחיצוני ולא מצליחות, וכך הן סובלות מתחושת כישלון ואשמה.
“בסדנאות של מכון ‘הקשב’, כשהמנחה מבקשת מבנות לצייר עיגול וריבוע, הרבה פעמים הן מציירות עיגולים קטנים, מבוישים. הן סולדות מהעיגול ומתארות אותו בתור היצר הרע או הדבר שבגללו הן מקבלות משוב שלילי מעצמן ומהסביבה. לעומת זאת, בסדנאות הבנים במקרים רבים אנחנו מגלים תופעה הפוכה – בנים שמציירים ריבוע שבור או פרוץ ועיגול גדול תוסס וצבעוני, אולי מתוך החוויה שלהם של הרצון לנצח את הריבוע.
“וכאן מגיעה הנקודה: חלק מכריע מהטיפול הוא להבין שגם הריבוע הוא ‘אני’. הריבוע אינו דרישה שאין ברירה אלא להיכנע לה, אלא משהו שהאני הפנימי רוצה בו. ברגע שאדם מבין שהריבוע הוא לא רק דרישות העולם החיצון, אלא חלק פנימי ששוכן אצלו בראש ומציג את דרישות המציאות, משהו בו נרגע. זו כבר לא מלחמה מול העולם, אלא ניסיון ליישב אצלו את שני הכוחות, העיגול והריבוע, באופן שיצליח להיתרם בצורה הטובה ביותר. למשל, אם אדם יוצא למדבר בלי מים הוא יתייבש ואולי גם ימות. אין כאן בוס שמצווה לקחת מים ולא חברה שדורשת, זו הבנה פשוטה של מגבלות היקום וחוקי הבריאה”.
היתרון העגול
תפיסת ‘העיגול והריבוע’ היא לא רק הסבר מעניין לחוויה של האדם מול החיים, אלא משפיעה גם על הצורה שבה ניגשים לטפל בנושא הקשב. ד”ר דיין מציין שבין הגישה העגולה לגישה הריבועית מתרחש היום מאבק איתנים, ומסביר: “הגישה הריבועית היא הגישה הרפואית הקלסית, שרואה בהפרעה לקות נוירולוגית. הגישה השנייה, ‘העגולה’, רואה בהפרעה דבר נהדר ובריא שמאפשר טבעיות וזרימה. לפי הגישה הזו, הבעיה בהפרעת קשב היא לא ההפרעה עצמה, שבעצם אינה הפרעה כלל, אלא שהחברה לא מספיק מתאימה את עצמה עבור האנשים המיוחדים האלה. בעיניי, בכל אחת מהגישות הללו יש נקודה של אמת, וצריך לשלב ביניהן.
“בסיום כל מחזור של ‘תוכנית מצליחים’ (תוכניות שעוזרות להורים ולילדים להצליח עם הפרעת קשב) אנחנו הולכים לקבל ברכה ודברי חיזוק להורים מאחד מגדולי ישראל. כך לאורך השנים זכינו לשמוע מגוון גדול של מבטים תורניים מעמיקים. יש משהו שחוזר על עצמו שוב ושוב: הפרעת הקשב לא קיימת ‘בטעות’, זו לא תקלה. יש פה כוונה מחושבת. לי ברור שהעולם לא היה שורד בלי הכוח העגול, כיוון שזה הכוח שמאלץ את החברה להתחדש ולהיבנות, והוא הכרחי לצד הכוח הריבועי שתורם את היציבות וההתמדה, וגם הוא חיוני לעולם.
אפשר ללמוד מהגמרא, שאומרת שלדברי תורה יש יסוד קבוע ויסוד מתחדש, ‘מסמרות ונטועים’, שאלו הם שני כוחות שיוצרים איזון”.
ד”ר דיין מציין שבתחום התעסוקה יש דברים שעובדים ‘עגולים’ יעשו טוב בהרבה, כמו פתרונות יצירתיים, יזמות וחדשנות, יכולת לשקוע בדבר אחד מעניין לאורך זמן ועוד. לעומתם, עובדים ‘ריבועיים’ מביאים איתם יציבות ויעילות. אי אפשר לזה בלא זה. מחקרים מצאו שיש חשיבות רבה להתאמת הסביבה התעסוקתית, כך שהסגנון של האדם העגול יהיה דווקא יתרון ולא חיסרון. אם נדע לשבץ את עצמנו במקום שבו היתרונות שלנו יבלטו, זה יוכל לעשות שינוי משמעותי. בשביל זה יש צורך בזיהוי הסגנון, מודעות וקבלה עצמית. אחרת אדם עסוק בלהיות מי שהוא לא, במקום למצוא את הדרך להצליח עם הכוחות הייחודיים לו.
“השאלה אם ההפרעה תועיל לאדם או תזיק לו, תלויה בשאלה מה הוא יעשה בה. כמו כל תכונה, גם הרצון לחופש יכול להיות חיובי או שלילי, תלוי איך מנהלים אותו. האם למשל סקרנות היא טובה או רעה? אין על כך תשובה, כי זו תכונה שאפשר לעשות בה דברים חיוביים או שליליים, וכך גם תכונת החירות שבבסיס הפרעת הקשב.
“קחו לדוגמה את הדחיינות, שהיא אחת התכונות הפחות פוטוגניות של אנשי הקשב. אחרי סוכות אפשר לראות הרבה אנדרטאות של דחיינות: סוכות שמחכות בסבלנות למי שיפרק ויגנוז אותן לשנה הבאה… דחיינות נדמית לנו כתכונה שלילית מאוד, אבל יש בהחלט דברים שהיינו רוצים שהאדם ידחה.
“אתן דוגמה, שסיפר לי בחור יקר עם הפרעת קשב: יש בבני ברק גמ”ח מעניין, הוא מיועד לצעירים שמשתמשים במכשירי טלפון חכמים והיו רוצים להתנזר מהם. הגמ”ח שומר להם את המכשירים שלהם עד שהם יבקשו אותם חזרה. זה כמובן מבוסס על אמון שהגמ”ח יחזיר אם הצעיר לא יעמוד בנתק… הבחור המדובר עשה את הצעד והביא לגמ”ח את המכשיר למשמרת. יום אחד הוא הרגיש שהוא נשבר, אבל אמר לעצמו: ‘אתה ידוע כדחיין גדול, נסה עוד שעה’, ושוב ‘עוד שעה’, וכך הוא הצליח להתחבר לכוח הדחיינות שבו, ולדחות את רוע הגזרה. למחרת הוא התקשר אלי וסיפר לי בהתרגשות: ‘קמתי חדש הבוקר. אני כבר לא מרגיש את הצורך הזה במכשיר’. אז יש דברים שבאמת טוב לדחות.
נחשוב גם עלינו, כמבוגרים. ילד עשה משהו לא טוב, האם דחוף לנזוף בו הרגע? אי אפשר להמתין עם זה שהכעס יצטנן? ברור שבמקרים כאלו הדחיינות היא תכונה מעולה.
“נכון שהריבוע מאזן וגורם ליציבות, אבל הוא ממש לא יכול לשמש שחקן יחיד. כל אדם זקוק גם לעיגול, ויש לעיגול גם חוקיות שהיא אומנם לא גלויה ופשוטה כמו החוקיות של הריבוע, וזה מאתגר. הריבוע הוא כמו שמש, קל לראות את המסלול שלו. העיגול הוא כמו ירח, כל פעם מופיע במקום אחר. ‘שמש ידע מבואו, ירח לא ידע מבואו’ (על פי הגמרא בר”ה). אבל גם לירח יש כללים צפויים, הרמב”ם מחשב את המופעים שלו שנים רבות קדימה… אם נלמד את הדפוסים של העיגול, יהיה לכולנו הרבה יותר קל.
“אגב, היהדות מתבוננת בעיגול כעל תכונה חשובה ומהותית מאוד, שבזכותה התאפשרה קבלת התורה. הצדוקי שהגיע לחכמים טען שעם ישראל הוא עם פזיז, שקיבל את התורה ורק אחר כך למד מה היא דורשת. חז”ל, למרבה הפלא, לא התווכחו עם הטענה שזה היה שימוש בתכונת הפזיזות, אלא הסבירו שעם ישראל השתמש באינטואיציה מבורכת שהנחתה אותו מתי נכון להשתמש בפזיזות ולא להחמיץ את ההזדמנות…”
לתת משמעות לריבוע
אחת הדרכים המשמעותיות ביותר לניהול נכון של הפרעת הקשב, היא חיזוק הבחירה של האדם. ככל שהרצון הפנימי שלו יתחזק, גם התפקוד ישתפר, בסייעתא דשמיא.
השאלה המתבקשת היא איך מחזקים את הרצון הזה. אדם יכול לפעול ממוטיבציה חיצונית מרובעת, כי “כך צריך לעשות”, או ממוטיבציה פנימית עגולה, כי “אני רוצה”. המוטיבציה הפנימית עדיפה, אך לא ניתן להסתמך רק עליה. יש סיבות טובות לשער שאנשים עם הפרעת קשב מתקשים לפתח מוטיבציה עגולה לתפקודים ש”צריך” לעשות.
איך מחזקים מוטיבציה עגולה? איך עוזרים לאדם להרגיש שהוא רוצה לעשות את מה שהוא צריך לעשות? שלושה דברים נמצאו כמסייעים לזה: סביבה שאדם מרגיש שהיא תומכת בו והוא מחובר אליה (שייכות), סביבה שבה יש לאדם מספיק מצבים של חופש בחירה (אוטונומיה), ועם זאת, סביבה שמאתגרת את האדם בהדרגה ועוזרת לו לחוש מסוגל לעמוד באתגרים (מסוגלות).
ד”ר דיין מציין שהמוטיבציה של אנשי העיגול מתחזקת, כשהם מבינים את משמעותו של הריבוע. כלומר את המשמעות של הכללים. זה נכון במיוחד לאלו שמתמודדים עם קושי רוחני, שהרי ביהדות יש משמעות אדירה לכל מעשה, ולפעמים מה שצריך הוא רק להעמיק במשמעות הזו כדי שהמוטיבציה הפנימית תתעורר במלוא הכוח.
“ביהדות יש ערך גבוה לחירות, גם בהלכה וגם באגדה. יש לנו חג מיוחד לחירות. חשוב לתווך לאנשים ‘עגולים’ את היהדות כשילוב של עיגול וריבוע, שמאפשר בסוף את החופש האמיתי. להדגיש את ההכרה בחשיבות של הדברים, את הרגש הפנימי, כאשר המסגרת היא חלק חשוב שמבטא את הרוחניות במציאות המעשית.
“היה בתוכנית ‘מצליחים’ אבא שדאג מאוד מכך שהבן, שכבר כמעט בר מצווה, מתחמק מתפילה בבית הכנסת. סיכמנו שההורים יביאו לו אורגן בתנאי שינגן גם קטעים מתוך התפילה. פגשתי את האבא כמה חודשים אחרי כן, הוא אמר לי משפט אחד בחיוך גדול ותנועת יד פסקנית: ‘חיים, לא תאמין, אבל הכל בסדר. הבעיה פשוט נעלמה’.
“דוגמה נוספת הייתה לנו באחד המחזורים של התוכנית, שבו השתתף פסיכולוג חשוב. הוא שיתף שהבן שלו נוהג להתחמק מברכת המזון – ‘תמיד הוא או לא אכל כזית או כבר בירך’. אחרי המפגשים בתוכנית הוא החליט לשנות גישה. במקום להשקיע את כל המאמצים בריבוע – ‘צריך לברך’, הוא התחיל להשקיע גם בעיגול – ‘למה צריך לברך’. הוא חיבר את הילד לתחושה של הכרת הטוב, לחשיבות של המצווה, לכוח ולהשפעה שלה. ‘במקום לומר לילד בוא תברך, התחלתי לומר לו: בוא נודה להשם. זה עבד’, כך הוא שיתף”.
עיגול עם לב
שאלת השאלות היא: איך מטפלים? כיצד מצליחים יחד עם העיגול? ד”ר דיין משיב שרוב הפרוטוקולים המקובלים של הטיפול מתבססים על ההנחה שהפרעת הקשב היא חוסר במשהו, כמו שמציעה הגישה הריבועית. יש מעט
פרוטוקולים שיוצאים מהנחה שהפרעת קשב היא פשוט ‘סוג של משהו’, כמו שמציעה הגישה העגולה.
“אני מציע דרך התמודדות ייחודית שמשלבת בין השתיים: SAE – Salutogenic Existential Approach, או ‘גישת העיגול וריבוע’.
“מעבר להבנה המנטלית מהי ההפרעה ותפיסת העיגול מול הריבוע, שבעיניי היא מהותית לטיפול, יש פתרונות טכניים שמסייעים מאוד לאנשים הסובלים מהפרעת הקשב. כמובן, אין להתעלם מהתרופה, שפועלת כמו בולדוזר במקרים שבהם הגיעו להתאמה טובה. פתרונות זמינים הם, למשל, פעילות גופנית כמו שחייה וריצה. המחקר מוכיח שמכל הטיפולים שאינם תרופתיים, פעילות גופנית היא המסייעת ביותר.
“באשר לטיפול רגשי – קודם כל, אני מטפל באדם רק אם הוא פונה מרצונו. אדם כזה יבין את ההתנהגות שהוא רוצה לעבוד עליה לא כחסר, אלא כמנגנון שכדאי לו לפענח ולעבד אותו, עבורו.
“אנשים עם הפרעת קשב וריכוז רגישים מאוד לפגיעה. חשוב מאוד לעבוד איתם על הבנה וקבלה עצמית, מתן משמעות חיובית למי שאני והערכה לשליחות שקיבלתי. זה רכיב חשוב מאוד בטיפול. הוא מאפשר גם לחזק קשרים קרובים, לחזק תחושת שייכות למשפחה ולקהילה. האדם מבין שהוא לא סוג ב’ אלא הוא ‘לכתחילה’, הוא עגול כי יש לו תפקיד כזה בעולם, הציבור צריך אותו ושכמותו. כך מה שנתפס בעיניו כגורל, הופך לייעוד בעל ערך עצמי וחברתי.
“חלק מהעבודה עם הפרעת קשב היא על גמישות פסיכולוגית. למשל, מבוגרים רבים עם הפרעת קשב נצמדים לריבוע כתגובת נגד לעיגול, דבר שמוליד בעיות רגשיות ותפקודיות רבות. הם ייצמדו לכללים בכל מחיר מתוך פחד מכישלון, אבל כיוון שהם לא באמת בנויים לאורח חיים מקובע ונוקשה – הם עלולים לסבול ולצבור תסכולים רבים.
“כאן מתחילה עבודה הדרגתית. העיגול אוהב הכל כאן ועכשיו, ובמקום הזה הריבוע עוזר לנו לא לקפוץ מהר מדי. בעבודה הדרגתית אדם חווה תחושת מסוגלות, הוא צובר הצלחות, וזה חלק מאוד מאוד חשוב בטיפול. אנשים עם הפרעת קשב, במיוחד מבוגרים, סוחבים על גבם ערמת כישלונות. הנפש רוצה לשמור על עצמה ולא להיפגע שוב. לדוגמה, ראיתי בחורים ואברכים שהצורה של דף הגמרא כבר עוררה אצלם רתיעה שהגבירה את הקושי ללמוד. הם רצו מאוד ללמוד, אבל היינו צריכים לקלף את שכבות הרתיעה שהצטברו אחרי שנים של חוויה שלילית סביב ניסיונות הלימוד.
“בטיפול אני נעזר באדם עצמו כדי ללמוד מהן האסטרטגיות שכבר עובדות אצלו, ומנסה להעתיק אותן לתחומים המאתגרים שלו. אני בודק עם האדם מתי הוא כן מפעיל את הריבוע שבו, שהרי אין אדם שהוא עגול נטו, בכל אחד יש חלקים ריבועיים. בשלב הזה שנינו מתבוננים מהן השיטות שלו ומבינים שאנחנו לא צריכים לייצר בטיפול יש מאין, בחלק מהתחומים בחיים הוא מצליח לחבר בין העיגול לריבוע, ואם כן, ננסה להעתיק את ההצלחה הזאת לחלקים בחייו שבהם הוא עדיין לא מצליח לעשות זאת”.
לצד גבולות שחשוב ללמד ולהפנים, חשוב לבעלי הפרעת הקשב לקבל גם מרחבים יותר חופשיים. הכלל הוא: ‘עיגול שבֵעַ מסכים להתרבע’, כלומר אדם שיש לו מרחבים בטוחים עם חופש פעולה, מפנים בקלות רבה יותר את הכללים של הריבוע. לפעמים חושבים ‘יש לו יותר מדי חופש, צריך דווקא לתת לו ריבוע’, אבל זה מורכב יותר.
“אנחנו מדברים על טיפול”, מוסיף ד”ר דיין נקודה חשובה, “אבל חשוב לזכור שמניעה של הנזקים שעלולים להיגרם מההפרעה עדיפה מכל טיפול, והמניעה היא הבנת החוויה הרגשית של בעלי הקשב והתייחסות אליה. רוב הנושרים הם בעלי הפרעת קשב שאולי טופלה תרופתית אבל לא טופלה רגשית, ולעיגול יש חולשה: אם הוא מקבל מכה הוא מתחיל להתגלגל וממשיך בלי סוף. אנשים עם הפרעת קשב שחווים כישלון או תסכול מתמשכים עלולים להיכנס לסחרור שקשה מאוד לצאת ממנו. הם לא אגואיסטיים אף על פי שלפעמים הם נראים כאלו, קשה להם להבין סיבה ותוצאה ולקבל אחריות. לכן ההבנה והדיבור על הפרעת קשב הם השקעה טובה לחברה כולה”.
בעיריית בני ברק, מי שהבין את חשיבות הדבר ונטל יוזמה בעניין כבר לפני שנים, הוא הרב שימי קשש, מנהל אגף חינוך יסודי ועל יסודי ומנהל תוכנית 360. ד”ר דיין משתף שהוא מעביר עבור התוכנית הלאומית והמחלקה לשירותים חברתיים בעיריית בני ברק את תוכניות ‘מצליחים’ שעוזרות להורים ולילדים להצליח עם הפרעת קשב. “לאורך השנים זכינו שהיו בתוכנית יותר מאלף משתתפים. במחקרים שבהם ניתחנו את התוצאות, אנחנו רואים שיפור מובהק בתפקוד של ההורים והילדים”.
ומה קורה כשריבוע פוגש בעיגול? כאשר בני זוג מגיעים לנישואים מתוך עמדות מנוגדות, האחד ריבוע וזולתו עגול? על כך, בעזרת השם, בכתבה הבאה בשבוע הבא. ]
***
דנה בסוגייה
נראה שאת דנה שוורצמן אין צורך להציג. אישה ואם, בעלת תשובה, סופרת ועיתונאית המוכרת לנו מהטור ‘דנה בסוגיה’, סטנדאפיסטית ומגשרת בעברה. “היום אני בעיקר אמא”, אומרת דנה, “וזה משקף את התהליך שעברתי”.
דנה אובחנה בבגרות עם הפרעת קשב וריכוז שמתאפיינת באי חלוקת קשב. המשמעות היא שהיא שומעת הכל באותו ווליום ומתייחסת בו זמנית לכל מה שהיא רואה.
“דמיינו קונסולה של מוזיקה”, היא מסבירה. “זהו מכשיר שמכונה גם ‘מיקסר’, ואפשר להשתמש בו כדי לשחק עם המוזיקה: להגביה את המלודיה, להנמיך את הזמר, להחליש את מוזיקת הרקע וכל פעולה מוזיקלית אחרת. אצלי המנגנון הזה לא קיים: אני שומעת הכל באותו הגובה, ורואה הכל בו זמנית.
“אם השכנה בסוף הרחוב מדברת, ובזמן זה גם הבת שלי מדברת – אני שומעת את שתיהן באותה עוצמה. אין רקע ודמות ראשית, שתיהן שוות ומתקבלות באופן זהה בעיבוד המוחי שלי. זה עשוי להיות בלתי נסבל, ולכן שקט הוא המתנה הכי טובה שאני יכולה לקבל.
“אם כמה ילדים מדברים איתי ביחד אני שומעת את כולם ומגיבה לכולם בו זמנית. זה גם יתרון, אבל בסופו של דבר זה מוביל לעומס ולהצפה, עד שאני פשוט מתפוצצת. לא כי אין לי סבלנות או כי הילדים אינם טובים, אלא כי באמת בלתי אפשרי להחזיק הכל כל הזמן”.
דנה מתארת איך המוח, כביכול, שרוי בבלגן תמידי. “כשאני מנקה את הבית אני מסתערת על שמונה דברים בו זמנית. אני עושה הכל מהר אבל אין סדר ואין שיטתיות. אני רואה את כל הבלגן, כל מה שדורש ניקיון, כל מה שדורש תיקון או החלפה – ואת הכל עושה יחד. כל פעולה שבאה לידי – מתבצעת. זה טוב מאוד אבל גם בעייתי מאוד.
“אני זוכרת שכאשר למדתי בבית הספר הייתי מתעסקת תמיד בשעת השיעור. המורה הייתה עוצרת ושואלת אותי על מה דיברנו. ידעתי כמובן לצטט לה את מה שהיא אמרה, אבל עם זה ידעתי לצטט לה גם את כל מה שדיברה כל ילדה ברחבי הכיתה בשעת השיעור. הכל נקלט אצלי באותה הרמה.
“אם חושבים על זה, מדובר בסבל לא פשוט. אבל אני החלטתי לנתב את זה לפתרונות חיוביים. וכך למשל, כשעבדתי כבימאית, הייתי מחוברת ל’מערכת ראש’, זו מערכת שמחוברת לכל הפונקציות הרלוונטיות בהופעה: להגברה, התאורה, לאיש הסאונד על המסך, לאיש התפאורה ולכל שאר התפקודים הקיימים בהופעה, בהתאם לסדר הגודל הספציפי שלה. היו מקרים רבים שהגיעו אלי מורות ששמו לב לתקלה באמצע ההופעה של התלמידות, אבל עד שהן הגיעו אלי, אני כבר הבחנתי בתקלה ותיקנתי אותה. זה היתרון כששמים לב לכל הדברים בו זמנית”.
אבל עם כל הטוב, ברור שאי אפשר להחזיק הכל בראש כל הזמן. דנה מסכימה עם זה. “בהחלט. תחשבו על אישה שנכנסת למשרד ושומעת את כולם כל הזמן. היא לא מצליחה להתרכז בשיחה עם בת שיחתה, כי היא שומעת במקביל איך הבוסית מבקשת ממישהי אחרת משהו, ואיך שתיים מתארות זו לזו את חוויות החג, ואיך עוד אחת מסבירה משהו. העומס שנוצר במוח מכביד מאוד ולא מאפשר עבודה יצרנית.
“בעברי כתבתי טורים בעיתון וספרים. היו נשים שפנו אלי וביקשו ממני לעבור על כתב היד שלהן לפני שתעברנה אותו לעורכת, אבל אין לי היכולת לקרוא. יש כל כך הרבה גירויים מסביב, שאני אישית פשוט לא מצליחה להתמיד בקריאת ספר שלם. איך כתבתי? זו אכן שאלה, אבל לקרוא פשוט אינני מסוגלת, וזה קשה.
“מה עושים? אצלי הפתרון היה עמוק ושורשי: התחלתי לטפל בעצמי. הלכתי ועודני הולכת לטיפול רגשי מיטיב, ואני מאמינה שהוא יכול בס”ד לחולל נפלאות גם בתחום הזה. אצלי זה הוכיח את עצמו, והיום ב”ה הגעתי לגאולה. המוח כבר לא מותקף מכל עבר כמו בעבר. זו הייתה עבודה מאומצת ונוקבת להגיע למצב הזה.
“וכאן יש לי גם מסר לנשות דורנו: לפני שאתן רצות לאבחן את עצמכן עם הפרעת קשב, תתבוננו בסדר היום שלכן. חשוב מאוד לבדל בין הפרעת קשב לבין עומס גדול, כי לפעמים התוצאה נראית זהה.
“אני מציעה רק לקחת דף ועט ולרשום מה עשיתן היום. כל אישה ממוצעת היום מחזיקה בראש אין–סוף מטלות. כל אחת מאיתנו מגדלת ב”ה עַם קטן בבית, וכל ילד, עם זה שהוא ממלא ומשמח, גם דורש פניות בראש ובלב. ואם ילד אחד בוכה, השני מבקש משהו, הקטן התחיל לצייר על הקיר והסיר מבעבע – איך האם לא תחשוב שיש לה הפרעת קשב וריכוז? הכל קורה בו זמנית ולכל צריך להתייחס.
“אני חושבת שאנשים מחפשים פתרונות קלים, ולומר על הכל שמדובר בהפרעת קשב זה פתרון קל מדי. הוא משקיט את המציאות על תביעותיה וגורם לנו לחשוב שיש לנו בעיה. אבל האמת אינה כזו. רוב האנשים היום פשוט חיים בעומס גדול. אם נפנה זמן להתבוננות ועצירה, נבדוק מה יש לנו, להיכן היינו רוצים להגיע, על מה אנחנו מודים ומה תוקע אותנו, אולי נפסיק לשעוט קדימה בשטף היום יום, ונבין שאולי אם נוריד קצת את העומס נקבל הרבה יותר קשב, חיצוני וגם פנימי”.
