608 ימים אחרי שנחטף, מתרגל אלי שרעבי לחיים החדשים ופונה במסר של תקווה ואמונה שמתעלות על כל הקשיים | האיש שאיבד את אשתו ושתי בנותיו הי"ד והוחזק מאות ימים במנהרות עזה, מסרב להיכנע לייאוש | במקום זאת הוא בוחר בחיים, באנושיות ובאמונה – ומוכיח שגם בתוך התופת הכי נוראה, יהודי יכול לשמור על צלם אנוש ועל הבחירה החופשית שלו | "אומרים לי: 'עברת מולטי–טראומה – ואין לך אפילו רבע פוסט–טראומה'. אין לי סיוטים בלילה, אין לי פלאשבקים, אין – זה בכלל לא שם" | עכשיו, לרגל הוצאת ספרו, הוא מדבר על הכל בריאיון משנה–חיים
אני מחפש מקומות שנותנים לי כוח, ואני מוצא את הכוח הזה במשפחה, באמונה, בלהניח תפילין כל בוקר"
צילומים: מנחם קאליש, אלחנן קוטלר פלאש 90
שש מאות ושמונה ימים. המספר הזה יכול לעשות סחרחורת אם מפסיקים להסתכל עליו כעל מספר ומתחילים לחשוב עליו כעל מה שהוא באמת: נצח, כמעט, מחולק לחתיכות קטנות, דוקרות, מיליוני פיסות זעירות של כאב שהלב מתקשה להכיל, תקווה שקבורה עשרות מטרים מתחת לאדמה, תחת צילן השטני של חלאות המין האנושי.
שש מאות ושמונה ימים נראים אחרת עבור מישהו שנמצא במקום שבו הזמן מקבל משמעות אחרת. אבל בעבור אלו שחוו את המלחמה מחוץ לרצועת עזה, שש מאות ושמונה ימים טומנים בחובם אין–ספור רגעים שונים: רגעים של פחד, רגעים של תקווה, רגעים של כאב, רגעים של שמחה קטנה בתוך התמונה הכללית הקודרת, רגעים שבהם המנעד הרגשי והלשוני הצר שלנו עוד לא סיפק להם ביטוי נאות.
יש לי שליחות: לספר לעולם את האמת. עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ
כמו למשל הרגע שבו התבשרנו על ההוצאה להורג של ששת החטופים בידי מחבלי חמאס. או הרגע שבו ראינו את אלי שרעבי – עדיין לא יודע באמת על רצח אשתו ושתי בנותיו הי"ד על ידי מחבלי חמאס – עומד על הבמה המאולתרת שהכינו לו המפלצות לכבוד 'טקס השחרור'. ראינו אדם רזה, שוקל שלושים קילוגרמים פחות מהמשקל ששקל 491 ימים קודם לכן, והמחשבות האוטומטיות נישאו ל'שם', ליהודים ששוחררו ממחנות אחרים, בפעם הקודמת שבה הרוע האנושי התפרץ במלוא שטניותו.
מדינה שלמה ראתה את שרעבי חוזר בחזרה למציאות מעורפלת, כאובה, של שכול ואובדן, מציאות קשה מנשוא שלא ברור איך קמים מתוכה.
אבל מי שחשב שעל בימת חמאס ראינו אדם שבור, שלד של עצמו – מתברר שלא ראה כלום. אלי שרעבי שאנחנו פוגשים בערב חג השבועות במרפסת בהרצליה, הוא האדם האחרון שאפשר לתאר כשבור. ככל שמתוודעים יותר לכאב ולאבל העצומים שחווה, כך גדלה ההתפעלות מכוחות הנפש של האדם האופטימי והמאמין הזה שלוחץ לנו את היד.
איש שכולו עוצמה, נחישות, הודיה והסתכלות קדימה.
"הפסיכולוגית שלי אומרת: 'עברת מולטי–טראומה – ואין לך אפילו רבע פוסט–טראומה'", הוא אומר לנו במהלך השיחה. "אין לי סיוטים בלילה, אין לי פלאשבקים, אין – זה בכלל לא שם".
היעדר התסמינים לפוסט–טראומה הוא רק קצה המאפיין את תעצומות הנפש שמגלים כשפוגשים את שרעבי. האדם שחזר מתוך התופת אל האבל הגדול ביותר ובחר להמשיך את החיים במלוא המרץ מתוך אמונה ואופטימיות; האיש שריגש רבים כשסיפר עד כמה הקשר לבורא עולם החזיק אותו בשבי – באמירת שמע ישראל, בקידוש של ליל שבת בתוך התופת; האיש שבמסירות נפש, בזמן שסבל מרעב נוראי, סירב לניסיונם של החוטפים לשחד ולשדל אותו לקרוא פסוקים מהקוראן בתמורה לתוספת מזון.
אני מנסה להבין, עד כמה שאפשר, מהיכן שואבים תעצומות נפש שכאלו.
"כל החיים הם בחירה", הוא מסביר את משנת החיים שמאפשרת לו לחיות חיים מלאי משמעות בעולם בלתי אפשרי. "מרגע שאני משוחרר – אני יכול לשקוע בעצב, אני יכול לתת לאבל לעטוף אותי. אני יכול לבחור להישאר מתחת לשמיכה כל היום ולבכות. אבל אני לא מוצא בזה שום משמעות. לא בעצב, לא בכעס ולא בשום דבר מכל זה. זה גם לא נותן לי שום כוח. במקום זה יש לי מעגלים של אהבה סביבי. משפחה, חברים מדהימים. וגם שם – אני בוחר בחיים".
הבחירה של שרעבי בחיים היא גם הבחירה שלו באנושיות; ביחס למשפחה ולחברים, באמונה, בקיום מצוות – בכל מה שמשייך את האדם למציאות שהיא מעבר למעגל החומרי המצומצם שלו.
"אני מחפש מקומות שכן נותנים לי כוח ואני מוצא את הכוח הזה במשפחה, אצל החברים, באמונה, בלהניח תפילין כל בוקר. שם אני מוצא את הכוח וזה מה שחשוב לי. אני חוזר לחיים. אני בוחר בחיים".
בחירה
לא התנגדתי לחטיפה
אלי שרעבי, שספרו 'חטוף' רואה כעת אור בהוצאת 'סלע מאיר', הוא סלע איתן של תקווה. הגוף הכחוש שסבל תחת ידי הצורר החמאסי והתענה בכבלי ברזל – עומד בדיסוננס מופגן לאיש החופשי ומלא העוצמה שיושב כאן על הספה, אדם שמפגין בכל תנועה שלו: לא התנאים החומריים הם שמכתיבים לו את החופש, אלא האמונה בכוח הבחירה של האדם.
גם בעוד עשרות שנים ייזכר האדם שיושב כעת לפנינו בפנתיאון. איש שקם מהטרגדיה האישית והמשפחתית האיומה ביותר ופתח במסע פומבי של בחירה בחיים בכל יום מחדש, באמונה, באופטימיות ותוך הפגנת תקווה לכל העולם. מאז ששוחרר הספיק לפגוש נשיאים, לנאום מעל במות יוקרתיות ולהדהים את העולם באמונתו. אפילו נשיא ארה"ב טראמפ מחה דמעה כשפגש אותו בחדר הסגלגל.
שומר אחי. אחיו, שרון, בימים שקודם שחררו
מהבחינה הגשמית, החיצונית, איבד שרעבי לחלוטין את הבחירה על חייו בשמחת תורה תשפ"ד. מאותו רגע שמחבלי חמאס פרצו לביתו, קרעו אותו מאשתו ובנותיו והכניסו אותו לתוך מנהרה מתחת לפני האדמה – שום דבר לכאורה לא היה תלוי בו. הוא היה צריך אישור בשביל לאכול; הוא היה צריך אישור בשביל ללכת לשירותים – תהליך שארך דקות ארוכות, אף על פי שתא השירותים היה במרחק של לא יותר משלושים מטר ממנו, בגלל השלשלאות שלא הותרו מרגליו אפילו לרגע.
הגוף שלו היה נתון לחסדי המחבלים שהכו בו בכל דרך אפשרית כשמפלס הזעם שלהם עלה – אירוע לא נדיר בזמן השבי. הוא נאלץ להסתפק במקלחת של חצי דלי מים קרים אחת לחודש לכל היותר, ובעשירית מכמות הקלוריות שאדם זקוק לה. הוא סבל מהשפלות ומהתעמרות. הוא חי במציאות מתעתעת, שבה שוביו לא חדלו מהניסיון לטעת בו את האמונה הכוזבת שאשתו ובנותיו ניצלו, ורק יומיים לפני השחרור נודע לו על מותו של יוסי, אחיו החטוף, שנרצח בנוסייראת.
אבל מי שחושב שאלי שרעבי האמיתי היה שבוי, פשוט לא רואה נכון. בעוד גופו של שרעבי היה כלוא, הוא שמר כל העת על החופש שלו לבחור: באנושיות, בחמלה, באמונה, ומוטיב הבחירה הזה חוזר שוב ושוב בשיחה שלנו.
היה רגע, כשהכל התחיל, שהרגשת שאתה עומד בפני בחירה, בפני הכרעה אם לבחור בחיים – או לא, אם ללכת במסלול הזה – או פשוט לוותר?
"כל החיים שלי הם בחירה. לאורך כל הדרך, בשבי, האמנתי בזה. לא אני בחרתי להיחטף. לא בחרתי במה שקרה באסון. אבל בחרתי תמיד איך להגיב; במה לאחוז. והכי חשוב, איך להישאר בן אדם – גם בשבי. גם כשקשה מאוד מאוד. גם כשאין אוכל. גם כאשר אדם משתוקק לעוד פירור קטן – הוא צריך לדעת להישאר בן אדם. כך שלמעשה, אתה בוחר. אתה כל הזמן בוחר. גם בתוך חוסר השליטה, אתה מייצר קמצוץ שליטה דרך הבחירות שאתה עושה".
השבי של שרעבי היה אכן מלא בבחירות, כמו למשל הבחירה שלו לא להילחם כשפרצו עשרת המחבלים לביתו בקיבוץ בארי – בחירה שהוא קיווה בשעתו שתסייע להציל את אשתו ליאן ואת בנותיו נויה ויהל הי"ד. ואף על פי שבמהלך השבי הוא היה מפוכח בנוגע לסיכוי הלא מבוטל שהן לא שרדו, הוא המשיך לבחור בחיים בכל רגע ורגע, במציאות בלתי אפשרית.
גם הכניסה למנהרה, לאחר 52 ימים שבהם שהה בשבי עם חטוף תאילנדי, לא הייתה עבורו קלה. כאשר המסגד שבו הוחזקו הופצץ, דחקו בו המחבלים להיכנס אל פיר נוראי ומזוהם.
אבל כמו בבית, בבארי, הוא בחר שלא להתנגד. המחבלים חשבו אולי שהם מאלצים אותו להיכנס מתחת לאדמה – אבל הוא עשה משהו אחר לגמרי: הוא בחר בחיים.
"אני בחרתי שלא להילחם במחבלים שנכנסו אלינו לבית כי חשבנו שזה יגן על הבנות שלנו. בהמשך בחרתי לרדת למנהרה, אף על פי שלא רציתי. הכל, בסופו של דבר, זה עניין של בחירות. בכל דבר אתה בוחר, ברמה כזאת או אחרת. אתה בוחר להוריד את הראש כשמשפילים אותך, לא לענות להם, כי אחרת יש סיכוי שיפגעו בך. וכשאתה מודע לכך שכל הזמן אתה הוא שבוחר, אז הבחירות האלה גם מחזירות לך איזושהי רמה של אנושיות. גם במקומות האלו אפשר לייצר אותה, את האנושיות הזאת".
אתה מתאר משהו מדהים; גם כשכופים עליך את הדבר הכי נורא, עדיין אתה מצליח למצוא את נקודת הבחירה הפנימית שלך.
"לגמרי".
מנהיגות
במנהרה עם אורי והירש
במנהרה פגש שרעבי חטופים נוספים – כמו את אורי דנינו והירש גולדברג–פולין הי"ד, וכן את אלון אֹהל, אור לוי ואליאב כהן. שלושת האחרונים שהו עם שרעבי באותה מנהרה יותר משנה. הם רקמו קשר עמוק ביניהם, פיתחו אסטרטגיות של הישרדות וסייעו זה לזה לשרוד. לוי וכהן שוחררו לפני שרעבי; אהל עודנו מוחזק בעזה. הפרֵדה מאהל הייתה אחת החוויות הקשות והמטלטלות שנאלץ שרעבי לעבור.
"חבר'ה שהיו איתי בשבי אחרי שנחטפו מהאירוע ברֵעים סיפרו לי שכאשר העמיסו אותם על הטנדר, אחד מהם בחר לקפוץ מהטנדר. הוא ידע שיירו בו ובכל זאת, הוא בחר לקפוץ. זאת הייתה הבחירה שלו. אני לא שופט אותו, כמובן, אבל מדובר כאן בבחירה. כל אחד בוחר. הוא בחר לקפוץ, להיאבק, גם במחיר של סכנה ודאית; הם, החברים שלו, בחרו שלא לקפוץ מהטנדר בשביל להגן על החיים שלהם".
אלי שרעבי, המבוגר שבחבורה, הפך מהר מאוד למעין מנהיג ובוגר אחראי – מחזק, מנחם, מעורר תקווה. בפרט ביחס לאלון אהל, שאותו אימץ מהרגע הראשון שבו נפגשו.
"אלון נחטף מהמיגונית. הוא עבר אירוע טראומתי, נוראי. קיבל רסיס בעין ימין שגרם לו לאבד את הראייה. הוא הגיע מחממה, ממשפחה מגוננת ומטפחת. אמרתי לעצמי שזו משימת חיי: אני בן 53, הוא בן 24. כנראה אצא לפניו. אני חייב לתת לו כלים להתמודד לבד. וזה מה שעשיתי מאותו הרגע: ניסיתי לתת לו את הכלים, שידע שיש לו מסוגלות לשרוד".
בריאיון לתוכנית 'עובדה' תיאר שרון שרעבי את אחיו אלי כ"מנהיג, גיבור". אבל כאן, בדירה בהרצליה, אלי שרעבי עצמו לא מבין כיצד התארים הללו נקשרים לשמו. כשאני שואל אותו על המעמד החדש הוא מגיב בצניעות אופיינית:
"קשה לי לחשוב על עצמי במושגים של מנהיגות", הוא אומר בחוסר נוחות. "אני פשוט יוצא ואומר את מה שמרגיש לי נכון – וכנראה זה יוצא חזק. כנראה זה יוצא אותנטי, כנראה זה נוגע באנשים. אבל אני באמת לא יודע. אני לא מבין את זה עד הסוף. אני לא חושב שהבנתי את זה גם לפני, ואני לא בטוח שאני מבין את זה גם עכשיו, תוך כדי. למה זה חזק כל כך? למה זה נוגע באנשים? מה שאני כן יכול להגיד הוא שהם (המחבלים) הצליחו להגיע לגוף שלי, אבל לא הצליחו להגיע לנפש שלי".
אתה מרגיש שמשהו בחיים שלפני, בחיים ה… נקרא לזה ה'רגילים' שהיו לך – משהו הכין אותך לגישה הזאת? ליכולת הזאת לבחור?
"תראה, כל החיים עסקתי, בחיים התעסוקתיים שלי בניהול, ואתה מבין, מחנכים אותך לזה שאין שום אירוע שפשוט 'קורה'. הכל צריך לנהל. והכלים שנותנים לך רלוונטיים גם במקרים שבהם את עומד בפני סיטואציות בלתי צפויות – אם זה עובד מסוים, או בעיה שקשורה לעבודה. אתה תמיד צריך לייצר פתרונות. אחרת – לא צריכים אותך בתור מנהל. כך אתה גדל לתוך עולם ניהולי ואני חושב שהעולם הזה עזר לי המון בשבי. באמת עזר לי.
"ראיתי את ההבדל בכלים שיש לי, לעומת אותם צעירים, 'הילדים האלה' אפשר כמעט לקרוא להם, שהיו איתי בשבי. חבר'ה בני עשרים וחמש–שלושים. הכלים שלהם אינם יכולים להיות אותם כלים כמו של בן אדם בן חמישים. ו…כן, החיים שלפני, החיים שהיו לי קודם, הכינו אותי להתמודדות הזאת ונתנו לי כלים מסוימים שאפשרו לי להתמודד עם חוסן נפשי גבוה יותר מאשר הצעירים. זה קשור גם לניסיון חיים וזה עוזר לך המון.
"אני זוכר את עצמי אומר לילדים שהיו איתי: 'תגידו מה שאתם רוצים, תוציאו הכל. אנחנו במצב של אפס אגו. יש לנו מצב אחד: הישרדות. אנחנו צריכים לחזור למשפחות שלנו. כל השאר – לא מעניין'. זהו. אני מאוד מאוד מקווה שאלון מצליח ליישם את זה עכשיו, לבד. מאוד מקווה".
גם עכשיו, לאחר שיצא, שרעבי אינו בורח מהאחריות שהעמדה החדשה מציבה לו.
"יש לי שליחות", הוא אומר לאט. "יש לי שליחות, קודם כל, עבור האנשים שנשארו שם. יש לי שליחות להביא את אחי, זיכרונו לברכה, לקבר ישראל.
"ויש לי גם שליחות ביחס לאלון שהיה איתי שנה וחודשיים, חמישים מטר מתחת לאדמה. זה מה שהבטחתי לו ביום שעזבתי אותו: הבטחתי לדאוג לשחרורו, להחזירו למשפחתו – ואני מתכוון לעמוד בזה".
עולם אחר
קידוש והבדלה במנהרה
אני מביט באדם שיושב מולי, כוס תה בידו.
במבט חיצוני, הוא נראה אדם כל כך רגיל. חי, חיוני, מתעניין. במבט חיצוני, קשה להאמין שרק לפני שלושה חדשים האיש הזה היה בעולם אחר – וכשיצא ממנו, הוא נכנס היישר למציאות הקשה של השכול והאובדן. אני מנסה להבין אם האדם הזה, שגילה עומקים של אמונה ושמר על צלם אנוש בתוך התופת, חי באמת באותו עולם שאנשים 'רגילים' חיים.
איך מביט אדם שהיה קבור במנהרה וקשור בשלשלאות ברזל שישה עשר חודשים, כשרגליו רחוקות חמישה עשר סנטימטרים זו מזו, על העולם שבו השמש זורחת? על מקום שבו לכל אחד יש חופש ללכת פחות או יותר להיכן שהוא רוצה, אבל האנשים שהוא רוצה יותר מכל לפגוש אינם כאן יותר?
הייתי רוצה ללכת איתך רגע לסוף. אני פוגש אותך כאן שלושה חודשים אחרי ששוחררת מהשבי. יצאת מתוך המקום הנורא הזה, ובמובן מסוים זה מזכיר לי – לא יודע אם אתה מכיר את הסיפור – את רבי שמעון בר יוחאי, שהתחבא במערה שתים עשרה שנה…
"כן".
פני הרוע. על בימת "מסיבת השחרור' המחליאה של חמאס
הם היו קבורים בחול, כך כתוב בגמרא. רק הראש הציץ. הם חיו במציאות אחרת. ומתוך המציאות הזאת יוצא בן אדם חדש. הוא מסתכל על העולם וחושב עליו אחרת. ואני שואל את עצמי: מה אדם כמוך, שיצא מתוך התופת, חושב על העולם שהוא רואה עכשיו? מה הוא חושב על עצמו? על החיים?
"פתאום, הכל מקבל פרופורציות אחרות לגמרי", מתנשם שרעבי. "קודם כל, יש בי הודיה מאוד גדולה על זה שאני בר־מזל – שהצלחתי להיחלץ מכל הדבר הזה בחיים; הודיה על החיים היום–יומיים שלנו, שמקבלים עכשיו פרופורציות חדשות; על מה שיש לנו – ויש לנו המון. כל פעולה שנראית לנו הכי בסיסית בעולם – כמו לקום מהמיטה, ללכת ברחוב או לאכול לחם – היא לא בסיסית בכלל כשאתה אדם שאיננו בן חורין. ברגע שהדברים האלה מתחדדים לך, החיים מקבלים משמעות אחרת, ההודיה היא מסוג אחר. כל יום שאני קם בבוקר, מחייך, ישן טוב בלילה, הולך להליכה על החוף הים – זה מדהים בעיניי".
שרעבי אומר את כל זה בפשטות ובחיוניות קוסמת. אדם שאיבד את כל היקר לו, ולא מפסיק לומר תודה. אדם שחווה את תהומות הרוע שאפשר לדמיין, ולא מפסיק לראות את הטוב שבאדם.
אתה חושב לפעמים על הימים ההם, שם, מתחת לאדמה, חסרי התקווה?
"גם חמישים מטר מתחת לאדמה, הייתה לי כל הזמן תקווה. אני זוכר את עצמי אומר לצעירים שהיו איתי: 'אפשר להישבר. אפשר לבכות. אבל אסור לאבד תקווה'. מבחינתי, היה לי ברור שאני אשרוד את זה. היה לי ברור שאני אצא מזה. והיה לי ברור שזה רק עניין של זמן: עוד חודש, עוד חודשיים, עוד שלושה. גם אם זה יארך שנה, לא משנה. כך שכל הזמן הייתה תקווה. דאגנו להתחבר לתקווה הזאת גם דרך האמונה – אם זה ב'שמע ישראל', ואם בברכות השחר, ואם בקידוש של שישי. דאגנו לשמור רבע פיתה בצד בשביל ברכת 'המוציא לחם מן הארץ'. במוצאי שבת היינו שרים שירי הבדלה.
"כל הדברים האלה גם נתנו לנו אמונה ותקווה, וגם החזירו אותנו לתמונות מהבית, למשפחה, לחיבור המשפחתי. בשורה התחתונה, האמונה והתקווה היו שם כל הזמן".
אתה מדבר בעצם על עולם שבו המציאות הפיזית היא בלתי נתפסת, ובתוך זה יש לכם מין מציאות אחרת, מציאות מופשטת, של אמונה, של תקווה, שאתם חיים בתוכה…
"נכון. התנאים הפיזיים היו קשים מאוד. גם תנאי ההיגיינה היו קשים מאוד. אלו לא דברים שאנחנו רגילים אליהם. מקלחת פעם בחודש–חודש וחצי, עם חצי דלי של מים קרים. השפלות, אלימות, קשורים ברגליים 24/7, בשרשראות ברזל שחותכות את הבשר כל הזמן. אבל עם זאת – שום דבר לא מטריד אותך כמו הרעב. מתי תגיע הארוחה הבאה שתכניס לפה? כל פירור, הכי קטן, הוא עולם ומלואו. האמונה והתקווה הן מה שנותנות לך להתרומם מעל כל זה, מעל הדברים הפיזיים. וזה משהו שלא החמצנו אפילו יום אחד. קמים, מתפללים – לא משנה מה. זה נתן לכולם כוח. באמת".
שמע ישראל, כל יום. שרעבי מניח תפילין במהלך הריאיון ל'משפחה'
הטוב שבך
לחבק את הילדים
לו אתה חוזר כעת ל'שישה באוקטובר', לזמן שבו היית חי בעולם רגוע, מסודר, ללא דאגות. נניח שאתה מקבל הזדמנות לחזור אחורה בזמן ולפגוש שם את האדם שהיית לפני שכל זה קרה. אתה לא יכול לגלות לעצמך מה יקרה, אבל אתה יכול להגיד לעצמך דבר אחד שאתה יודע היום, שיחזק אותך, שינחה אותך. מה אתה בוחר לומר?
"הדבר היחיד שהייתי אומר לעצמי בשישה באוקטובר זה: 'תחבק את הבנות שלך עוד קצת, ועוד קצת, ועוד קצת, ותאמר לאשה שלך כמה אתה מעריך אותה. תן לי עוד רגע אחד איתם. עוד רגע אחד עם אחי. הלוואי שהייתה נוסחה כזאת, איזו דרך קסם שתאפשר לך עוד כמה דקות עם היקרים והאהובים שלך. אבל אין. כי בסוף אתה מבין: זה מה שחשוב. מתחת לאדמה אתה לא מתגעגע – לא לבית הגדול שלך, לא לרכב, לא לחשבון הבנק. אתה מתגעגע למשפחה. לחברים. אתה מתגעגע לאנשים. אין געגועים לחומר; יש געגועים לזיכרונות, לצחוק, לחוויות, לחיבוק. אלה הגעגועים".
כשאני שומע את מה שעברת שם, במנהרות, קשה לי אישית, כנכד לניצולת שואה שהייתה ברכבת בדרך לאושוויץ, שלא להיזכר בסיפורים ששמענו על מה שקרה שם באירופה. מה שאתה ראית לא שונה בהרבה ממה שהם ראו: תהומות של רוע שקשה להבין איך יצור אנוש מסוגל להגיע אליהם. ומנגד, אתה מוצא כוחות לגלות את הקצה השני של האנושיות: הדאגה לאלו שסביבך, היכולת לשמור על תקווה, על אמונה, בתוך סביבה בלתי אפשרית – אלו ממש שני הקצוות של הסקאלה. איך שומרים על הטוב הזה, כשאתה מוקף בכל כך הרבה רוע?
"כן. האנושיות שאתה מגלה… אמרתי את זה גם בכניסה למצעד החיים, בשער של אושוויץ, כשדיברתי למצלמות: שום דבר לא דומה למה שהיה בשואה. גם לא השבעה באוקטובר. אסור, אסור להשוות לשואה. אנחנו עברנו דבר נורא, וראינו רוע איום. ראינו אנשים שרוצחים ילדים בדם קר, חוטפים ילדים, חוטפים מבוגרים, מתעללים בשבויים ובחטופים, באלימות, ברעב – והכל תוך הרבה צחוק. ואילו אנחנו… אנחנו מתנחמים ונזכרים באהובים שלנו. בטוב הזה. ובסוף, מה שמחזיק אותך זה החברים, המשפחה, הזיכרונות. זה מה שמחזיק אותך ומתעלה מעל כל הרוע הזה. ובאיזשהו שלב אתה אומר: הרוע הזה – הוא גם לא שלי. אני לא שם. אני לא בצד הזה. וטוב שכך. אנחנו אנשים מסוג אחר".
יוצא לך לספר את הסיפור שלך בלא מעט במות ברחבי העולם. מה התחושות שאתה פוגש?
"מה שהכי מכעיס, זה לא מה שהם (המחבלים) עשו, אלא איך אנשים לא רואים את הרוע הזה. אני נוסע היום ברחבי העולם, ואני רואה שאני צריך להסביר את הרוע הזה. וזה מדהים בעיניי".
איך אתה מסביר את ההכחשה הזאת?
"קשה. מאוד קשה. אתה לא מבין איך… איך ייתכן שלחלק מהאנשים זה פשוט לא ברור. לא ברור להם מה נכון ומה לא; מה טוב ומה רע. זה פשוט לא ברור. אז כנראה יש עדיין שנאה, יש עדיין רדיפה. עבור העם היהודי השנאה הזאת קיימת בכל מקום. ובתוך כל זה, בסיבובים שלי ברחבי העולם, אני נתקל שוב ושוב בזה שההסברה שלנו לא ברורה. אני רואה שלאנשים לא ברור הצד הטוב של מדינת ישראל. וזה מאוד מאוד מעציב אותי. זה פשוט נורא. אבל אני אעשה את שלי, בחלקת האלוקים הקטנה שלי. זה מה שאני אעשה ברחבי העולם. זהו. אני אעשה כל מה שאני יכול".
מישהו סיפר לי על משבר קשה מאוד שהוא עבר ובשביל להתמודד הוא היה צריך לגלות כוחות חדשים, סוג של גבורה. אבל אחר כך הוא גילה קושי גדול לא פחות בחזרה לחיים הרגילים. הוא גילה שהכוחות שסייעו לו להתמודד עם המשבר לא בהכרח היו מה שנדרש לו ביום–יום, והוא היה צריך למצוא סוג של מסלול חדש. כאשר אתה ניגש היום לחיים – מה אתה מרגיש? האם הכוחות שהשתמשת בהם בזמן השבי, הם שמנהלים אותך גם היום, או שזה משהו אחר?
"תראה, עברנו אירוע ששינה לנו את החיים ב-180 מעלות. לפחות לי. חזרתי, ואני כבר לא באותו הרכב משפחתי שהייתי. הכל השתנה מבחינתי. הכלים הם אותם כלים שטבועים בי. החוסן הוא אותו חוסן. אני לא מרגיש שאני צריך לגייס כוחות. יכול להיות שהם קיימים בי – אבל אני לא נדרש להפעיל אותם מחדש. אני לא אומר לעצמי: 'רגע, אקום בבוקר או לא אקום?' לא. ברור לי שאני קם בבוקר. ברור לי שאני הולך את השעה שלי בים. ברור לי שאני הולך לפגוש חברים ולפגוש את המשפחה שלי ולעשות קידוש בשישי. זה ברור לי. אלה דברים שהם… הם החיים בשבילי. אני לא צריך כוחות, לא צריך לגייס אותם.
"אבל שוב: אני לא מנהיג. אני באמת לא. אני פשוט חי את החיים במסלול אחר. עם משמעות אחרת, המשמעות שלי היום… פעם הייתי מנהל כספים. עם תארים, הישגים בעבודה, מספרים. אבל היום, זה לא מה שנותן לי משמעות. המשמעות שלי היום היא אנשים. אני מבין את זה. הבנתי את זה תוך כדי השבי. להיות שם בשביל אחרים. להדריך. זה שם. זאת המשמעות שלי. עם אותה עוצמה, אבל בדרך אחרת".
ולסיום: החוסן שאתה גיליתי בשבי – האמונה, האופטימיות, התקווה – אלו מסרים שיכולים כל כך לעזור לחברה שלנו בימים אלו, כאשר הבלבול והמבוכה גדולים כל כך. אתה חושב שיש אפשרות שמשהו מהכוחות הללו יכול לעבור הלאה?
"הלוואי. הלוואי. אני חושב שאם אנשים יעצרו רגע להסתכל פנימה, הם יגלו שיש הרבה יותר דברים שמחברים אותנו מאשר שמפלגים. ובנוגע לאנשים שמדברים על פילוג צריך להבין: יש להם אינטרס לדבר כך. צריך להתרחק מהדיבורים האלו וצריך לשנות את השיח, כי באמת, באמת – אין סיבה שלא נהיה מאוחדים. גם אם אנחנו חלוקים בדברים מסוימים, זה בסדר. אנחנו לא אותם אנשים. אבל בסופו של דבר, אנחנו עם אחד. ורק ככה נצליח להתגבר על המכשולים שיש לנו. באמת. אנחנו בעלי דעות שונות, אבל מה זה אומר? שאנחנו לא יכולים לשבת לקפה ביחד? לדבר? לשוחח? להיות עם אחד? אין שום סיבה שלא נדע לעשות את זה".
הזמן הקצר שלנו מסתיים. אנחנו נפרדים בידיעה שיותר ממה שנאמר יכול להיאמר, ויותר ממה שיכול להיאמר אפשר להרגיש. בחוץ, בשמש האביבית של הרצליה, ליד מדשאות מטופחות ואנשים שמהלכים בלי דאגות, מחשבה אחת מרחפת מעל בליל המחשבות שעדיין דורשות עיבוד ועיכול: האם נדע גם אנחנו לבחור באנושיות, באמונה, בחיים האמיתיים? האם נדע לצאת מהמפגש הזה עם משהו שהוא מעבר להתפעמות והתרגשות ונשחיל עוד קצת אמונה לחיים האישיים שלנו?
הלוואי.
יומן אותנטי מהשבי
"לפני הקידוש אני שר את מזמור 'אשת חיל'. אחר כך אנחנו בוצעים את הלחם, כלומר, את חתיכת הפיתה ששמרנו במיוחד כדי לעשות את ברכת 'המוציא'. כל שבת אנחנו מעלים זיכרונות ומספרים סיפורים, כל אחד מספר על חוויות השבת שלו מהבית"
אני חייב להאמין שליאן והבנות בחיים. חייב להאמין שיוסי אחי, שגר גם הוא בבארי עם משפחתו, לא רחוק ממני, בחיים. שהוא ואשתו וילדיו בסדר, שהם שרדו את הטבח, שהם מחכים לי. אני חייב להאמין בזה. מתוך כל האפשרויות שרצות לי בראש כל הזמן, מונחת במקום כלשהו בפינה גם האפשרות הנוראה מכל, אך אני לא נותן לה הרבה מקום. אני לא נותן לעצמי לשקוע בה. אני חייב להאמין שכולם בסדר כדי להחזיק בשבילם, כדי לשרוד בשבילם. האמונה שהם בחיים והדאגה להם, נותנת לי כוח. הם המשימה שלי. לו אחד מהשובים יגניב לי טלפון וייתן לי לעשות שיחה אחת ולומר משפט אחד, אני אתקשר למישהו מהמשפחה ואגיד למשפחה שלי שאני בסדר. זהו. בזה אני אתמקד, בלהרגיע אותם. הרי אני כאן, אני יודע שאני בסדר, שאני בחיים, אך הם לא יודעים מה איתי ואני בטוח שהדאגה אוכלת אותם. אני ממוקד בהם.
הגיע הזמן לספר. שער הספר החדש
אבל לא רק בשבילם אני רוצה לשרוד. לא רק בשבילם אני רוצה לחיות. גם בשבילי. בשבילי, בשביל אלי שרעבי, אני רוצה לחיות. אני אוהב את החיים, אני תאב חיים, אני רוצה לחיות את החיים, לנשום אותם, להתהלך חופשי, לשוב אל הנופים, אל הבית, אל העבודה, אל העשייה. לשוב אל הים, אל הצלילות, אל הטיולים, אל החגים שלנו. לשוב אל הכבישים, אל הנהיגה ברכב, אל ההליכה ברחוב, אל היומיום הרגיל, הפשוט, הנקי.
אני עובד הרבה עם הראש, עם הלוגיקה הקרה שפיתחתי עם השנים. אני אומר לעצמי: אלי, תתמקד. זה מה יש. זה המצב כרגע. אין לך מושג מה עם המשפחה שלך, אין לך דרך לדעת מה עלה בגורלם. אין לך שליטה על כמויות המזון שאתה מקבל, אין לך שליטה על רמת הניקיון של המרחב ואין לך שליטה על החופש שלך. תתמקד במה שנתון לשליטה שלך, תפנה את הכוחות למקומות שאתה יכול לנהל ולהישאר בהם מי שאתה.
לצד הרגעים הקשים שיש לנו, הריבים, הרעב, החיפושים המשפילים, העימותים בינינו, אנחנו מתאמצים לבנות לנו רגעים מחזקים. רגעים של ביחד. רבים מרגעי הביחד שלנו הם זמנים ביום ובשבוע שבהם אנחנו נותנים מקום למסורת ולדת. אני לא אדם דתי, אך העולם הזה לא זר לי. אני מגיע ממשפחה מסורתית. הרבה שעות ילדות עברו עלי בבית הכנסת, בתפילות בשבתות ובחגים. אני עושה קידוש עם ליאן והבנות בבית ביום שישי.
פה במנהרה, המקומות המסורתיים נותנים לי כוח. ממלאים אותי. עוד בימי השבי הראשונים אני ממלמל לעצמי כל הזמן את תפילת 'שמע ישראל', בלי לחשוב על המשמעות שלה. אני פשוט ממלמל אותה שוב ושוב, כמו מנטרה שמחזקת אותי. מדי בוקר, אליה (כהן) קורא בקול את ברכות השחר. הוא זוכר אותן בעל פה, כי הוא מגיע מחינוך דתי. הוא מברך ואנחנו נעמדים ועונים אמן אחרי כל ברכה. ככה אנחנו פותחים כל יום.
וכל שישי בערב אנחנו עושים קידוש.
לא משנה מה עברנו השבוע, אילו ריבים היו או לא היו, אילו תסכולים היו או לא היו, איזה צער היה או לא היה, אילו כאבים היו או לא היו. לא משנה איך אנחנו נראים, איך נראה החלל שלנו, איך נראים השירותים, איך מרגיש האוויר, מתי אכלנו לאחרונה, מה אכלנו לאחרונה. לא משנה מה אמרו או לא אמרו השובים ולא חשוב איזו חשכה מקיפה אותנו. אנחנו מתכנסים, ארבעתנו, בשקט, ומקשיבים לאליה שמחזיק כוס מים וקורא בקול רועד ונמוך:
"יום השישי… ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם…"
לפני הקידוש אני שר את מזמור 'אשת חיל'. "גמלתהו טוב, ולא רע…" אני שר ועוצם עיניים וחושב על אמא שלי, על האחיות שלי, על ליאן, על נויה ויהל. אליה לא מכיר את המזמור. אני מלמד אותו את המילים מדי שישי, עד שהוא מתחיל להצטרף אלי ושנינו שרים יחד. אחר כך אנחנו בוצעים את הלחם, כלומר את חתיכת הפיתה ששמרנו במיוחד כדי לעשות את ברכת 'המוציא'. כמו הזיכרונות שאנחנו מעלים סביב החגים, כך כל שבת אנחנו מעלים זיכרונות ומספרים סיפורים, כל אחד מספר על חוויות השבת שלו מהבית, על המאכלים שהוא נוהג לבשל או לאכול.
במוצאי שבתות אליה שר לנו זמירות של מוצאי שבת. הוא מפייט ולעיתים אנחנו מצטרפים אליו, "לכבוד חמדת לבבי, אליהו הנביא", וגם "המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול, זרענו ושלומנו ירבה כחול וככוכבים בלילה".
אלה מזמורים שאני זוכר את אבא שלי שר אותם, והזיכרון עושה לי מתוק בלב. זה נותן לי כוח. זה מחבר אותי. מחבר אותי לעם, למסורת, לזהות. מחבר אותי למשפחה, לילדות, לשורשים שלי. זה מחדד לי את ה'למה' שלי, את הלמה לשרוד ועבור מי ועבור מה. זה מעלה בי תמונות ילדות מתוקות ומאירות, זיכרונות מאבא שלי, מאמא שלי, טלית לבנה בתפילות השבת, יין בגביע, נרות בחלון, ארון קודש נפתח, ספרי תורה, חזן מסלסל בקולו, מפה צחורה פרושה על שולחן. החיים. כל מה שכל כך רחוק מכאן.
זה מקים לי לתחייה, שוב ושוב, את הדמויות שמחכות לי – אמא, אחיות, אחים, ליאן, הבנות. אני מדמיין את החזרה שלי אל כולם, את החיבוקים. מדמיין את הנפשות האהובות עלי מקיפות אותי באור, לוחשות לי:
שבת שלום אלי. שבת שלום.
כמה טוב שחזרת.
