בקודש פנימה

ופרצו חומות מגדליי | סופרי 'משפחה' זכו להיכנס למעונו של נשיא מועצת חכמי התורה מרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן, שיוצא מגדרו כדי למחות במהלכי הממשלה ולהציל את שריד בית המקדש. מפגש נוקב

"מי שיפרוש מהממשלה הזאת, יגדיל את שמו של הקב"ה בעולם, ועליו נאמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת'"

נשיא מועצת חכמי התורה, מרן הגאון הגדול רבי שלום כהן שליט"א, כאוב. ספר תורה שרוי בצער ולא יכול לראות כבלע-את-הקודש ולשתוק >>> ממעמקי ליבו הטהור נשמעת הזעקה על קדושת הכותל המערבי, שהממשלה זוממת לפרוץ בו פרצות ולקרוע חלקים ממנו לרפורמים >>> "מה הם רוצים מהיהדות? איזה דבר רע עשתה להם? שימציאו דת אחרת ויעזבו את התורה לנפשה", שח הרב בכאב, ומפיו נשמעים דברים כואבים על גזירות הממשלה ועל הניסיון לחלל את קדושת הכותל >>> ערב ימי החנוכה זכינו להיכנס ללשכת הגזית ולשמוע דברים נוקבים ומאלפים >>> וקרב קץ הישועה

תפילת ערבית הסתיימה זה עתה. רק בני משפחה וכמה מקורבים זוכים להיכנס לפנים מן הקלעים. ממש לפני ימים ספורים אירע הנס. המוני יהודים מסביב לגלובוס קרעו שערי שמים בתפילתם וביקשו "לקיים בנו חכמי ישראל" ולהחיש רפואה לנשיא מועצת חכמי התורה, מנהיג שהדור זקוק לו.

והתפילה נענתה. ומבית החולים הדסה שב גדול הדור בכוחות מחודשים היישר אל שולחן הספרים העמוס. בני הבית, שיודעים עד כמה קשה להפרידו מן השיעורים ומסדר היום של הרבצת התורה, נאלצו לחפש מקום 'מנוחה'. אך כבר אמרו חז"ל, צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. פסוק אחד חוזר ונשמע מפיו בימים אלו – "לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי"

מבעד לדלת הסגורה שומעים אנו את הרחש. ונשמע קולו בבואנו אל הקודש. הכהן הגדול, רבם ומנהיגם של רבבות אלפי ישראל, כבר יושב לו על ספריו ועיניו שקועות. בעולם הישיבות, בשעה זו של היום, אחרי יום שלם של לימוד מעמיק, מגיע 'סדר מוסר'. הנפש הטהורה מבקשת להתעורר עם דבריהם מבעירי הלב של ענקי המוסר.

בני הבית המסורים שומרים על הפתח. בימים אלו מורשים לבוא אל קרבתו של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול חכם שלום כהן שליט"א – אך ורק מקרים שאינם סובלים דחייה. שאלות של הנהגה והכרעה, מקרים של פיקוח נפש ודברים שרבים צריכים להם.

וכך, בדחילו ורחימו, בזכות הרבים, אנו זוכים להיכנס אל הקודש פנימה, לשמוע דברים נוקבים שיש בהם צורך גדול, צורך השעה. על בבת עיניו הטהורות של 'ליבם של ישראל' ניתן להבחין בכאב גדול, כאב של מעמסה. כאשר יישא האומן את היונק – כן נושא מרן את משא הדור וצרותיו. דברי שלום ואמת נשמעים מפי קדשו, ואנו זוכים להיות השופר להביא את הזעקה אל העולם שבחוץ.

"רוצים לקרוע את התורה ואני אחריש?!" כותבי השורות בקודש פנימה (צילום: אלחנן קוטלר)

"מרשיעי ברית רוצים לקרוע את התורה לגזרים", מבכה מרן, "ואני אחריש? איככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי?!" – – –

הדברים מכוונים אל מה שמתחולל בארץ הקודש בימים אלו. על מה שעושה הממשלה ועושי דבריה נגד דברים שבקדושה. "אין תחום שבו לא פגעו. אין תקציב יהודי שלא פגעו. והתורה הקדושה צווחת במר", נשמע הכהן הגדול ומעיניו נשקף צער שאין לו קץ.

"הלב שלי נקרע", נאנח מנהיג הדור מעם שולחן לימודו, "לראות כיצד מתאמצים לפורר את היהדות, כאילו הייתה צעצוע שלהם. כל מה שיכולים להזיק, דרכם להזיק".

המיית ליבו הגועשת של מרן הגר"ש נשמעת היטב מבעד לשתיקתו האופיינית, מפיו החתום בעוגמה.

לו רק היה העט שיוכל להעתיק את האנחה המיוסרת הזו – הייתה הארץ מזדעזעת מכאב. כאב נוראי על הר ציון ששועלים מתאמצים לעלות בו. על המקום שלא זזה ממנו שכינה, שמתווים אטומים מנסים להופכו לכותל רפורמי שבו ייפגעו קודשי ישראל.

ובשיחה הזו, יותר משנשמעים הדיבורים – מדברות השתיקות. שתיקות ארוכות, שמעידות כאלף מילים על לב סוער ובוער מול דור הולך ונבוך.

"מה יש לומר?" נשמעת השאלה מפי הרב שוב ושוב במהלך השיחה. "הכאב הוא גדול. איך אמר רבי יוחנן במסכת סנהדרין (דף צ"ח) על דורו של משיח? 'ייתי ולא אחמיניה'…

"איך מסלקים את הממשלה הזאת?" תוהה הרב. "אין צדיק אחד בסדום שיעזוב ויפרום את הקשר המרושע הזה?!

"לא מזמן היה פה אחד, אינני זוכר איך קוראים לו (ח"כ עמיחי שיקלי. א"א, יא"ג). הוא היחיד שנשאר נאמן. לא הצטרף אליהם. צדיק אחד בסדום. אבל לצערי, הוא בטל בשישים"…

מה תהיה הזכות של מי שיצֵא משם ויפרק את הממשלה? ביקשנו לדעת.

התגובה לא מאחרת: "על אחד כזה נאמר: 'יש קונה עולמו בשעה אחת'. אחד יזכה למחות את חילול השם ויגדיל את שמו יתברך בעולם" – – –

ושוב חוזרת השתיקה.

"מדי חג היינו יורדים עם כל חכמי הישיבה לתפילת מוסף". בתפילה ליד שריד בית מקדשנו (צילום: יעקב כהן)

אין חצי יהודי

ולפתע השתיקה נשברת. מתוך הלב הטהור מתפרצות שורות של כאב. "אין חצי יהודי!" מקיש ראש הישיבה על השולחן. "או שאתה יהודי, או שאתה גוי. אם אתה מכיר ברפורמים – קעקעת את יסוד האומה. אם אתה חושב שאפשר לחלק את התורה ולומר: 'את זה אנחנו עושים ואת זה אנחנו משליכים' – אז זו לא יהדות. זו כבר דת חדשה שהמצאת לעצמך. אל תספר לי שגם אתה יהודי.

"מה הם רוצים מהיהדות?" נשמע הרב בשאלה רטורית. "איזה דבר רע היא עשתה להם, שככה הם מעוללים לה? שימציאו להם דת אחרת, ויניחו את תורת ישראל לנפשה".

עוד רגע של שתיקה ואז באה הבהרה. ללמד.

האם כל אדם שלא שומר את התורה, הוא לא יהודי?

"חס וחלילה!" זועק מרן בלשון הפסוק. "כי לא יידח ממנו נידח. אדם עובר ניסיונות בחיים, אדם גדל במקומות שלא הראו לו מה זה ריבונו של עולם, מה זה 'שמע ישראל'. הוא לא חתך את היהדות עצמה אלא את עצמו, הוא התנתק ממנה, והלוואי שיחזור בתשובה. האיש הזה לא עשה דרך חדשה שמשליכה חלק מהתורה.

"אבל האנשים האלה שהגיעו מארצות הגויים, אומרים בפה מלא שרצונם לחיות כמו גויים. אתם, מה יש לכם כאן בארץ הקדושה הזו? מה היה חסר לכם בחוץ לארץ שבאתם עד לכאן?! אם אתם לא מכירים בתורה, אם אתם קורעים ממנה קרעים ופורצים בה פרצות – אז מה לכם ולארץ הזאת? הרי כל הישיבה שלנו כאן בארץ היא בזכות התורה. 'אם בחוקותיי תלכו – ונתתי שלום בארץ'. אבל אם לא הולכים בחוקותיו, וגרוע יותר – אם נלחמים בחוקותיו – על זה נאמר הפסוק: 'מי ביקש זאת מידכם רמוס חצריי'" – – –

'מסכן הכותל הזה'

שוב שתיקה כואבת. בחרדת קודש אנו מבקשים לשמוע על עשרות שנות מגוריו של מרן ליד מקום המקדש, ומתוך הלב הטהור מתפרצים זיכרונות הוד, מזוגים מתפארת העבר, מכאב ההווה ומדאגת העתיד.

"כל אותן שנים", מספר מרן, "כשהיינו גרים פה בעוני וברעב, הם (הרפורמים – א"א, יא"ג) לא באו. זה לא עניין אותם. אמרו שמחקו מהתפילה שלהם את ירושלים, עשו סידור שירושלים נמחקה ממנו. אין 'ותחזינה עינינו', לא יודע על מה כן מתפללים. עכשיו ראו עיר שגדלה והכל באים אליה – אז החליטו שהם צריכים להידחף גם כן. הם נזכרו שיש ירושלים, שיש כותל המערבי. מה זה הכותל המערבי? שריד בית המקדש. אבל מה לכם ולבית המקדש? אתם מצפים שייבנה? אתם חפצים בהקרבת קרבנות? יש לכם געגועים ל'כהנים בעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם'? מה לכם ולכל זה?!

"אינני מבין אותם אתה רואה את עצמך כמו חצי יהודי וחושב שביכולתך לתקן את התורה? אז תעשה לך דת חדשה ושם תכניס כל מה שתרצה. הרי אינם מאמינים בתורה מן השמים, עפרא לפומייהו, לא מאמינים בשכר ועונש. אז מה להם ולתורה הקדושה, תורת אלוקים חיים, מה להם ולעם ישראל?!"

ואולי בדיוק בשביל זה, אנו תוהים, רצו לעשות חלקה מיוחדת בכותל המערבי עבורם?

עיניו של מרן ראש הישיבה שליט"א מביטות בעצב. דמעה אחת זולגת בדממה, ואחריה עוד אחת, נספגת בספר 'מדרגת האדם' הפתוח לפניו. שוב פיו שותק. דקות ארוכות ונאדרות רועמת השתיקה. השתיקה הזו ירושה לו מאביו המקובל הקדוש, חכם אפרים הכהן זצ"ל, ראש המקובלים בירושלים ותלמידו המובהק של מרן ה'בן איש חי' בבגדד.

השתיקה לא מתפוגגת. עיני המנהיג מביטות נכחו. ניכר שקרוב לתשעים שנים בצל הכותל המערבי עוברות לנגדו, עוד מהימים בהם הסתתר מאימתם של שוטרים בריטים שהיו אורבים ליהודי שהתפלל יותר מדי או הפר תקנות אחרות.

בסוף נלחשת האמירה, מתאנחת מהלב הכאוב. "עושים להם חלק בכותל? מסכן החלק הזה – – –

"שמעתי שנפלו שם אבנים, בצד דרום. מי יודע אם זה לא קשור לכך, שרצו לתת להם את המקום הזה", מוסיף הרב בכאב.

"אבל גם אם היינו אומרים שזה מה שהם רוצים – עדיין לא נכון להסכים להם. הם רוצים להיות בפנים. הם רוצים לשלוט, הם רוצים שיכירו ביהדות המסולפת שהם המציאו לעצמם. זה מה שהם רוצים, לא מקום ליד הכותל".

מתוקף הדברים, אפשר ממש להרגיש ולהבין שלייחד בלב האומה מקום עבור אנשים שמצהירים שהם מנסרים שלושת רבעי מהתורה הקדושה, זו התרסה פוגענית.

"חובה להילחם על כבוד המקום הקדוש". ביציאה מן הכותל המערבי (צילום: יעקב כהן)

'ללכת רק עם הימין'

האחריות של מרן 'חכם שלום' לכלל ישראל, בולטת וניכרת במיוחד מאז נתלו בו עיניו של דור, לאחר הסתלקות מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל. עיניו חדות המבט עוקבות אחר כל שינוי עתידי וכל השלכה אפשרית. ומתוך ראייתו המפוכחת, נדמה בעיניו כי התהליך שמבקשים להחיל על הכותל המערבי, הוא הרסני במיוחד.

דרך הנהגתו שונה. חכם שלום, למעשה, נותר בישיבה. עד עצם היום הזה – למעלה מחמישים שנה – הוא מוסר שיעור יומי בהיכל הישיבה. על השיעור הזה אינו מוותר גם בחולשתו. הוא מוסר את נפשו למען תלמידי הישיבה שקשורים עמו בנימי נפשו. תוארו, 'ראש הישיבה', הולם אותו גם כאשר הוא מנצח למעשה על הנהגתו של דור. ומתוך עולם הישיבה – הוא מכריע בכל ענייני הדור, רוחניים וגשמיים, ציבוריים ופוליטיים כאחד.

לאורך שהותנו במעון קדשו של המנהיג שחווה את הכותל המערבי מילדות בצילם של גדולי תורה – סוערת רוחו מהאפשרות שלרפורמים תהיה יתד ואחיזה במשהו, על אחת כמה וכמה בכותל המערבי. "אני לא מבין את הרפורמים", נשמע מפיו שוב ושוב. "אתה יהודי או לא יהודי? אם אתה יהודי, אז אתה מחויב לתורה הקדושה. אם אתה לא רוצה להיות יהודי, אז תלך. מה אתה מחפש כאן?

"אומרים לי שיש רפורמים עשירים בחוץ לארץ וצריך להתחשב בהם. ואני מעיקרא לא מבין – מה יש לאנשים האלה עם ארץ ישראל, עם הכותל המערבי? לא מבין".

…

כשאנחנו מרהיבים עוז לשמוע דעת תורה, האם ראוי לשתף פעולה עם הממשלה בהצבעות נקודתיות, כדי להציל מה שאפשר.

דעתו של גדול הדור נחרצת. "אפילו פעולה אחת לא! אין לנו שום שייכות איתם. גם אם יציעו תקציבים או כל מיני דברים. אין לנו איתם שום עסק ושום שיתוף פעולה".

כאשר העלנו את העניין שראש הממשלה מגדיר את עצמו כאדם דתי?

מרן הגיב בביטול.

"אז מה?"

הוא חובש כיפה, אמרנו.

"על מנהיגים נאמר שהם 'מושלים בכיפה'. אנחנו מבקשים מישהו שהכיפה מושלת בו, ולא כזה שמושל בכיפה שלו, עושה איתה מה שהוא רוצה"…

מה הם רוצים להשיג בזה שמטרידים את לומדי התורה? 

מרן פותח את ספר הזוהר, בפרשת וישלח, ומראה את הדברים הקדושים בדף ק"ע: "'וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו'… שנגע ב'תמכין דאורייתא'.

"כמו שרואים פה, בזוהר הקדוש, זה מה שקורה עם הממשלה הזו. זה לא הם, זה שרו של עשו, הוא מפעיל אותם. מאז שהמלאך נאבק עם יעקב ולא הצליח לו, פגע לו בירך, במקום שמחזיק את האדם. כל הדורות ניסו לפגוע בתורה ולא הצליח להם. התורה נשארה תורת אמת, תורה תמימה. אז הם מנסים לפגוע בירך, במקום שמחזיק את התורה. לכן יפגעו במיסים, יקצצו בתקציבים, יפגעו בחינוך ושלומדי התורה יסבלו. הרי כל הגזירות שעשו עכשיו עם המיסים – הכל מכוון נגד לומדי התורה. אפילו החד-פעמי – הכל חישבו איך לפגוע במשפחות של בני התורה.

"אמרתי פעם, שיש מחלוקת בגמרא איך נראה שרו של עשו. האם נראה כמו עובד כוכבים או נראה כמו תלמיד חכם. והיום מבינים את הדעה שהיה נראה כמו תלמיד חכם. הוא יקרא לעצמו 'רב', יגיד ללומדי התורה מה צריכים לעשות ומה לא, ומתוך זה יפגע בכף ירך יעקב".

ואמנם, גם בתוך הדברים הכואבים, מנהיג הדור לא שוכח את העם שבשדות שחקוקים על ליבו הטהור. "יש יהודים, גם אם הם לא דתיים, יש להם לב למסורת, יודעים מה זה שבת ומה זה הקדוש ברוך הוא. מסכנים, לא מצליחים לשמור את השבת עדיין, אבל בלב שלהם פנימה מבינים ומעריכים. אלו אנשי הימין. צריך ללכת רק עם הימין".

"בירכתי עם אבא זצוק"ל בכותל בימי הבריטים". מרן בעת ברכת כהנים (צילום: יעקב כהן)

מוסף של מעלה

מקום המקדש בלוע בדמו של מרן הכהן הגדול שליט"א.

משחר היותו, ניצבה עריסתו מול הר הבית וכל עשרות שנותיו חגו סביב השריד המקודש של בית המקדש. ביום ובלילה, בחול ובמועד, היה הרב סמוך לכותל. בהמשך השיחה עוד ייזכר בשנים בהן צעד לכותל מדי יום לאחר תפילת מנחה בישיבה. בתקופות בהן ערך את תפילת מוסף של שלושת הרגלים בכותל המערבי – "היו חכמי 'פורת יוסף' מסיימים את קריאת התורה ואז כולם יורדים להתפלל מוסף בכותל. היינו מתפללים ובוכים מרוב געגועים לעבודה בבית המקדש".

ולמה דווקא בתפילת מוסף? ראש הישיבה משיב בתמיהה שכנגד. "אנחנו מבקשים בתפילה הזו 'שאין אנחנו יכולים לעלות וליראות… בבית… שנקרא שמך עליו', אז לא תעשה לפחות כל מה שאתה יכול? בתפילה כזו אתה צריך להיות הכי קרוב לבית השם".

הכותל כתמונת ילדות של מרן הגר"ש כהן, היה בכלל מסדרון אבנים צר. "הייתה שם שכונת המוגרבים. בין הבתים הערבים הלכנו, עוברים דרך סמטאות, ופתאום סמטה אחת, מסדרון של בתים ישנים ושם זה הכותל. כל החיים התאווינו לשם".

והייתה סכנה גדולה להגיע לשם. "אני זוכר סיפור שעבר אצלנו במשפחה מרבנו הרש"ש הקדוש, ראש המקובלים בעיר העתיקה, בישיבת בית-א-ל, אחרי רבי גדליה חיוּן. שמעתי את זה מההורים שלי.

"מדי לילה, היה הולך רבנו הרש"ש מביתו לעבר הכותל המערבי. אולי היה עורך שם תיקון חצות, אולי תיקונים אחרים, אולי נשאר להתפלל שם שחרית, אינני יודע. אבל את אחד הערבים זה הרגיז: מדוע החכם היהודי עובר ברחוב שלו כל לילה.

"לילה אחד המתין אותו ישמעאלי בסמטה הסמוכה לכותל. תכף שעבר רבי שלום שרעבי, הניף הערבי את רגלו לבעוט בו. הרגל נשארה תלויה באוויר, 'אליך לא ייגש'. קפא על מקומו, כמו במכת חושך. אבל הרב לא מרגיש וממשיך בצעידה לכותל.

"עד שחזר מכל התפילות, כבר היה הרחוב מלא באנשים מתגודדים, שהספיקו לשמוע על המאורע, מבינים שמן השמים שמרו את צעדיו של החכם וביקשו את מחילתו.

"זה סיפור שהתרחש לעין כל. כל ירושלים עמדה וראתה את הערבי המשותק, עד שהרש"ש מוחל לו והרגל השתחררה ממקומה. ולמה אני מספר אותו? כי יש דברים שהקדוש ברוך הוא לא שותק בהם. ואם הוא לא שותק, כל שכן אנחנו לא יכולים לשתוק" – – –

ומפיו של הרב מתמלטת אנחה: "איך הקב"ה יכול עכשיו לראות את כוח הטומאה שולט, ובכלל, את כל הממשלה הזאת?"

הנהגה רוחנית מדור לדור. במחיצת מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל (צילום: פלאש 90)

איך מסבירים לציבור הרחב את עניין קדושת הכותל?

"פעם", אומר ראש הישיבה, "ראיתי מישהו ששם את הטלפון שלו על הכותל. אמרתי לו: 'מה זה?' אמר לי: 'אשתי צריכה להתפלל'… אנשים צריכים להבין עד כמה האבנים האלו קדושות. יש מחלוקת אם מותר אפילו לנשק את אבני הכותל".

אבל לא תמיד, אנשים מרגישים את הקדושה. יש כאלה שניגשים ללא רגש.

"מסכן הכותל שככה מתייחסים אליו", מפטיר הרב ומוסיף עוד חומרה מעניינת, שהיו צדיקים שהקפידו בימים ההם שלא להיכנס לרחבת הכותל עם נעליים, אלא לחלוץ אותן קודם.

"יש בזה מחלוקת", אומר הרב, "אבל אינני זוכר שב'פורת יוסף' היינו מורידים את המנעלים".

מצערים את השכינה

כל חייו הציבוריים של מרן ראש הישיבה חגים סביב טובתם של ישראל. החל מהקמת מסגרות חינוך מתאימות לילדי העיירות בשנות הכ"ף והלמ"ד, דרך הצורך להעמיד בישיבתו תלמידי חכמים אמיתיים, מערכת הכשרות הקפדנית שהקים לבתי אברכים ועד החלטות הרות גורל הנחתכות על שולחנו.

הדאגה היוצאת מחדרו, נוגעת למיליוני יהודים הרבה יותר רחוקים. בכינוסים הנוגעים לגיוסי הצבא, נוהג ראש הישיבה לדבר בעיקר על נערי הפריפריה. "אינני חושש שיבואו לקחת את הנכדים שלי או הנכדים שלכם. אנחנו מדברים על אלה שאין להם פה ואין להם גב, על אלה שבכמה מילים יפות יוציאו אותם מהלימוד".

החרדה לצביון העם, על כל רבדיו, מדירה שינה מעיניו. עם רגלו המיוסרת ותשעים שנותיו, הוא ממשיך לנסוע מעיר לעיר ומיישוב ליישוב, ולעשות נפשות להשם ולתורתו. "אתם חושבים שזה קל לסגור את הגמרא ולצאת?" נשמע מפיו בעת רצון. "יש תלמידים ויש שיעורים, אין לי פנאי לצאת. אבל אם לא נתעורר עכשיו, אחר כך נצטרך לסגור את הגמרא הרבה יותר".

אין כמו ראש הישיבה לסנן נושאים שאין לו עניין בהם. אילו רצה, ידע לדחות או להתעלם מדעותיהם של עסקנים ומעמדותיהם של פרנסים. כל מקרה מִתְפַּלֵס לגופו, משוחרר ממחויבויות ואקסיומות. האמת הצרופה במלוא הדרה. אין בשפתו נמלצות או רצון להישמע טוב יותר; את אשר יושב על ליבו הטהור יאמר בפה מלא, בקולו ובסגנונו. פעמים שינקוט חריפות לשון חריגה, כדי לעורר, כדי לטלטל, כדי להביע תהומות של כאב.

ודווקא משום כך, החרדה שלו מהאיום הרפורמי על הכותל, הפכה להיות מוחשית. כי אם ניתן לה ביטוי של כאב, משמע שהיא מדריכה את מנוחתו. ואם היא מדריכה את מנוחתו, משמע שהיא נוגעת לדעתו לכלל בית ישראל.

מטבע הדברים, פרנסי ציבור רבים עולים לביתו לבקש את הכרעתו או קריאתו. לא תמיד ייענה ראש הישיבה באופן נחרץ. פעמים ששתיקתו היא הכרעתו. כלומר, שב ואל תעשה עדיף. ומנגד, פעמים שיחרוץ גורל ברגע אחד לכאן או לכאן, ופעמים שלאחר שישמע את הדברים ברוב קשב, יבקש מהשואל לשוב אליו למחרת לקבל את ההכרעה. מייד לאחר שיצא השואל את פתח ביתו יקרא מרן לאשר על ביתו ויבקשם לברר עובדות ונתונים ולהביאם אליו ללא דיחוי, במידת הצורך יבקש מרן לקרא אליו את הנוגעים בדבר לקיים "שמוע בין אחיכם" בטרם יניף את שרביט ההכרעה.

זמנו של גדול הדור מדוד וספור, קשה להפריעו ולטרוד את מנוחת לימודו, מידי דקות בודדות יביט הוא על שעון ידו כאומר: "מתי תעזבוני ואחזור ללימודי". ובכל זאת מאריך המנהיג הגדול על קדושת הכותל, שמע-מינה כי בנפשו הדבר.

לכאורה, עולה תהייה, אולי עדיף להתנתק ולומר: שייקחו להם את הכותל הדרומי ויעזבו לנפשם את מתפללי ומתפללות הכותל המערבי היראים והשלמים.

אבל מרן ממש מזדעק לכגון דא. "אינך יכול לומר: 'אני דואג לביתי' – וזהו. הנזק שיש כאן הוא גדול מאוד. הרפורמים הם בדיוק ההפך מהתורה הקדושה. אנשים שנכנסים לתוך התורה הקדושה ומשנים דברים כרצונם. אתמול שינו כך, היום שינו אחרת, הכל לפי הצרכים שלהם.

"יש פה עניין של הכרה", מאפיין הרב. "אם במקום כזה קדוש מכירים באנשים האלה – יסוד היהדות נפגע. אנשים שמצהירים בפה מלא שהם כאלוקים יודעי טוב ורע, אם בורא עולם נתן את התורה, גם הם יכולים לשנות בה כתאוות ליבם, לקרוע ולגזור כרוחם הפרועה – לאנשים כאלה נוכל לתת דריסת רגל בבית אלוקינו?"

גם בנוגע לנשות הפרובוקציה, שבאות מידי ראש חודש בניסיון לפגוע בקדושת הכותל המערבי, נשמע מרן בדברים קשים: "לא באו אלא לנגח ולצער את השכינה הקדושה".

"ליצנות? צחוק מהתורה ומההלכה בכותל המערבי? אסור להסכים לדבר כזה!" חורץ הרב.

פח השמן הטהור. מרן בהדלקת נר חנוכה (צילום: ישי ירושלמי)

איפה היראה בכותל?

הדברים שנשמעים בארבע אמותיו של נשיא ה'מועצת' על קדושת הכותל, מתנהלת בשני רבדים. ברובד הראשון הוא מקונן על מה שמאיימים הרפורמים לחולל במקום הקדוש הזה. אבל יש גם מסר נוקב לכל יהודי החרד לדבר השם שמגיע למקום.

"מי יודע", אומר הרב, "אם לא באה כל הגזירה הזו, כדי ליצור בליבנו מעט יותר מורא מקדש" – – –

כבר אמרנו, שכל חייו של מרן עוברים סביב לכותל המערבי. שם נולד, שם גדל ושם הוא מתגורר עד עצם היום הזה. ובכל זאת, בכל פעם שהוא ניגש אל המקום, אפשר להבחין בפחד וביראה. "גרנו בעיר העתיקה", הוא לוחש, "פה נולדתי, וחוץ מהימים בהם העיר העתיקה הייתה סגורה ליהודים, תשע עשרה שנה – תמיד הייתי במקום הזה.

"אבל אלה היו ימים אחרים. באיזו יראה התקרבנו למקום הזה! היית יורד במדרגות והרגליים כבר רועדות. מעצמן. הקדושה של המקום הזה נכנסת בעצמות. ככה הרגישו אבותינו כל הדורות, ועוד יותר הרגישו ככה כשהיה בית המקדש קיים. אדם מגיע מהגליל או מכל מקום אחר, מביא איתו ביכורים וקרבנות. רק מרֶגֶש הקדושה היה אדם חוזר בתשובה ונהיה יהודי טוב יותר".

כששואלים את הרב האם ברגע החזרה לכותל לאחר מלחמת 'ששת הימים' בשנת תשכ"ז – הורגשו געגועים? הרב משיב: "כבר באותו יום יצאנו לכותל. הקב"ה פתח את הדלת, בוודאי שהיו געגועים. מאז היינו הולכים שוב, בליל שבת ובערב ראש חודש, לתפילת 'יום כיפור קטן'".

כשמוסיפים ומבקשים לדעת מה הסיבה שכיום מגיעים הרבה אנשים לכותל, ולא חווים שינוי פנימי עמוק, משיב מרן: "יש כלל חשוב, זה נוגע להרבה דברים בחיים, במיוחד בחינוך.

"יש שני אנשים שבאים לבית המקדש, בדיוק בזמן של הקרבת קרבנות הפסח. האחד מתפעל מהמון העם שבאים עם קרבן פסח וקרבן חגיגה, רואה את הכהנים עובדים במרוצה, מתרגש משירת הלוויים, משלוש הכיתות שנכנסות לעזרה, יש אמירת הלל בראש כל גג בירושלים, הנפש שלו מתמלאת עד גדותיה, מתמלא כיסופים לבורא עולם.

"האדם השני לא רואה את עבודת הקרבנות. הוא נבהל מהמון האדם, מנהרות דם הקרבנות, מהכהנים המתרוצצים, מהקולות של ההלל. הוא נחרד מכל זה, מנסה לברוח מהמקום. הוא לא מסוגל לחוות את מה שהראשון חווה.

"זה למה? זה בגלל המקום שממנו בא האדם. הראשון יודע מה זו עבודת השם, מה ציוותה התורה ואיך מקיימים את מצוות השם. הוא גם למד מסכת פסחים, במשך החורף חיכה מתי יזכה להיות שותף בעבודה הזו, והנה קיבל אותה כפי שצריך להיות.

"אבל לחברו לא הייתה שום הכנה. לא ידע מה אמור להיות, שחיטת הקרבנות הרתיעה אותו, כי לא הבין מה הוא רואה – אז פירש את הדברים לפי הידיעות שלו. ככה זה, יש אדמה שמצמיחה חיטים ושעורים ויש אדמה שמצמיחה קוצים, למרות שבשני המקומות ירד גשם.

"יש ילד שרואה מנקים את הבית לפסח ומסיק בדעתו שפסח זה מהומה וצעקות, ויש ילד שהסבירו לו מוקדם מה זה חמץ בפסח ומה זה 'בל ייראה', הוא מסתכל אחרת על כל הניקיונות, יכול להתרגש מזה. תלוי מה ההכנה שלו.

"אז אתם שואלים למה יש כאלה מגיעים לכותל ולא מתרגשים, ולמה יש מגיעים לכותל וכן מתרגשים? הכל תלוי בהכנה ובהבנה של הבן אדם. מה הוא יודע ומה למד בחיים שלו.

"היום אני מגיע לכותל – וליבי כואב. כואב לראות יהודים שבאים למקום הזה כאילו הגיעו למקום היסטורי וזהו. אין בליבם את הרגש למקום השראת השכינה, וזה צער. אבל זה מגיע ממקום שלא למדו ולא לימדו, לא יודעים מה זה פחד ד' והדר גאונו, מה זה כבוד השכינה.

"אתם שואלים למה אני בצער על המצב של הכותל, ואני אומר שהכאב הוא איך לא מכירים בקדושה הגדולה שיש כאן. אם היו מרגישים את הקדושה לא היו לנו הבעיות האלה".

האם אפשר להסביר את הקדושה של התורה והמקדש לאנשים שלא זכו לה?

מרן מזכיר את דברי הגמרא המפורסמים: "היו חמישה זקנים שניסו לתרגם את התורה ליוונית, לתלמי המלך. זה היה יום קשה כמו יום שנעשה בו העגל, ככה אמרו במסכת סופרים.

"יש דברים שאתה לא יכול לתרגם ולא יכול להסביר. המהות של התורה נמצאת בפנימיות וברמזים העמוקים שלה. גוי לא יכול להבין את זה. אי אפשר לתרגם את התורה עם הרמזים והסודות שלה, זה יהיה כמו לרוקן את התורה ואז לתרגם.

"לפני שהרחוקים יבינו מה אנחנו מדברים, הם צריכים להתחבר לתורה. הם צריכים להתקרב ולהרגיש מבפנים מה זו הרוממות הזו. כל דרך אחרת לא תצלח".

מבגדד יצאה שתיקה

החרדה של מרן ראש הישיבה לעולם התורה ולבני הישיבות, לא בחלל ריק היא באה. משנות ילדותו בצל אביו ראש המקובלים בירושלים, ינק את צורת הנהגת הדור כצלמו ותבניתו, בדיוק כפי שחווה אביו אצל רבו המובהק, ריש גלותא דבבל, מרן ה'בן איש חי' זי"ע.

ערב אחד – כך סיפרו זקני בגדד – שיחקה קבוצת נערים בכדור בעיבורו של רחוב צדדי. לפתע התגלגלה הלחישה: 'החכם מגיע'.

באחת דמם הרחוב. הנערים נסו לפינת בית נמוך קומה, בעלי החנויות הערביים נדחפו לתוך כוכיהם, ממתינים בציפייה לצעדיו המהירים של חכם אל-יאהוד העתיד לעבור על פתח החנות. אל-לה ישמור אותו, בזכותו יהיו פה הרבה קונים.

והחכם הגיע. הגיוניו של מרן ה'בן איש חי' נטועים בעולמות טמירים. הרחוב לא מסיח את דעתו ממי שאמר והיה העולם. למעט נער אחד, רחב גרם.

לראשונה הזדמן לנער לפגוש בחכם היהודי הגדול. את שמעו שמע, את פניו הכיר. מרחוק. עתה החברים מספרים על בואו הקרב. הם נמלטים לנקיקי הסלעים מפחדו, והוא יתייצב מול הדר גאונו.

על המפגש ביניהם, נמסר דרך הנערים המסתתרים. מביטים באימה באמיצות לבבו. על תוכן השיחה ביניהם, לא נמסר דבר. איש לא יכול היה להאזין, ואיש גם לא יכול היה לשמוע זאת מהנער עצמו, עד יומו האחרון. שתקן היה הנער אפרים ושתקן נשאר. רק זאת נודע – כי הוא היחיד שהורשה להיכנס בהיכלו המקודש של מרן ה'בן איש חי' בכל שעה. אפרים בן מנשה הכהן-זילכה יעלה ויבוא.

מאז אותו מפגש מכונן, התנתק הנער מחבריו והסתגר בישיבה, יום ולילה. מדי תקופה מגיע רבי יוסף חיים לפגוש אותו בבית המדרש ולהמתיק עימו סוד, ולחילופין היה אפרים עצמו עולה לחדר לימודו של ה'בן איש חי', מרצה לפניו מחידושיו ומקבל ממנו הדרכה והוראה.

אל נא תקל בעיניכם הרשות הנדירה להיכנס לקודש הקודשים הבגדדי. גדולים וטובים ניסו ונדחו, איש לא הורשה. סיפור ידוע היה סביב מוצאי שבת. יודעי דבר סחו כי זו השעה בה מתייחד אליהו הנביא עם ראש הגולה. כולם ידעו את הסוד וכולם חיכו לאישור שהלימוד עם המבשר מדי מוצאי שבת, הוא נכון. היחידי שמורשה להיכנס – החכם הצעיר אפרים הכהן – ממלא פיו מים.

הוחלט אפוא, לשלוח את תלמידו החביב של ה'בן איש חי' – הגאון הקדוש חכם יהושע שרבאני. מסרו בידיו שאלה ערוכה ומורכבת, וביקשו שידפוק בדלת במוצאי שבת. יבקש יישוב הגון לקושיה. ואם הוא כבר שם, יציץ נא מבעד לפתח, אולי יראה אִישׁ הַנִּקְרָא בַּעַל שֵׂעָר בְּסִימָּנָיו וְאֵזור עור אָזוּר בְּמָתְנָיו.

אולי יבוא אישור רשמי לשמועה.

החברים ממתינים בקוצר רוח בבית המדרש. דלת חדרו של מרן ה'בן איש חי' עמדה בראש גרם מדרגות חיצוני. מדרגות הפונות הצידה באמצען. עוד עולה חכם יהושע במדרגות הראשונות, וכבר נפתחת הדלת ממעל, ודמותו של מרן ה'בן איש חי' ניצבת במלוא הדרה, סוגרת אחריה את הפתח. "מה שחבריך שואלים", נם לו רבנו יוסף חיים, "זו קושיה של תוספות ב'מעילה'".

חכם יהושע ניצב הלום, עדיין לא פתח את פיו והתשובה נמסרת. "ואם ירצו לשאול את שאלתם השנייה", ממשיך החכם, "הדברים משום שלמדו את הסוגיה כך וכך, וההבנה הראשונה לא מדויקת. תמסור להם לעיין גם בדברי הירושלמי, ולא יקשה כלום"… רבי יוסף חיים סיים את דבריו ושב לחדרו הסגור, שב לתלמודו עם המבשר טוב. דלתו סגורה בדיוק כמו פיו של היחידי שיודע ושותק, חכם אפרים הכהן.

זיכרון מבית אבא

"מו"ר אבי היה שתקן", מספר מרן חכם שלום שליט"א. "אבל כשהדברים נגעו לעם ישראל, לא הפסיק לדבר. היה הולך למעברות, זוחל מתחת לגדרות של הסוכנות כדי להציל יהודים, היה אכפת לו מכל יהודי.

"הנסיעות של פעם היו קשות, לא קלות בכלל. אבל אם הבין שבנסיעה הזו יעורר את הלבבות ואנשים יחזרו בתשובה, לא ריחם על עצמו. הצער של השכינה היה כואב לו מכל קושי של נסיעה, מכל דבר אחר.

"אני זוכר שהייתי איתו בשמחת חתן וכלה, אולי שבע ברכות. ביקשו אותו שיאמר דרוש. אמר לי באוזן: 'ואם אגיד להם דרוש על חתן וכלה, מה ייקחו מזה הקהל? אגיד להם במקום זה דברים אחרים'. עמד ודרש דברי חיזוק בענייני השעה, דברים היורדים חדרי בטן.

"בשבתות מיוחדות היה אבא צועד מרחקים גדולים, מהעיר העתיקה עד שכונת הבוכרים, לבית הכנסת 'אוהל רחל', לדרוש שם. אחרי שהירדנים כבשו את הבית שלנו, עברנו לגור בשכונת קטמון, וגם משם המשיך לצעוד ברגל בשבתות עד 'אוהל רחל'.

"לכן, הדברים שלו השפיעו על אנשים. אני מכיר אדם שעבר דירה לעיר רחוקה, רק בגלל ששמע מאבא דברי מוסר על איזו עבירה, וכדי להתרחק מהעבירה הזו השתקע בעיר שלא מכיר שם איש. זה לא רק בדרשות ושיעורים, אלא גם בשיחות עם אנשים. כמה שהיה שתקן, אבל בענייני כבוד שמים לא הפסיק לדבר.

"היה מקרה באחד שאבא דיבר איתו חמש שעות. לא הכיר אותו קודם, לא ידע מי זה. פעם ראשונה בא אצלו, וכבר התחיל איתו שיחה ארוכה של חמש שעות".

על מה דיברו? "זהו סיפור ארוך. באמצע הלילה דפקו אצלנו שני אנשים, יש להם דבר דחוף. בתו של פלוני רצתה להתחתן עם אדם מחלל שבת. אביה לא הסכים והיה חשש שהיא תעשה מעשה של פיקוח נפש. השם ירחם.

"מצד אחד, איך אפשר להסכים שהיא תתחתן עם אדם שהדין שלו כמו גוי? מצד שני איך אפשר להגיע לחשש של פיקוח נפש? במקום זה ביקש שיביאו אליו את הבחור הזה. לא דת ולא כלום, בור ועם הארץ. ישב איתו, הסביר לו מה זו שבת, מה זה עם ישראל, מה הוא פועל בעולמות העליונים בכל מעשה, דיבר איתו על השגחה פרטית ושכר ועונש, שיחה ארוכה מאוד.

"אני זוכר איך הבחור הזה התחיל לבכות, היה בצער גדול. לא ידע שככה חמור להדליק אש בשבת, לא ידע שככה חשובה התפילה והשבת וקיבל על עצמו ללמוד מה שצריך ללמוד ולשמור שבת. כך הציל משפחה שלמה.

"יש לנו אחריות לכל עם ישראל. הקדוש ברוך הוא יושב ומסתכל עלינו מה אנחנו עושים למען כבודו, מה אנחנו עושים בשביל אלה שלא יודעים, ומה שקורה עכשיו בכותל המערבי. זה גורם צער גדול מאוד לשכינה".

מול כלי המקדש

ישיבת 'פורת יוסף' שוכנת במעלה ההר, מול הכותל המערבי, על שרידיה של ישיבת 'פורת יוסף' שנחרבה בשנת תש"ח. מאז ומתמיד הייתה הישיבה לצנינים בעיני התושבים המוסלמים בעיר, במיוחד כיפת האבן שהתנוססה מעל לגובה מסגד אל אקצה.

עם התלקחות האש הראשונה, מצאו השבאב מקום לגבות את חובם מהיהודים, והקומפלקס המפואר על כל קומותיו נחרב עד היסוד. אולם בית המדרש וחדרי השיעורים, עשרים דירות חכמי הישיבה והספרייה רחבת הידיים עם מאות כתבי יד יחידים בעולם, הכל הפך לעשן מפויח.

תשע עשרה שנה מצאו עצמם בגלות, בשכונותיה החדשות של ירושלים. חכם שלום עצמו התגורר עם הוריו ברחוב חגי, בחצר בית הכנסת 'שמש צדקה', ולאחר מכן בשכונת קטמון, שם הקים את ישיבת 'פורת יוסף קטמון', ומאוחר יותר יסד את הישיבה מחדש על חורבות ירושלים.

מרן שליט"א נזכר באחד משלבי הקמת הישיבה מחדש, עת נפערה מערה באתר הבנייה.

"פתאום", מעלה הרב זכרונות מלאי ערגה, "ראו באיזה צד שכאילו הרצפה נבקעה ויכולים לראות את כלי המקדש הראשונים. מיד סתמו את זה. התפלאנו כששמענו את הדבר הזה. אני לא יודע איך נבקעה הרצפה, אני לא יודע מה קרה".

הרב נועץ בראשי הישיבה בשכונת גאולה, מרנן הגר"י צדקה והגרב"צ אבא שאול, והם סיפרו שמערה זו כבר נגלתה בעת הקמת הישיבה הראשונה בידי הגרב"צ חזן.

לאחר השיחה ערכנו בירור. לדבריהם של ותיקי 'פורת יוסף', מי שחשף אז את המערה היה השמש של ישיבת 'פורת יוסף', חכם מימון סודרי שמו. חכמי הישיבה הורו לו לסתום את הפתח והוא הספיק לשמור חופן מטבעות עתיקות שנשמרו במשפחה. בעקבות זאת החליטו ראשי הישיבה על סתימת המערה מחדש, ולו בשביל למנוע גישה של טרדנים וסקרנים שיפריעו ללימודי הישיבה.

וכיצד הדבר משפיע על התלמידים בישיבה שקמה מחדש, שהם לומדים מול הכותל המערבי? "אמרתי פעם", אומר הגר"ש, "על ההלכה שאם אדם נמצא בחוץ לארץ, יכוון את ליבו בתפילה לכיוון ארץ ישראל. ואם נמצא בארץ ישראל יכוון לירושלים וכולי. אז אנחנו יכולים לכוון בכל התפילות הכי טוב שאפשר, הכי קרוב לקודש הקודשים".

וכשאדם חי תמיד מול הכותל, ליבו לא יהא גס בו?

"לא", מלמד מרן. אם יודעים מהי הקדושה הזו, אי אפשר שהלב יהיה גס. חכמים הראשונים שהכרנו, היו מפחדים להתקרב ממש לאבני הכותל. עמדו מרחוק והתפללו".

אילו הגבלות היו בכותל לפני שמונים שנה?

"המקום היה צר וקטן מאוד, לא היה מקום לנשים. האנגלים לא הסכימו להניח מחיצה וגם לא ספסלים, ככה היינו עומדים ומתפללים.

"גם לתקוע בשופר לא הסכימו, אבל היינו עושים נגד. לפעמים עוצרים את התוקע, לפעמים מתחבאים, עד שהקב"ה ריחם עלינו והם עזבו את המקום".

ומעל הכל הייתה שם ברכת כהנים. "גם מורי אבי נשא כפיו בכותל. יותר מאוחר, כשגרנו בשכונת קטמון, התחילו לעשות ברכת כהנים המונית. אפילו אני, שהייתי גר בקטמון, הייתי עושה את כל הדרך ברגל לכותל, כדי להשתתף. היו שם שלוש מאות או ארבע מאות כהנים.

"למה עושים את זה? כי מספרים על חכם אחד ששאל את אליהו הנביא על קבוצת כהנים האם כולם כהנים מיוחסים באמת, אליהו הנביא הצביע לו על איזה צולע שיושב בצד, אמר לו: 'הנה, זה כהן אמיתי'. לכן מביאים הרבה, אולי ביניהם יהיה כהן מיוחס".

…

דקות ארוכות נוקפות. הספרים הפתוחים על השולחן מורים שסדר היום בלשכת הגזית עוד רחוק מלהסתיים. רגע לפני פרֵדה, אנו מבקשים לזכות לברכת כהנים מחדרי ליבו של מרן הגר"ש כהן, ברכה שבוקעת מתוך לב אוהב ומיועדת לכל ישראל, אפילו לעם שבשדות.

"אנחנו נמשיך להתפלל ששמו של הקדוש ברוך הוא יתקדש בעולם, שהעמלק יתכלה ויתבער מאיתנו ואז ייבנה בית המקדש על מכונו. כל יהודי צריך להתפלל הלוואי שיהיה לו חלק בזה".

הרהבנו עוז ושאלנו לסיום: מרן שליט"א רואה את עצמו לפעמים עובד בבית המקדש לעתיד לבוא?

אנחה רבת-אנפין נשמעת מפי הקודש. לבסוף אומר הרב: "לא צריך לחלום. צריך לעשות. אם נתחזק בתורה ובתפילה – נזכה לזה במהרה" – – –