גר הצדק נעקד שלא בצדק

סבו הציל יהודים, אביו אמר לו שהוא קשור לעם היהודי ורק המדינה עצמה עיניים ולא הכירה בו | השבוע זה הסתיים באסון // במסירות נפש הפך סמאח זייתון מנער פלסטיני לגר הצדק דוד בן אברהם | חייו היו רצופי טרגדיות, והשבוע הם הסתיימו בטעות מצערת כאשר חייל ירה בו לאחר שחשד בו שהוא מחבל | לפני שנה בדיוק התראיין למגזין 'משפחה' וסיפר על הבחירה שלו בעם היהודי ועל הקשיים שערמו עליו

זהו סיפור טרגי,
כואב. סיפור של נשמה תועה שכל חייה נעה בין עולמות וגם עתה טרם מצאה את מקום מנוחתה. קראו לו סמאח זייתון, הוא נולד כערבי פלסטיני ואז הפך לגר צדק ששינה את שמו לדוד בן אברהם. הסיפור הזה מתחיל בשנת תרפ"ט, בעיצומן של פרעות, ומסתיים השבוע, בתשפ"ד בעיצומה של מלחמה.
בדיוק לפני שנה, בימים הסמוכים לחג הפסח, התראיין דוד ז"ל למגזין 'משפחה' וגולל את סיפורו העצוב.
עכשיו, אחרי האסון המר הזה, חזרנו אל סיפורו.

מסר את נפשו ומוסדות המדינה לא הכירו בו. דוד בן אברהם (צילום: אלחנן קוטלר)

הציל 25 יהודים
תחילה, נחזור בזמן למאורעות שהתרחשו בחברון העיר בשנת תרפ"ט. מדובר היה ביום שישי בשעה שלוש בצהריים.
מפקד המשטרה ריימונד אוסוואלד קפראטה, שנכנס רק לאחרונה לעיר חברון, הציב בכניסה לעיר כוח משטרתי שיבדוק את הרכבים שבאו בחזרה מהתפילה בירושלים, כדי לוודא שאין לנוסעי הרכב נשק.
כבר בשעות הבוקר נודע לאשתו של הרב מאיר חדש זצ"ל כי הערבים מתכננים טבח. היא עסקה בהכנות לשבת כאשר שמעה מחלון ביתה שהם מתכננים לבצע את זממם ביום שבת קודש. היא מיהרה להעביר את הבשורה לבעלה, והוא העביר את הדברים לראש הקהל אליעזר דן סלונים. האחרון בדק עם חבריו הערבים אם נכונה השמועה וקיבל מהם הבטחה שלא יאונה להם רע. הוא הרגיע את תושבי חברון שאין ממה לחשוש ועל כן ההכנות לשבת נמשכו כסדרן.
ביום שבת קודש, לאחר שכבר ביום שישי נרצח נער יהודי בידי האספסוף הערבי צמא הדם ואיכשהו נרגעו הרוחות, התקהלו הערבים ליד בתי היהודים והחלו לבצע מעשי זוועה בתושבי חברון היהודים.
קצרה היריעה מלהכיל, אך נציין כי הטבח היה נוראי. ניתנה רשות למשחית להשחית, והוא עשה את תפקידו במקצועיות. ערבים צמאי דם פרצו לבתים, התעללו בתושבים, הכו, פצעו, השחיתו והרגו בלי שהיה כמעט מי שמנע בעדם.
שישים ושבעה יהודים נהרגו על קידוש השם במאורעות תרפ"ט בעיר חברון. יהודים שכל חפצם היה להתגורר בסמיכות לאבות הקדושים ולאימהות הקדושות. יהודים שעסקו ביישוב ארץ ישראל ובלימוד התורה הקדושה בסמיכות למערת המכפלה. השבר היה גדול.
ובתוך כל זה היו כמה מערביי המקום, חסידי אומות העולם, שנלחמו עם אחיהם הערבים ופעלו להציל יהודים מאותם צמאי דם.
אבו עיד זייתון היה אחד מהם. במסירות נפש, אם אפשר לומר עליו כך, הוא יצא לרחוב חמוש וזירז יהודים למהר לבוא לביתו, שם החביא אותם במרתף עד יעבור זעם.
עשרים ושישה יהודים הציל זייתון. הוא שמר עליהם מכל משמר ודאג להם עד שחלפה הרעה ובשלה השעה לצאת מהמחבוא ולהתחיל להשתקם.
כתשעים ושש שנים לאחר מכן, ערב חג הפסח תשפ"ג, עשינו את דרכנו לחברון. אין חדש תחת השמש, שונאינו רוצים לכלותנו גם עתה. הנסיעה נעשתה בחשש קל בלב, חיילים היו בכל צומת דרכים; דרוכים. נסענו לפגוש את נכדו של זייתון, חסיד אומות העולם, כדי לשמוע ממנו על סבו ועל הדרך המפתיעה שבה הוא, הנכד, בחר.

שיפוץ 'בית החיים'
סאמח זייתון, הלא הוא דוד בן אברהם, התגייר בשנת תשע"ט בבית הדין של הרב קרליץ בבני ברק. הוא התגורר בחברון עיר ילדותו. "אבי תמיד אמר לי 'אתה יהודי', תתפלל למשה רבנו, עבדו של בורא עולם'", פתח אז דוד את שיחתנו לאחר לחיצת יד חמה. "הרגשתי תמיד חיבור לעם היהודי. היינו משחקים ביחד בחצר. מה זה משחקים?!" דוד תיקן את עצמו, "גדלנו ביחד זה ליד זה. היינו נכנסים לבתים זה של זה. היו לנו יחסי שכנות טובים מאוד".
צעדנו יחד לבית הקברות היהודי הנמצא בסמוך למערת המכפלה. מורה הדרך שלנו היה נועם ארנון דובר היישוב היהודי בחברון. הגענו לחלקה חדשה יחסית. היו קבורים בה שישים ושבעה קדושי מאורעות תרפ"ט. "מעניין לציין שהצלחנו לשחזר, באמצעות מסמכים ועדויות, איפה כל אחד מהם נקבר, באיזו שורה וליד מי. ככה דאגנו להם לכבוד הראוי להם. לפני שהגענו גידלו כאן גפנים, עגבניות וכרוביות. לאט אבל בטוח עבדנו כדי לסדר את בית הקברות כראוי".

עמד לצידו כל השנים, תמך בו כלכלית וליווה אותו לאורך כל הדרך. דובר הישוב היהודי בחברון – נועם ארנון עם דוד בן אברהם (צילום: אלחנן קוטלר)

ארנון הצביע על חלקת אדמה שמאחורי הקברים. "שם קבורים הספרדים שנרצחו במאורעות, אלא שאין מסמכים מסודרים לגביהם ולכן איננו יודעים במדויק מי נמצא שם".
המשכנו לסייר ב'בית החיים'. ארנון סיפר: "הראשון שנקבר כאן הוא הילד אברהם ידידיה נחשון, בנו של ברוך נחשון ז"ל, ממקימי היישוב היהודי בחברון לאחר הפרעות. לזכותו ייאמר, שבזכות שקבר כאן את בנו הוקם בית הקברות הזה ובעצם חודשו החיים היהודיים בחברון".
דוד נטל את רשות הדיבור: "סבא היה אדם עשיר. הייתה לו טחנת קמח גדולה. אחרי שהמופתי הסית נגד היהודים החלו הערבים לטבוח ביהודים. סבא יצא בגופו להגן על היהודים. הוא היה חבר שלהם ושמר עליהם במרתף. הוא הציל עשרים ושישה יהודים ממוות".
אחרי תפילה קצרה על קבריהם של הקדושים המשכנו כולנו לכיוון מערת המכפלה. רציתי לקיים את השיחה עם דוד ליד קבריהם של האבות, אלא שהוא חשש לעבור ליד החיילים המוצבים בעמדות השמירה. כך התוודעתי לסיפורו המרגש, העצוב והבלתי נתפס של דוד.

לא כאן, לא שם
"אבא כל הזמן אמר לי שאני קשור ליהודים ואני הרגשתי שהלב שלי הוא שם, בעם היהודי", סיפר דוד בריאיון ל'משפחה', "במשך שנים רבות למדתי 'איך להיות יהודי'. הייתי ב'מכון מאיר' כמה שנים ובבית כנסת בבוכרים תקופה. הלכתי ללמוד תורה ב'מחנה יהודה' בירושלים, אך זה היה בתקופה של הפיגועים, ואמרתי לרב שלמדתי איתו שלא באתי לכאן כדי להרוג את עצמי.
"הייתי תקופה באמריקה וניסיתי להתחיל חיים חדשים. אלא שמהר מאוד הבנתי שאני לא מתקדם הרבה מבחינת יהדות ולכן חזרתי לארץ. הגיור שעברתי היה של בית הדין של הרב קרליץ בבני ברק, כדת וכדין, אבל אז התברר כי המדינה לא מכירה בגיורים של תושבי יהודה ושומרון".
עצרתי את דוד כדי להבין אם שמעתי טוב. המדינה לא מכירה בגרים מיהודה ושומרון? שאלתי את נועם ארנון בפליאה.
"כן", ענה ארנון ביובש. "היו כמה בודדים שהמדינה הכירה בהם אך הם קיבלו אישור בנסיבות מיוחדות. ייתכן ששיתפו פעולה עם המדינה ולכן היה אינטרס להכיר בהם".
דוד המשיך לתאר: "נשארתי בין שמיים לארץ. מצד אחד הערבים אמרו 'לא רוצים אותך, אתה יהודי', מצד שני היהודים לא רוצים אותי".
איך זה מתבטא?
"החיילים עוצרים אותי בבידוק", ענה דוד ואי אפשר היה שלא לחוש את הכעס שלו. "אני אומר להם שאני יהודי וזה לא מעניין אותם כי אין לי תעודה כחולה. הם אפילו עצרו אותי פעם אחת באלימות ושמו אותי בכלא", טען דוד. "אמרתי להם: אני יהודי. אני מוכן להביא ערבי שיגיד שאני יהודי, והם לא היו מוכנים לשמוע".
איך שוחררת מהכלא הישראלי?
"ארנון, שהשם יברך אותו, דאג לשלם את מה שצריך ושחרר אותי, אבל מאז אני מפחד להתעסק איתם. אני מעדיף שלא לעבור לידם".
בדיוק אז הוציא הצלם שלנו את המצלמה לצלם את השיחה אך דוד הסיט את מבטו. "אני מעדיף שלא להצטלם", אמר, "אני מפחד שהפלסטינים יראו את זה ויעצרו אותי".
או אז הבנתי את גודל הברוך. לא היהודים מכירים בו ולא הפלסטינים. מבחינת המדינה הוא לא תושב ישראל ומבחינת הערבים הוא לא ערבי ואיננו שווה זכויות אצלם. עסק ביש.

מדבר עם השם ישירות

גיור כהלכה. תעודת הגיור מבית הדין של הגר"נ קרליץ זצ"ל

ממה אתה מפחד? שאלתי את דוד בזמן שהצלם צילם אותו מזווית שלא יזהו אותו.
"הפלסטינים רואים הכל. כל דבר הם מדווחים לאחראים. הם יכולים לעצור אותי".
הם עשו לך משהו בעבר?
"בטח. הם עצרו אותי כמה פעמים. הייתי בכלא תקופות. הם חקרו אותי בחשד שאני מסייע ליהודים. אמרו לי 'אתה משתף איתם פעולה'".
תתאר לי איך נראה הכלא אצלם.
"התנאים אצלם קשים. הייתי בתא מטר על מטר. חושך. אין מקום ראוי להתפנות. את האוכל הם זרקו לי מתחת לדלת, אם בכלל אפשר לקרוא ללחם יבש וקשה אוכל. הם עינו אותי כדי להוציא ממני אם אני משתף פעולה עם היהודים".
דוד המשיך ותיאר את מסכת הייסורים שעבר בכלא: "כיבו עלי סיגריות. כלאו אותי בצינוק מתוך רעב והשפלות. הם רצו לשבור אותי. לפעמים אמרו שאני משתף פעולה עם היהודים ולפעמים רצו לשבור אותי שאחזור לאסלאם".
איך יצאת מהשבי?
"שילמתי כסף למי שהיה צריך".
אתה מפחד מהם?
"בטח שאני מפחד. הם עלולים להרוג אותי. אני לא רוצה שיראו תמונה שלי. הם יודעים הכל".
ומנגד, ישראל לא מכירה בך.
"מאז שהתגיירתי אכלתי אותה", כך הגדיר דוד את מצבו העגום. את דבריו אמר כשעצב וכעס משמשים בו בערבוביה. "הערבים אומרים לי לך מכאן, אתה יהודי, והמדינה לא מכירה בי כיהודי".
אתה מתחרט שהתגיירת? שאלתי בעדינות.
"מה פתאום", הוא ענה לי נחרץ תוך שהוא ירה מילים של אמונה: "לא בגללם אני יהודי או לא יהודי. אני לא צריך סידור כדי להתפלל עם הקדוש ברוך הוא. אני קם ואומר לו 'תודה השם על מה שאתה נותן לי ועל מה שתיתן לי. אני שלך ואתה איתי'. אף אחד לא יזיז אותי מההחלטה שלי להיות יהודי".
כמה אמונה פשוטה, כמה תמימות. אודה ולא אבוש, קינאתי ביהודי המתוק הזה.
תאר לי, בבקשה, איך הרגשת ברגע שהתגיירת.
"התרגשות עצומה. החלטתי להיות יהודי כי הקדוש ברוך הוא בחר בעם היהודי ואני רוצה להיות חלק ממנו. כעת אני חלק מהעם הזה".

מדינת היהודים והגרים
ברבות השנים נשכח דוד ולא היה מי שיטפל בו וידאג לצרכיו. אומנם הייתה לו אישה שאינה יהודייה וילדים, אך הם לא התעניינו בו יותר מדי וודאי שלא עזרו לו. אחד מבני היישוב היהודי הכיר את סיפורו, וכך נועם ארנון התוודע לאיש ולקח את דוד תחת חסותו. לאורך כל השנים הללו היחיד שדאג לדוד הוא ארנון, ששילם עבורו היכן שצריך ודאג שיקבל את הטיפולים הרפואיים היכן שניתן.
מה עושים במצב כמו שלו? שאלתי את ארנון באותו ריאיון לפני כשנה.
"אנחנו אפילו לא מבקשים תעודה, אלא רק אישור עבודה. משהו שיסדיר את מעמדו במדינה", ענה ארנון. "אני פועל להביא אותו בשבוע הבא למרכז רפואי בירושלים כי יש לו סוכרת. אני מנסה להתרים את הרופאים שיטפלו בו בהתנדבות. אין לו כלום משלו. חייבים להסדיר את מצבו כדי שיכול לצאת לעבוד".
לעבור לירושלים הוא יכול בקלות בלי שיעשו לו בעיות?
"כן. הוא מעל גיל חמישים וחמש, וכל עוד זה לצרכים כאלה לא יעשו לו בעיות, אך להיכנס למערה, להתפלל על קברי אבותינו, הוא לא יכול כי שם יש חיילים והם נותנים לעבור רק למי שיש תעודת זהות כחולה, כמובן", ענה ארנון.
האירוניה הגדולה היא שמהצד של המוסלמים הוא יכול היה להיכנס להתפלל במערת המכפלה, אלא שהוא כמובן לא רצה לעשות זאת.
מה חשוב לך שהמדינה תעשה?
"אנחנו כאן מול מערת המכפלה, מקום קבורתם של אבותינו. אברהם אבינו היה אבי הגרים. כשהוא ראה את שלושת המלאכים הוא חשב שהם שלושה ערבים, ובכל זאת הוא רץ לקרב אותם ולהאכיל אותם. מדינת ישראל, שאמורה להמשיך את דרכם של האבות, שנושאת את השם של ישראל – יעקב אבינו שגם קבור כאן – מתנערת באטימות מאדם שעשרות שנים הוכיח את עצמו, הוא וסבו שהציל יהודים, כנאמן לעם ישראל, ובכל זאת הוא עובר השפלה וסבל אף שהוא עצמו נקרא דוד בן אברהם.
"לא ייתכן", המשיך ארנון לדבר מדם ליבו, "שבגלל שיקולים בירוקרטיים מונעים מאדם יהודי לחיות בין יהודים. איך כל שרי הפנים, עוזריהם ויועציהם, לא מוצאים פתרון פשוט לאדם כזה, יהודי שרוצה לחיות בעם היהודי?!"
דוד גר בגוש עציון במקום שהוא 'אקס טריטוריה', לא כאן ולא שם. סמוך ליישוב יהודי אך לא בתוכו. בדרכו הוא לא נתקל לא בחיילים ולא בערבים, רק ככה לא עצרו אותו והשפילו אותו, מאיזה צד שזה לא יהיה.
מה אתה עושה כעת בפועל? שאלתי את דוד.
"אני לא עובד. אני מנסה לעשות משהו, ואין בדיוק מה. ארנון מנסה לעזור ככל יכולתו, אבל נראה כי כל עוד לא יסדרו את אזרחותי, אני לא באמת יכול לעבוד כראוי".

חוסר ההבנה שהוביל לירי

נשאר אופטימי עד לרגע האחרון. בראיון ל'משפחה' בשנה שעברה (צילום: אלחנן קוטלר)

ביום חמישי בשבוע שחלף ירד דוד ממונית פלסטינית בצומת אלעזר בגוש עציון. חיילים במילואים שחשדו בו, קראו לעברו לעצור. הם ביצעו בו נוהל מעצר חשוד ומצאו בתיקו סכין שהייתה מיועדת להגנה עצמית אך מעולם לא השתמש בה.
מבדיקה שנערכה, עלה כי דוד הכניס ידיים לכיסים והחיילים ירו לפלג גופו התחתון. בהמשך, למנגינת לב, נקבע מותו.
כבר ביום שהתרחש הירי, מיהר דובר צה"ל להגיב: "במהלך פעילות מבצעית, ביצע כוח צה"ל ירי לעבר פלסטיני אשר עורר את חשדם בצומת אלעזר שבחטיבת עציון. זוהתה פגיעה ובהמשך נקבע מותו של הפלסטיני. מייד עם קבלת הדיווח אודות האירוע החמור, הורתה הפרקליטות הצבאית על פתיחה בחקירה של המשטרה הצבאית".
מעט לפני רדת הגיליון לדפוס (רביעי) גורם צבאי מסביר בשיחה למשפחה על הטרגדיה: "בתקופה זו של רמדאן החיילים בכוננות שיא, בטח בשטחי איו"ש. בתחקור ראשוני שנערך, ביקש החשוד לבצע שיחת טלפון לאימו והתקדם לעבר התיק שלו שהוחרם על ידי החיילים, שם כידוע הייתה סכין, ועל כן החייל ירה בו. בשעה זו עתיד להתקיים משפטו של החייל, ואז עשויה להיות הכרעה אם להענישו או שפעל בהתאם לנוהל מעצר חשוד. החקירה עדיין בעיצומה, ועל כן ייתכן שמעצרו של החייל יוארך עד לסיומה של החקירה".

"היהודים לא הצילו אותי"
עתה, כשבוע אחרי הירי המצער, הטרגדיה עודנה נמשכת, שכן הוא עדיין לא נקבר, ואמנון מנסה לפעול בכל הכוח ובכל דרך, להביא לקבורתו בבית קברות יהודי. אם לפחות לא הכירו בו כיהודי בחייו, שיעשו זאת לאחר מותו.
בסיומה של אותה שיחה אמר לי דוד מה שנראה כיום, במבט לאחור, נבואה של ממש: "לפעמים אני קם בשתיים בלילה. אני אומר להשם אני איתך ואתה איתי. אני מחזיק לך את היד ואתה תחזיק אותי. לולי ארנון אני לא יודע מה היה קורה איתי היום. השם יברך אותו ואת הילדים שלו. סבא אומנם הציל יהודים, אבל היהודים לא הצילו אותי", חתם. ניבא ולא ידע מה ניבא.
גר צדק שהזדכך בחייו והזדכך במותו. יהי זכרו ברוך.