גבעת הבושה

הדממה שאחרי המהומה: למרגלות גבעת הקפיטול פגש ישראל א' גרובייס את מה שנותר מהכבוד האמריקאי המושפל. מסע עצוב

שוטרים עייפים עטופים בבושה, אזרחים מסתגרים בחרדה מנשק חם ורפובליקנים ודמוקרטים שמטיחים נאצות ומאשימים זה את זה בקריסת הכבוד הלאומי של הדמוקרטיה הגדולה בעולם • שליח 'משפחה' עשה את כל הדרך לבירה האמריקאית המושפלת שחוותה בשבוע שעבר את ההסתערות המופרעת שתיכנס להיסטוריה, זו שהכתימה לתמיד את כהונתו של הנשיא היוצא דונלד טראמפ • יומן משדה הקרב. וושינגטון די.סי.

מועקה.

זאת התחושה שאופפת את ניו יורק; זאת התחושה שמשתקפת מחלונות הטקסי הצהוב. הכל מעיק. השמים אפורים, הכבישים רטובים, הטמפרטורה מתחככת באפס. ובשולי הדרכים עוד אפשר לזהות ערמות של קרח שחור, זכר לשלג הצחור של פעם.

אפילו הפקקים האימתניים, שתמיד מסמלים את היציאה מ'ברוקלין ברידג", מרגישים כמו מסע לוויה קודר. אגזוזים מעשנים של משאיות תובלה, ונהגים עצבניים שחוככים כפפות עור ומנסים להתחמם מעט בשעת בוקר זו.

"לוּק ווֹאט'ס גוֹאיִנג אוֹן" (תראה מה קורה), מנסה הנהג ההודי עם הטורבן להסב את תשומת ליבי אל מרכז הסחר העולמי, שנראה ריק כמו בימי מלחמה. אין יוצא ואין בא. חלונות הראווה המפורסמים, חשוכים. דלתות מוגפות בקורות עץ. אפילו הפרסומות שמרצדות כאן בגדלים אימתניים – משדרות שחור-לבן. הדבר היחיד שמבזיק כאן, הוא הסירנות האדומות והכחולות של רכבי הביטחון שעומדים בכל הצטלבות של אווניו וסטריט.

הוא נאנח. "אמריקה", הוא מנסה לומר, אבל תנועת היד שלו אומרת הכל, "נוֹט גוּד". "המצב לא פשוט", אני מנסה למצוא לו מילים בעברית. הוא לא ממש מבין. מיישר את המראה המלבנית שמעל ראשו ותוקע בי זוג אישונים שחורים ולאים, מתחת לגבות כסופות. את המבט הזה, שעייפות ותסכול שוכנים בו, אני עתיד לפגוש לאורך כל הדרך.

קשה לעכל את מה שעבר על ארצות הברית בשנה האחרונה. המפגש הראשוני עימה מרגיש כמו פגישה עם אדם שחווה אסון ובעקבותיו קפצה עליו זקנה. רק לפני קצת יותר משנה – הרחובות הללו שקקו 'לַייף' ו'מַאנִי'. רכבי יוקרה נוצצים דהרו כאן, ביזנסמנים מעונבים עם תיקי ג'יימס בונד התרוצצו. ועכשיו כלום. רק הומלס עם זקן פרא, שרוע על קרטון וניילונים, מבקש נדבה מהיקום הריק.

אם אתה רוצה להשתיק את איש שיחך, כל שאתה צריך לעשות זה לומר את אותה מילה שרק לפני שנה הקפיצה חיוך גדול על כל פנים: "טרוֹמפ". גם אלו שתמכו באיש העליז ההוא בבחירות האחרונות, כבר לא מסוגלים לדבר עליו היום.

זה לא שאין להם מה לומר. הם פשוט עייפים מלומר.

בהצטלבות עם ה-33 סטריט, המונית נעצרת. העייף עם הטורבן מצביע על המבנה המרשים שמשמאל, וכבר מזנק החוצה. שלא כמו בארץ, כאן הנהג זה שמוציא ומכניס לך את המזוודות מתא המטען. ושלא כמו בארץ, כאן הנהג גם מזייף חיוך ומאחל: "הֶב אַ גוּד דֵיי".

הרכב נעלם ובבת אחת מופיע הכפור המפורסם של שלהי טבת. כמו נפילה פתאומית לאמבטיית קרח. כל פיסת עור לא מכוסה – נצרבת במכוות כפור. שכבות הבגדים שיוצרות לך מראה דוּבִּי, בקושי מצליחות לספק הגנה. מוצרים שבארץ משמשים לגנדור, כמו צעיף, סוודר וכפפות, הופכים קריטיים מרגע לרגע.

• • •

אותיות זהב מאירות, מספרות שכאן ה'פנסילבניה סטיישן' (או בקיצור אמריקאי 'פן סטיישן', תחנת פנסילבניה) – תחנת הרכבות המפורסמת של ניו יורק. לפי מה שקראתי לפני הנסיעה, מדובר בכישלון לוגיסטי חמור: המקום הזה זכה לציון המפוקפק 'התחנה העמוסה ביותר בארצות הברית'. בימים כתיקונם עוברים כאן כ-600,000 נוסעים ביום (1,000 נוסעים בכל 90 שניות).

מבט על השעון מלמד שבעוד פחות מ-30 דקות, הרכבת שלי עוזבת את הרציף. אז נכון שבימים אלו הכל שונה, והתנועה דלילה מתמיד, אבל עדיין מדובר במבוך בלתי אפשרי של קווים ואולמות נוסעים. מספיקה טעות הבנה קטנה, כדי שאסיים את היום הזה אי שם בקצה השני של אמריקה.

פרק תהילים קצר, והחוצפה הישראלית יוצאת לדרך. שוטר מלוכסן עיניים הופך למורה דרך אישי ומסור. יחד אנחנו מתחילים לטעות במבוכים של מדרגות נעות, חנויות נוחות, גייטים וכיסאות המתנה, שמזכירים הרבה טרמינל תעופה. הרבה מהם סגורים עכשיו. קורונה.

בנשימה טרופה מגיעים לחלון רכישת הכרטיסים. גם העסקה הזו מרגישה כמו רכישת כרטיס טיסה. זה לא רק המחיר הצנוע (108 דולר לצד אחד), כי אתה נדרש גם להציג פספורט ולאשר את הפרטים בחתימה.

כשכל זה מסתיים, הישיש מאחורי המסכה והזגוגית אומר כבדרך אגב: "יוּ הֶב פַייוו מִינִיטְ'ס". רע כמו שזה נשמע. יש לי חמש דקות בודדות לצלוח אולם ענק ומאה מדרגות נעות. במקרה של החמצה, יש צורך לקנות כרטיס חדש. תלונות אפשר לשגר להנהלת חברת 'פנסילבניה'.

הרכבת כבר עומדת ברציף. קונדוקטור שחור-עור, שמסתווה במדים שחורים ומצחייה עוד יותר שחורה, כבר עומד לטרוק את הדלתות. בחסדי שמים הדלת נטרקת מאחוריי. גם לכאן הגעתי ברגע האחרון.

דקה לאיסוף נשימה, ויוצאים לדרך.

'הפאשיסטים של טראמפ'

שלוש שעות וארבעים דקות. זה בערך הזמן שאורך המסלול שלי – ממדינת ניו יורק ועד לוושינגטון די. סי, זמן טוב להתיישב ולהתחיל לאסוף את עצמי. ספר דרכים קליל, אוזניות אטומות, והופ… אתה צולל אל תוך ההיסטוריה של יהודי וורמייזא.

אלא שמספיקות דקות נסיעה בודדות כדי למשש את האווירה הפוליטית. תשכחו ממה שידעתם על אמריקה הילדותית והמתלהבת. בשנה האחרונה, היא נראית יותר כמו נער מופנם ומחוצ'קן בגיל ההתבגרות.

שקט אופף את הקרון. השמש האפורה שולחת את קדרותה מהחלונות. כל המבטים שקועים במכשירים דיגיטליים. אחדים מנסים להירדם. איש לא מחייך, גם לא בטעות.

הנוף בחלונות מתחלף בקצב מסחרר. כמו מצגת לשיעור גיאוגרפיה מרתק. המגדלים של קצה ניו יורק מתחלפים בנופיה המוריקים של ניו ג'רזי. מכאן, קפיצה קטנה אל העיר פילדלפיה שבמדינת פנסילבניה ומכאן, לעוד נסיעה ארוכה ומשעממת בין המישורים הבלתי נגמרים של מדינת דלאוור, וממנה למדינת מרילנד.

מי שמתמצא מעט בהיסטוריה האמריקאית, רואה בכל שם של תחנה סיפור היסטורי. כאן, באזור הזה, הכל התחיל: לפני כ-250 שנה, קמו 'שלוש-עשרה המושבות האמריקאיות', שבמשך שנים היו כפופות למלך האנגלי – והחליטו שנמאס להן. הן התקוממו ויצאו למלחמה שבסופה התקיימה הכרזת העצמאות המפורסמת ששינתה את כל מה שאנחנו יודעים ומבינים על דמוקרטיה.

כאן, בפילדלפיה, הכריזו וחתמו על מסמך העצמאות ההיסטורי שניסח תומאס ג'פרסון, וכאן, במדינת דלאוור, אימצו מיד את החוקה הדמוקרטית – שהייתה סמל למעבר משלטון מלוכני לדמוקרטיה של נבחרי העם.

אה, וכאן, ממש במדינה הזו, נולד ומתגורר ג'ו ביידן. האיש ששמו נקשר לכל מה שעובר עכשיו על אמריקה.

באחת התחנות האחרונות נכנס לקרון טיפוס עליז במיוחד. רמז לאמריקה שתמיד הכרנו. לבוש בצבעי אדום כחול של מפגינים. מכל המקומות הוא בוחר דווקא בזה שלצידי. הוא אומר 'שלום' וגם יודע לומר שהוא 'לַייק נדניהו' כשהאות ה"א מתחלפת בהיי"ץ גרונית.

למרבה ההפתעה הוא לא תומך טראמפ. הוא מאוד מודאג ממה שקרה שם בשבוע האחרון. בעיניו, כזה מפגן אנטי דמוקרטי לא התרחש באמריקה מאז 1865 (תרכ"ה), כשהסתיימה מלחמת האזרחים המפורסמת. הוא נוסע עכשיו לוושינגטון רק כדי לראות במו עיניו שהכל נרגע.

אחד הסיפורים ההיסטוריים שבשבוע האחרון חזר לפתע אל התודעה האמריקאית, הוא ללא ספק סיפורה של 'מלחמת 1812' (תקע"ב, למנייננו). בעיצומה של המלחמה הזו, פרצו כוחות בריטיים אל בניין הקפיטול ושרפו אותו.

הרגע המשפיל הזה, שבמשך שנים הודחק מהתודעה, חזר בשבוע האחרון והוצף מול המראות של תומכי הנשיא דונלד טראמפ מטפסים על חומתו של אותו בניין ומתפרצים אל תוככי אותו אולם בשעה שהתקיימה בו ההצבעה לאישור תוצאות הבחירות.

"מאתיים שנה שאיש לא העז להתפרץ אל 'המקדש הדמוקרטי החשוב בעולם'", אומר איש שיחי בפאתוס של נואם כיכרות באתונה, "עד שהגיעו הפאשיסטים של טראמפ. הם פצעו את הלב של כולנו. הם השפילו את הגאווה הדמוקרטית של ארצות הברית. זה לא ייסלח להם לעולם".

כמו בסיס צבאי

מספיק לעשות כמה צעדים בבית הנתיבות של וושינגטון די. סי. כדי לחוש את הייצוגיות שניבטת מכל פינה. אולם קבלת הפנים ענק ומרהיב ביופיו. סגנון המבנים בכל העיר הזאת, מתכתב עם בנייני הממשל של האימפריה הרומית.

סיפורה של וושינגטון העיר, מרתק ומפורסם. כדי לא להתבלבל עם המדינה, ששוכנת בקצה הצפוני-מערבי של ארה"ב, הקרויה גם היא וושינגטון, נוהגים להוסיף לה את צמד האותיות די. סי. (קיצור של המילים: 'דיסטריקט אוף קולומביה', המסמנות את המחוז השיפוטי של העיר). שתיהן, נושאות כמובן את שמו של הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון.

"בדבר אחד אני מסכים עם טראמפ", אומר לי מתנגדו הצבעוני, רגע לפני שדרכינו נפרדות. "הוא צדק כשהעביר את השגרירות מתל אביב לירושלים. בעיניי, זה צעד חשוב". מסתבר שבעיניים אמריקאיות, ההבדל בין תל אביב לירושלים, דומה מאוד להבדל בין ניו יורק לוושינגטון. "חשוב לעשות הפרדה בין בירה כלכלית ומסחרית, לבין הבירה הייצוגית והטקסית. בזה טראמפ צודק".

והנה עוד משהו שמזכיר קצת את ירושלים (להבדיל אלפי הבדלות): רגע לפני היציאה עוטה עלי קבוצת שנוררים. כל אחד מהם מוכר סיפור אחר – האחד לא אכל כבר יומיים, חברו רוצה לקנות כרטיס נסיעה 'הביתה' והשלישי רוצה רק כוס קפה. כל ההכנסות קוטג'.

לפי הסיכום המוקדם, האיש שאותו אני מחפש אמור להמתין לי בחוץ. "אני עם מעיל צהוב ותיק צילום אדום", הוא כתב לי אתמול. "ואני עם חליפה ומעיל שחורים", השבתי לו. הוא צחק. "בוושינגטון, כולם עם חליפות שחורות. כמו בבני ברק".

בלב הולם אני יוצא החוצה. שם, ממתין המונומנט הראשון. אנדרטת שיש מפוארת עם פסלים ברונזה של האבות המייסדים, אבירי הדמוקרטיה המפורסמים, שבשבוע האחרון הביטו דוממים במעשי ידיהם הטובעים בים של שנאה.

המעיל הצהוב והיד המתנופפת של שמוליק עלמני, הצלם הישראלי שכבר חמש עשרה שנים מפעיל כאן את העדשות שלו – מסמל את סופה של נסיעה ארוכה ומפוחדת.

ה"נו, מה קורה?" שלו, מחזיר אותי הביתה. שלוש מילים ראשונות בישראלית מאז שיצאתי מנמל התעופה JFK. "תזדרז", הוא ממשיך, "אין לנו את כל היום. עוד שעה שקיעה ואין מה לצלם".

אז לאן הולכים? אני שואל. והוא רק מצביע ממול. כיפת השיש הלבנה המפורסמת, מזדקרת במלוא הדרה. "שם זה", הוא אומר. "בוא נקווה שיכניסו אותנו".

חוצים את הרמזור. מתקדמים עוד כמה מטרים. ואז, שנינו נעצרים באחת. במקום אתר תיירות – אתה מרגיש כמי שנכנס אל תוך בסיס צבאי. "אפילו בימים שאחרי ניין אילוון (11 בספטמבר, יום נפילת התאומים) – לא היה פה ככה", הוא אומר.

מאות(!) שוטרים וחיילים שורצים בכל פינה. ג'יפים, רכבים צבאיים ומחסומים על כל שעל. וושינגטון כולה משותקת. כל בניין ציבורי – לרבות כמה מהמוזיאונים המפורסמים – הוקף בשורה של גדרות ברזל שעשרות חיילים מפטרלים סביבן. שטח הכניסה חסום לגמרי. גם לנושאי תעודות 'PRESS' שכמונו.

"ככה זה אמריקה", מסביר לי שמוליק עלמני, שכאמור כבר חמש עשרה שנים נכנס ויוצא כאן ובבית הלבן. "כמו מטוטלת. בהתחלה היד קלה מדי על ההדק, כל מי שרוצה נכנס, כל מי שרוצה מפגין. ואז, בבת אחת הולכים מהקצה אל הקצה. אף אחד לא".

את אירוע הפריצה הוא לא ראה במו עיניו. "למזלי לא הייתי פה", הוא אומר. "כשהייתי ילד, בארץ, אבא שלי לימד אותי להתרחק מזירות קרב". אבל הספיקו לו המראות בשידור כדי לשאול שאלות. הוא לא רוצה להצטרף לקונספירציות של אלו שסבורים שאת כל המהומה הזו יצרו גורמים משמאל. "היה משהו מוזר בכל ההתנהלות. בדרך כלל, האבטחה בבניין הזה קשוחה למדי. כל פעם שאני נכנס הופכים לי את הכל. ואילו המפגינים פרצו בקלות רבה מדי. כוחות האבטחה שעמדו מולם ויתרו בקלות רבה מדי", הוא משוכנע. "אני לא ממהר למסקנות, אבל זה בהחלט מוזר".

שֵׁיים, שֵׁיים!

השקט שאחרי הסערה.

המילה שאותה נשמע שוב ושוב, מכל בן אדם שרק יסכים לעצור ולדבר איתנו – והרוב המוחץ לא יסכים לעשות זאת – היא 'שֵׁיים'. בתרגום חופשי: בושה. השפלה.

ולא, לא מדובר ברטוריקה פוליטית. זו חוויה עמוקה שכולם מתארים. האמריקאי הממוצע – וזה כמעט לא משנה במי הוא בחר בבחירות האחרונות – ראה את המראות של הפריצה לאולם הקונגרס, וחש מושפל.

"האזרחים האמריקאים", הגדיר זאת השבוע עיתונאי אמריקאי, "משולים לילדים שההורים שלהם מתקוטטים בפומבי". הכאב הוא כפול. ולא משנה עם איזה צד אתה מזדהה. במשך מאות שנים הם התגאו במדינתם החופשית, ה'פרי קונטרי'. ואז, בלי שהם שמו לב, הם הפכו לאנרכיה של קיצוניים מימין ומשמאל.

רוב השוטרים שמפטרלים כאן, הם מאוד לא סובלניים. "זה לא זמן לחיוכים", הם אומרים. רק בצידו השני של הרחוב, ליד ספריית הקונגרס המפורסמת – שגם היא חסומה ומוקפת בגדרות וחיילים – אני מצליח לקשור שיחה עם כמה מהם.

אחד מהם היה כאן, כשכל האירוע התרחש. התיאור שלו תמציתי.

מה היה כאן ביום רביעי?

"בדיוק כמו שקראת בעיתונים", הוא מפטיר ביבושת.

זה התחיל בהפגנה. "אבל מי מתרגש מהפגנות", הוא אומר, "באמריקה יש כל יום מישהו שמפגין על משהו". נכון, ההפגנה ביום רביעי שעבר הייתה ענקית. "אלפי משתתפים התכנסו, שם למטה", הוא אומר ומצביע על השטח שמאחורי הבניין.

אלו לא היו הפגנות פשוטות. "תומכי טראמפ מרגישים שגנבו להם את הבחירות", הוא אומר, "אז לכן הם התפרעו קצת יותר מהרגיל". לרגעים נראה שגם הוא סבור ככה.

בבוקר של יום רביעי, הקיפו המפגינים את אנדרטת וושינגטון כדי להתכנס. פרזידנט טראמפ נאם מאחורי מחסום זכוכית. הוא תקף את התקשורת וקרא לסגן הנשיא פנס לבטל את תוצאות הבחירות. בשיא נאומו, הוא עודד, ויש שיאמרו דחק, בתומכיו לצעוד אל הקפיטול, שם התכנס הקונגרס כדי לאשר את תוצאות הבחירות.

"אני יודע", אמר טראמפ, "שבקרוב כולם כאן יצעדו אל בניין הקפיטול, כדי להשמיע בשלווה ובפטריוטיות את קולכם היום". ההיסטוריה האמריקאית תזכור את המילים הללו, ולא לטובה.

איש מאחורי מסכה

כמה שעות לאחר מכן, "בערך בסביבות השעה שתיים פי-אם (-אחר הצהריים) התחילו כמה מפגינים להסתער על בניינים בקומפלקס למטה. היו כמה מבנים שפונו, אבל המפגינים המשיכו הלאה במהירות. הם היו מאורגנים, כמה מהם באו עם ציוד מתאים של קסדות וחבלים. הרוב נכנסו רגלי. היו כאלו שהשתמשו בחבלים ובסולמות מאולתרים כדי לפלוש לבניין". החייל שמולי, לא מבין למה בדיוק. "אולי זה בשביל התמונות", הוא משער.

בשלב זה החלה הדרמה האמיתית. הבניינים ננעלו, והקונגרס-מנים שהיו מכונסים במליאה התבקשו להתכופף ולחבוש מסכות גז – שקבועות מתחת לכל כיסא של חבר קונגרס. בניגוד לרושם, חשוב לחייל – שמרגע לרגע נראה מזוהה עם התוקפים – להסביר שאת הגז המדמיע לא ריססו המפגינים, אלא דווקא אנשי הביטחון.

מלחמת הגרסאות הזו כבר לא תחזיר לחיים את אלה ששילמו בחייהם במהלך ההסתערות: אישה שהייתה בין המפגינים ונורתה למוות בתוך בניין הקפיטול, קצין במשטרת הקפיטול שהתמוטט לאחר שנפגע בראשו ממטף על ידי פורעים ושלושה מפגינים שנפגעו במהלך ההסתערות.

• • •

קצת בהמשך הדרך אנו נתקלים בבחור צעיר, עם שתי מצלמות וברדס ירוק. כשהוא רואה את המצלמה שלנו מכוונת אליו הוא מזנק. "אל תצלמו אותי! בשום אופן!" רק אחרי שהוא מוודא שהתמונות נמחקות, הוא מסכים לשוחח. "אתה יכול לצלם אותי מהגב", הוא אומר.

הצעיר הזה מאשש בכל מילה את הנטייה המפורסמת של גנבים לחזור אל זירת הפשע. "כן", הוא מודה, הוא היה כאן באותו אירוע. "אני צלם, זאת העבודה שלי". החשש שלו אלו אנשי ה-FBI. "פרסמו הודעות שקוראות לעזרת הציבור, שיעזרו להם לזהות את התוקפים. לא חסר לי שמישהו יראה את הפנים שלי ויעשה השוואות".

איש שיחנו משוכנע שמדובר במזימה פוליטית. "זה הרי כל כך מגוחך. גוף ביון עוצמתי כמו ה-FBI לא צריך עזרה מאף אחד. ודאי שלא באירוע שכל פיפס ממנו צולם והוסרט ושודר בכל העולם. הפנייה הזאת לציבור היא רק כדי לעודד הלשנות ולהוסיף קיטוב", הוא משוכנע.

נכון, גם הוא סבור שמדובר במעשה מביש. אבל הוא גם משוכנע שיש מישהו שמרוויח מניפוח ממדי האירוע הזה. "נכון", הוא אומר, "התקפה של מאות בריונים מהימין הקיצוני על משכן הקונגרס, היא דבר חסר תקדים. נכון שזה גם סיכן חיים של חברי קונגרס ושל שוטרים. אבל בינינו, זאת לא הפיכה. ככה לא תופסים שלטון, ככה לא מפילים ממשלה.

"תסתכלו על הצילומים של 'ההתקפה' בתוך הבניין. אתה רואה שהתוקפים לא רציניים. זה מופע ירוד של 'טראש' אמריקאי. כשאני רואה תמונה של מפגין יושב להנאתו על כס הנשיא במליאת הסנאט, כשקרניים של לוחם ויקינגי מעטרות את ראשו – אני צוחק", הוא אומר.

"אף אחד לא ניסה לתקוף חברי קונגרס. אף אחד גם לא פגע ברכוש. ואף אחד לא שרף מסמכים. נכון, זאת חרפה ושיבוש הליך דמוקרטי, אבל זו לא הייתה תוכנית לתפוס את השלטון". באופן אישי הוא גם סבור שארבעת המפגינים ההרוגים – לא היו חייבים להיהרג. תחושה שמישהו ניסה להרגיע את העלבון הלאומי, בדמם של ארבעת המפגינים. "לא שהם צדיקים, אבל לא מגיע להם גזר דין מוות".

'חוששים מנשק חם'

"מצאתם את הזמן הכי פחות טוב להגיע לבקר אצלנו", אומר לי אַרְיין, אדם צעיר שרוכב על אופניים. "יש מספיק ימים יפים לבוא לכאן". הוא מצביע על בניין דירות בקצה. שם הוא מתגורר. יש לו חלון ישיר אל כל מה שמתרחש. משם הוא צפה על ההשבעה המפורסמת של הנשיא אובמה.

אבל השבוע, "כשהפאשיסטים השפילו את הכבוד שלנו" – הוא סגר את החלון. לא הסכמתי לראות את זה. הספיקו לו התמונות המחרידות שראה בעיתונים. "חשתי מושפל וכאוב".

"תראו", הוא אומר ומצביע על הדשא הריק, "אף אחד לא נמצא פה. כולם הבינו את המסר. רק אתם, העיתונאים, מגיעים לכאן. כמו תמיד, אתם מתפרנסים מרגעי ההשפלה של בודדים ורבים. אני לא מסכים לשתף עם זה פעולה", הוא מסיים את נאום האשמה שלו וממשיך לדווש אל האופק.

נראה שהוא צודק. היחידים שנמצאים על הדשא הם צוותות תקשורת מכל העולם. לא ברור מה ההישג הגדול לעמוד מול הבניין הריק והמוקף חיילים הזה ולשדר את הפרשנויות דווקא מכאן.

ארבעה מתוך חמשת הצוותים שמצלמים כאן, מדברים בשפה 'ההיא', ומחייכים מבעד לעיניים מלוכסנות. מסתבר שלא כל הסינים אותו דבר. צוות אחד ממש נעלב מהשאלה, הוא בכלל יפני. ויש עוד מדינות עם אוכלוסייה צרת עין שמתעניינות במה שמתחולל פה.

"אנחנו, היפנים", אומר לי אחד מהם, "מעדיפים לשמור מרחק מהסיפור הזה. אין לנו שום צורך להביע עמדה. שהרפובליקנים והדמוקרטים ימשיכו לספק לעולם את המופע הפוליטי המסקרן הזה. אנחנו נסתפק בצילום וסיקור".

בצוות הצילום הממוקם בסמוך, שלשם שינוי אכן מגיע מסין – מדברים בשמחה גלויה לאיד. כל העידן של טראמפ לא שימח אותם יותר מדי. העובדה שהוא מסיים "בכזו צורה משפילה", עושה דיקור נעים בגב הסיני.

בשיחה שקטה יותר, אפשר לשמוע זמירות אחרות. "דווקא הצורה שבה האירוע הזה הסתיים", הסיני לוחש זווית מעניינת שלא חשבתי עליה, "מעידה על הדמוקרטיה העמוקה שטבועה בדי-אן-איי האמריקאי. לא בכל מדינה בעולם יש את זכות ההפגנה בכזו עוצמה. יש מדינות, שהסיפור הזה היה מסתיים בנהרות של דם", הוא אומר ולא נוקב שמות.

סיבוב נוסף על החזית האחורית של הבניין, זו המפורסמת יותר, מגלה את האתגר הכי דרמטי שעומד לפתחם של גורמי הביטחון האמריקאיים בשבועות הקרובים. מעבר לבריכת המים שיוצרת השתקפות מדהימה למבנה המפורסם – אפשר כבר להבחין בבימה לבנה שהולכת ומוקמת.

בעוד ימים ספורים אמור להתקיים כאן טקס ההשבעה של הנשיא הבא, ג'ו ביידן. אם כל אירוע השבעה הוא סיפור אבטחה יקר ומסובך – הרי שהפעם מדובר באחד האירועים הכי מורכבים שידעה ארה"ב בשנים האחרונות.

מדובר באירוע מאתגר בכפליים. "לפני הכל", מסביר לי אחד החיילים, "יש את ההגבלות של הקוביד-19 (משום מה, השם 'קורונה' פחות תופס בארה"ב. יא"ג). כל משתתף יהיה חייב לעטות מסכה ולמדוד חום לפני הכניסה למתחם. בנוסף, ייאלצו לשמור על ריחוק חברתי. סביר להניח שההמונים יעקבו אחרי זה מהבית".

אבל עם כל הכבוד לווירוס הטורדני, מה שבאמת מאתגר באירוע ההשבעה הקרוב, הוא המתיחות בין הצדדים. הפעם, מעבר השלטון לא הולך בקלות. "כפי שראינו בשבוע האחרון, יש יותר מדי אנשים קיצוניים שרוצים לטרפד את האירוע. אלו עלולים לעשות מעשים קיצוניים באמצע האירוע".

כידוע, כאשר בארה"ב מישהו מדבר על 'מעשים קיצוניים' – זה תמיד קשור לנשק חם. למי שהספיק לשכוח, גם הסיפור הזה, כמו כל עניין אמריקאי, קשור להיסטוריה. למרבה האירוניה, מי שאשם בו, הוא לא אחר מאשר ג'ורג' וושינגטון עצמו, שהעיר נושאת את שמו. ב'תיקון השני' שהוא הכניס לחוקה האמריקאית, ניתנה רשות לכל אזרח לשאת נשק להגנה עצמית.

"מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית – אין להגביל זכותם של בני-אדם להחזיק נשק ולשאתו", כתבו המחוקקים מילים שפרנסו במשך השנים משפטנים רבים בכל העולם.

עכשיו, החשש הגדול שמישהו מ'המדינה החופשית' יביא את הנשק הזה לאירוע ההשבעה – נעשה חם מתמיד. חלק גדול מההיסטריה שאופפת את כל המרחב שסביבנו, קשורה לחשש הזה. מאחורי הגדרות שבצד דרום, אנו יכולים להבחין בהיערכות המסיבית של כוחות הביטחון.

עיר שלמה של קרוואנים ואוהלים צבאיים כבר מוקמת בסמוך. לפי הפרסומים, כ-15 אלף חיילים ושוטרים עומדים להתפרשׂ על השטח הלא גדול הזה ולפקח על כל טקס ההשבעה. "בוא נקווה", אומר לי אחד החיילים בקריצה שובבה, "שלא תצטרך לחזור לפה שוב, בעוד שבועיים".

בית לבן וחסום

השמש יורדת. הצילומים הולכים ונעשים בעייתיים. צוותי התקשורת מתפנים בזה אחר זה. ושמוליק עלמני, הצלם שמערכת 'משפחה' שכרה את שירותיו, מציע לי להצטרף אליו במסע סיור ברחבי העיר. הוא עצמו מתגורר במרילנד הסמוכה. הוא הגיע לכאן מהארץ. המשפחות של הוריו, כולן שורשיות וטבועות בארץ, קרויות על שמו של היישוב היהודי הקדום, עלמא.

הטיול בעיר שנפש חיה לא נמצאת ברחובותיה, נוסך בו תחושות מדכדכות. "השילוב הזה של קורונה ופוליטיקה מקוטבת – עשה לאמריקה נזק חסר תקדים", הוא משוכנע.

אנחנו מתחילים את הסיור בשדרה המרכזית של העיר, ה'מול'. מי שתכנן אותה היה אדריכל צרפתי שקיווה ליצור אזור פתוח של עצים, דשא ומונומנטים, לטובת הולכי הרגל. השדרה הירוקה הזו מוקפת מכל צדדיה במבני ממשל חשובים ויפים, לרבות מוזיאונים לאומיים חשובים.

אחד התפקידים הכי חשובים של השדרה הזו, הוא ההפגנות. כמעט תמיד תוכלו למצוא כאן מפגינים זועמים במיוחד. אבל בימים אלו, כשהדמוקרטיה הושפלה, קשה למצוא תומך טראמפ מוצהר בכל המרחב.

הדבר הכי בולט בעיר וושינגטון, זאת העובדה שהיא מתוכננת. מאז הקמתה היא תוכננה לשמש כבירת ארצות הברית. מי שבחרו בעיר הזו לבירה של כל ארה"ב היו 'האבות המייסדים', שקבעו בפרק הראשון לחוקת ארה"ב, שהמרכז השלטוני של כלל המדינות יהיה במחוז מופרד מכל המדינות.

לפי המסופר, המיקום של העיר החדשה נקבע באמצע ארוחת ערב שקיימו הנשיא השלישי תומאס ג'פרסון והמייסד המפורסם אלכסנדר המילטון. אלא שכדי ליצור את העיר החדשה במיקום המרכזי – נדרשו שתיים מהמדינות לוותר על חלק קטן משטחן. מדינת וירג'יניה ומדינת מרילנד – ויתרו כל אחת על כמה קילומטרים, וכך הוקמה עיר הבירה שאנו באים בשעריה.

לתכנון העיר הוזמן האדריכל הצרפתי פייר שארל ל'אנפן. לאחרון ניתנה יד חופשית לתכנון. את נקודת המרכז הוא קבע כמובן בבניין הקפיטול, ממנו מתחלקת העיר לארבעה רבעים: צפון מזרח, צפון מערב, דרום מערב ודרום מזרח.

הרחובות של העיר תוכננו כמו טבלה מופתית. שורה של רחובות מספריים מצפון לדרום, שנפגשים ברחובות ממזרח למערב. באמצע יש גם שדרות אלכסוניות שחוצות את העיר מצפון-מערב לדרום-מזרח ומצפון-מזרח לדרום-מערב, והן קרויות על שמן של מדינות ארצות הברית. במפגשי הרחובות, ישנן כיכרות עגולות שיוצרות צומת בצורה של כוכב.

ויש עוד משהו מקורי, שנראה כאילו נשאב מההלכה היהודית, להבדיל: בחוק הרשמי נקבע, שאסור לאף אחד מהבניינים לעבור בגובהו את גובה הבניין של הקפיטול והבית הלבן. כך, שהמבנים החשובים הללו ייראו מכל פינה.

כאמור, בימים אלו, אם אתה רוצה לדעת מהו מבנה חשוב ומרכזי בארצות הברית, אתה יכול לבחון אותו לפי הגדרות והאבטחה שסביבו. כמעט כל מוזיאון שיש לו קצת חשיבות ציבורית – סגור ומאובטח. אחרי צעידה ארוכה, ליד 'פנסילבניה אווניו', שמוליק מצביע על מבנה מפואר שמגדל שעון מתנוסס עליו.

"זה היה בית הדואר ההיסטורי של העיר. לפני כמה שנים שיפצו ושיחזרו אותו". בשלב הזה רכש אותו אחד השכנים. טיפוס בשם דונלד טראמפ. וכמובן, לא טעיתם, גם הבניין הזה מוקף עכשיו בגדרות ושומרים.

כשאנחנו מנסים להתקרב אל מתחם הבית הלבן, האבטחה מכפילה ומשלשת את עצמה. שמוליק, שמכיר את כל המבואות והכניסות, יוצא עימי למסע עצוב של כמה וכמה רחובות, בניסיון להתקרב אל ה'ווייט האוס'. לתפוס תמונה, להתקרב טיפה.

האכזבה מנצחת. בימים אלו אין שום דרך לצלם את הבית הלבן. אפילו לא מרחוק.

סמל למה שנהיה מהדמוקרטיה האמריקאית.

האבות המתביישים

בדרך חזור אל הרציף, אי אפשר שלא להרהר במשמעות העמוקה של האירועים המתחוללים לנגד עינינו. הסיפור האמריקאי, למי שמתמצא מעט, נטוע עמוק בסיפור השלטוני של האימפריה הרומית.

הכל כאן נעשה בהשראה רומית. החל בבניינים הניאו-קלאסיים שבחזיתם עמודים עגולים ועיטורים מרשימים, ממשיך בחוקה האמריקאית שכולה מושפעת מתפיסת השלטון הרומית, ואפילו שמה של גבעת הקפיטול שהוא מחווה ל'קמפידוליו' – או גבעת הקפיטולין שהייתה ברומא העתיקה והאלילית.

קשה שלא להביט בפסליהם הדוממים של האבות המייסדים, המביטים אל העיר שהקימו, ואל הבשורה הדמוקרטית שהפיצו לכל העולם. אחרי שנים של חופש ושוויון מדומה, נראה שמשהו עומד להשתנות.

יותר ויותר אנשים בוחרים ללכת לקצוות. השמאל והימין בורחים לרדיקליות. אלו ואלו מבעירים את הרחובות, מתפרעים במבנים ומוציאים שם רע לכל השיטה כולה.

• • •

אי שם, לקראת חצות הלילה, אני מגיע לשדרה ה-13 של בורו פארק. המחשבות על העבר והעתיד, נעצרות בהווה. בבית הכנסת 'שומרי שבת' (האיצקוביץ' של ברוקלין) מתכנסים עשרה יהודים בשלל גילים וסגנונות לבוש.

בחור חסידי צעיר עם להט בעיניים יורד לפני התיבה. מול כל העולם שמתערפל בחוץ, מול כל שיטות הממשל שמתנפצות במרחב, הוא חוזר על אותה הכרזה שטבעו ה'אבות המייסדים' של האומה היהודית. באותו נוסח שלא השתנה אלפי שנים.

"השם אלוקיכם אמת" – – –