הפעם הראשונה הייתה לפני שמונה שנים. בשיחה נדירה דיבר הרבי על "הגזרה שתוחמר לאחר שנת תשפ"ג" | כעת, לאחר שבג"ץ הורה לגייס את כלל בחורי הישיבות, חזר אריה ארליך למעונו של כ"ק מרן האדמו"ר מסאטמאר שליט"א ושמע אמירות מודאגות על השוקת השבורה של הציבור החרדי מול המדינה | "דודי, הרבי ה'דברי יואל' זי"ע, חזה הכל לפני שישים שנה; כעת כולם מבינים" | שיחה מיוחדת
"שמונה שנים לא היית כאן, כמדומה", מקדמות אותי עיניו הפקחיות של המנהיג הגדול אשר על עדת חסידי סאטמאר.
פניו של כ"ק האדמו"ר שליט"א ניבטות אליי מבין הררי ספרים שממלאים את חדרו. מפגש העולמות מדהים אותי בכל פעם מחדש: מעייניו נתונים להנהגה ולרבנות, בהיותו רבה הפעיל של קריית יואל הגדולה לאלוקים והשכונות שסביבה, בכשרות, במקוואות ובטהרה; הוא משדד מערכות בים התלמוד, בהיותו ראש ישיבה פעיל לאלפי תלמידי סאטמאר, והוא רועם הרוחני של רבבות. אולם עיניו משוטטות בכל. פיתוליו של חוק הגיוס לגלגוליו, פסיקות הבג"ץ וטיעוניהן, הכל סדוּר לפניו. ואם יש דבר-מה שמטריד את מנוחתו זה עידן ועידנים – זוהי 'גזרת הגיוס' שמרחפת מעל ראשם של בני הישיבות שבארץ הקודש. זוהי הפעם השנייה שאני מתייצב במעונו בהקשר של גזרת הגיוס, הנושא שלא נותן לרבי מנוח.
"בסאטמאר", יאמר לי הרבי, "לא דואגים רק לסאטמאר. כך מקובלני מה'פֶעטֶער' זי"ע (-הדוֹד. כך יכנה הרבי את דודו, כ"ק מרן האדמו"ר בעל ה'דברי יואל' זי"ע. א"א). ה'פֶעטֶער' דאג לכלל ישראל. זהו תפקידנו, ללכת בדרך של 'כל ישראל ערבים זה בזה', ולעשות את זה באמת, אָן קֵיין זַייטִיגֶע עניינים, בלי חישובים צדדים".
אכן, שמונה שנים חלפו מאז זכיתי לשמוע מהרבי את דעתו על חוק הגיוס, וכאילו מאומה לא השתנה, אני מעיר.
האדמו"ר נאנח. "השתנה הרבה מאוד. אז דיברתי איתך על גזרה שעלולה להגיע, ועכשיו הגזרה מתממשת בפועל".
וכל מה שהרב'ה אמר לי אז – התממש כעת, אחת לאחת. מאום לא נפל ארצה.
עוד אנחה מופטרת מכיוונו של הרבי. "זה לא אנחנו. כל מי שעיניים לו, ראה בשנים האחרונות את התהליך שמתגלגל, שמוליך בסופו של דבר לשוקת השבורה הלזו".
הרבי עוצר מדיבורו. רגע של מחשבה, ואז הוא מוסיף:
האמת היא שדודי זי"ע חזה את הכל. לפני שישים שנה בערך, כשביקרתי בביתו, שמעתי מהפֶעטֶער זי"ע בהאי לישנא: 'אני דואג ומצר מאוד על היהודים בארץ ישראל. יבוא יום ש'עֶרְלֶעכֶע אידן' (-יהודים יראי־שמיים) לא יוכלו לחיות בארץ ישראל, מחמת גזרת הגיוס".
שמא התכוון ל'גיוס בנות' שעמד אז על הפרק?
"לא! זה לא היה בתקופת המחאה על 'גיוס בנות', אלא מאוחר יותר, כשהיהדות החרדית נאבקה נגד גזרת 'ניתוחי מתים'. והוא דיבר אז על הסכנה של גיוס בחורים חרדיים לצבא. הוא הסביר את העניין כך: הרי אין בארץ ישראל שום חוק שפוטר את בני הישיבות מגיוס לצבא. כך לפחות היה אז. בהמשך חוקקו כל מיני חוקים והסדרים, שנפסלו בהמשך על ידי הבג"ץ. אבל במקור, הכל היה תלוי בהחלטתו של ה'דֶפֶנְס-מִינִיסְטֶר' (שר הביטחון. א"א). רחמנא ליצלן ממצב כזה, שבני הישיבות תלויים בחסדיו של ה'דֶפֶנְס-מִינִיסְטֶר', שברצותו מתעלם מבחורי הישיבות ומניח להם ללמוד, וברצותו מחליט לגייס את כולם בכוח הזרוע. וכעת, כאשר חזה דודי הקדוש – כן היה. זוהי גזרה נוראה".
הרבי מספר על כוונתו לערוך יום תפילה עולמי – לזעוק ולהריע מפני הגזרה שמרחפת מעל ראשו של עולם התורה בארץ ישראל. "סבורני שבזמן כזה, העצה היא לנקוט אומנות אבותינו, בבחינת 'לך כנוס את כל היהודים'. זוהי חובת השעה. הדעת נותנת, שכך נכון לנהוג כעת: יתכנסו כולם, בכל המדינות והערים, ביום אחד ובשעה אחת – בארץ ישראל, בכל אזורי ארצות הברית, ויליאמסבורג, בורו פארק, מונסי, קריית יואל, לייקווד, מונטריאול, לוס אנג'לס, שיקגו, קליוולנד, בוסטון ועוד כהנה וכהנה ערים אמריקאיות שבהן נמצאים יהודים, ואותו הדבר באירופה: לונדון, מנצ'סטר, אנטוורפן וריכוזים חרדיים נוספים, וכולם יחד יתאחדו ביום תפילה שבו יבטאו זעקה גדולה ומרה".
כמה ימים לאחר ביקורי בהיכלו, ב'שיעור תהלים' שימסור כמידי יום לאחר התפילה בפני הבחורים בהיכל המתיבתא שבקריית יואל, הרבי יספר על כך לציבור כולו. הרבי הסביר: "בארץ ישראל החליטה 'מלכות המינות' לחדש את הגזרה של גיוס בני הישיבות. זה מתבשל כבר שנים, אבל עכשיו זה יוצא לפועל – לקחת את כל בחורי הישיבות לצבא. זוהי גזרה על כל הבחורים – ללא הבדל בין חסידים למתנגדים, אשכנזים או ספרדים. את כל בני הישיבות הם רוצים לקחת, וזוהי גזרה קשה ונוראה.
"המשמעות בלקיחתם של בחורי ישיבות לצבא, היא גזרה נוראה על הבחורים, על כל הקומה הרוחנית שלהם, בחינה של 'גזירת שמד'. כל בחור, לא משנה באיזה נוסח הוא מתפלל ובאיזה אופן הוא מתלבש. כל הבחורים, מכל סוגי הישיבות, מאוימים מפני הגזרה הזו, והעצה היחידה היא – 'לך כנוס את כל היהודים'".
ביקור בממלכה סגורה
תחילתו של הסיפור הזה לפני שמונה שנים. במוצאי שבת סגרירית, פרשת שמיני תשע"ו (2016), מצאתי את עצמי בין עשרות ממתינים בחדר ההמתנה שברחוב איהעל בקריית יואל – על שם עיר מגוריו של האדמו"ר הרה"ק רבי משה טייטלבוים, ה'ישמח משה' זי"ע, מייסד שושלת סאטמאר. גם השבוע, כשאני מזכיר את הקשר למשפחת וובר, האדמו"ר מעלה את שמם של ה'ישמח משה' וחתנו ה'ארי דבי עילאי', אליהם הוא קשור מאוד.
בבניין תלת קומתי בקריית יואל מקבל האדמו"ר מסאטמאר את קהלו לאורך ימות השבוע. זהו ביתו של אביו, כ"ק האדמו"ר רבי משה טייטלבוים זצ"ל, בעל 'ברך משה'. מדובר בבית מלכותי עם חדר קבלת קהל מהודר, ספון ספרים לרוב, בהם ספרייתו האישית של הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע, שעברה לרבי הנוכחי בירושה, ביושבו על כיסאו של דודו. הבית ברחוב איהעל מכיל כניסות מיוחדות לאנשים ולנשים. חדר המתנה רחב ידיים מקדם את פני הנכנסים, ומערכת דלתות כפולה חוצצת בין חדר ההמתנה ללשכת הרבי.
בקומה התחתונה מצוי בית-מדרש קטן שבו מתפלל הרבי ערבית מדי לילה, במניין מצומצם. לצד בית המדרש ישנם שני אולמות שבהם נערכות מדי לילה מסיבות אירוסין, בהתאם לתקנות הנישואין שהנהיג האדמו"ר, הדורשות לצמצם בהוצאות החתונה. ב'תנאים' מוגשים רק עוגות ומשקה 'לחיים'. תוך כדי קבלת הקהל שהוא מקיים בבית אביו, עורך האדמו"ר הפסקה ויורד אל הקומה התחתונה – לקרוא את ה'תנאים' ולברך את בני הזוג ואת המחותנים.
כיוון שבמעון קבלת הקהל ברחוב איהעל היה עומס גדול של חסידים, בהם חתנים ומחותנים, לא הסתייעה הכניסה, שהייתה אמורה להיות ממושכת. נקראתי אפוא בהמשך אל ביתו הפרטי של האדמו"ר, הממוקם ברחוב צאנז – על שם זקנו, הרה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע. אגב, כל הרחובות בקריית יואל מכונים על שמן של עיירות החסידות הנודעות באירופה. בבית ברחוב צאנז מתגורר האדמו"ר כארבעים שנה – מאז התמנה על ידי אביו לאב"ד קריית יואל והחל להנהיג את ענייני הרבנות בעיר.
סאטמאר דקריית יואל היא עיירה משומרת מן המזיקים שנפוצים באמריקה. היא שוכנת בלב-ליבה של אמריקה, אך מנותקת מאוד מההוויה שסביבה. עד כדי כך, שהתקשורת המקומית נוטה מפעם לפעם לפרסם כתבות בלתי מחמיאות על המצב הסוציו-אקונומי בעיר ועל היותה נבדלת מהסביבה במחוז אורנג' שבמדינת ניו יורק.
מבחינת הרבי, מדובר בהגשמת חלום. כך בדיוק רצה הפֶעטֶער, הרבי הדברי יואל זצוק"ל, כאשר תכנן את העיירה. בביקורי בקריית יואל פגשתי בחורי חמד שפוסעים בשבילי העיירה, אברכים ובעלי בתים שממלאים את חוצותיה, חוזרים מבית המדרש הגדול, שבו שמעו את ה'שלשודעס-תורה' – משאו השבועי המרכזי של האדמו"ר, הנאמר בקול בוכים בעת רעווא דרעווין. בדיוק כמו הפֶעטֶער.
קריית יואל ממוקמת במחוז אורנג' שבמדינת ניו יורק, כשבעים קילומטרים צפונית-מערבית לניו יורק העיר. כאן מתרחש לו כבר חמישים שנה פלא חרדי כביר: עיירה חסידית ממסד ועד טפחות, עם בתי מדרש ומקוואות, תלמודי תורה ומוסדות לבנות, ישיבה קטנה וישיבה גדולה, ועד כשרות ובתי שחיטה, בית החלמה ליולדות ואף בית חינוך לילדים מיוחדים, מרכזי תורה שאלפים רבים לומדים בהם, 'בית החיים' גדול שבמרכזו נמצא אוהל אדמו"רי בית סאטמאר – הדברי יואל והברך משה זצ"ל.
להבדיל – בעיירה גם בנייני משרדים המארחים חברות עסקיות המצויות בבעלותם של תושבי הקריה וסניפיהן מגיעים למדינות נוספות בעולם. עיר אוטונומית בעלת מנגנונים פנימיים שאינם מצריכים הזדקקות לאמריקה הגדולה.
שיטוט בין בתי קריית יואל הוא חוויה משכרת חושים עבור אורח מבחוץ. זוהי עיירה שמסתפקת במועט: מרבית בתיה עשויים עץ, בנויים כעין צריפים המקובלים בהרי הקטסקיל הלא רחוקים. זוהי אולי הסיבה לכך שבניגוד לחרדים בברוקלין, תושבי קריית יואל אינם נוהגים לנפוש בהרים בתקופה הנוכחית של ימות הקיץ – ממילא הם נמצאים באזור הררי ומאוורר, המצוי מרחק שעה וחצי ממרכזיהן של שאר החסידויות שבברוקלין, דוגמת ויליאמסבורג – ערש היווצרותה של חסידות סאטמאר, בורו פארק וכיוצא בהן.
בכיות בסעודה שלישית
קריית יואל היא עיירה יהודית לכל דבריה: ראש העיר הינו חסיד סאטמאר, כנ"ל המשטרה ושאר גופי החירום. נהגי משאיות חסידי סאטמאר מספקים תוצרת לבעלי החנויות, אף הם חסידי סאטמאר, וכך גם בעלי המלאכה שמוזמנים לעבודות חשמל, אינסטלציה ונגרות. הכל 'הֵיימִיש' – על טהרת הקהילתיות הסגורה. בקריית יואל כולם מכירים את כולם ומשוחחים עם כולם. ועל הצבא הרוחני הגדול הזה מנצח הרבי, שמשמש גם כרב העיר וגם כראש הישיבה, גם כאדמו"ר שמברך ומייעץ וגם כסמכות האחרונה בכל עניין מנהלי שקשור להנהגת העיר. על פיו יישק כל דבר, כולל תכני הלימודים ב'פַאבְּלִיק סקוּל' לילדים מיוחדים שהוקם בעיירה בהוראת האדמו"ר, שאינו חת מפני איש.
כי הם חיינו. האדמו"ר, בשבתו כראש ישיבה, נושא ונותן בדברי תורה עם תלמידי ישיבת סאטמאר
כיוונתי את ההגה בין הרחובות הציוריים, הקרויים על שם מרכזי החסידות הגדולים ממזרח אירופה: שיטוט אקראי בין פיתולי הרחובות יאפשר למבקר כאן להיקלע לרחוב טשרנוביל, משם לפנות לברדיטשוב, לרימנוב, גורליץ, פרנקפורט, צפת, ושכונת 'ויואל משה'.
ביתו הפרטי של הרבי בקריית יואל נראה פשוט ושגרתי למדי. שני גרמי מדרגות, מימין ומשמאל, עולים אליו. דלת עץ משובצת בלוחות זכוכית מקדמת את פני הנכנס. אני זוכר את ההלם שבו נתקפתי נוכח ההדר המינימליסטי יחסית למה שיכול היה להרשות לעצמו מנהיגה של אחת החסידויות הגדולות והעשירות בעולם. בקדמת קומת המגורים נמצא חדר הלימוד של הרבי, ולפניו חדר קטן לקבלת קהל עבור אנשים חשובים שאינם ממתינים עם קהל החסידים בבית הציבורי שברחוב איהעל או למי שיש לו מקרה אישי דחוף הדורש הכרעה.
התבוננתי אז במשב"ק היושב ורושם 'קוויטל'ך', פתקאות בקשה – הרה"ח ר' שמואל הכהן פרידמן, המכונה כאן כך סתם – 'רֶבְּ שְׁמִיל הכהן'. כבר אז נראה היה לי רֶבְּ שְׁמִיל כזקן מופלג. כעת, כעבור שמונה שנים, אני שומע כי עודו עומד על משמרתו בקבלות הקהל של האדמו"ר, וחורט מכל ליבו את שמותיהם ושמות אימותיהם של הנכנסים. אני זוכר בנעימות איך רֶבְּ שְׁמִיל התעניין על אודותיי, סיפר לי זיכרונות מביקוריו של האדמו"ר רבי יואל בארץ ישראל ועל קשריו עם אנשי ירושלים, והכניס אותי לבתי גנזיה של חסידות סאטמאר.
החזות הקנאית, הקפדנית והקשוחה של סאטמאר, עלולה להטעות; לא פחות משהיא קנאית – והיא קנאית עד בלי די, כולל כינויים על 'הצבא הטמא' (צה"ל), 'השפה הטריפה' (עברית. 'דִי טְרֵייפֶענֶע שְׁפְּרַאךְ') ועוד ביטויים חריפים על כל מה שמריח ציונות – סאטמאר היא גם ממלכה של אהבת ישראל ששוכנת בכפיפה אחת עם הקנאות הבלתי מתפשרת. בסאטמאר יספרו לך על ראשי ה'מזרחי' שבאו לְתַנוֹת את צרותיהם הפרטיות לפני האדמו"ר רבי יואל ומצאו אצלו אוזן קשבת ונכונות לסייע בכל דבר פרטי.
במיוחד יספרו כאן על מלחמת ששת הימים שהתרחשה בתשכ"ז (1967, 'ששת ימי אפלה' בעגה הסאטמאראית החריפה), שבמהלכה לא נתן הדברי יואל תנומה לעפעפיו, והיה יושב ובוכה מאין הפוגות כל אימת שהגיעו אליו בשורות על חיילים יהודים שנפלו בזירת הקרב. משך כל תקופת המלחמה לא פצה את פיו בדברי ביקורת, שלא לקטרג בשעת הסכנה. רק לאחר סיום המלחמה נָשָא את נאומו הכאוב שנצרב בזיכרון הסאטמארי בשם הקוד 'נָשֹא תורה', על שם השבת שבה השמיע הרבי את דבריו הכאובים. הייתה זו השבת הראשונה לאחר הניצחון הישראלי במלחמה. הרבי לא חסך את שבט ביקורתו מהמדינה ומהצבא, כשהוא מדבר ב'בכיות נוראות', כלשונם של מתעדי קורות הימים בסאטמאר. בהמשך כתב את 'על הגאולה ועל התמורה' – אחד מספרי היסוד של רבי יואל, ספר הסברה להתנגדות לציונות ואפילו לתפילה בכותל המערבי, כיוון שיש בה כדי לתת חיזוק ל'תעמולת הציונים'.
על כיסא הפֶעטֶער
באותה שיחה קודמת בקודש פנימה, העמיד אותי האדמו"ר על טיבו של עיסוק זה בחסד ובאהבת ישראל, שירושה הוא להם לחסידי סאטמאר מרבם הראשון, רבי יואל מסאטמאר, ועל היכולת של אלו לחיות בשלום עם עיסוק מופלג בקנאות עד כדי התבטאויות מרחיקות לכת על אשמתם של יהודים במצב הביטחוני המעורער בארץ ועל "דם ישראל הנשפך כמים", כמטבע הלשון שתישָׁמַע כאן לעיתים קרובות.
שנים ארוכות שימש האדמו"ר שליט"א כאב"ד קריית יואל תחת שרביטו של אביו הברך משה. הנהגתו התאפיינה ברבנות תקיפה, וידיעותיו בכל חלקי ההלכה הפכו אותו מושא להערצה. בשנת תשס"ו, עם הסתלקות אביו הברך משה לאחר שנות חולשה בריאותית, התמנה בנו בכורו למנהיג החסידות, כשהוא מוסיף גם לשמש באדרת הרב של קריית יואל ולמעשה נושא במשרה רבנית מלאה – בכל הרבדים: שחיטה, כשרות, עירובין, מקוואות וכל כיוצא באלו. במקביל התמנה אחיו, האדמו"ר רבי יקותיאל יהודא, למנהיג הזרם השני בסאטמאר.
מתיבתא דרקיעא. האדמו"ר הוגה בתורה במטוס
ההבדלים בין החצרות בולטים לעין. סאטמאר בראשות כ"ק האדמו"ר רבי אהרן חידשה והעצימה את יראת הכבוד למנהיגה, מתוך גדלותו בתורה ובהנהגה. מתחילת בריאתה הייתה סאטמאר מאופקת בסגידתה לאדמו"ריה. בסאטמאר אין מהללים את האדמו"רים בהילולי קודש יתרים, אין רואים באדמו"ר דמות מלאך ואין שחים אחר סיפורי מופת ורוח הקודש המופיעים תדיר בבית מדרשו. ועוד זאת, בסאטמאר – האדמו"רים אינם אלא ממשיכיו וממלאי מקומו של הרה"ק רבי יואל טייטלבוים, אשר לאורו מתחנכים דורות בחסידות, אל דמותו נישאות העיניים בכל עת, ולשמו ולזכרו תאוות נפש.
כאן שונה הדבר. כובד-ראש שורר סביב הרבי. אחד הממתינים דיבר איתי בפירוש על היכולת לפעול ישועה בקודש פנימה. מי שמכיר את הטרמינולוגיה בסאטמאר יודע שזוהי בשורה רעננה. ועם זאת, האדמו"ר מסאטמאר משוחח עם חסידיו בגובה העיניים. גדולה האהבה שאוהבים החסידים את רבם. ביהדות החסידית של ארצות הברית קשה למצוא סגנון דומה לזה. הנהגתו מעורבת עם הבריות, עד כדי תחושת קִרבה, 'היימישקייט' בעגה מקומית, בין הרבי לחסידיו.
"מאז החל הרבי לכהן באדמו"רות", סיפר לי רבי שמואל הכהן, "קריית יואל גדלה לאין ערוך, התרחבה כמעט לכל כיוון". הפיצול בסאטמאר הוביל לתנופת בנייה והתפתחות בשני הזרמים, ובסיור כאן בקריית יואל נוכחתי מקרוב בהתרחבות הענקית: הישיבה שהוקמה בפאתי העיירה, בתי המדרש והיכלי התורה ההולכים ונבנים בכל חלקיה והמוסדות המקיפים את בית המדרש המרכזי כטבעת. גם בוויליאמסבורג בנתה החצר בנייני ענק, ואלו שוכנים כבוד לצד בנייניה של החצר האחות.
המאפיין הבולט העיקרי כאן הוא השתָּתַת החסידות כולה על יסוד אחד – תורה בלבד. זו תופסת את המקום המרכזי ביותר בהנהגתו של האדמו"ר. לצד בחורי הישיבה והאברכים שהם בבת עינו – הנהיג האדמו"ר 'מהפכת בעלי בתים' מרהיבה ומרגשת, שבמסגרתה כל חסיד שעובד לפרנסתו לא מתחיל את סדר יומו לפני שהוא לומד שלוש שעות לפחות בהיכל המרכזי של החסידות.
אם תבואו בארבע לפנות בוקר לבית הכנסת הגדול של סאטמאר בקריית יואל, אתם עשויים לקרצף את עיניכם בתדהמה. תראו את רחבת החניה עמוסה רכבים כבשעת צהריים סואנת. אין מקום חניה אחד לרפואה. אחר כך תיכנסו להיכל התורה עצמו, ואוזניכם יתפקקו משאון-לימוד קולני ומרגש. ההיכל מלא וגדוש באלפי בעלי-בתים שמתכוננים כך – על הגמרא האהובה, עם כוס תה מהביל – לעוד יום בעולם המעשה, בדרך למנהטן ולשאר מרכזי הפרנסה, שם יעבדו קשה בלי לשכוח לרגע מאין באו ולהיכן הם הולכים.
הרבי מלמד את חסידיו ש'חוץ מתורה – אין כלום', ו'מי שאין לו שיעור תורה מדי יום, אינו יכול להתקרא 'חסידישער-איד". הרבי היה הראשון שיזם את רעיון הקמת 'היכלי תורה' בבתי המדרש הגדולים של סאטמאר – בקריית יואל, בבורו פארק ובוויליאמסבורג, שהם מיוחדים אך ורק ללימוד התורה 24 שעות ביממה.
מחאה מתעוררת
אז, לפני שמונה שנים, חולל ביקורי במעון הרבי סערה רבתי בפאתי קריית יואל. שעה קלה לאחר שיצאתי את בית הרבי פשטה שמועה מעוררת תסיסה ברחבי העיירה הציורית: בא אלינו ז'ורנליסט עברי לעשות כתבה על ממלכת בית סאטמאר. הלה שמע את דעתו הצרופה של הרבי בשורת נושאים אקטואליים ומתכוון לפרסם את הדברים בעיתונו.
קריית יואל היתה כמרקחה: הייתכן שדברי רועָה של חסידות סאטמאר יתפרסמו מעל גבי עיתון היוצא לאור בעברית והשקפתו אינה עולה בקנה אחד עם 'השיטה הקדושה'? ובכלל, הרי הרבי מתנגד לעיתונות בכלל, ולעיתונות ישראלית בפרט. באחד מביקוריו בארץ דיבר נגדה בתקיפות ואף אמר: "אי אפשר שקריאה בעיתון לא תביא לידי קרירות בעניין ההתנגדות לציונות". לא יקום ולא יהיה, חרצו פרחי-חסידים בחוצות קריה. חייבים לעשות מחאה.
אלא שהרבי, דעתו ברורה: יש מסורת – כך נהג הפֶעטֶער. גם אליו באו מושכים בעט מכל החוגים, והוא השיב להם את דעתו הברורה, ודברים אלו התפרסמו מעל גבי העיתונים. לפעמים, כשעניין ציבורי בוער על הפרק, צריך לנצל כל אפשרות כדי להשפיע את ה'שיטה' באופן הנרחב ביותר. לדברי הרבי, "יש בארץ ישראל בלבול רב בנושאים שנוגעים לעצם קיומו של עולם התורה. אולי אם תתקבל דעתו של רבינו, הרבי הדברי יואל זי"ע – בוודאי יהיה בכך רווח והצלה. עלינו להעמיד את ההשקפה הטהורה על תילה. איננו נבהלים מלהשמיע את דעתנו בפני כל מי שירצה לשמוע אותה", הייתה תגובת הרבי.
ואז, מול ההסבר הנחרץ של הרבי, שיש בו מאהבת ישראל ויש בו נשיאה בעולו של הדור ויש בו דאגה ליושבי ארץ הקודש בלי להסתגר בדל"ת אמות ולומר 'אני את נפשי הצלתי' – המחאה נמוגה לאיטה. מי יבוא אחר המנהיג, האיש על חומת ההתבדלות, היודע לאזן בין השקפה קנאית תקיפה להכלה של יהודים שאינם בהכרח נושאי דגלה של שיטת סאטמאר. והקריאה של הרבי, לפיה "סאטמאר דואגת לכולם", הוסיפה להדהד.
שמונה שנים אחרי, כאשר 'גזרת הגיוס' הטורדת את מנוחת האדמו"ר זה שנים מגיעה לנקודת רתיחה – סלולה הייתה הדרך לביקור נוסף בממלכת סאטמאר, הפעם ללא התנגדויות. וכך, בערב אחד של שלהי סיוון אני זוכה להיכנס אל ארבע אמותיו של הרבי הממשיך את מורשתם של אביו כ"ק האדמו"ר הברך משה ובעיקר של דוד-אביו כ"ק האדמו"ר הדברי יואל זי"ע (כך מכונה כאן אבי החסידות וההשקפה הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע – על שם ספרו הלמדני על התורה, בן שמונת הכרכים, זאת בעוד שבסאטמאר האחות מכנים אותו על שם ספרו ההשקפתי – 'ויואל משה'. הסיבה: בהקדמתו הקצרה ל'דברי יואל', אותה כתב בתשל"א, כתב הרבי: "קראתי שם הספר 'דברי יואל', מיוסד על הפסוק 'דבר השם אשר היה אל יואל', לשמי ולזכרי". למעשה רמז הרבי כי הסיבה לחיבור הספר היא העובדה שלא זכה לבנים, בכותבו: "והשם יתברך ישמחנו כימות עיניתנו ובתוך כלל ישראל ירחם גם עליי, כי ליבי נשבר בקרבי ועומד אני ומצפה לרחמי שמים המרובים").
הרבי, שפיקדונה של השמרנית שבחסידויות נתון בידיו והוא משמר אותו כפך שמן טהור, אינו מחויב לשום קיבעון שמאן דהוא הכתיב. הוא אינו זקוק לתיווכים באשר לשיטתו האמיתית של דודו, הרה"ק רבי יואל מסאטמאר זי"ע: את דעתו הוא שואב משנים של הסתופפות אישית בצילו, מקטנותו ולאורך כל שנות אברכותו, עליהן מוסיף הרבי פיקחות והבנה לצורכי הדור. הוא אינו נזקק לעצות. דעתו תמיד תפתיע, תתאפיין במקוריות, ולא תבקש לרצות איש בסאטמאר ומחוצה לה. אם תרצו, זה סוד הנהגת הרבי מסאטמאר, שיושב בקריית יואל ומצודתו פרוסה על שאר ריכוזי החסידות הענקית שבראשותו, ברחבי ארצות הברית, ארץ ישראל ואירופה.
בקיא יותר מבג"צ
בדרשותיו השונות טורח האדמו"ר לפרסם את סלידתו מענייני פרסום המביאים לכדי ביטול תורה. כשנסע ארצה בשנת תשס"ז (2007), הקדים לדרוש בפני בחורי הישיבה בעת שיעור התהילים היומי שהוא מוסר להם. בדרשתו הבהיר כי אינו רוצה שאף אחד יצטרף אל המסע, משום שהוא נוסע רק כדי לחזק את קהל חסידיו שבארץ, ואין צורך שהמונים יתלוו אליו. גם ברחובות, הזהיר, אין לתלות מודעות ולפרסם שלטים. את הבקשה הזו כפל בטרם כל נסיעה שלו לארץ.
עכשיו, התנאי שמקדים הרבי להתקבלותי בקודש פנימה – הוא להמעיט ככל האפשר בפרופגנדה ובתמונות, ורק לפרסם את הדברים שיש בהם חיזוק לציבור החרדי בארץ ישראל שמתמודד מול גזרת הגיוס, כולי האי ואולי יזכה לפקוח עיניים ולסייע בהנחלת ההשקפה הנכונה.
כעת אני פחות מופתע, כיוון שזוהי לי חוויה שנייה במחיצת הרבי, אולם עדיין שמור עימדי רושם ההפתעה הראשונית. חשבתי להיקלע למקום שבו השליטה בחדשות מארץ ישראל היא מזערית עד בלתי מצויה – הרי בסאטמאר עסקינן, חוד החנית של ההתנגדות למדינת ישראל ולכל מה שהיא מייצגת. חשבתי שהתנגדות – פירושה התנכרות. התעלמות. עצימת עיניים והתנזרות מכל בדל מידע שקשור בהתפתחויות במדינה הציונית.
כנוס את כל היהודים. האדמו"ר נושא דברים בעצרת שנערכה בהוראתו במנהטן נוכח האיום לגייס בני ישיבות
התבדיתי. עד כדי הלם התבדיתי. עשר דקות לתוך השיחה הספיקו לי כדי להבין שמנהיגה של חסידות סאטמאר יודע על כל מה שקורה במדינה. לא רק משום שרעייתו הרבנית סאשא תחי', בתו של כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'ישועות משה' זי"ע מוויז'ניץ, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל, היא בת ארץ ישראל. ולא רק משום שגיסיו מרנן האדמו"רים מבעלזא ושני האדמו"רים מוויז'ניץ שבארץ הינם חברי מועצת גדולי התורה, אלא משום שתפקידו כאדמו"ר מסאטאמר מחייב אותו להיות בבחינת 'עיניו משוטטות בכל', כדי לפקוח עין על כל מפגע ציבורי שדורש התערבות, כמי שיושב על כיסאו הרם של אבי 'השיטה הקדושה'.
והאדמו"ר, ראשו וליבו בסאטמאר, אך האילן המשפחתי שלו מתפתל כמעט לכל ענפי העולם החסידי.
מצאתי את הרבי דרוך להשיב, מתעניין במידה יתרה בנעשה בארץ, שולט שליטה מלאה בנבכי החדשות. כשהרבי מדבר – כל ישותו תדבר. את חוק הגיוס לכל גלגוליו מכיר הרבי לפרטי פרטיו ולתתי סעיפיו, לא פחות מאשר חברי הוועדה שהכינה את החוק, ולא פחות – שמא יותר – מהבג"צניקים שפסלו אותו.
דאגתו של האדמו"ר מגזרת הגיוס קשורה גם לתפקידו כראש ישיבה פעיל. מכל התפקידים שהוא נושא – אדמו"ר, רבה של קריית יואל ומנהיג בישראל – על תואר אחד עיקר סיפוקו: זהו תוארו כראש ישיבות סאטמאר, שבו הוא נושא גם כיום, ח"י שנים לאחר שהחל להנהיג את החסידות. כמי שעיקר עניינו הוא לימוד התורה וצלילה תמידית במעמקיה – השעות הפוריות ביותר שלו צצות בשעה שהוא יושב בישיבה הגדולה שנבנתה בקומפלקס ענק בפאתי קריית יואל, סמוך לבית החיים. מדי יום הוא מעביר שעות בישיבה, מוסר שיעור עמקני ומפולפל בפני פרחי התלמידים או מתפלפל איתם בלימוד.
כוחו של האדמו"ר בלימוד הוא רב ועצום. יכולת הנאום שלו ייחודית. הסברתו רהוטה. גם כשאני יושב בחדרו ודן במחיצתו בענייני חולין ציבוריים – הרבי ירצה את דבריו בעניין 'גזרת הגיוס' בניגון ישיבתי, בדרך של שאלה ותשובה, וקל וחומר וגזרה שווה, ולימוד דבר מתוך דבר. זוהי תופעה ייחודית שקשה למצוא לה אח ורע. האדמו"ר נודע כמי שסוחף אחריו את שומעי לקחו למחוזות שבהם יחפוץ. ובדרך כלל, מחוזות חפצו של הרבי מסאטמאר – מחוזות של תורה הם. כבר אמר מי שאמר, שהרבי מסאטמאר מחזיר לעולם החסידות של יוצאי הונגריה את כבודו התורני הקדום.
אני זוכר ששמעתי מפיו הגדרה חשובה. לנו, הציבור החרדי בארץ, יש הרבה מה ללמוד ממנה. היה זה כאשר שאלתי מה מעמדו של בעל-בית שקובע עיתים לתורה בסאטמאר, והרבי השיב: "אם אתה לומד תורה ובא לשיעורים במסירות – אתה יהודי חשוב. כל אחד חשוב בפני הקב"ה. הפֶעטֶער פעל והצליח להעמיד דור של בני תורה שהם גם 'בעלי בתים'. הם עבדו, ולא בילו את הזמן. עד היום, מכוחו, בעלי הבתים בסאטמאר דבוקים בלימוד התורה – חוק ולא יעבור".
הֵד לכך מצאתי גם כעת, כאשר שאלתי את האדמו"ר לגבי מעמדם של הבחורים שלא לומדים בישיבות ואם אותם אפשר להכווין לצבא. "ביהדות אין 'מחלקה שנייה'", אמר לי הרבי. על כך בהמשך.
'אני מכיר את בג"ץ'
גם בשיחה הקודמת עמדה גזרת הגיוס בראש מעייניו של הרבי. בסערת נפש דיבר על הסכנה שבחורי הישיבות יילקחו לצבא. את צדדי החוק הוא חותך באזמל דק ומפליא לעשות בהתמצאותו בשלבי החקיקה בנושא, מראשית 'חוק טל' ועד לפסיקה האחרונה של בג"ץ בשבועות האחרונים. גם בה מעודכן הרבי לפרטי פרטים.
כבר אז נקב האדמו"ר בתאריך היעד שממנו יש לחשוש – שנת תשפ"ג, 2023 למניינם. ודו"ק: שיחה שמתנהלת בשנת תשע"ו, שבה מדבר עימי הרבי על "שנת 2023 למניינם של אנשי הבג"ץ". אז הסביר לי הרבי: "מדובר בחוק שקובע כי עד לשנת 2023 למניינם ילכו יעדי הגיוס ויתרחבו. ומה יקרה עד אז? אחת משתי האפשרויות דלקמן: או שאלפים רבים יתגייסו בכל שנה. זוהי כמובן פרצה גדולה וסכנה עצומה. או שלא יתגייסו, ואז יתבטל החוק ובג"ץ ידרוש לגייס את כולם בלי חוק.
"ממילא יוצא", אמר האדמו"ר, "שזהו חוק שבסופו של דבר כופה ללכת לצבא, ונגד זה צריך ללחום במלוא העוצמה. אם כן, אני שואל את מובילי החוק: למה קבעתם יעדים מלכתחילה? והם עונים: מכיוון שהחוק הרי יגיע לבג"ץ – אז עשינו יעדים, כדי שהחוק יעבור את 'מבחן בג"ץ'. ואני עונה להם: בכל מקרה זה לא יעבור את 'מבחן בג"ץ'. אני מכיר את בג"ץ. הוא ממילא יפסול הכל".
התפלאתי בקול מאיִן מכיר הרבי את כל הפרטים לעומקם, והתשובה הייתה: "חקרתי הכל, ראיתי את כל המסמכים, הכל כתוב שם. היו כאן אנשים מכל הצדדים, ושמעתי מכולם, כל אחד את הצד שלו. כל אחד מנסה לדייק מלשון החוק ולגזור ממנו את טענותיו. קשה לדייק בלשון החוק, על סעיפיו ותת סעיפיו. זה ממש קשה להבין למי שלא רגיל בזה. הם כותבים איזה תיקון לסעיף ג-ו לחוק הראשון. זה כתוב בשפה משפטית סבוכה. אמרתי שצריך להיות עורך דין כדי להבין זאת. אני אינני עורך דין. אבל אני יודע שיש כאן סכנה לבני הישיבות".
השבוע, כשאני חוזר לטקסטים ששמעתי מהרבי אז, אני מתפעם מהראייה החדה שהופגנה כבר אז. "הדבר המהותי היחיד בחוק הזה", אמר לי האדמו"ר לפני שמונה שנים, "זה תאריך התפוגה של החוק כעבור שבע שנים. אנחנו מדברים על שנת תשפ"ג הבעל"ט. נו, מה יקרה אז? גם בזה יש חילוקי דעות. אומרים המתנגדים: 'בעוד שבע שנים יהיה גיוס בכפייה'. ובצד השני עונים: 'בעוד שבע שנים שר הביטחון יחליט', כמו לפני 'חוק טל'. אתה יכול לדעת מי יהיה שר הביטחון ומה יחליט? אני צריך להיכנס ולדעת מה יהיה בעוד שבע שנים? לסמוך על בג"ץ ועל שר הביטחון – זו סכנה גדולה.
"ואני אומר לך", הוסיף האדמו"ר אז, "שאני מכיר את הלך הרוח של בג"ץ. ביכולתך לרשום כבר עכשיו: בסוף יפסול בג"ץ את כל החוקים וידרוש שכל בחורי הישיבות צריכים להתגייס בלי שום חוק. לא שייך שחוק שפוטר חלק מבחורי הישיבות יקבל את אישור הבג"ץ. כל מי שאומר אחרת – הרי הוא זורה חול בעיניים".
אַ גְרוֹיסֶע פְּרָאבְּלֶעם
ביקורי הנוכחי בארבע אמותיו של הרבי מסאטמאר מתרחש בדיוק ביום שבו הודיע בג"ץ על עצירת כל התקציבים לעולם התורה. גדולי התורה מארץ ישראל מבקרים בניו יורק באותו הזמן, כדי להזעיק את נגידי הציבור החרדי אשר ליבם ער, ולהקים תקציב חליפי, פרטי, עבור עולם התורה בארץ ישראל.
הפעם נערכת השיחה במעונו של הרבי שבוויליאמסבורג. אחת לשבוע, למשך שעות אחדות בערב, יגיע האדמו"ר לשכונה הברוקלינאית שבה התגוררו דודו ואביו ובו מתגוררים גם המונים מחסידיו. זהו עוד ביטוי לגישת 'וירד משה מן ההר אל העם' שנוהג האדמו"ר. גם בקריית יואל, כאשר האדמו"ר מגיע בכל יום לבית הכנסת הגדול, הוא עובר לבדו בין הציבור, מדבר עם החסידים, ונוטל ידיים עם כולם. כך גם לאחר התפילות והשיעורים שהוא מוסר בהיכל הישיבה: הבחורים מלווים אותו רגלית עד לביתו ואז יכול כל בחור או אברך שוחח עימו בכל נושא, ללא גבאים ויוצרי-משרתים, ללא פילטרים ושוערים. הרבי חי בתוך קהל חסידיו, וגם זמין לחסידיו תושבי ארץ ישראל ואירופה בשיחות טלפון שנערכות בשעות הלילה המאוחרות לפי שעון ניו יורק, שעה שהחמה מפציעה בחצי הכדור העליון.
מכיוון שרבים מחסידיו מתגוררים בברוקלין, ישתדל הרבי לבוא אליהם פעם בשבוע ולקבל את קהלו לעצה ולברכה בשכונה הברוקלינאית הוותיקה, בת־דמותה האמריקאית של מאה שערים. זהו בית ויליאמסבורגי דו-קומתי, פשוט למדי, נטול גינונים כמעט. גם כאן ממלאים את החדר אלפי ספרים, למרות שמדובר בבית שנועד לשהיות קצרות וקצובות, בין היתר לשבתות אחדות בשנה שבהן שוהה הרבי במחיצת החסידים שבוויליאמסבורג.
את פניי מקבלים אנשי הרבי – הרב חיים שלוֹימֶה פישר, המשב"ק הנאמן והאיש הבולט בסביבתו של האדמו"ר, וסגנו הרב נפתלי הערצקא שטיין, העומד לימינו של הרבי, בנו של המשב"ק הוותיק הרב שלמה זלמן שטיין ששימש עוד אצל אביו ה'ברך משה' זי"ע.
הדלת נפתחת. מבעדה נראית דמותו הערנית של הרבי, יושב בראש שולחן שעליו מספר ספרים, שעון וערמת קוויטלאך. פאותיו סדורות. רעננות חיונית נראית בפניו. הוא לבוש אדרת פרחונית מלכותית בצבע אפור, המשתלבת היטב בזקנו המאפיר ובצורתו המרשימה. בדרך כלל יעמוד החסיד על רגליו בעת שהוא ניצב בפני האדמו"ר. רק כשמדובר באישיות חשובה או בהתייעצות חריגה וממושכת, יכבד האדמו"ר את החסיד בכיסא לשבת עליו. לא הרהבתי עוז להתיישב, והשיחה נערכה בעמידה.
אז, לפני שמונה שנים, הרב'ה שרטט באוזניי במדויק את הסיטואציה הסבוכה של גיוס בני הישיבות, וככל אשר אמר לי הרב'ה כן היה. הבג"ץ הודיע היום בהרכב מורחב שפסק פה אחד: אי אפשר לחוקק חוק שיפטור חלק מבחורי הישיבות, אלא צריך לגייס את כולם.
"נו, זה היה ברור אז – וברור עוד יותר היום. זוהי בעיה גדולה מאוד. אַ גְרוֹיסֶע פְּרָאבְּלֶעם. הסתר פנים של ממש".
מה הפתרון?
"שמעתי מהפֶעטֶער זכרונו לברכה, לפני כשישים שנה, ש'יבוא יום שבו לא תהיה אפשרות לערלאכער-איד להתגורר בארץ ישראל, בגלל בעיית הצבא'. הוא אמר את זה בביתו. עכשיו כולם רואים בחוש איך 'חכם עדיף מנביא'".
מה היה הרקע לדברים?
"זה היה, כאמור, בתקופת הסערה סביב גזרת 'ניתוחי מתים'. דודי זי"ע דיבר על כך שבני הישיבות נתונים להחלטותיו של שר הביטחון, ולכן, כאשר יחליט שר הביטחון להפסיק את ההסדר – יגייסו את כולם. נוסף על כך הוא דיבר גם על החינוך החרדי ותכני הלימוד במוסדות, שאף הם נתונים לחסדיו של שר החינוך. ואמר לי דודי ז"ל כי הדברים הללו יגרמו לכך ש'אַ עֶרְלִיכֶער אִיד וֶועט נִישְׁט קֶענֶען וָואוֹינֶען אִין ארץ ישראל' – יהודי ירא ושלם לא יוכל להתגורר בארץ ישראל.
"כעת השנה היא תשפ"ד, חלפו כשישים שנה, והנה ראייתו הרחוקה של הפֶעטֶער מתממשת במדויק".
קנאות עם גבולות
בשמונה חודשים מבוגר כ"ק האדמו"ר מסאטמאר מ-להבדיל-מדינת ישראל, שאותה הוא שונא תכלית שנאה. הוא נולד במרחשוון תש"ח כבנו הגדול של אביו, כ"ק האדמו"ר רבי משה טייטלבוים מסאטמאר, בעל הברך משה.
בבחרותו התדבק האדמו"ר בדודו, ואל שולחן השבת שלו הסב בכל שבת. רבי יואל התייחס אליו כאל לבנו, ונהג לבחון אותו על לימודו בכל שבוע. הרבה אמרות משעשעות ודברי תורה שנונים שהשמיע רבי יואל לאחיינו ובן טיפוחיו, שגורים עד היום על שפתי זקני סאטמאר בימינו.
באותה תקופה היה האדמו"ר תלמיד של אביו הגדול בישיבת 'עצי חיים – סיגעט', אך עם זאת הקפיד ללכת בכל לילה לבית מדרשו של דוד אביו בוויליאמסבורג, על מנת לשמוע מפיו חידושים בסוגיות, במסגרת שיעור סגור שמסר לעילויים. במהלך ביקורים אלו רקם האדמו"ר קשרים עם גדולי תלמידי החכמים בסאטמאר. כמה הוראות פרטיות שקיבל מפיו של דודו באותן שנים מלוות אותו עד היום, ובהן – לא ללכת בשבת עם משקפיים ברשות הרבים שאינה מעורבת, להיזהר באכילת 'אפיקומן' לפני חצות, ועוד ענייני השקפה.
אדמו"ר, רב עיר וראש ישיבה. האדמו"ר בביקור הלכתי במשחטת בקר
בשנים שבהן הסתופף בצל דודו הוא ינק יסודות השקפה איתנים. הרבי קיבל מפי דודו שהמלחמה בציונות צריכה להתקיים לכל אורך הדרך – אבל כל צעד במלחמה הזו מצריך בחינה עמוקה מראש, וזאת על מנת לדעת מה נקרא מלחמה לשמה, ומה נקרא מלחמה לשם ניצחון; איזו מערכה מתנהלת ממקום של כאב סביב כבוד שמיים, ואיזו מלחמה נעשית מתוך איבוד בלמים ולשם תאוות ניצחון.
"אנו, אין ענייננו בתאוות ניצחון", יאמר הרבי. זו אולי הסיבה לכך שבמערכות מסוימות נתפסת סאטמאר שבהנהגת האדמו"ר כמתונה יותר, ובחלק אחר היא בוחרת שלא להתערב מלכתחילה. הגישה היא עניינית ולעולם לא אוטומטית.
"הרבי שליט"א", נאמר לי מחוץ לחדרו של הרבי, "רואה לגנאי את התופעה של קנאים שמתנהלים בלי גבולות ורסן, כשהם מנסים להיתלות ברבי זצ"ל. הדרשה האחרונה שנשא הדברי יואל בפני בחורי ישיבת סאטמאר לפני שקיבל את השיתוק, בחורף תשכ"ח – הוקדשה למתקפה נגד הקיצונים, שהוגדרו על ידו כשלוחי הסטרא אחרא להשמיץ ולהשחיר את פניהם של הקנאים האמיתיים". משכך, הרבי מתנגד כמובן לפעולותיהם של אנשי 'נטורי קרתא' שחוברים לשונאי ישראל במלחמתם בציונות.
מאידך גיסא, התבטאויותיו של האדמו"ר נגד הציונות מצויות על הקצה הקיצוני והמחמיר, ובדרשותיו אינו מהסס להאשים את 'הציונים', באופן ישיר, בכל מאורע ביטחוני שמתרחש בארץ. אמירותיו אלו מולידות לא אחת אי הבנה ואף תרעומת בארץ, אולם האדמו"ר רואה בכך המשך נאמן לשיטתו של רבו ודודו.
גם ממרומי שנותיו, החיוניות השופעת מהרבי היא כשל בחור-ישיבה צעיר. כל דבר התלוי בסברה, אף בענייני חולין, מוסבר על ידו בניגון ישיבתי ובתנועות ידיים שמזכירות ריש-מתיבתא העומד ומרצה שיעור בפני תלמידים מקשיבים. "זה שיחו ושיגו של הרבי מאז שנת תשכ"ז (1967)", מספר אחד המקורבים. "באותה שנה – כשישה חודשים לאחר נישואיו – נכנס הרבי להרביץ תורה בישיבה של אביו בסיגעט. אחר כך, בשנת תש"מ (1980), התמנה לתפקיד ראש ישיבת סאטמאר. מני אז, הרבי לא החמיץ אף לא יום אחד של ישיבה בין בחורים לצורך לימוד שיעורים עמוקים והעמדת תלמידיו בכור המבחן".
האדמו"ר מסאטמאר הוכתר להוראה בגיל צעיר. עוד בטרם נישא לבתו של כ"ק מרן האדמו"ר בעל 'ישועות משה' מוויז'ניץ, כבר כיהן כרב בית הכנסת 'סיגוט' בוויליאמסבורג. במשך שנים היה חבר בית הדין של 'התאחדות הרבנים דאמריקה', וכתב תשובות בהלכות חמורות שבחושן משפט ואבן העזר. בסאטמאר מתפארים בכך שמרן הגר"מ פיינשטיין, פוסק הדור האמריקני, הקדיש תשובה הלכתית ב'שו"ת אגרות משה' לאדמו"ר מסאטמאר לעתיד. דודו, ה'דברי יואל', כתב עליו בשנת תשכ"ח, ימים ספורים לפני השיתוק, את המילים הבאות: "האברך היקר, המאור הגדול, חריף ובקי, מורנו הרב אהרן טייטלבוים נ"י".
גדולה האהבה שאוהב הרבי מסאטמאר את תלמידיו הבחורים, וגדולה האהבה שהם מחזירים לו בכפליים. מיטב שעות יומו עוברות עליו בין בחורי הישיבה, שאינם רק חסידים כי אם תלמידים לכל דבר, משום שרוב תורתם נלמדת מפיו. בבוקר הוא מופיע לתפילה בישיבה – כל יום בבניין אחר של הישיבה, הנחלקת לשבעה סניפים. אחר כך הוא מוסר שיעור בספר תהילים – שיעור שבו הוא שוזר מסרים בהשקפה, לעיתים אף בענייני השעה האקטואליים. לאחר השיעור בתהילים מקיים האדמו"ר סדר של לימוד פרטי עם בחורים, במתכונת של חברותא – הרבי והבחור לבדם. כל בחור בסאטמאר מייחל לרגע שבו ייקרא ללמוד בחברותא עם האדמו"ר, ליד שולחנו אשר בהיכל הישיבה.
אחר הצהריים מתפלל האדמו"ר מנחה עם הבחורים, ורק אז הוא פושט את מגבעת ראש הישיבה ועובר למשרת רב העיר: הוא מקדיש כשעתיים ביום לביקורים במשחטת עופות שבה נערכת השחיטה עבור רוב הקהילות החרדיות בארצות הברית, ובחודשים שלפני פסח – במאפיית המצות. האדמו"ר אף מסדר חופה וקידושין בכל החתונות הנערכות בעיר. רק בשעות הערב הוא לובש את אדרת האדמו"ר. החסידים המבקשים להיפגש עימו נאלצים להמתין לשעות הערב, אז יתפנה לקבלת קהל שתימשך עד לשעות הקטנות של הלילה.
אין 'מחלקה שנייה'
עכשיו, בחדר הרבי בוויליאמסבורג, אני שומע דיבורים מודאגים על בעיית גיוסם של בני הישיבות.
"מי שחושב שהגזרות של בג"ץ והמדינה נעצרו – הריני להודיע לו: זה עדיין רחוק מלהיגמר", ממשיך האדמו"ר לטוות את דאגתו. "אני אומר לך – הבג"ץ עוד לא אמר את מילתו האחרונה. בינתיים עצרו רק את הסיוע לישיבות. הם עוד יעצרו כל סוג של עזרה סוציאלית לכל יחיד ויחיד. כל בחור ישיבה וכל אברך – הוא משתמט לפי הגדרות החוק. כל אברך כולל לא יוכל לקבל שום עזרה מהמדינה, הכל כדי לדחוק את רגליהם של בני הישיבות והאברכים ולאלץ אותם להתגייס בכפייה".
אכן, שעה קלה לאחר פסיקת בג"ץ הודיעה היועצת המשפטית שגם נשים שבעליהן לומדים בכולל לא תקבלנה סבסוד למעונות עבור ילדיהן.
"כבר הודיעו על כך?" מברר הרבי.
כן, ממש לפני שעות אחדות.
"אני אומר לך, זו רק ההתחלה. בהמשך יגיעו עוד גזרות. הם לא יאפשרו לבחורים ואברכים לצאת מהארץ. מי שלא התגייס לא יוכל לצאת ולפרנס את ילדיו עד שלא ייצא לצבא. בהמשך יאסרו על בחורים ואברכים גם להחזיק קרדיט-כארד (כרטיס אשראי)".
ליברמן כבר הודיע כי בכוונתו להוביל חוק שיאסור על כל בחור שלא התגייס לצאת מהארץ ולהוציא רישיון נהיגה.
"זה ימשיך עוד ועוד. כך הם מקווים לשבור את גוום של לומדי התורה".
ומה תהיה התוצאה?
"אגיד לך. יהיו הרבה בעלי מסירות נפש שייתנו גוום למכים ולחייהם למורטים. בעלי מסירות הנפש הללו לא ייכנעו לכל ההצקות והרדיפות. אבל ישנם כאלה שעלולים ליפול. הצבא יקים מעין 'חטיבות חרדיות'. הם יאמרו שזה בלי גיוס נשים ואף בלי חיילים חילונים. יהיו אנשים שיתפתו. זו תהיה הצרה, וזו בעיה גדולה מאוד".
מוטחת כלפינו טענה שאומרת: 'אתם אומרים שבני הישיבות צריכים להגות בתורה ולא להתגייס. אבל מה עם אלו שמסתובבים ברחובות?'
האדמו"ר עונה בנחרצות:
"כל בחור הוא יקר. ביהדות שלנו אין 'סֶקֶנְד-קְלַאס' (מחלקה שנייה). כל ישראל בני מלכים הם. צריך לדאוג לכולם ולשמור על כולם.
"אגיד לך עוד משהו על בחורים צעירים", אומר הרבי. "יש לי כאן ישיבה, ובאמת כן הדבר בכל ישיבה בעולם. יש אחוז ניכר בישיבה שהם מתמידים, איתם אין שום בעיה. אבל בכל מקום יש בערך שליש בחורים שהם מוגדרים חלשים, ואותם צריך לדרבן. צריך לדחוף אותם שיעברו את שנות הבחרות בשלום. הם לומדים יותר ופחות, ואז מתחתנים. הם נעשים בעלי בתים, יש להם ילדים שאותם הם שולחים לחיידר, והגלגל ממשיך להסתובב, ובסוף הם יקימו בתים כשרים ונאמנים ויגדלו דורות יראים ושלמים. השליש הזה נמצא בסכנה הכי גדולה. הם לא ה'תנא קמא'ס' הכי גדולים, לא יראי שמיים הכי גדולים. אם אתה עומד ואומר להם 'אסור בהחלט' – אז יש סיכוי שהם ישמעו. אם תסתפק באיסורים מעורפלים, הם יפרשו את זה כהיתר.
"קח לדוגמה את המערכה נגד הסמארטפון: כל הרבנים, הרעבי'ס, ראשי הישיבות – כולם צועקים בקול אחד: זה אסור, זה יצר הרע, זה טרף. תשמע את זה בגור, בוויז'ניץ, בבעלזא, אצל הליטאים ובכל מקום. קח אלף בחורים מכאן ותשלח אותם מהישיבה. הם ילכו לאיזה מקום ויפגשו כל מיני בחורים. החלש יראה מכשיר טלפון מתקדם, ויבקש לבחון זאת מקרוב. השני יחבור לחברותא לא טובה. אין לו הורים בסביבה, אין לו מחנכים בסביבה – מה יעשה חלש האופי ולא יתקלקל? כל מי שהולך לצבא מתקלקל – אחד לגמרי, השני רק לחצאין. אבל כולם מתדרדרים".
גם מכאן שולחים אברכים למנהטן, לעסוק בפרנסה. זה לא מזיק להם?
"נכון, צריך סייעתא דשמיא. אברך כזה, לפחות יש לו אישה וילדים לחזור אליהם הביתה. שם אין גם את זה".
אני שם לב שהרבי מדבר בעיקר על הסכנה הרוחנית, ולא על המרכיב האידאולוגי.
"לשיטתנו עניין הצבא הוא מהחמורות שבחמורות מעצם הכפירה שבו ובהיותו בריח התיכון של מלכות המינות. רק אני אומר זאת גם לשיטתכם, לשיטתם של אלו שאין להם בעיה עם הציונות; הסכנה הרוחנית מעיבה ומאיימת על כולם".
מול הציונות הדתית
בשונה מהעבר, כיום מי שעומדים בחוד החנית של התביעה מבני הישיבות להתגייס – הם אנשי הציונות הדתית, שמדברים מתוך אידאולוגיה עמוקה.
"זו בעיה גדולה. בחודשים האחרונים, נֶעבֶּעך, נהרגו רבים מאוד מאנשי הציונות הדתית שנלחמים. יש שם כאלה שמסתובבים בבתי מדרשות של הציבור החרדי. הם לא יכולים לסבול את זה שהחרדים לא מתגייסים. הם גם לוחצים מאוד".
ומה עונים להם? הם אומרים: 'תראו, אנחנו ההוכחה שאפשר להיות גם ספרא וגם סייפא'.
מסרים ליהדות החרדית בארץ הקודש. אריה ארליך מתברך בקודש פנימה
אנחה נשמעת מכיוון הרבי. "מה נאמר ומה נדבר? הקב"ה יעזור שניפטר מהצרה הזו. זו צרה גדולה. צריך להתפלל שניפטר מזה".
בינתיים המלחמה בארץ הקודש קשה מאוד. המוני חיילים הי"ד נפלו במלחמה הזו, ויש חרדה עצומה בכל רחבי הארץ.
"אכן, המצב בארץ הקודש קשה מאוד. בכל יום עלולה לפרוץ מלחמה נוספת, בצפון הארץ. זה תלוי בשיקולים פוליטיים: ראש הממשלה שם רוצה מלחמה, כדי להמשיך לשבת על כיסאו, ולכן מפקירים חיים של יהודים".
רוב הציבור החרדי בארץ נמנה על אוהדיו של ראש הממשלה.
"אני יודע, זו צרה גדולה מאוד. דִי קָאפּ אִיז פַארְדְרֵייט (הראש מסוּבָב). כבר שנים רבות שזה כך".
עכשיו כל החרדים יהיו כמו סאטמאר? אין חוק ואין תיאום עם השלטונות.
"קשה לומר מה יהיה, ועד כמה רחוק ילכו השלטונות באכיפת הגיוס בכוח הזרוע. ברור לי שהם רוצים לעקור את הדת".
זכיתי להתלוות לגדולי ראשי הישיבות שליט"א שהגיעו לכאן מהארץ. הם רוצים להשיג בכל שנה יותר ממאה מיליון דולר, במקום תמיכת המדינה.
"הלוואי. הם הולכים עכשיו בשיטת סאטמאר, גם אם בעל כורחם. זה בוודאי מבורך מאוד".
יש אומרים שאם המפלגות החרדיות תלכנה עם השמאל – יוכלו לחוקק חוק שיפטור את בני הישיבות.
"אלו שטויות והבלים. כולם שונאי דת במידה שווה".
הם אומרים: 'נקים חטיבה חרדית למהדרין, שאי אפשר להתקלקל בה'. מה התשובה לזה?
"לא יהיה דבר כזה. לא יהיה דבר כזה – חטיבה על פי ההלכה. והרי הדברים קל וחומר: ומה אם כאשר בחור נמצא בישיבה והוא מסובב באווירה קדושה ולומד באמת, עדיין הוא זקוק לסייעתא דשמיא כדי לגדול עֶרְלֶעכֶער איד (יהודי ירא שמיים) – על אחת כמה וכמה כאשר מוציאים אותו מבין כותלי הישיבה ולוקחים אותו למקום שמעצם הווייתו זר ומרוחק מכל זיק של קדושה – אני לא רוצה לבטא בפי מה יקרה עם בחור כזה.
"זו צרה גדולה מאוד, מאוד", מסכם האדמו"ר. "הפֶעטֶער אמר לי שזה מה שיקרה, ועכשיו אני רואה שהדברים מתממשים בפועל".
מעשה בפרנץ-יוזף
בסיום השיחה מפציע חיוך קלוש.
יש מי שחושבים להשיג פטור בדרכים שונות…
הרבי מחייך. "מספרים על הקיסר פרנץ יוזף, שהביע פעם את רצונו לראות מקרוב כיצד מתפללים היהודים בליל 'כל נדרי'. לקחו אותו משרתיו לאזור היהודי, כדי להתרשם מקרוב כיצד נראה היום הקדוש אצל היהודים.
"בתחילה הגיע הקיסר לטמפל רפורמי. נכנס, ראה עוגב, כלי נגינה ומקהלה, והתרשם מאוד מהאווירה המוזיקלית. אחר כך הלך לבית כנסת אורתודוקסי מודרני, שם ראה אומנם שיושבים גברים בעזרת הגברים ונשים בעזרת הנשים, אבל היו חזן ומקהלה.
"לבסוף לקחו אותו לבית מדרש חסידי. כשהגיע, כבר עמדו בשמונה עשרה. הוא ראה אנשים עטופים בטליתות, כפופים ומתנועעים בחוזקה, דופקים על החזה, בוכים ומייללים. אמר פרנץ יוזף: 'היהודים הם עם חכם. בכל עם יש משוגעים, אבל כולם מעורבבים יחד. אצל העם היהודי מחלקים: המתורבתים בבית כנסת אחד, הנורמליים בבית כנסת שני ו'המשוגעים' בבית כנסת נפרד, בפני עצמם'. זו הייתה הסתכלותו של המלך הגוי, שלא ידע כמובן את האמת.
"וזה מה שיהיה עכשיו – כל החרדים יוצגו כמשוגעים… ואני יכול לומר: הנה, כבר היה לעולמים"…
ומה באמת יקרה?
"לא תהיה ברירה, נזדקק למסירות נפש, כמו ב'אַלְטֶע הֵיים (בבית הישן)'. גם לפני דורות היו גזרות גיוס, ובחורים התנגדו ועשו הכל כדי להינצל. אמא שלי איבדה את אחיה ז"ל בגלל שהיה עליו ללכת לצבא. במאמציו לקבל פטור הוא צם חודשים ארוכים, ולבסוף זה עלה לו בחייו רחמנא-ליצלן. בבית הישן הייתה מסירות נפש על הדבר הזה".
ועדיין עומדת השאלה הביטחונית. אחינו שבארץ ישראל טוענים כנגדנו: 'ראינו איך בשמחת תורה הערבים רצו להגיע לכל חלקי ארץ ישראל, ואלמלא שמנעו אותם מלהמשיך ולפלוש – רחמנא ליצלן לחשוב איך היה האסון הזה מסתיים. אז מה העצה שלכם נגד הערבים?' מה התשובה לזה?
"לא לכל דבר צריך לענות. ויכוחים בנושאים הללו אינם מועילים. אינני נותן עצות לבורא כל העולמים. הקב"ה יודע מה הוא עושה, יש השגחה פרטית עליונה".
לאחר צאתי את החדר, השמיעו באוזניי באי בית הרבי את התשובה שאותה הוא מוסר בדרשותיו: "כל המלחמה והמצב הביטחוני המעורער – הם תוצאה של הקמת המדינה, עליה זעק דודי זי"ע עוד מיומה הראשון. הם הציתו אש מול העולם הערבי ועכשיו הם רוצים שאנחנו נתגייס לעזור להם במלחמתם?!", אומר האדמו"ר, נאמן לשיטת סאטמאר מקדמת דנא.
הרבי מושיט יד ומברך, לאות סיומה של השיחה. "עלינו מוטל רק להתחזק בתורה ולהתעצם בתפילה, והקב"ה יהיה בעזרנו ולא ייטוש את עמו ונחלתו.
"אל תשכח להיות עֶרְלֶעכֶער-אִיד", מזכיר הרבי, רמז לשם המשפחה. "הרי הדוד אמר ש'עֶרְלִיך' זו מילה שאין לה תרגום לשפת הציונים, כי 'עֶרְלֶעכֶער-אִיד' אפשר רק באידיש".
נו, כלום אפשר לבקר במעון הרבי מסאטמאר ולא להיספג בשאיפה להיות עֶרְלֶעכֶער-אִיד?! – – –
