הכל התחיל בשיחה גורלית במטוס, לפני 27 שנה. רבי ברוך רוזנבלום תיאר את צערו בפני ראש הישיבה מרן הגראי"ל שטיינמן על אודות מחלתה של אשתו, וראש הישיבה הגיב במשפט קצר: "צא לזכות את הרבים!" | ומאז הפך הרב למגיד המישרים המבוקש שהמונים שותים בצמא את דבריו | מאז אסון שמחת תורה לא יודע ליבו של הרב מנוח, והוא עובר ממקום למקום כדי להרעיף טללים של אמונה וחיזוק | יריעה מרוממת
"אם אנחנו רוצים שתהיה לנו סייעתא דשמיא, שננצח במערכה נגד הרוצחים שמחרפים מערכות אלוקים חיים, עלינו להתפלל ולהיות מאוחדים. הפילוג הוא בעוכרינו!"
אנחנו חייבים להתעורר. חייבים לקרוע שערי שמיים כפשוטו", אומר הגאון רבי ברוך רוזנבלום.
הזמן: ערב עשרה בטבת. המקום: בית הכנסת הגדול. כמדי ליל שישי, הרב רוזנבלום רכון על הסטנדר והאולם מלא מפה לפה. מצלמות שידור ממוקמות ממולו, מעבירות את דרשתו של 'דרשן הדור' לעשרות מוקדים בעולם. הוא נושא מדברותיו בפני שומעי לקחו, בשפה שחציה ישיבתית וחציה עממית ושווה לכל נפש. פרפראות לפרשה, דברי חז"ל מחזקים, חידושים של ראשונים ואחרונים עם 'צוּשְׁטֶלִים' מעניינים שנפלו ברעיונו ובכוח החידוש שלו.
ואז, לוקח הרב רוזנבלום הפוגה. הוא סוגר את החומש ואת ספרי המפרשים, ועובר לדבר אקטואליה. הלב שלו נמצא כעת עם עַם ישראל הסובל. עם החטופים, המפונים, החיילים ומשפחותיהם. כל מי שבמעגל המלחמה.
לזעוק מכל הלב. הרב ברוך רוזנבלום שליט"א השבוע (צילום: מנחם קאליש)
"רק השבוע עלו בדעתי רבבות המפונים. אנשים שכבר שלושה חודשים חיים עם האישה והילדים בחדר וחצי של בית מלון. איפה שאתה הולך אתה נתקע במישהו. אבל כאן, אנחנו במרכז. יושבים בשקט. יש 'כיפת ברזל', ברוך השם. אז הכל טוב, למה לדאוג?!"
וכאן מרעים הרב רוזנבלום בקולו וזועק בגרון ניחר:
"אבל כל בוקר אתה שומע חדשות. הותר לפרסום, הותר לפרסום, הותר לפרסום. אתם יודעים מה זה 'הותר לפרסום'?! זה אלמנה! זה הורים שכולים! זה ילדים יתומים! משפחות שלמות שנלקחה מהן שמחת החיים. עוד הותר לפרסום, ועוד אחד. ועוד אחד. שהשם ישמור וירחם!
"תחשבו על אבא ואמא שיש להם אפילו שניים או שלושה ילדים בצבא. הם בקושי מצליחים לעצום עין. הטלפון נשאר פתוח, זמין 24/7, והלב, אוי הלב, מזנק מכל צלצול. אבל אנחנו? יש כיפת ברזל, אנחנו מוגנים. נו שוין, אומרים 'שיר המעלות' אחרי התפילה, עושים וי. צדיקים שכמותנו.
"איך אפשר לישון בכלל?! חיילים בעזה ישנים על הרצפה, על דיונות של חול! החפץ חיים בשנות המלחמה לא שכב על מיטתו אפילו לילה אחד. איפה אנחנו? איפה הנשיאה בעול?! אתה רואה אבא ואמא יושבים שבעה על הילד שלהם, קוברים את הפרחים שלהם שנקטפו בדמי ימיהם. הייתכן לעבור על זה לסדר היום? איך אפשר להתעלם מהכאב שלהם?
"אם היינו יודעים מראש את מה שנגזר עלינו לעבור בשמחת תורה – מישהו ביום כיפור היה חוזר הביתה מהתפילה? היינו הרי עומדים ומתפללים מתחילת הצום ועד צאתו, קורעים שערי שמיים בשאגות אדירות! אבל לא ידענו. אין בידינו להתנבא על העתידות. אך מה נגיד כעת? אנחנו צריכים לחכות למערכה בצפון בשביל שנבכה על שלא קרענו את השמיים לגזרים מרוב דמעות?
"לפני חורבן בית המקדש ישב הקדוש ברוך הוא עם פמליה של מעלה ביום עשרה בטבת ודן אם להחריב את בית המקדש. החליט ריבונו של עולם לתת לעם ישראל ארכה של שנתיים וחצי, על מנת שיחזרו בתשובה. משלא שבו בתשובה, נחרב בית המקדש. ומאותו יום יושב ריבונא דכולא עלמא ביום עשרה בטבת, בכל שנה ושנה, ודן אם לבנות את בית המקדש מחדש.
"מחר זה יום כיפור נוסף!" זועק הרב רוזנבלום. "ה'הילולא' של עשיו. היום בו נפל ראשו של מלך אדום. וביום הזה יש כוח תפילה מיוחד להפלת ראשם של שונאי ישראל. אם ראשו של עשיו נפל באותו יום, גם ראשו של סינוואר, שם רשעים ירקב, ייפול בעזרת השם. אבל באמת, אין לנו שום צורך לא בראשו של שונא ישראל זה, ולא בראשו של שונא ישראל אחר. מי ייתן והקב"ה יגרום להם לעלות על מטען כולם יחדיו ולהימחות מעל פני האדמה. אנחנו צריכים לזעוק בתחנונים שנזכה לבוא משיח צדקנו. זה כל מה שאנחנו צריכים. זה כל מה שאנחנו רוצים".
מילד היפראקטיבי למזכה הרבים
בשנים האחרונות הפכו שיעוריו הגדושים למצרך מבוקש, להיט רוחני של ממש. דיבוריו, הנאמרים בלהט מיוחד, מעומק הלב, מרעיפים טללים של תחייה על המוני יהודים. אולם מעטים מכירים את הסיפור המיוחד שמאחורי הפיכתו של הרב, שכתב בעבר את מדור 'זיכרון להולכים' ב'יתד נאמן' – לדרשן של הדור.
הוא נולד בבני ברק, בערב פסח תש"כ (1960). לפי דבריו, בילדותו היה רחוק שנות אור מהדמות התורנית שמוכרת כיום כמעיין נובע של דברי תורה וציטוטי חז"ל. הוא מתאר את עצמו כילד שובב ותזזיתי, שהדבר האחרון שרצה לעשות היה לשבת וללמוד.
"הרבה פעמים מגיעים אליי הורים עם ילדיהם המתקשים להתחבר למתיקות התורה. החשק ללמוד ולהשקיע – מהם והלאה. אני מפציר בהם שיחכו, עוד קצת, עוד כמה שנים. אני מספר להם שגם אני הקטן לפני לא הרבה זמן לא אהבתי ללמוד. והנה, תראו, היום אני אוהב ללמוד. היום, בסייעתא דשמיא, לא פסיק פומִי מגִרְסא…
"מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל אמר תמיד, שילד היפראקטיבי זו בעצם נשמה גדולה בגוף קטן. צריך לחכות שהגוף יגדל קצת והאנרגיות והאמביציות יתאזנו", הוא מוסיף בחיוך.
הרב רוזנבלום למד בישיבת איתרי בירושלים, ולאחר מכן בישיבת גרודנא. למרות שהוא מתאר את עצמו כמי שבילדותו לא בדיוק התחבר ללימוד ולהקשבה – בדברי אגדה ופניני חז"ל על פרשת השבוע הוא התעניין גם בתור עלם צעיר. "זה הדבר היחיד שהיה מסוגל לרתק אותי למקומי", תיאר הרב רוזנבלום, "כמו פרפר שנמשך לפרח או כדבורה הנמשכת לצוף.
"כשהייתי שומע דרשן טוב – יכולתי לעמוד על מקומי ולהקשיב במשך דקות ארוכות, ללא ניע", הוא סיפר. "גם בישיבת גרודנא זכיתי לשמוע את שיעוריו של ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי ראובן קרלנשטיין, אשר נאם בחסד עליון, ומלבד השיעורים הרגילים היה נושא בקביעות דברים באגדה ובפרשת השבוע".
גם לאחר שבא בברית הנישואין והתחיל את מתכונת לימודיו בכולל, נמשך האברך ר' ברוך רוזנבלום לדרשות באגדה. הוא כיתת את רגליו בין מגידי השיעורים בבני ברק, והתאמץ ללקט ולאסוף מדברותיהם. "את הכל הייתי רושם במחברות מסודרות, דבר דבור על אופניו. את כל מה ששמעתי, את כל מה שפגשתי בעת לימודיי. בכל פעם הייתי שולף את המחברת הנכונה ורושם לעצמי", סיפר הרב רוזנבלום, אבל הדגיש: "באותה עת לא הייתה לי כל כוונה להרביץ תורה ברבים".
בעודו אברך צעיר, שילב הרב לצד סדרי הכולל מעין 'הכנסה מן הצד'. הוא עבד בשני תחומים שלא הפריעו לו בסדרי הכולל: כתיבת מאמרי הספד לנפטרים בעיתון 'יתד נאמן', וכן לימוד פרטני עם ילדים שחווים קשיי למידה. כאשר שמע על יהודי חרדי שנפטר, היה מתקשר לבית האלמנה והילדים, שומע סיפורים בשבחו של הנפטר ומעלה זאת על הכתב, לזכרו ולעילוי נשמתו של המנוח. המשפחות ראו בכך הנצחה חשובה ומנחמת, והיו שומרים את גזיר העיתון שעסק בשבחו של המנוח. כאשר שמע על אלמנה שהתרגשה והתנחמה ולו במעט בזכות הכתבה – לא היה קץ לאושרו של האברך הרב רוזנבלום. את כתבותיו פרסם תחת שם העט ב' שושן.
וכך גם בהוראה הפרטנית המקדמת. הרב תיאר פעם: "הייתי מגולל בנועם לפני הילדים המתוקים ומספר להם על עֲבָרִי – איך אהבתי להשתובב ולקפץ בכל מקום. הייתי מסביר להם שהתורה הקדושה – אין מתוק ממנה. הבעיה היא שהפה מלא בחמוצים. אם רק נמצא את הדרך להתנתק מכל אותם 'פיצ'יפקעס' שמסתובבים סביבנו ללא הרף – נועם העיון ומתיקות התורה יורגשו כהרף עין".
דיאלוג גורלי במטוס
ימים ספורים לפני תשעה באב, בשנת תשנ"ו (1996) – הכל התהפך. רעייתו ובנותיו של הרב נסעו לים. בדרך חזור גילתה הרבנית רוזנבלום, לתדהמתה, שהיא רואה כפול. ארבעה נתיבים במקום שניים, שני הגאים במקום אחד, שש בנות במקום שלוש.
בני הזוג מיהרו לבצע סדרת בדיקות רפואיות, וגילו שהרבנית חלתה בטרשת נפוצה. "היה זה ממש בערב תשעה באב, ואני זוכר כיצד באותו צום על חורבן בית מקדשנו, בכיתי והורדתי דמעות שליש גם על חורבננו הפרטי שלנו, בתוך ביתנו אנו", סיפר הרב באחד משיעוריו.
מכל המינים, מכל הסוגים, צמאים לשמוע את אוצרותיו . הרב בשיעורו
היה זה התקף ראשון של המחלה, ראשון מתוך רבים. אם בתחילה הצליחו סדרת הטיפולים והתרופות לייצב את המצב ולהחזיר את המציאות למסלולה הטבעי – הרי שאט אט, מהתקף להתקף, הסיטואציה הרפואית נעשתה סבוכה יותר ויותר. התרופות לא יכלו לעצור את ההידרדרות אלא רק לעכב אותה ככל האפשר, וההחמרה הייתה בלתי נמנעת.
המצב היה בכי רע והרבנית הצדיקה, מורה להוראה מתקנת שהקדישה את חייה לילדים מיוחדים ומתקשים – כבר לא יכלה לעשות את שעשתה כבימים ימימה.
בצר לו פנה הרב רוזנבלום למרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן זצוק"ל, כהוראת חז"ל למי שיש לו חולה בתוך ביתו, שילך אצל חכם. עוד קודם לכן זכה להסתופף בצילו של ראש הישיבה במסגרת ארגון 'נתיבות משה', שפעל להכניס ילדים מבתים לא דתיים לחינוך תורני, בהסכמת הוריהם. על הרב רוזנבלום הוטל לגייס את הכסף, לשכור את המבנים, ולהעמיד את המבנה הלוגיסטי והאדמיניסטרטיבי של הארגון.
באחד המסעות לארה"ב, ביקש הרב רוזנבלום לשוחח עם מרן הרב שטיינמן ביחידות. "היה זה באשמורת הבוקר", נזכר הרב, "ממש בטרם התחיל הרב את שגרת יומו. באתי ושפכתי את ליבי בפניו: 'אשתי חולה, ויש לנו ילדים קטנים בבית. העול נופל עליי לבדי. אנא, כבוד הרב, הרי אתה צדיק יסוד עולם, והרי כשצדיק גוזר הקב"ה מקיים. ברכני! שהרב יגזור שתהיה בריאה!' ממש התחננתי.
"מרן הרב שטיינמן תפס את ידי וליטף אותה ברוֹך", המשיך הרב רוזנבלום וסיפר לשומעי לקחו. "הוא אמר לי: 'ברוך, תמצא לי את הצדיק הזה שגוזר והקב"ה מקיים. גם אני צריך אותו… בוא נתפלל שזה לא יידרדר'".
אבל הרב רוזנבלום לא הרפה. "רב'ה! מה עליי לעשות כדי שזה לא יידרדר?!"
מרן הרב שטיינמן הביט לתוך עיניו המיוסרות של האברך הצעיר ואמר לו: "זיכוי הרבים. תעסוק בזיכוי הרבים".
כששמעה הרבנית רוזנבלום תחי' את ההוראה של גדול הדור – היא הגיבה במשפט שיהפוך למשימת-חיים: "מה ייצא לי מזה שתשב כל היום ליד המיטה שלי? צא לזכות את הרבים!"
הפור נפל.
שיעור לחמישה אנשים
מצויד בברכת ראש הישיבה, החליט הרב רוזנבלום להקדיש את מרצו עוד יותר לטובת הארגון 'נתיבות משה'. הוא פעל ככל יכולתו כדי שזיכוי הרבים יתבצע על הצד הטוב ביותר, שופרא דשופרא. אולם לכלל דרשן או מגיד שיעור – עדיין לא הגיע.
הפעם הראשונה הייתה כאשר אחד המחנכים בארגון ביקש ממנו שיחליף אותו בתפקידו, עקב נסיעה של כמה ימים. עד לאותו יום, סף הסיבולת לדרשה היה שלושה אנשים. מול קהל גדול יותר, היה הרב רוזנבלום ממלא את פיו מים. אבל מרן הרב שטיינמן אמר 'זיכוי הרבים' – אז תופסים את כל מה שיש בשתי ידיים. מצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה.
המשימה: שיעור בפרשת שבוע לחמישה אנשים ברמת השרון. משהו קליל, לא מלחיץ. אנשים פשוטים וחביבים שבאים אחרי שטיפת הכלים של מוצאי שבת לשמוע קצת פרפראות וליהנות, לא להתעמק יותר מדי. לא משהו מסובך. למה לא. הייתה זו פרשת שמות. הנושא שסביבו בחר הרב למסור את שיעורו: הכרת הטוב של משה מול היאור והאדמה. שוין.
עם צאת השבת, עולה הרב רוזנבלום אל המונית בדרך אל היעד ברמת השרון. הוא נכנס לבית הכנסת שממוקם בכתובת שנמסרה לו, וברגע הראשון היה בטוח שחלה טעות. בבית המדרש ישבו לסעודת מלווה מלכה כחמישים איש, שהמתינו לבואו של הרב. בירור קצר שערך הרב עם הנפשות הפועלות העלה שאכן, זה המקום ואין בלתו. "יתכבד נא הרב ליטול ידיים, ואחר כך נשמע את הדרשה", אמר הגבאי בחדווה. הרב כמעט בלע את לשונו. לא לזה התכונן.
אבל מה לעשות, המונית כבר נסעה מהמקום והוא כבר פה. אין ברירה אלא לבצע טבילת אש על אמת. עם רעד קל בקולו החל הרב לשאת את דבריו בפני הסועדים, תוך שהוא מתנחם בעובדה שהללו סועדים את ליבם, כך שתשומת הלב נתונה גם לחלות ולסלטים, ולפחות לא יהיו קושיות ומענות תוך כדי השיעור.
"כשחזרתי הביתה", תיאר פעם הרב את אותה התנסות ראשונית, "הרמתי טלפון לחבר ש'סידר' אותי והבהרתי לו שאני לא חוזר על זה שוב. אין לי את התעצומות. אבל החבר הזה היה חכם. 'אין לך מושג כיצד האנשים נהנו מהמרגליות שבפיך. ממש נואם בחסד עליון! אין אף אחד אחר שיעשה זאת. אם אתה לא הולך, ה'ביטול תורה' עליך'. ממש סגר עליי מכל הכיוונים. משם זה התחיל. והשאר היסטוריה".
אט אט הפכו השיעורים למשאת נפשו. הציבור התחזק, ועם הזמן הרב החל להוציא לאור ספרים שמאגדים את השיעורים שנמסרו. 'ברוך שאמר', הגדה של פסח ועוד. אל סדר היום השבועי הצטרף עוד שיעור ועוד שיעור. כיום, מיום שלישי עד סוף השבוע הוא מוסר שיעורים קבועים בבית הכנסת הגדול בבני ברק, באלעד ועוד, ואילו בימי ראשון ושני הוא נוסע ברחבי הארץ, חורש את ארץ הקודש לאורכה ולרוחבה – ממגדל העמק ועד באר שבע, ממודיעין ועד חדרה, להפיץ את אור התורה בקרב עם ישראל.
גם בפעמים הבודדות בהן נסע לחו"ל, הוא עלה על המטוס רק ביום חמישי בלילה, לאחר שיעורו הקבוע בבית הכנסת הגדול בבני ברק שעליו לא יוותר בשום אופן. ביום שלישי בבוקר כבר נחתו רגליו על אדמת ארץ הקודש בחזרה. לעולם לא ייתן לעצמו להחמיץ ולו שיעור אחד. זיכוי הרבים – על מלא.
תדירות ההרצאות והשיעורים איננה קבועה. בזמני עומס, כגון בערבי הימים הנוראים, בימים שבהם כל יהודי מתאמץ לאסוף עוד ועוד זכויות, הרב רוזנבלום יכול למסור גם עשרה שיעורים ביום אחד. הקהל נמנה על כלל חלקי האוכלוסייה. מכל הגוונים, העדות, סוגי הכיפות, ואף כאלו שנטולים כיפה לחלוטין. מבתי כנסיות ובתי מדרשות, בתי ספר וסמינרים, ועד מכללות, מרכזי התעשייה האווירית ובסיסים צבאיים. הרב אינו פוסח על אף יהודי שמבקש להתחזק. כמעט לכל מי שמזמין אותו ומבקש לשמוע מאוצרותיו, נענה הרב רוזנבלום בחפץ לב.
איך אפשר לישון על הרצפה כשאחים שלנו סובלים? תמונות החטופים ששבויים בעזה מוצגות בכותל המערבי (צילום: פלאש 90)
"השאיפה שלי בכל שיעור ושיעור שאני מוסר היא לקדש שם שמיים", אמר הרב רוזנבלום כשהסביר פעם את המניע. "לפני שאני מתחיל, קבלה בידי להתפלל לפני ק-ל עליון – אשר ממנו מערכי לב ומענה לשון – שייתן בי את הכוחות, את ה'רוח ממללא', להפיק מאוצרות התורה הקדושה לעם ישראל ולהגדיל תורה ולהאדירה".
ומסכת זיכוי הרבים נמשכת כבר 27 שנה, לאורך ימים ושנים טובות.
'הקב"ה צורח אלינו'
מאז האסון הנורא שפקד את עם ישראל בשמחת תורה – מרבה הגאון רבי ברוך רוזנבלום לעסוק במאורעות הקשים ובלקחיהם, ובעיקר בצורך לשמוע את הקריאה שנקראת אלינו משמיים. יש מי שמחפשים את מי להאשים, יש אחרים שמחפשים איך להרוויח מהמצב ציבורית או פוליטית – אבל רוב עם ישראל עסוק בלהתחזק. איש איש ממקומו ובמעמדו. להנציח, לזכור, להשתנות ולו במעט.
הרב ברוך רוזנבלום משתמש באותה תנועת התעוררות שקיימת בלבבות – ומתאמץ לתעל אותה למקומות רוחניים. גדולי ישראל תמיד ידעו שכל דבר הקורה בעולם הגשמי קשור בעבותות לשורשיו הרוחניים העליונים. התחושה כעת היא שעם ישראל חולה, ובשביל להתרפא צריך לעשות שני דברים: להתפלל חזק, ולהבין מהי המחלה.
"אין דבר שאין לו הסבר", אומר הרב בשיעוריו. "אנו מוצאים זאת פעמים רבות בש"ס – כאשר הגמרא מספרת על דברים שקרו לתנאים ולאמוראים, ומייד הם חיפשו איזה פגם נפל במעשיהם והוא שהביא לכך שקרה להם מה שקרה. אצל רב הונא בהחמצתם של ארבע מאות חביות יין, אצל רב פפא שנפל מהסולם ועוד ועוד. התנאים הקדושים התיישבו מייד לחשבון נפש, ניסו להבין על מה ולמה בא להם כדבר הזה. זוהי דרכם של חז"ל הקדושים. בכל אשר יקרה את האדם, עליו לפשפש במעשיו".
בדרשה שנשא הרב רוזנבלום מייד לאחר האסון, הוא ביקש להתבונן במאורעות הקשים מנשוא מכלל הזוויות, תוך שהוא מרעיד בנהמות קולו. "לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב!" חזר על מאמר חז"ל הידוע. "חייבים להתעורר, להתחזק, לעשות אתחול לחיים שלנו לפני זה!"
הדבר הראשון שאליו מפנה הרב את אצבעו, הוא העיתוי הבלתי ניתן להכלה – שמחת תורה, היום שמהווה לדברי הזוהר הקדוש את 'סיום מערכת הדינים'.
"מסופר על הגאון רבי שריה דבילצקי זצוק"ל, שבקדושת 'כתר' של שמחת תורה היה מתעכב. הוא היה מתפלל באריכות מופלגת את קטע הקדושה של 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'. כששאלו אותו לפשר מנהג זה, הסביר ר' שריה שפתיחת השנה החדשה חלה לאחר סיום מערכת הדינים, וזה מתבצע בשעה שאומרים קדושת 'כתר', למתפללים ותיקין.
"שעות הבוקר של שמחת תורה, אלו השעות שבהן מסתיימת מערכת הדינים של הימים הנוראים, אחרי שכל השלוחים קיבלו את פתקיהם. הקב"ה חיכה עד לרגע האחרון, עד לשנייה שאחרי הסיום. ומייד – כל הבחינות של ראש השנה ויום הכיפורים, הכתיבה, החתימה, מי באש ומי במים, מי בחיה מי בחניקה, מי בקיצו ומי לא בקיצו – הכל התפרץ החוצה בשטף מחריד. בדיוק בשעה זו, נפתחו ארובות השמיים, נפתחו שערי הגיהינום".
והרב תובע, מבקש, מפציר ומתחנן: "כשהאסון הוא כל כך נורא, בסדר גודל מצמית שכזה, חייבים להתבונן ולהבין, בלב חרד וזועק, על מה עשה השם ככה לעמו".
ברגע קטון עזבתיך
"הקב"ה מדבר אלינו!" זועק הרב רוזנבלום. "זה לא יכול להיות סתם. לא יכול להיות שנולדו כל כך הרבה זוועות, כל כך הרבה סבל וצער, סתם כך. מצבים מחרידים שלא שמעתם אוזן, שאין הדעת יכולה לסבול, קרו באבחה אחת, ביום אחד ארור בידי בני בליעל. טַאטֶע!!! וָואס הָאבְּן מִיר גֶעטוּן אַז דָאס אִיז מִיט אוּנְז גֶעשֶׁען? – מה עשינו שכך היה לנו? אויה!
"הייתה כאן ממש שואה", אומר הרב בקול נשנק מדמעות. "ממש כמו שהמן הרשע רצה לעשות. כמו שהיטלר עשה לפני שמונים שנה. להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד. משפחות שלמות נמחו מעל פני האדמה. ישנם מיליון איש החיים כעת במדינה, שחייהם נהרסו. אין כמעט מי שלא מכיר מישהו שנהרג. הקב"ה צורח עלינו! צורח אלינו! הוא ברא בעולם רעמים וסערות כדי לפשט עקמומיות, וזה בגלל שלא הקשבנו לו. עכשיו אנחנו כן נקשיב?!
"אלף ומאתיים איש, אולי אלף ושלוש מאות – נטבחו ביום אחד", הוא ממשיך בלהט מיוסר. "תינוקות שלא טעמו טעם חטא. אלפי אנשים נפצעו. אלפים עוד זרוקים ברחובות ואין להם מי שיקברם. אין לתאר את האכזריות הגדולה של חיות האדם הללו. ארורים בני ארורים, התולים את מעשיהם, השפלים עלי אדמות, בשמו יתברך. אויה כי כך היה לנו!"
כל מי שמכיר את הרב ברוך רוזנבלום יודע שמדובר באישיות נוטפת רגש. בתפילות הימים הנוראים ניתן למלא נאד שלם מדמעותיו. בשיעוריו הוא חוצב להבות כפשוטו בדבריו החודרים, המרטיטים, המגיעים מלב הומה ונרגש.
שבוע לאחר האסון, רף הריגושים חצה את סף הסיבולת שלו עצמו. הרגש המתפרץ שלו עבר גם את מה ששומעי לקחו רגילים אליו. המחזות גרמו לכל לב להתפלץ בקרבו. לדמם בכאב אינסופי. אנשים ביקשו טיפות של נחמה.
"בהפטרה של פרשת נח מציין הנביא את המושג 'ברגע קטון עזבתיך'. קודשא בריך הוא נוהג בהסתר פנים, לרגע קט, קטן וכואב עד מוות. 'הסתרת פניך הייתי נבהל'. הרגע הזה, כפי שאנחנו כבר יודעים ורואים, יצר בהלה ופחד בעם ישראל. כל ציפור שמצייצת, כבר חושבים שזו אזעקה. אנשים לא ישנים בלילה כשהם שומעים את הטלפון מצלצל.
"אבל חייבים לדעת גם את ההמשך של הפסוק. אומנם נכון ש'בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ' אבל הקב"ה ממשיך ואומר לעמו – 'וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ'. כשרואים את עוצמותיו המחרידות של אותו רגע קטן, שומה עלינו להבין ולצפות לאותם רחמים גדולים, ענקיים שאין לתאר, שבאמצעותם הקב"ה יגאלנו. ברחמים גדולים אֲקַבְּצֵךְ".
מלאכי השרת זועקים
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ. כך נפתחת הפרשה של השבוע הנורא שעברנו", אמר הרב רוזנבלום בדרשה הראשונה לאחר האסון. "רש"י על הפסוק הראשון בתורה מביא את דברי הגמרא, שבתחילה רצה הקב"ה לברוא את עולמו במידת הדין. ראה שאין העולם יכול לעמוד במידת הדין לבדה – עמד וצירף לה את מידת הרחמים.
אין לתאר את כוח התפילה של כל יהודי. תפילה בכותל המערבי (צילום: פלאש 90)
"יש ימים שבהם מידת הדין מתוחה. וכנגד כל דבר שקורה, מידת הדין מגיעה במידה כנגד מידה. אך יש מקרים שמידת הדין כה מתוחה, כזה חרון אף, השם ישמור – שמידת הדין כשלעצמה אינה מספקת, רחמנא ליצלן. מעבר למידה כנגד מידה. עד כדי כך, שהמלאכים בשמיים צועקים ובוכים: 'הכיצד היה כדבר הזה?!'
"הנהגה זו היא כדברי דוד המלך בתהילים: 'כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ'. פעמים שהקדוש ברוך הוא עושה דינים שלא מתאימים לדיני התורה. הרי בתורתנו הקדושה כתוב: 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'. זו הנהגה שאין לה מקום. ועל זה בוכים מלאכי השרת – 'בְּיוֹם מִלְחָמָה אֵם עַל בָּנִים רֻטָּשָׁה'. אבות, אימהות, ילדים, נהרגו במיתות משונות, יצאה נשמתן כאחד. איך?! הרי כתוב 'אותו ואת בנו לא תשחטו'!
"מלאכי השרת זועקים לפני הקב"ה – כתבת בתורתך: 'חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר'. התורה התירה לאכול בשר חיות בהמות ועופות, אבל ציוותה אותנו 'וכיסהו בעפר'. זו מצווה שיש לברך עליה בשם ומלכות.
"ואילו כאן", זועק הרב רוזנבלום בגרון ניחר עם המלאכים, "ריבונו של עולם! 'דם עבדיך נשפך כמים סביבות ירושלים ואין קובר'! אפילו מחויבי סקילה חייבים לקבור. גם את המצרים שפלט ים סוף – הרים הקב"ה את ידו בשבועה ש'תבלעמו ארץ', תבלע אותם האדמה אל קרבה והם יזכו לקבורה. וכאן? מאות! מאות אנשים, נשים וטף שאפילו לא זיהו! מוטלים בחוצות! ימים שלמים עד שהיה אפשר להתקרב אליהם בכלל. הכיצד היה כדבר הזה?! 'כרו לי זדים אשר לא כתורתך', כפשוטו, רחמנא ליצלן.
"כשהקב"ה עושה כאלה דברים, הנהגות שהם למעלה ממידת הדין, זה משום שבורא עולם רוצה לזעזע את אמות הסיפים. לְנַעֵר אותנו הכי חזק שאפשר. לטלטל באופן מצמית. עלינו להפנים שכשרקדנו עם ספר התורה, נכנסנו השם ירחם לבחינה של 'רגע קטון עזבתיך'.
"כשזעקנו 'אתה הָרְאֵיתָ לדעת כי השם הוא האלוקים' – מידת הדין נמתחה על קדושים אשר בארץ. אבא שבשמיים רוצה שנשאל שאלות! שנבין שאנחנו במצב של 'ברגע קטון עזבתיך'; שנפנים את נקודת הזמן המחרידה בה אנחנו נמצאים. שנשווע בכל הלב והנשמה ל'ברחמים גדולים אקבצך'!"
מול קליפת ישמעאל
הרב רוזנבלום אינו פוסח על התבוננות נוקבת בזהותם של חיות הטרף שנבחרו להיות השליחים לביצועה המחריד של מידת הדין – בני ישמעאל השונאים את בני ישראל באכזריות שלמעלה מהבנת אנוש. בעניין הזה, הרב רוזנבלום מפנה אלומת אור לשני דגשים מרכזיים, אחד בעבודת הפרט, והשני בעבודת הכלל.
"הכוח של בני ישמעאל הוא בתפילה. בני ישמעאל מתפללים חמש תפילות ביום, כורעים ומשתחווים בתפילתם כל השנה. את מה שעושים עם ישראל ביום אחד ויחיד, ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, הלא הוא יום הכיפורים – עושים הישמעאלים בכל יום מימות השנה.
"השם ישמעאל – ישמע ק-ל – גם כן מרמז על עניין התפילה. הסיבה ששמו נקרא 'ישמעאל', בלשון עתיד, ולא 'שמעאל' בלשון עבר, על שם ששמע כבר את תפילתו – היא משום שעניינו של ישמעאל הוא להרבות את כוח התפילה על ידי מעשיו המחלחלים. חז"ל אומרים (פרקי דרבי אליעזר לב): 'למה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים'.
"כל דבר שאותם חיות אדם עושים", ממשיך הרב, "הם תולים בשם השם, עפר לפיהם. בעת שהם מבצעים את מעשי העוועים השפלים ביותר שהאנושות התוודעה אליהם – הם קוראים במלוא גרונם בשם השם יתברך. זה בשביל שאנחנו נצעק בתפילה.
"שומה עלינו להתחזק בתפילה ביתר שאת. להתפלל את התפילה בשלמותה. מ'מודה אני' ועד סוף 'קווה אל השם'. כל המכשירים שמחברים אותנו לעולם החיצון – מותר להתנתק מהם לכמה דקות בשביל לדבר עם המלך. זו חובת השעה".
להקדים תפילה לצרה
"אבל זה לא רק זה", אומר הרב רוזנבלום. "חז"ל אומרים במסכת סנהדרין: 'לעולם יקדים אדם תפילה לצרה, שאלמלא הקדים אברהם אבינו תפילה לצרה בין בית-אל ובין העי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט'. חייל אחד לא היה חוזר בשלום מהמלחמה שערך יהושע אלמלא שאברהם אבינו, 450 שנה קודם לכן, העתיר עליו בצקון לחשו.
"אדם צריך לזעוק לפני שמגיעה הצרה!" זועק הרב. "האדם צריך להתפלל על כל צאצאיו עד סוף כל הדורות, שיהיו בריאים תמיד, שיהיו יהודים יראים ושלמים, שהפרנסה תזרום. כעת הכל טוב לך? נהדר. תתחנן לקב"ה שכך ימשיך. למה אנחנו נזכרים להתפלל רק כשיש צרה? חז"ל ממליצים לנו: 'לעולם יקדים אדם תפילה לצרה'.
"הדבר השני והחשוב בימים אלו – האחדות. לפני האסון היה עם ישראל בפילוג נוראי. שומו שמיים. אין לתאר את נהרות האיבה שזרמו בין איש לרעהו. צריך לזכור שאף צבאו של אחאב, שהיו כולם עובדי עבודה זרה רחמנא ליצלן, היו נוצחים במלחמות היות שלא היו ביניהם דילטורין ומספרי לשון הרע. האחווה והרעות שרו על מחנה אחאב, ולכן הם ניצחו.
" אסור להניח לאחדות, שהציפה את כלל ישראל עם פרוץ האסון, לחמוק מבין האצבעות. אסור שנחזור למצב של 'דברי ריבות בשעריך'. אם אנחנו רוצים שתהיה לנו סייעתא דשמיא, שננצח במערכה נגד מחרפי ומגדפי שם שמיים – הרוצחים שתולים את מעשיהם בשם השם – עלינו להיות מאוחדים ושלמים. הפילוג הוא בעוכרינו.
"חייבים לחזק את התחושה של 'נושא בעול עם חברו'. אל לנו לנטוש, להתעלם מאחינו המחרפים את נפשם יומם וליל. על כל איש ואיש לחוש את העול של חברו, את הקשיים שהוא חווה, במיוחד בעת כזו. אסור לנו בשום פנים ואופן להתרגל למצב. הנה כבר עברו מאה ימים, ואף יותר. אי אפשר לחזור לחיים הרגילים. לא!
"אל לנו לתת לשטן להקהות את חושינו", מתחנן הרב רוזנבלום מנהמת ליבו. "עלינו לעמוד כחומה בצורה, מאוחדים ואוהבים זה את זה, מול הרוע, מול שונאי ישראל שרוצים בהשמדתנו, ולהתפלל לפני ק-ל עליון שישמע זעקתנו.
"כנסת ישראל נמשלה לתולעת", נוהם הרב רוזנבלום. "מה תולעת כוחה בפה – אף ישראל כוחם בפה. מי ייתן ונשכיל להתחנן על נפשנו לפני ריבונו של עולם, שלא נצטרך עוד את בני ישמעאל שיגרמו לנו שישמע הק-ל תפילתנו. שיהא זה האסון האחרון של אחרית הימים בגלות ישמעאל. שלא יהיה עוד 'ברגע קטון עזבתיך' ומכאן ואילך יהיה רק 'ברחמים גדולים אקבצך', ונזכה לבואו של משיח צדקנו במהרה בימינו".
