"בדיוק בשתי שעות אחרי הצהריים", מספר עד ראייה, "חייבים השומעים להתאסף בכנסייה הנוצרית, מול צלם מכוסה בשק" | מטלטל: פרק היסטורי לא ידוע שבמהלכו כמרים נוצרים השתלמו ברטוריקה כדי למסור דרשות תורניות שיסיטו יהודים מן הדרך | עד שבליל שבת אחד כבה הנר ונדלקה השלהבת
הלילה ירד על חומות המבצר המתנשא בין הרי קלטיוד, והעיר שקעה באפלה. תפילת ערבית של ליל שבת הסתיימה בבית הכנסת לפני שעות מספר, ונרות השבת שהאירו את שולחנות הסועדים בשכונת היהודים כבו בזה אחר זה. רק אור קלוש נצנץ באפלה מחלונות בית הכנסת העתיק בצפון רחוב Barranco de las Pozas, העומד על תילו עד ימינו ומשמש מקום משיכה לתיירים.
באותה שבת התאספו שם לאחר הסעודה כשלושה מניינים מיהודי העיר.
קלטיוד הייתה עיר גדולה ומרכזית ליהודי אראגון. על העובדה הזו מעידים הרבה יוצאי ספרד שנושאים עד היום את שם המשפחה "קלעי" או "אלקלעי", מזכרת מעיר המולדת האהובה.
הקהילה היהודית של קלטיוד הייתה אחת החשובות בספרד והשנייה בחשיבותה בממלכת אראגון, אחרי סרגוסה. מאות שנים חיו בה היהודים בשלום ובשגשוג, תורמים לכלכלה ולתרבות המקומית. רק במאה השנים האחרונות הרוחות החלו להשתנות. גלי אנטישמיות שטפו את ספרד ורבים חששו מפני גירוש או אפילו גרוע ממנו.
מלבד הפן הפוליטי, בליבם של יהודי קלטיוד הנאמנים ליהדותם, כמו גם בליבם של שאר יהודי אראגון שבספרד, קינן חשש מתמיד נוסף. הם דאגו מאוד מהשכנים שלהם, הנוצרים והנוצרים החדשים. הם דאגו מפני ההשפעה הרוחנית שלהם.
בעוד שבשאר מדינות חצי האי האיברי הייתה כמין חומה בצורה ובלתי נראית שהקיפה את היהודים והבדילה אותם מהשפעת הסביבה, באראגון הייתה ליהודים ולנוצרים שפה משותפת. שכבת העילית העשירה והמשכילה של היהודים קיימה קשרי מסחר וחברה קרובים עם בני הדת האחרת. לקשרים הללו הייתה השפעה מאוד מזיקה והם גרמו לקלות דעת כלפי היהדות.
ההתבטאות בשטח הייתה בגלים עכורים של המרות דת שגעשו מעת לעת. בכל פעם הם סחפו עימם עשרות ומאות יהודים. הם תלשו אותם מיהדותם באמצעות לחצים כלכליים וחברתיים. גל משמעותי שכזה גאה אחרי גזרות קנ"א, בעקבות רדיפות האספסוף הנוצרי. הפרעות והרציחות פגעו בנפשם של בני הקהילה, ורבים מהם החליטו שנמאס להם לסבול. בעשור וחצי הבאים, בשנים קנ"א-קס"ד, חלק ניכר מיהודי ספרד המירו את דתם. גלים קטנים יותר גאו כל הזמן וגרמו לחרדה מתמדת על יציבות הקהילה.
גזירת הכמרים. כותל בית הכנסת העתיק בקלטיוד
תופעה נוספת, עגומה לא פחות, הייתה תופעת המומרים המתפלספים. המתפלספים היו בני קבוצה קטנה שעלתה על במת ההיסטוריה לתקופה מצומצמת של כמאה שנים, אך הותירה חותם לדורות. אפשר לומר שעד ימינו הרתיעה התורנית מכל העיסוק בפילוסופיה קשורה לקבוצה ההיא. היהודים ראו בה אשמה בהמרת הדת ההמונית של יהודי ספרד.
המתפלספים היו קבוצה של אנשים שזלזלו בקיום המצוות ובזו לאגדות חז"ל כחלק מאידיאולוגיה פילוסופית רדיקלית. יהודים פילוסופים שומרי מצוות כינו אותם מתוך התנערות בשם "מתפלספים" ככינוי גנאי: כלומר הם לא באמת פילוסופים, אלא רק מתחזים, אנשים בעלי רמה רדודה שאף להתפלסף כראוי אינם מסוגלים, והם נתלים בפילוסופיה רק כדי להצדיק את הליכתם בשרירות ליבם.
אין בידנו אפילו שם אחד של מתפלסף ששרד את פער השנים שבין ימיהם לימינו, וגם לא נשאר בכתובים שום ספר המצדיק את שיטתם. כל מה שאנחנו יודעים עליהם נלמד מעדויות של שומרי המצוות שמתעבים אותם. או מתוך חיבורים של פילוסופים שהתנערו מהם, או מחיבורים של מתנגדים לפילוסופיה שהאשימו את הפילוסופיה בכפירתם של המתפלספים.
זו הסיבה שגם הפעם איננו יודעים לנקוב בשם של אף אחד משלושת מנייני היהודים שהתכנסו באותו ליל שבת בבית הכנסת שבקלטיוד. רק זאת נדע: הם נמנו עם המתפלספים.
עכשיו נפלה דממה עמוקה בבית הכנסת.
דמות גבוהה, עטופה בגלימה שחורה, צעדה אל הבימה. המתפלספים קמו בהדרת כבוד והמתינו עד שעלה אל הדוכן. האלמוני פתח את דבריו בברכת שבת שלום, וקולו העמוק מילא את החדר. "היום", אמר, "ברצוני לשוחח איתכם על פרשת השבוע, פרשת 'ויחי'".
הוא דיבר על יעקב אבינו, על ברכתו לבניו ועל מסרים הטמונים בה. הוא התפלסף במשמעותם של הכוח, החכמה, גבורת הלב והמלחמה למען הצדק. הקבוצה הקשיבה בדממה.
דבר אחד חשוב לגלות בשלב זה: הנואם הזה היה לא אחר מאשר הכומר המקומי, דון חואן. בדרשה שלו שזר הכומר חוטי מחשבה שעליהם קשר הגיגים של דופי מן הנצרות.
ולא, זו לא הייתה פעם ראשונה וגם לא האחרונה. הכומר היה אורח דרשן של כבוד בבית הכנסת של המתפלספים בשבתות רבות.
אך בשבת זו נפל דבר.
מלחמה שהולידה חיבור
כמה שבועות קודם לכן הגיע תלמיד חכם מפורסם להתגורר בקלטיוד. הוא רכש בית צמוד לבית הכנסת המקומי. בדיוק באותו ליל שבת אירע מאורע מצער בביתו: נר השבת כבה והוא ביקש להמשיך בלימודו. יצא אפוא אל רחוב העיר וחיפש לו טיפת אור, לשמחתו מבית הכנסת יצאו ניצוצות אורה והוא הציץ פנימה.
המראה של דון חואן עומד לפני ארון הקודש ונושא דברים, גרם לו בעתה. פלצות אחזה בו ובשרו נעשה חידודין־חידודין. הייתכן? שומו שמיים!
למחרת בירר בבית הכנסת אצל יהודי המקום משכבר הימים על היקף התופעה ומשמעותה. הוא נחרד לשמוע שאף אחד לא מופתע. כולם הכירו את התופעה. מדי כמה שבועות היה עובר כרוז בשכונת היהודים, ומזמין את התושבים להתכנס בכנסייה שברחוב הסמוך לשמוע מהכומר דרשה על פרשת השבוע.
החכם הזדעזע לשמוע שמדובר בתנועה שלמה. רבים מהכמרים בסביבה התחילו להשתלם בפילוסופיה, בתורה ובכללי הרטוריקה, במטרה לעשות את דרשותיהם מרתקות ומושכות קהל יהודי. בניגוד לארצות אשכנז, צרפת ואיטליה, שבהן נכפה על היהודים לשמוע את דרשות הכמרים, ובניגוד למדיניותו של יעקב ה־1 מלך אראגון, שהוציא בשנת 1242 צו שכלל דרשות חובה נוצריות ליהודים ולמוסלמים, הבינו הכמרים בספרד במאה ה־15 שהאזנה כפויה לדרשה יוצרת אנטגוניזם חריף ומשיגה מטרה הפוכה.
לכן הם התאמצו לשכלל את דרשותיהם על פרשת השבוע כדי שיקסימו את שומעיהן היהודים, כדי שיימשכו אחריהם יהודים נוספים. וכך התגלגלו הדברים עד שקבוצה מיהודי העיר הזמינה את הכומר לדרוש עבורם בבית הכנסת בשבת.
זכות היא לנקוב בשמו של החכם היהודי שהחליט לצאת ולעשות מעשה. קראו לו רבנו יצחק עראמה. בימינו הוא מוכר כ"בעל העקדה" על שם חיבורו המפורסם 'עקדת יצחק' על התורה.
כשרבי יצחק ראה את הקהל היהודי מאזין בשקיקה לדברי הכומר, היה ברור לו דבר אחד: חייבים לגזול את החנית הרטורית מיד הנוצרי.
רוח ה' נחה עליו והוא נטל על עצמו משימה כפולה: ראשית לחבר ספר שיתקוף את המתפלספים ואת עמדותיהם. 'חזות קשה' הוא קרא לו, ופרסם עותקים רבים שלו ברחבי אראגון. שנית, הוא גם החל לשקוד על חיבור רחב היקף על פרשיות התורה, חיבור שעתיד לכלול את מיטב העיונים הפילוסופיים והפרשניים על הפרשה, עד שכל מתפלסף ימצא בו את מבוקשו ואת הבקעה הרצויה להתגדר בה, ולא יימשך עוד לעולם אחרי דרשות הכמרים.
בפתיחת ספרו 'עקדת יצחק' מפרט המחבר את נימוקיו: היהודים שבאראגון משכילים ומלומדים, וגם הגויים שסביבם מעמיקים בשפתם והם בעלי לשון, חכמים בכל חכמה ומלומדים בפילוסופיה, שאותה הם רותמים לאמונתם. הנוצרים חיברו ספרים רבים, מהם גם כאלו העוסקים בדרשות הפסוקים, והם גם דורשים דרשות כאלו מעת לעת. ברחובות היהודים יוצא הכרוז הקורא לעם לשמוע את דרשות הנוצרים, ואכן ישנם יהודים הנענים לקריאה ויוצאים לשמוע את הדרשות הנעימות לאוזניהם, ונמשכים אחרי סגנון הדרשות הפילוסופי שלהם, בעוד שהתורה היא מקור כל אמת וכל מוסר ומן הראוי היה להם לדרוש את התורה ממקורותיה הנאמנים. כדי לגמול אותם ממנהגם רבי יצחק עראמה הוכרח לחבר דרשות משלו שתשלבנה אף הן רעיונות פילוסופיים, אך הן תהיינה על טהרת האמונה היהודית.
אולי המתפלספים חשבוה לרעה אבל אלוקים חשבה לטובה. בעטיה של אותה דרשה בפרשת 'ויחי' זכה עם ישראל ביצירה הכבירה: ספר 'עקדת יצחק', שכל גדולי הדרשנים שותי מימיו הנאמנים באו שעריו בתודה, כדברי הרב החיד"א עליו.
המתפלספים שחברו לכמרים אילצו את בעל העקדה לעמוד ולדרוש, לשבת ולכתוב, לזקק ולתקן את יצירת הפאר הכבירה הזו, שהזינה ומזינה דורות רבים.
היהודים חייבים להתייצב
אם באראגון המתפלספים היו אלו שהזמינו לעצמם את הדרשות הנוצריות, היו שנים שהתופעה הזו נחתה על היהודים בכפייה, בגזרה.
נגד המשחיתים. ספרו של בעל העקדה
כך אירע למשל בימיו של הארכיבישוף אגוברד, שישב בעיר ליון שבפרובנס. מאז שמונה לבישוף בשנת ד'תקע"ו (816) החל להסתכסך עם יהודי העיר. הוא היה מהאיומים שבשונאי היהדות. אגוברד היה הראשון שכתב מסה שלמה שתוכנה עסק ב'טיפול ההולם' ביהודים בעולם הנוצרי. הוא גם היה הראשון שהתפלמס באופן שיטתי עם ספרי חז"ל, והראשון שהשתמש במעמדו כדי לסכסך בין השלטונות לבין היהודים. אגוברד הכריח את השלטונות לבחור בין הכנסייה לבין היהודים.
הוא התנסח בארסיות. בספרו 'על חוצפת היהודים' (De insolentia Iudaeorum) הוא קובל מרות על נוצרים שמבקשים ברכה מרבני היהודים ואף מתחננים בפניהם שיתפללו עליהם, ועל הנוצרים המבקרים בבתי הכנסת של היהודים ונהנים מדרשות הרבנים. הוא האשים את הנוצרים התמימים שטוענים שדרשות היהודים טובות יותר מדרשות הכמרים.
כשמעמדו התבסס כבישוף מרכזי, החליט אגוברד להפוך את המשוואה. לא רק שהנוצרים לא ילכו לדרשות יהודיות – הוא חייב את יהודי ליון להאזין לדרשותיהם של כמרים, שהיו, למעשה, תעמולה מיסיונרית להמרה לנצרות. למטרה זו אף התיר לכמרים לדרוש בבתי הכנסת של היהודים. הנוהג הזה אומץ בערים נוספות בצרפת.
כמאה שנים לאחר מכן, בד'תרצ"ז (937), יעץ האפיפיור ליאו השביעי לפרידריך, הארכיבישוף של מגנצה, לנקוט פעולה דומה ולאיים על יהודי מגנצה בגירוש אם לא תישא פעולה זו פירות. הגירוש מנומק בהשפעה השלילית שיש ליהודים על המאמינים הנוצרים בשל המגע הקרוב עימהם (גרוסמן, 'חכמי אשכנז הראשונים', עמ' 16-15).
האפיפיור לא היה יחיד. בספרד הונהגו דרשות חובה נוצריות על ידי יעקב ה־1, וכן על ידי האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר מאראגון, שהיה מקובל כאפיפיור רק על בני ספרד ופעל רבות להמרת דתם של היהודים, רח"ל. הוא כינס את הרבנים לוויכוח פומבי בהשפעת המומר יהושע הלורקי שהשתמד ונקרא גירונימו די סנטה פה, ובסוף שנת קע"ב הוציא בנדיקטוס, בהסכמת מלך אראגון, פקודה המחייבת את כל קהילות אראגון לשלוח רבנים וחכמים לטורטוסה כדי להשתתף בוויכוח דתי. היה זה "ויכוח טורטוסה" המפורסם.
לאחר שישים ותשע ישיבות שבהן לא הורשו היהודים לתקוף את הנצרות, אלא רק להגן על היהדות מפני טענותיו של גירונימו, הבין בנדיקטוס שוויכוחים מילוליים לא יצמיחו לו תועלת. הוא ניסה להשפיע על היהודים באמצעים אחרים, ושפך את חמתו על היהודים בגזרות אכזריות: הוא ציווה בשנת קע"ו לבער את כל ספרי התלמוד, להניח ליהודים בכל עיר רק בית תפילה אחד קטן, לאסור על הנוצרים לתת כל שירות ליהודים, והכריח את היהודים לשמוע לפחות שלוש פעמים בשנה דרשות של מסיתים נוצרים, לאו דווקא בבתי הכנסת.
גזרת בנדיקטוס השלושה עשר בטלה אחרי זמן קצר כיוון שבאותה שנה ניטל ממנו תואר האפיפיור גם באראגון ארצו. בוועידת קונסנטץ הוחלט שהוא ענף יבש בעץ הכנסייה ואחת דתו להיגדע. כעשרים שנה אחר כך, בשנת קצ"ו, אסר האפיפיור אאוגניוס הרביעי לכפות על היהודים להאזין לדרשות נוצריות, אלא אם כן ההגמון המקומי או הארכי-הגמון סבורים שהדבר נחוץ או שזהו הנוהג הרגיל במקום, והוא גם אסר לדרוש דרשות נוצריות בבתי כנסת אלא אם כן יתלווה לדרשן פקיד חילוני.
נוהג הטלת דרשות חובה נוצריות על היהודים התקיים לא רק בתקופה המכונה "ימי הביניים", אלא המשיך בתחילת העת החדשה. בשנת שכ"א (1561) ציווה הקיסר פרדיננד הראשון על יהודי פראג להופיע בבית הכנסת ולשמוע לעיתים מזומנות דרשות של כמרים שהטיפו להמרת דת. ראשון המטיפים היה המשומד פאול ויידנר (מ' ברויאר, אסיף, עמ' 133).
כך גם בווינה חמישים שנים אחר כך, בימי פרדיננד השני (1637-1619) כשגברה השפעת הישועים הקנאים. בלחץ הישועים נתן פרדיננד את הסכמתו לתעמולה מיסיונרית בקרב היהודים, והוטל על יהודי וינה לשמוע בכל יום שבת את דרשות הכמרים.
הפיהוק אסור בדרשה
מאה שנים לאחר מכן, ברומא, הטיל גרגוריוס השלושה עשר על היהודים להאזין לדרשות של מטיפים קתולים. הפעם הייתה הגזרה יותר מורכבת. אם עד עכשיו זירת הדרשות הייתה בבית הכנסת, עכשיו היא עברה אל הכנסייה. היהודים היו חייבים להתייצב בבית הצלמים, שם היה קל יותר לנוצרים לפקח על נוכחות מלאה של היהודים.
יותר משתים עשרה שנה בכל שבת אחרי הצהריים היו באים לגטו שוטרי האפיפיור ומצווים על האנשים, הנשים והילדים ללכת אל הכנסייה. לפי הגזרה משנת תפ"ד (1724) היו היהודים חייבים לשלוח לדרשה הנוצרית לפחות שלוש מאות אנשים ומאתיים נשים. העשירים היו משתמטים מחובה זו על ידי תשלום לעניים ממלאי מקומם, שבילו באופן כזה את זמנם, לפחות לא בחינם.
בתחילה היו הדרשות נערכות באולם בית הכנסייה, אולם אחר כך יצאה פקודה לערוך אותן בחדרים מיוחדים שעל יד הבית, מפני שהשומעים מאונס לא התייחסו בכבוד הראוי לכנסייה והיו מפהקים ונוחרים בקול ואפילו משוחחים ביניהם.
האור דחה את החושך. מבט עכשווי על הרובע היהודי בקטליוד שבספרד
"בדיוק בשתי שעות אחרי הצהריים", מספר עד ראייה, "חייבים השומעים להתאסף בבית כנסייה נוצרי מיוחד, שבו תלוי רק צלם גדול של צליבת ישו, ואף הוא מכוסה בשק כדי שהיהודים לא ילגלגו עליו. קבועים ספסלים לישיבה, והאנשים מובדלים מן הנשים על ידי וילון, ממש כמו בבית הכנסת. על גבי קתדרה גבוהה עומד הכומר, המדבר בקול רם ובלשון מעורבת בעברית כל כך עד שאפשר לחשוב אותו ליהודי. בדרשותיו פותח הוא בשבח לעם היהודי, שהוא העם הנבחר לא-ל, ואחר כך הוא אומר את ההפך ומחרף אותם שהם עם קשה עורף ואינם שומעים לדורשי טובתם. בינתיים, בשעתיים שבהן נמשכה הדרשה, היה אסור לדבר ולא לישון, והיו משגיחים על כך. כדי לדעת מי היה ומי לא, היו מוכרחים כולם לרשום את שמותיהם בדף מיוחד, ומי שלא בא היה חייב לשלם עשרים וחמש פרוטות, שהן כחצי זהוב".
הגזרות הקשות הללו היו מוכרות גם לרב חיים יעקב פולק. דמות מרתקת. הוא למד אצל מרן ה'חתם סופר' ולימים ההדיר את המהדורה הנרחבת של הספר 'עקדת יצחק'. בעקבות כך שיער רח"י פולק שחלק מהכוונה של רבי יצחק עראמה, בעל ה'עקדה', הייתה להתמודד עם הדרשות שהושמעו ליהודים בכפייה, בצו הכתר. הוא ידע על נוהג כזה באיטליה, וסבר שהוא התקיים גם באראגון בזמנו של בעל העקדה ('תולדות ר' יצחק עראמה', בתחילת מהדורתו עם פירוש מקור חיים, עמ' 3 הערה ו).
אלא שמי שמתבונן בדברי בעל העקדה עצמו, יבחין שבזמנו לא התקיימה כפייה כזו, אלא שלעיתים קרובות היה הכרוז יוצא ומכריז בחוצות קריה על דרשה הנמסרת על ידי כומר פלוני, והיו יהודים שהיו נענים לקריאה והולכים לשמוע את הדרשות.
אין ספק שהדרשה שימשה במהלך כל הדורות אמצעי בעל כוח רב לקרב את לב העם לאביו שבשמיים. הנוצרים, שלא בחלו במאמצי מיסיון להעביר יהודים על דתם, הבינו שעליהם לגייס לשורותיהם את הכלי היעיל הזה. להוותם, ככל שהם השתמשו בו בכפייה הוא לא הביא להם תועלת, והיהודים, כמו יהודים, ידעו למצוא את הדרכים ללעוג לקודשי הנצרות תוך כדי שמיעת הדרשות.
סכנת הדרשות הנוצריות נהייתה מוחשית בספרד, בערב הגירוש. או אז הן נמסרו שלא בכפייה ונבללו בטעמיה של הפילוסופיה שהטתה אותם בטוב לקחה. בשעה קשה זו עמדו גדולי הדור, ובראשם בעל העקדה, נטלו את החנית מידם והשיבו מלחמה בחיבוריהם המתחרים, שנוסדו על טהרת האמונה היהודית.
