האם באנו לומר בכתבה הזו שפעם לא היו בעיות חינוכיות? לא. באנו לומר שפעם הורים ידעו לחנך טוב יותר? גם לא. ובכל זאת, כל הורה בעידן שלנו מרגיש שמשהו השתנה: דברים שפעם היו ברורים מאליהם כבר אינם כאלה, הביטחון ההורי נשחק והמשמעת הילדית בעקבותיה | למה זה קורה? למה אנחנו לא יכולים להסכים עם המצב הזה? והאם יש דרך להחזיר את הגלגל אחורה, ולהסיע אותו מחדש בבטחה במסלול של סמכות חיובית וברורה? | שתי שיטות מעניינות מעניקות תשובות מאלפות על השאלות הללו. קבלו טעימה מהתאוריות וגם כמה כלים ישימים | יש כבוד
סיוון תרפ”ה.
רייזל בת השתים עשרה השפילה את מבטה בבושה. שוב שכחה את עצמה בין הצמחים, ליד שפך הנהר המופלא שבקצה העיירה. אמא אמרה לה בצהריים שהיום מכינים את מרקחת התפוחים הנהדרת שלה והיא זקוקה לעזרה, ורייזל ביקשה לצאת רק לכמה דקות. אבל הדקות הלכו והתארכו, הסנאים היו חמודים כל כך ורעכי ופערל סיפרו לה דברים מרתקים. רק כשהשמש ירדה לה אל מעבר לנהר היא נזכרה בבהלה בהבטחה שהבטיחה לאמא. חסרת נשימה היא רצה בין אבני החצץ שעל שפת הנהר, מבקשת להיעלם מרוב בושה. כשהגיעה הביתה אמא רק הביטה בה במבט מוכיח ולא יספה. רייזל התנצלה והתנצלה והרגישה ילדותית ופזיזה כל כך עד שהמילים נעלמו. אמא שראתה אותה כך הביטה בה בסלחנות, ויחד הן ארגנו את שלל התפוחים למחר בצהריים, אז בוודאי רייזל כבר לא תשכח. הרי אמא ביקשה!
סיוון תשפ”ה.
מימי בת השתים עשרה הרימה את עיניה בשאלה אל אמא. היום בצהריים ביקשה ממנה אמא לחזור במהירות. היא חייבת לצאת לרופא עם דודי הקטן ומימי תוכל לעזור לה לשמור בינתיים על ידידיה ודסי. מימי הסכימה ויצאה רק לזמן קצר לתכנן עם חברותיה את התוכנית לערב החברותי הקרוב. אבל התוכנית שחשבו עליה הייתה מרתקת, והשיחה קלחה ביניהן עד שלא הבחינה בתקתוקו המתמיד של השעון. בשש נזכרה בבהלה ורצה הביתה. כשראתה את אמא היא התנצלה קצרות אבל המשיכה מייד: “למה רק אני חייבת לעזור תמיד? למה רק אני מפסידה תמיד חוויות עם חברות? היום באמת שכחתי לחזור, אבל הלוואי שלא היו מבקשים ממני כל יום לעזור!” אמא השתתקה וחשבה: האם באמת מימי עוזרת יותר מדי, או שמא היא מבלה מדי עם חברות? המחשבות רצו בתוכה, ובינתיים הלכה לה מימי לחדרה כעוסה. תמיד מבקשים ממנה, ועוד היום היא האשמה ששכחה! מה רוצים עם כאלו עומסים על הבנות? הן אמורות לתכנן ערב חברותי ולעזור בבית ולהתכונן למבחנים. באמת! באנחה פתחה מימי את הספר המרתק שהביאה מהספרייה ושקעה בשעה קסומה שמעבר לזמן.
גבולות מטושטשים
כל מבוגר היום מתקשה שלא להבחין בהבדלי הסמכות הבולטים בין העבר לתקופה הנוכחית. בעבר, המבוגר היה הסמכות הבלעדית. הילדים נדרשו לציית וחוצפות היו מחוץ ללקסיקון. היום מבוגרים רבים מתבלבלים. האם נכון להעמיס על הילד? הדור חלש כל כך, המשימות והדרישות רבות, הילד קטן וכתפיו שחות מעומס המשא!
התפיסה הזו הובילה לשחיקה גדולה בסמכות ולטשטוש ההיררכייה. יש גם צדדים חיוביים בתפיסה שנותנת נוכחות משמעותית לרגשות הילד, אך ישנם ילדים רבים מדי שלקחו את התפיסה הזו צעד אחד רחוק מדי. הסמכות ההורית, וסמכותם של המבוגרים בכלל, אינה ברורה להם, ומכאן קצרה הדרך לחוצפה, עזות ורמיסת כל גבול אפשרי.
הורות היא משימה מרכזית ומשמעותית, שבדורנו היא מורכבת מאי פעם. היא מצריכה רצון גדול, כוח נפשי, בשלות, הבנה, סבלנות והרבה ידע ולמידה. לא קל להיות הורה, ודאי הורה מגדל ומפתח. מתי מציבים גבול? מתי מאפשרים? מאילו ילדים מעלימים עין ולאילו ילדים יש להציב גבולות חזקים במיוחד?
אחת המורכבויות בהורות היא דווקא שפע השיטות, ההדרכות והעצות. התחום הלך והתפתח, צבר הגות וידע והתפצל לתתי שיטות ורעיונות אין–ספור. בחרנו להפנות אלומת אור לעבר שתיים מתוכן, מרתקות ומלמדות, שעוסקות בסמכות ההורית ובשיקומה. חשוב להדגיש שמפתחי השיטות הללו הם אנשי טיפול מובהקים, לא אדם שעלעל מעט ברעיונות בנושא הורות ופיתח שיטה. שווה להכיר.
הסמכות החדשה
“פרופ’ חיים עומר, פסיכולוג קליני, פיתח את שיטת ‘הסמכות החדשה’ לשיקום הסמכות ההורית”, מספרת שרה וועג, תרפיסטית באומנות MA, מטפלת ב-EMDR ומדריכת הורים בשיטת הסמכות החדשה. “פרופ’ עומר טיפל בילדים, נוער והורים במשך יותר מעשרים וחמש שנה. הוא פעל על פי שיטות רבות והרגיש שמשהו לא מספיק עובד. הרוחות של תרבות המערב חדרו והסמכות ההורית התרככה. אם בעבר הסמכות הייתה שרירותית, ונשענה על פירמידה היררכית בין מבוגרים לצעירים ובין אנשי סמכות לאנשים המקבלים זאת – היום הכל היטשטש. נחשוב לרגע אפילו על רופא. בעבר כל מילה שלו הייתה מתקבלת ללא פקפוק. היום כבר שואלים אותו שאלות, מתלבטים יחד איתו על טיפול מתאים והיחס הרבה יותר שוויוני”.
ייתכן שבמערכת של רופא–מטופל ובמערכות נוספות, השוויוניות חיובית במידה מסוימת. היא גורמת לאנשי מקצוע להיות ענווים וקשובים יותר, ביודעם שהלקוחות אינם נתונים למרותם. אבל יש מערכת יחסים שבה אי אפשר לוותר על ההיררכייה, והסמכות בה חיונית: זוהי המערכת שבין הורים לילדים. כאן נכנסת שיטת ‘הסמכות החדשה’, ומנסה להחזיר את הדברים למקומם הנכון.
“מהי בעצם סמכות הורית?” שואלת שרה וועג, וגם עונה: “סמכות הורית, בהגדרתה, היא היכולת להיות בעל השפעה על הילד ולהנחות אותו, כל זאת לצד הניהול של הבית כולו. כשאתה מנהל המפעל פונים אליך בכל משבר ובכל בעיה שצצה. ההורה כביכול מנהל את הבית, אבל היום, כשהסמכות נחלשה, יש דברים שהוא כמו לא רואה או שהוא עייף מלהבחין בהם ולהיאבק על כך. כשהסמכות נחלשת אין משאבים לתת את הדעת לדברים שמצריכים התערבות מיידית.
“פרופ’ חיים עומר הבין שנוצר צורך בשיטה שתחזיר את ההורה למקומו הטבעי. בשלושים השנים האחרונות התמקדנו כל כך בצרכיו הרגשיים של הילד, עד שההורים החלו ממש להתרפס בפניו ולשים את צרכיו לפני צורכיהם. וילד, הרי, אינו יכול להישען על ההורה כשההורה חלש.
“שיטתו, בתמצות, היא ‘ההורה כעוגן’. אם ילד נסחף כספינה שנסחפת אל לב הים, ההורה אינו נסחף אחריו אלא מטיל עוגן אל המים, נשאר רגוע ויציב ומעגן את הילד חזרה אליו. בשיטה הזו מחזקים את ההורים. הבסיס הוא לא להיפגש עם הילד אלא עם ההורים בלבד. הם מקבלים את ההבנה בדבר תפקידם האמיתי, את הכלים ואת הכוחות, וכל הטוב הזה מחלחל הלאה, אל הילד”.
חשוב לציין שהשיטה הזו נבנתה בעיקר עבור התנהגויות קצה של ילדים, אולם עם הזמן התברר כי אפשר לשאוב ממנה הבנות על סמכות הורית והתנהגות של ילדים בכלל, ולמנוע מהתנהגויות להחריף. עקרונות השיטה אינם רבים, אך חשוב לגעת בעיקריים שבהם כדי להבין את הרציונל. מדובר בעיקר בנוכחות הורית, שליטה עצמית ובניית מערכות תמיכה. ישנם גם כלים פרקטיים שאפשר להשתמש בהם בהתאם לצורך.
להיות נוכחים
נוכחות הורית בימינו נשמעת מובנת מאליה. בשנות השישים למניינם, למשל, אבות רבים כמעט לא נכחו בבית. הם עבדו לפרנסתם שעות מרובות וכמעט לא שהו פיזית עם הילדים, אבל התיאורים מלמדים שחלק מהם נכחו במלואם מבחינה מנטלית. הילדים ידעו שאבא יגיע בערב והוא מצפה לשמוע כיצד התנהגו ומה עבר עליהם, וכך, לאורך היום הילד החזיק את אבא בראש. ידע שהוא מתעניין בו וחושב עליו, אך מה לעשות, דרישות המציאות הן שהוא נאלץ שלא להיות בבית.
“היום”, אומרת שרה, “העולם המערבי יצר מציאות שההורים לא נוכחים מספיק בחיי הילדים. גם אם פיזית הם נמצאים, מבחינה רגשית הם פעמים רבות נעדרים מעולמם. מבוגרים פחות נוכחים באחד על אחד במרחב החברתי של הילדים. תחשבו על נערה שנמצאת שעות מרובות בתיכון. המחנכת לא תמיד רלוונטית, ואמא? פשוט אינה יודעת מה באמת קורה. זו גם הפלטפורמה לחרמות חברתיים ושאר תופעות שילדים מחוללים לעיתים, בלי שלהורים יש מושג על כך.
“אך לא זו הבעיה היחידה. ההיבט העיקרי והמשמעותי הוא שהתרבות היום מרחיקה ומבודדת בין המבוגרים לצעירים, בין ההורים לילדיהם, לא בכוונה רעה כמובן.
“כדי להתקרב בחזרה ולשמור על יציבות נפשית, חשוב להחזיר את היציבות ואת השהייה יחד. בשיטה הזו ההורה לומד להיות המטפל המיטיב עבור הילד. לפעמים הורים באים אלי לקליניקה, ואני מפתיעה אותם ואומרת להם שבשלב הזה לא נטפל בילד. בשעה שההורים יהיו נוכחים באמת לצד הילד, עם כל החוויות הרגשיות שהנוכחות הזו מזמנת, ויהיו להם כלים, בעיות רבות תיפתרנה מאליהן ודברים טובים יגיעו, בעזרת השם”.
בשלב הראשון, מתארת שרה, ממפים עם ההורים את ההתנהגויות של הילד שהכי קשות מבחינתם. “אנחנו מדברים על כמה סלים וירטואליים, ואליהם ההורים מכניסים את ההתנהגויות השונות של הילד. אני כמטפלת מסייעת להם לחשוב מהן התנהגויות מסכנות מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית – התנהגויות שאותן נכניס לסל החמור ביותר, ואליהן נרצה להקצות את המשאבים כרגע. יש התנהגויות כמו משא ומתן קבוע על שיעורי בית שאינן מצדיקות מושקעות רבה. גם אם ילד עולה בנעליים על ספה זה אולי מעצבן או מכעיס, אך בפירוש אינו מוגדר כהתנהגות מסכנת. מהן התנהגויות חמורות, לדוגמה? חס וחלילה ילד שגונב, שעובר על מצוות במפגיע, מכה או מתחצף באופן בוטה. המטרה היא להחזיר להורים את הכוח והסמכות, או במילים פשוטות, לחזק את כיבוד ההורים בבית”.
קודם עוצרים
התפיסה הבסיסית בגישה היא, כאמור, ההבנה שההורה הוא המבוגר האחראי. הוא העוגן והשולט בעצמו, ולכן הוא אינו יכול לנוע בהתאם להתנהגותו של הילד ולהיות תגובתי ונסער.
הפרקטיקות של השיטה נגזרות מפרקטיקות של התנגדות לא אלימה ברחבי העולם. ברחבי העולם היו, ועדיין ישנם, מנהיגים ופעילים שמנסים לשנות משברים פוליטיים ובעיות חברתיות בפעולות שאינן אלימות – כלומר, כאלו שאינן פוגעות בנפש או ברכוש, כמו לדוגמה: מרי אזרחי, שביתות, חרם צרכני ועוד דרכים רבות. כך למשל בדרום אפריקה, כהי העור עוררו מחאות ללא אלימות. חלק מהן היו מחאות חזקות ביותר, שכללו ישיבה של שעות על הרצפה בלי לדבר מילה. זו הייתה אמירה ברורה: אנחנו מוחים באופן חד צדדי על התנהגות שפוגעת בנו.
“אמא היא מנהלת הבית”, מסבירה שרה, “ומכיוון שהיא הסמכות בבית ישנם דברים שהיא לא מוכנה שהם יקרו, ואם הם מתרחשים היא נוכחת ומגיבה. למשל, נערה שחוזרת הביתה ב-2:00 בלילה. זו התנהגות שאנחנו ממפים כהתנהגות סיכונית לחלוטין, והאם תגיב אליה ותשים גבול.
“ואיך היא תגיב? זו בדיוק הנקודה. לא בענישה, לא במניפולציות, לא בבכי או באיומים, אלא קודם כל באמירה ברורה: ‘בבית שלנו אני לא מוכנה שתחזרי בשעה כזו’. זו אמורה להיות אמירה ברורה, לא צעקה מהחדר הסמוך, אלא אמירה כאשר האם פיזית בקרבת הילדה. אין צורך להודיע לנערה באותו זמן מה תהיה תוצאת המעשה. די בסימנייה”.
סימנייה, לשיטתו של עומר, היא ממש כמו סימנייה ששמים בספר. כאשר קוראים ספר ונאלצים להפסיק, שמים סימנייה בעמוד שבו עצרנו. כך בדיוק בתגובה להתנהגויות כאלו. סימנייה היא משפטים שהמטפל בונה בקליניקה בשיתוף עם ההורים. כאשר הילד מתנהג באופן שחוצה גבולות, ההורה יגיב בהתאם למיפוי הראשוני שנעשה בקליניקה, במשפט שיתחיל תמיד באמירה כמו “בבית שלנו לא נסכים ש…” או “אנחנו לא מוכנים ש…” בהמשך, כשהסיטואציה תירגע ונוכל לשלוט יותר בעצמנו, נוכל להגיב בפרוטרוט ומתוך מחשבה.
“יש התנהגויות שאם נגיב אליהן בשעת מעשה נצא משליטה. חשוב לזכור שהמשאלה של הילד היא שההורה ישלוט בעצמו ויהיה סלע יציב בחייו. לכן, נאמר את הסימנייה הזו בתקיפות. למשל, אם ילד יכה את אחיו התינוק נאמר לו משהו כמו ‘אצלנו בבית לא ניתן שאף אחד ייפגע’ ונעצור את זה מייד, אבל לא נאבד עשתונות, הילד צריך אותנו חזקים”, היא אומרת.
“אחד המשפטים הכי עוצמתיים בגישה הזו הוא ש’מכים על הברזל בעודנו קר’. אנחנו לא מחנכים ילד שבאותו רגע כועס. החינוך פשוט לא ייתפס. נגיע אליו לאחר מכן, כשהעניינים יירגעו. כן הדבר ביחס להורה, הוא ודאי לא יכול לחנך כשהוא מלא חמה וחוסר אונים. הוא יכול לומר את מילות הסימנייה בכעס גדול אם אין לו ברירה, אבל לא להוסיף מלל או ענישה. אין בכך טעם אלא רק התפרקות רגשית”.
שרה מציינת כי אפשר להגיב גם לאחר זמן, אבל החוזק שמשודר לילד הוא רב. הילד מפנים כי ההורה חזק, עוצר התנהגות חמורה ומגיב אליה בהתאם מתוך שיקול ומחשבה. יש מנגנוני ויסות מדבקים, ואם ילד נכנס להתקף זעם וההורה אחריו – התוצאה הרת אסון. בגישה הזו ההורה הוא המווסת. הוא עוצר ויוזם פעולה חד צדדית. מול ילד נסחף ומטולטל ההורה שולט בעצמו, וזה רב עוצמה.
מערכת תומכת מסביב
העיקרון המשמעותי ביותר של השיטה, הוא בנייה של מערכות תמיכה. בתרבות המערבית שמחלחלת אלינו, שבה האינדיווידואל משמעותי כל כך, הפרט נעשה בודד מאי פעם. “תעשי מה שהלב שלך אומר לך”, “לך אחרי האמת שלך”, “שיהיה לי עוד יותר טוב”, כל אלו משפטים שמקדשים את האינדיווידואל. והפתגם “צריך כפר שלם כדי לגדל ילד”, נעשה נכון מתמיד.
“אנחנו זקוקים לסביבה כדי לגדל ילדים”, אומרת שרה. “שכחנו שלפני שנכנסה תרבות המערב האימהות היו מגדלות יחד ילדים, יוצאות לכבס את הבגדים ומבלות את אחר הצהריים יחד עם נשות העיירה וילדיהן. מתוך כך תחושת ה’ביחד’ חיזקה את הנפש של האימהות, עזרה להן להתייעץ בדילמות, לתת ולקבל עזרה הדדית בקבוצת השווים. זו הסיבה שאנחנו מעודדים אימהות לחזק יחסי שכנות, לצאת לגינה ולשוחח עם אימהות נוספות. גם את האבות מכוונים לפתח שיחות עם ידידים על חינוך ילדים וליצור מעגלי שיח ותמיכה.
“הסמכות החדשה לוקחת כדוגמה תרבויות שעדיין מגדלות ילדים כמו בעבר. ההורים שם משתפים עד כמה הם אינם מרגישים לבד בעול גידול הילדים. כך למשל, כשהתינוק בוכה מכאבי בטן לאורך הלילה יהיו עוד ידיים שירימו, ירגיעו ויאפשרו להורים לנוח ולאגור כוחות. אנחנו כמובן לא מטילים תפקידים על הסביבה, אלא מבקשים ממנה לעזור לנו במצב שבו הילד שלנו חלילה מצוי בסכנה או במצוקה גדולה. אנשים כל כך שמחים לעזור! בכולנו טבועה מידת החסד, וכשמעירים אותה כולם יוצאים מורווחים, גם העוזרים וגם הנעזרים. מחקרים הוכיחו שבקרב משפחות שבהן הסבא והסבתא היו מעורבים בגידול הילדים ובחינוכם, הייתה הרבה פחות פשיעה והתנהגות עבריינית. זה אומר שכאשר אנו מגייסים שותפים בגידול ילדינו יש לנו הרבה יותר כוח. אנחנו לא לבד”.
גם בתוך התא המשפחתי עצמו, יש חשיבות גדולה להבנה של השותפות – וכאן זה בא לידי ביטוי בשותפות בין האבא לאמא. “אני שומעת מאימהות בלי סוף את המשפטים ‘אני לבד לאורך היום’ או ‘אני מגדלת את הילדים בפועל כמעט לבד’”, מספרת שרה, “ואני מדגישה ואומרת לאמא: זה ממש לא רק את! גם כשהאב לא נוכח בבית את הנציגה של שניכם! אנחנו משתדלים לדבוק במילה ‘אנחנו’. אמא צריכה להרגיש שהיא ממש לא לבד, וזו הבנה בסיסית קריטית שנותנת לה כוח ומשנה רבות במרקם של הבית.
“האמא היא נציגה הורית מעצם העובדה שיש זוג הורים שמנהל בית עם חינוך וערכים משותפים. גם כשאבא אינו נוכח, תודעתית הוא יכול להיות נוכח, כך שילד יודע שבערב אבא יגיע וישאל איך הוא התנהג במהלך היום, ובמידה ויש צורך הוא גם יבצע יחד איתו פעולות תיקון. כל זה מעביר לילד מסר: יש כאן זוג הורים מסונכרן שרואה אותי ודואג לי. במודל הזה האב מגויס מלכתחילה, ובמידת הצורך נכניס דמויות תומכות נוספות שתסייענה במצבי סיכון. לפעמים הקשרים של דמויות התמיכה עוקפים את ההתנגדויות של הילדים מול ההורים, ומאפשרים קרבה מחודשת וצמצום התנהגויות סיכון.
“הייתי שמחה שכל אמא שקוראת את הדברים תחשוב את מי היא יכולה לגייס לעזרה בגידול הילדים, ואינני מתכוונת לעזרה פיזית, הגם שהיא מסייעת מאוד. כשאומרים כפר שלם המשמעות היא באמת כפר שלם! העזרה יכולה להגיע מהשכנה, מבת הדודה, מאמא, מסבתא או מחברה טובה. כל אחד שיכול לעזור לך. למשל, אמא שהנערה שלה משוטטת בלילות יכולה להיעזר באנשים טובים בסביבה: השכנה הקרובה יכולה לקרוא לה לבייביסיטר, ובת הדודה תבקש ממנה עזרה בתשלום לתוכנית שהיא מפיקה, וזו רק ההתחלה.
“מערכות התמיכה, בגישה הזו, הן קריטיות גם בשביל הילד בעצמו. כך הוא חווה שהמבוגרים רואים אותו ורוצים לעזור לו. ניקח לדוגמה נער שגנב אופניים, למרבה הצער. ושוב, נזכיר שהגישה נבנתה ביסודה להתנהגויות קצה כאלו. ההורים מגייסים את התומכים פיזית לטיפול ומביאים לתהליך את כל מי שיכול לתמוך בו: סבתא, השכן, הרב’ה בת”ת והדוד. לרוב אלו יהיו דמויות שהילד מחובר אליהן ויש להן קשר טוב איתו. וכך, כשהילד נכשל שוב – הדוד יבוא אליו ויאמר לו: ‘שמעתי שהאופניים האלו אינם שלך. אתה מחזיר אותם!’ בערב תתקשר סבתא ותגיד לילד: ‘שמעתי שלקחת אופניים מהשכנים בלי רשות, יפה שהחזרת וקיבלת אחריות’.
“חשוב להדגיש: לא מדובר כאן ב’הלשנות’ על הילד. ההורים מערבים דמויות ספציפיות שדואגות לילד ומעוניינות לעזור להורים לכוון אותו. הילד צריך להרגיש שהמעורבות הזו נעשית מתוך דאגה לשלומו ורצון לעטוף אותו בתמיכה, וההרגשה הזו חשובה כדי לא ליצור מצב הפוך – שבו הילד ירגיש כאילו כולם עשו יד אחת נגדו. התומכים לא מטיפים לו מוסר, אלא עוזרים לו לתקן, לשפר ולקחת אחריות על פעולות סיכון כמו גניבות, אלימות פיזית חמורה, הימנעות מהליכה לבית הספר, ועוד”.
כמובן שהתומכים נוכחים בחיי הילד לא רק אם הוא במצבי קצה. ישנה הדודה שקוראת לו לעזור, סבתא שמכינה איתו כדורי שוקולד והרב’ה בכיתה שמתכנן איתו מבצע חשוב. כולם כאן, קרובים ואכפתיים, ומהווים רשת תמיכה עוצמתית.
“תחשבו”, אומרת שרה, “כמה משמעותית יכולה להיות שיחת טלפון לאחיין, לאחל לו מזל טוב ליום ההולדת שלו. זו שיחה קטנה שמשדרת לילד שהוא לא לבד, והחוויה הזו מצילה ילדים במצבי הידרדרות רוחנית. ‘חשבת שאתה לבד? כולנו פה. לאן תלך?’ הדברים הקטנים הם שגורמים לילדים להרגיש משמעותיים ואהובים”.
חשוב להוסיף שהסביבה הרחבה ממלאת תפקיד חשוב ביצירת תחושת הביטחון של כל ילד שקשור אליה, אך כשמדובר בתגובה על התנהגויות בעייתיות – ההצעה לערב תומכים מהסביבה מכוונת רק להורים עצמם. הם אלו שזכאים לבחור את מי הם רוצים לשתף, ובאיזה אופן הם רוצים להיעזר בו. אין כאן קריאה לסביבה להתחיל להתערב בחינוכם של ילדי אחרים. נכון לגלות ערנות ואחריות כשרואים ילד בהתנהגויות מסוכנות, להציע לו עזרה או לפנות להוריו במידת הצורך, אבל צריך גם להיות זהירים כשמתערבים בתהליך שאתם לא מכירים מקרוב, כי לפעמים מילה שלילית שאינה במקומה עלולה להרוס תהליכי חינוך עדינים שמתבצעים מאחורי הקלעים בעמל רב.
שייך לתקן
ועוד עיקרון מרתק ושימושי, הוא ההסתכלות של השיטה על הפעולות הנחוצות אחרי שילד נכשל במעשה לא מתאים. “בשיטה הזו נתמקד בפעולות תיקון באופן שמחזק את השייכות של הילד”, מסבירה שרה. “שייכות – היא הבנה שאני חלק מחברה, וחייב להתחשב בכולם. לכל פעולה שלי יש השפעה על כל הסביבה, וכשאני בוחר איך להתנהג עלי לכלול בבחירה גם את הצרכים והרגשות של הסביבה. האינדיווידואליות טשטשה מעט את ההבנה הזו, וגרמה לאנשים להתרכז בצרכים של עצמם בלי לשים לב שיש מעשים שמשפיעים לרעה על הסביבה. לכן נבחר בפעולות תיקון שמחזקות את השייכות הזו.
“ההורה, כדמות סמכות, הוא שמקבל אחריות על פעולות התיקון באופן שמדגים לילד איך לפעול, ומזמין את הילד להצטרף אליו. עבור הילד זהו מודל שעם הזמן יופנם אצלו: כשאני גורם נזק לאחר, אני מתקן אותו. למעשים שלי יש השפעה ולכן עלי לקבל אחריות עליהם.
“הבט נוסף של פעולות התיקון, הוא לבצע אותן דווקא מול הסביבה שראתה את המעשה השלילי. אנחנו שואפים להחזיר את הבושה ולחזק שייכות מעצם העובדה שאנחנו מאמינים שכאשר ילד מזיק לאחרים בפומבי, כל מי שהיה חשוף לכך נפגע. לכן גם נתקן בפומבי, כדי לחזק את ההבנה של הילד שהוא חלק בלתי נפרד מהסביבה ושהוא משפיע עליה.
“כך לדוגמה, ילד שמדבר לאמא שלו בחוצפה פוגע גם בשאר הילדים בבית ששמעו את האמירות האלו, ולכן נעשה פעולות תיקון ליד כולם: אולי האב יחזור בערב, יכין עם הילד כוס מיץ לאמא, וליד כולם יאמר שהוא שוחח עם הילד ואמירה כזו לא תחזור על עצמה. או ילד שזרק אבנים על חבר בנוכחות חברים אחרים, אמא שלו אולי תכין איתו עוגיות לחבר הנפגע ויחד הם יגישו אותן לילד ליד החברים. זו חשיבה של שייכות: כולם ראו שפגעתי, זה השפיע על כולם, ולכן אני מתקן ליד כולם ומשפיע עליהם – הפעם בכיוון החיובי. התיקון הזה חזק הרבה יותר מענישה.
“הצורה הזו של התיקון מעניק כוח גם לשאר הילדים בבית או בקבוצה, ומשדרת להם שיש כאן דמויות ששומרות על גבולות. החוויה היא שכולם מוגנים. אי אפשר לעשות מה שרוצים כשקשה לנו, דמויות הסמכות כאן כדי לשמור עלינו”.
נשמע קצת אחר מהדיבורים המוכרים לנו בשדה הטיפול ההורי. שרה מציינת שהיא עובדת הרבה בגישה ההתקשרותית, שמתאימה לילדים רבים ועוסקת בתיקוף רגשות, בהבנת העולם הפנימי ובדרכי ויסות. “אבל יש הורים שצריכים מעבר לזה. כשילד פוגע, מתנהג באלימות או מזלזל, חייבים להציב לו גבולות ברורים ולדאוג שהוא יעצור ומייד. ההורים כבר מותשים מלחשוב על רגשותיו ולטפל בהפרת הסדר הבוטה של הילד.
“חשוב גם להזכיר שיש כלים רבים של התנגדות לא אלימה בגישת הסמכות החדשה. נגענו כאן ממש במעט מהם, אבל אני מאמינה שהעקרונות האלו חשובים לכל הורה בימינו, שקצת הלך לאיבוד בסבך הבנת הילד ורגשותיו. הם מחזירים את הפוקוס להיררכייה הטבעית והברורה, לגבולות הטבעיים ולמצווה החשובה כל כך – ‘כבד את אביך ואת אמך’. הילד צריך לשמוע בקול ההורה, לא ההורה בקול הילד. כמה פשוט – כמה מורכב”.
אייכה
ומגישת הסמכות החדשה – לבת דוד רחוקה שלה: גישת אייכה. שתי הגישות מתמקדות בהורה ולא בילד, שתיהן מצריכות התגייסות גדולה של ההורים, ועדיין – מדובר בשתי גישות שונות לחלוטין. גישת אייכה מדגישה בעיקר את הקשר בין ההורים לילדים, ואת מערכת המסרים שההורים מעבירים לילדים.
חני בוקשפן, מטפלת באומנות, מדריכת הורים בגישת אייכה ומעבירת סדנאות לקבוצות הורים, מסבירה על הגישה:
“את השיטה פיתח פסיכיאטר בשם ד”ר איתן לבוב. הוא עבד עם ילדים בעלי בעיות מורכבות בבריאות הנפש וזיהה שיש בעיה מרכזית: אנחנו מטפלים באוכלוסייה אחת – אלו שמגיעים לטיפול, אבל מולה יש אוכלוסייה של ילדים שלא מעוניינים לבוא לטיפול ולא משתפים פעולה. לכן הוא הציע שילד שמצוי ברשות הוריו ותלוי בהם, נוכל לכוון אותו באמצעותם למקום התפתחותי טוב גם אם כרגע הוא במצב של הרס, ומשהו אצלו התבלבל.
“וכך נוצרה הגישה שלו, של טיפול בילד באמצעות ההורים, בלי הנוכחות של הילד עצמו. הוא מציע אפשרות חדשה להתבוננות, ומציין שאם מכונית לא מגיעה ליעדה אפשר לחשוב שאולי משהו בה התקלקל, אך פשוט יותר להציע שאולי היא איבדה את הדרך. משהו לא עבד כמו שצריך בשילוט ובתמרורים. הוא רואה ילד עם הפרעות התנהגות, דיכאון או חרדה, כילד שהסביבה לא הייתה מספיק יעילה עבורו. לכל בעיה עשוי להיות רכיב מולד, אך הסביבה יכולה להעצים אותו או למתן”.
השיטה עמוקה ומורכבת ואפשר לדבר עליה רבות. וגם כאן, ניגע בכמה עקרונות ששופכים אור על הבנות חדשות בהורות שכל אחד יכול לאמץ.
“כשהורים מגיעים אלי לקליניקה, אנחנו מנסים לזהות יחד ערך מגדל”, אומרת חני. “זהו הערך ההתפתחותי שלהורה חשוב לפתח אצל הילד. בדרך כלל יהיה יותר מערך אחד, ואז ננסה לדרג אותם. החשיבה של אייכה היא שיחסים הם לפני תפקוד: אם לילדה גם יש חוסר ביטחון עצמי, גם קשה לה להירדם והיא גם מגיבה באלימות כשהיא כועסת – לא נעבוד על התפקוד לפני שנעבוד על היחסים. הקשר הוא הבסיס.
“פעמים רבות הורים מודאגים מהתפקוד של הילד, אבל תמיד אחזיר אותם אל הקשר והיחסים ביניהם. וכך נדרג יחד את הערכים המגדלים המרכזיים מבחינתם: קודם נמקם את הערכים הקשורים בקשר, ואחר כך את הערכים הקשורים בתפקוד. חשוב מאוד לדייק מה חשוב להורים, כי לפעמים יש להם המון בקשות ודרישות שמבלבלות את הילד”.
שלושה סוגי הורים
בגישת אייכה עובדים גם על בעיות פשוטות ויומיומיות, ולא רק על התנהגויות קצה. המטפל בגישה מבקש מההורים לכוון מעין מצלמות אל ההתנהגות שלהם עצמם. איך בשגרה, עוד לפני שהגיעו לטיפול, הם נהגו לטפל בבעיות של הילד? למשל, הילדה רוצה לחזור מאוחר מדי הביתה. איך עד כה הם היו פותרים את זה?
בשפת אייכה ישנה “השפה הרגילה” שממנה צריך להיגמל. היא כוללת שלושה סוגים של הורים, וחני מציינת שכולנו נוהגים באחת משלוש הצורות. “זו הדרך שבה התרגלנו לפתור בעיות”, היא אומרת. “רוב ההורים מתנהגים באחת מהדרכים, והרבה פעמים ביום. הבעיה היא שיש ילדים שהדברים אינם זורמים איתם, ואז הורים מגיעים להדרכה. אלו יכולים להיות הורים לתשעה ילדים, שהילד הקטן ‘עושה להם בית ספר’ ומלמד אותם משהו חדש על עצמם, עליו ועל היחסים ביניהם”.
הסוג הראשון הוא ההורה המשתלט שיגיד “הרגע את חוזרת!” וינסה לכפות על הילדה להימנע ממשהו שמדאיג אותו. חני מדגישה שמדובר בהורים טובים, לא הורים שמרוכזים בעצמם. גם הם עלולים לטעות ולגרום לבסוף לבלבול וטעויות אצל הילד. ההורה שנוקט אסטרטגיה משתלטת יכול להשתמש באיומים, בסנקציות, בתוכחות מוסר כמו “איפה הדרך ארץ?” וכן על זו הדרך.
השני הוא ההורה המגונן. זו האם שתתקשר למורה מאחורי הגב של בתה, ותבקש שיעבירו אותה מקום. או במקרה של ילדה שבוכה שאינה רוצה ללכת לבית הספר, אמא תפצח במסכת פיתויים והבטחות ותנסה למנוע ממנה בכל דרך אי נעימות. ייתכן שזה יעבוד, אבל אם הם הגיעו להדרכה כנראה היו חריקות. לרוב, אם ההורה מתערב באופן סדרתי בחייו של הילד ומנסה להחליק לו כל קושי, הוא בעצמו במין לופ רגשי שכדאי לעצור, ואפשר לשער שכך גם הילד.
הסוג השלישי הוא ההורה הנעלם שמוחק את עצמו. כזו היא אמא שמכינה ארוחה והילדה לא אוהבת, וחיש מהר אמא תכין ארוחה אחרת. היא לא תגיד לה שעבדה על הארוחה ולא נעים לה לשמוע את האמירה הזו. סוג ההורה הזה נוצר מהמעבר מהגישה הסמכותנית של פעם לגישה היום, שבה הילד במרכז. גם אייכה, כמו גישת הסמכות החדשה, מבקשת לייצר בהירות בעולם שבו הדאגה לשלומו הרגשי של הילד לעיתים מעוררת בלבול.
גמילה ושפה חדשה
“השלב הבא, אחרי זיהוי סגנון התגובות שלנו, הוא ‘אל תעשה’ – גמילה. אני עובדת עם כל אחד מההורים על גמילה מאחד משלושת סוגי התגובות הללו כלפי הילד הספציפי הזה, שבגללו פנו לטיפול. להפסיק להשתלט, לגונן או להיעלם. את התהליך אנו עושים כצוות בהדרכת הורים, והוא מורכב ומצריך מחשבה והתגייסות של שניהם. בתום התהליך רוכשים שפה מגדלת שמחליפה את השפה החדשה”.
כאן התאוריה מעמיקה בעמדות השונות של הילד: יש ילדים שפועלים מעמדת שותפות, כלומר רוצים באותו הערך כמונו, וצריך רק לעזור להם להשיג אותו. יש ילדים שפועלים מעמדת התחשבות בהורה – ההורה מסביר לילד כמה חשוב לו, למען הילד, שהוא יעשה את הצעד ההתפתחותי המדובר, וילד בעמדת התחשבות יצליח לעשות זאת. העמדה השלישית היא עמדת כדאיות. בעמדה כזו הילד בוחן אם משתלם לו לרכוש את הצעד ההתפתחותי שעליו ההורה ממליץ. וכמובן, ילד נורמלי מטייל בין שלוש העמדות. לא שותף כל הזמן, כי אין ילד כזה שתמיד מסכים לצחצח שיניים, למשל, רק כי הוא מבין כמה זה חשוב; לא מתחשב לאורך זמן, כי אז הוא ילד מרצה שמוחק את צרכיו הילדיים; ולא פועל רק מעמדת כדאיות כי אז הוא לא מבחין בתועלות עתידיות. כמו תמיד, מילת המפתח היא איזון.
אבל יש גם עמדה רביעית, וחני מסבירה עליה: “האזור הרביעי שילדים עלולים להיתקע בו הוא האזור המבטל – ילד שמזלזל בהורה, תוקף אותו ולא רואה אותו בכלל. דבר כזה נעצור, כמובן, מייד. ויש כלים לגישה הזו שמסייעים בכך.
“לאחר שבחרנו ערך מגדל נעבוד עם הילד לפי האזור שבו הוא נמצא”, היא ממשיכה לתאר את התהליך. “ואיך נזהה באיזו עמדה הוא כלפי הסוגיה המדוברת? לפי התגובה שלו ‘על קר’, כאשר הוא מדבר על כך לא מתוך סערת רגשות, אלא ברוגע. אט אט ההורה יעבוד איתו על הערך המגדל ויסגור את הפער. אני, כמטפלת, רואה את השינוי כבר כשההורה נגמל מהשפה הקודמת שלו, עוד לפני רכישת השפה החדשה של אייכה”.
יש עוד הרבה מה להעמיק בגישה, ברעיונותיה ובכלים שהיא מציעה. בחרנו להציג את הרעיונות שכל הורה יוכל לעשות בהם שימוש כדי להפוך להורה מגדל ומשמעותי, כמו שימת לב להתנהגות הורית שמקדמת צמיחה והתפתחות, ולהיפך.
“המסר המשמעותי ביותר באייכה הוא שכל דבר מעביר מסר”, אומרת חני. “הילד חשוף למערכת מסרים מסועפת שהוא מפנים וקולט גם בלי שההורה אומר מילה, ולפעמים יש מסרים סותרים שמבלבלים אותו. למשל, אם ילד מדבר לאמא בחוצפה ואבא מתעלם – עבר כאן מסר מובהק.
“באייכה מנסים לבדוק מה בסביבה בלבל את הילד. התנהגות מגוננת, לדוגמה, מעבירה מסר בין השורות שהילד קטן, חלש וזקוק להגנה. אלו אמנם לא המילים שההורים אמרו, אבל הכוונה הפנימית עברה. ילד שננזף באופן מקטין מקבל מסר שלילי על עצמו, וגם אלף מילים טובות לאחר מכן לא יוכלו לטשטש זאת. הבסיס הוא להבין שעיקר הבעיה של הילד נוצרה ממערכת מסרים מנוגדים שהעברנו לו, ואם נדייק את עצמנו ונעבוד על כך – דברים רבים ייפתרו, בעזרת השם”.]
***
סמכות יהודית
משנה קטן: הרב אליהו גוט
חינוך, ועימו גם כיבוד הורים, יש להם מקום מרכזי ביהדות. הקב"ה כבר אומר שבחר באברהם "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". עם זאת, אברהם ויצחק גידלו בנים, ישמעאל ועשיו, שלא ממש מימשו את ציפיותיהם.
ההתמודדות עם חינוך הייתה מאז ומתמיד, ולא בכדי.
אין ספק שחוסר הדיסטנס המאפיין את הדור שלנו תורם לתמונת המצב, אך לא ברור שזה רע כל כך, בהתאם לדור. עדיין יש משפחות, בעיקר אולי בקרב דוברי האידיש, שבהן נהוג לדבר עם ההורים בגוף שלישי: האם אבא רוצה לשתות? האם אמא מבקשת לנוח? זה אומנם מכבד מאוד, אבל הרבה פעמים פחות תואם–דור. גם הפנייה למורים היא כבר פחות בסגנון 'מורתי רוצה' כבעבר הלא כל כך רחוק, אם כי זה עדיין קיים יותר.
מפי מרן הגרי"ג אדלשטיין זכיתי לשמוע שבדור זה צריך להיות בידידות עם הילדים. כששאלנו אם לשחק עם הילדים במשחקים שלהם – נחרד. לא עד כדי כך, צריך כבוד. אז מה המידה? מה עם האתגרים של דורנו? ננסה לפרק את הבעיה במבט של תורה.
קיימים גילי הדווקא והמרד וגיל ההתבגרות, שבהם באופן טבעי הילדים מורדים בכל סמכות שהיא. בעלי הסמכות הכי זמינים הם ההורים. ב'שולחן ערוך' (יו"ד רמ) מובאת הלכה שלא רבים מכירים: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול". מה המכשול? שהבן יסרב לשמוע בקול ההורה ויעבור על מצוות כיבוד ומורא (וזה נלמד מהאיסור המופיע בגמרא, להכות ילד שעלול בעקבות כך למרוד).
שמעתי על אישה גדולה, הרבנית צפורה רוזנברג ע"ה, בתו של מרן הגר"נ קרליץ זצ"ל, שהקפידה לפני כל ציווי לאחד מילדיה לשקול אם יש חשש שיסרב. אם כן, היא התאפקה ולא אמרה לו דבר, שלא להכשילו חלילה.
זה בעצם נותן פרספקטיבה לנושא כיבוד הורים והציות להם: החיוב הוא לא כי האב חזק יותר או כי זקוקים ממנו לדמי כיס, אלא כי כך ציוותה התורה. עד כמה שזה נשמע אבסורדי, מצוות כיבוד הורים היא לא אישית כלפי ההורה, אלא זו מצווה שמקיימים כי כך ציווה הבורא יתברך.
בעשרת הדיברות נמצאת מצוות כיבוד הורים בלוח הראשון של בין אדם למקום ולא בלוח השני של בין אדם לחברו. למה? כי לא מדובר בנושא סוציאלי, אלא בגזרת מלך. הנצי"ב כותב שגם גר צדק חייב בכבוד הוריו אף על פי שהוא כקטן שנולד ומבחינה הלכתית כבר לא נחשב לקרוב משפחתם, מכיוון שהם גידלו אותו, ולכן חייב בהכרת הטוב על כל מה שעשו לו. זה בעיקרון הבסיס לכל בין אדם למקום, "אנוכי… אשר הוצאתיך" – ולכן אתה חייב לקיים את מצוותיי. זה הקשר בין 'כבד' לבין שאר הדיברות בלוח הראשון.
פעם שמעתי מהורה שהיו לו ילדים שהתקשו לציית להורים, שתלה דף גדול מול חדר הילדים שעליו היה כתוב: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של 'כבד את אביך ואת אמך'". הוא אפילו לא אמר לילדים לומר את הדברים, הוא פשוט תלה את זה שם.
אז גם אם יש דורות שבהם נראה שחייבים להוריד את הדיסטנס ובעקבות כך ייתכנו תופעות של צמצום הסמכות ההורית, כאשר מסתכלים על כך דרך משקפי התורה דבר בעצם לא השתנה, אלה רק הכלים שהשתנו.
