הם סובלים מבעיות קלות יחסית, חלק מהם לומדים במסגרות חינוך רגילות לחלוטין אבל דווקא ילדים והנערים הללו מופלים לרעה מבחינה תקציבית | תחקיר 'משפחה' חושף: כך בוחרת המדינה להזניח דווקא את הילדים שסיכוייהם להשתלב היטב בחברה גבוהים, ונותנת להם מענה לקוי ולא מספק | מנהלי מוסדות לחינוך מיוחד מתריעים על הקושי, והשר חיים ביטון מצהיר: "במשרד החינוך ישנה ועדה מיוחדת בראשותו של ד"ר עמוס שפירא שהתכנסה בדיוק כדי לעסוק בנושא" | נופלים בין הכסאות
"הבן שלי 'רק' לקוי למידה, וגם זה בצורה קלה יחסית. שנתיים הוא למד בבית ספר לחינוך מיוחד, ולאחר מכן השתלב בחזרה בתלמוד תורה שממנו הגיע. ההמלצה שקיבלנו הייתה להמשיך בטיפולים פרא רפואיים במסגרת הקופה, ובמקביל בשיעורי עזר, במסגרת התלמוד תורה.
"בקופה הסבירו לנו שהזכאות במסגרת הסל היא לתשעה טיפולים בלבד בשנה, ועוד כמה במסגרת הביטוח המשלים. הטיפולים הללו הסתיימו מהר, וכאשר ביקשנו להמשיך בהם, אמרו לנו לבוא שוב בינואר הבא.
"גם שיעורי העזר התנהלו בצורה צולעת. בתלמוד תורה אמרו לנו שיש להם מורה מיוחדת לשיעורי עזר. היא התחילה ללמד, אבל כאשר השבועות חלפו ובכל פעם מחדש שמענו שהיא לא הגיעה, פנינו להנהלה. או אז הבנו שהילד שלנו הוא היחיד שנזקק לשיעורים הללו, ולתלמוד תורה, או אולי למורה, לא שווה להעסיק אותה בשביל שעה בשבוע, שזו הזכאות שלנו בהתאם לסל".
(רחלי, אמא לילד מתוק בן תשע וחצי)
"יוסי בני בן העשר אובחן כבעל הפרעת קשב וריכוז. הוא לומד בכיתה רגילה, מטופל תרופתית, אבל זה לא מספיק. הוא זקוק לטיפול פסיכולוגי, אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים הדרכה הורית, אבל לשירות הזה, שאותו אפשר לקבל רק במסגרת פרטית (אם אנחנו לא רוצים להמתין שנה לפסיכולוג מטעם הקופה) אין מימון או סבסוד.
"כרגע אין לנו יכולת לעמוד במחירים הללו, ובצער הפסקנו את הטיפול והליווי. אנחנו גם לא זכאים לקצבה מהמוסד לביטוח לאומי כמו אחרים, אף על פי שאנחנו נדרשים להוציא סכומים גדולים לטיפולים חיוניים, שהילדים בעלי הלקויות הקשות מקבלים במסגרות ללא כל עלות. הכי כואב זה שדווקא הילד שלנו, שעם קצת עזרה יוכל להתגבר על הקשיים, מופלה לרעה".
"הבן שלנו הוגדר כסובל מלקות תקשורתית קלה. הוא למד במסגרת מיוחדת שבה היו תקציבים יפים לטיפול, ובחסדי שמיים השתלב בחינוך רגיל. היה לו סל שיקום שאותו ניצלנו היטב כשהיה בתלמוד תורה, אבל כעת, כשהוא בישיבה קטנה, אנחנו מרגישים שיש לו קשיים חדשים, ואין לנו כתובת לפנות אליה ואפילו לא גוף פרטי שיכול לתת לנו עצה והדרכה.
"הכי מתסכל אותי לראות את ההשקעה האדירה של המדינה בילדים שלומדים בחינוך מיוחד, במיוחד על הרצף, ודווקא הבן שלי, שהגיע לשילוב מלא ויכול לתרום לחברה, לא מקבל שקל מהמדינה".
(פייגי, אמא של יוסי בן ה-14)
את האבסורד הזה מכירים היטב הורים לילדים שיש להם לקויות, במיוחד הלקויות הקלות כדוגמת הפרעת תקשורת קלה, הפרעת קשב וריכוז או לקויות למידה. דווקא הם מופלים לרעה, אף על פי שהם יכולים בקלות להשתלב היטב בחברה רגילה, ולעיתים אפילו משולבים בפועל.
הם לא מקבלים קצבאות, זכאים לטיפולים פרא רפואיים בכמות קטנה משמעותית בהשוואה למקרים הקשים יותר ובעיקר לא מקבלים את המענה הנדרש במוסדות החינוך.
כמובן, ואת זה חשוב להדגיש, עינם לא צרה חלילה במקרים הקשים יותר שמתוקצבים היטב. הם רק רוצים גם. הזעקה הזו נשמעת היטב גם מכיוון שמדובר בחלק גדול מהאוכלוסייה שסובל מבעיות קלות יחסית, גדול הרבה יותר מכלל בעלי הלקויות הקשות שהם נדירים יותר, אבל באין מענה כל המשפחה נפגעת, ובמיוחד המתמודדים עצמם.
ובדיוק לנושא הזה הקדשנו את כתבת התחקיר הנוכחית, שעדיין אין לה סוף חיובי, מתוך משאלת לב שמי שיקרא, יזדהה ויבין שיש צורך לקום לעשות משהו, ייקח את הנושא לטיפולו.
התערבות מצילה
הרב אלחנן ויסנשטרן, מנכ"ל מוסדות 'חינוך ועתיד' המפעילה בביתר עילית מוסדות לחינוך מיוחד לתלמידים בעלי לקויות למידה, הפרעות התנהגות, מוגבלות שכלית קלה עד בינונית ואוטיזם בתפקוד גבוה עד בינוני, מקדים ומחלק את הילדים הסובלים מלקויות קלות לשני סוגים מרכזיים – אלו שלומדים בחינוך רגיל, ואלו שנמצאים בחינוך מיוחד לפרקי זמן משתנים.
"בעוד בעלי לקויות משמעותיות כמו מוגבלות שכלית או אוטיזם בתפקוד נמוך מקומם בדרך כלל בחינוך המיוחד, לבעלי הלקויות הקלות אין מענה אחיד שמתאים לכולם.
"לעומת כאלו שבוחרים מראש במסגרת של חינוך מיוחד או בכיתות שילוב, הורים רבים מעדיפים להכניס למוסדות רגילים ולטפל בקשיים בשעות אחר הצהריים. במקרים הללו, יש ילדים רבים שמצליחים לקבל את המענה המותאם להם ולהמשיך ללמוד בחברה רגילה, על כל היתרונות שיש בכך, אבל לעיתים הם מגיעים למוסדות לחינוך מיוחד לאחר שהניסיונות כשלו.
"כשאנחנו רואים ילדים כאלו, לא פעם עולה לנו מחשבה בראש שאילו הילדים הללו היו מגיעים אלינו בגילים צעירים יותר, היו להם סיכויים גבוהים יותר לקבל מענה ולחזור לחינוך הרגיל, לפני שהם צברו פערים לימודיים וגם קשיים חברתיים ורגשיים.
"לכן כאשר עושים את הניסיון המבורך להשאירם בחינוך הרגיל, יש לעקוב כל הזמן ולוודא שלא מאבדים את המומנטום וצוברים פערים שיהיה קשה הרבה יותר להשלימם".
אולי ההורים חוששים שאם הם יבחרו מראש בחינוך מיוחד, הם לא יצליחו להכניס את הילדים לחינוך הרגיל כשיהיו בשלים לכך?
"אני מבין בהחלט את החששות הללו. זה עניין של תפיסה של מסגרת. אצלנו, אם תלמיד יכול להשתלב בכיתה מקדמת או אפילו להסתדר בכיתה רגילה עם עזרה, לא נקבל אותו למוסדות שלנו למעט מקרים חריגים. אבל אם מדובר בילד שמתקשה להשתלב, וכל יום למידה הופך אצלו לסיוט והוא צובר פערים, אין מקום להתלבטות.
"הרבה פעמים, משפחה ששולחת את ילדיה למוסד מסוים, לא תתקשה להכניס ילד שלמד במוסד לחינוך מיוחד והוא בשל לשילוב, למוסד שבו לומדים אחיו.
"אני יכול לספר שכאשר מגיע אלינו ילד מבית ספר או תלמוד תורה רגיל ואנו חושבים שאפשר יהיה להחזיר אותו לחינוך הרגיל, אנחנו מתנים מראש עם הנהלת המוסד שכאשר הוא יוכל לחזור לחינוך הרגיל, המוסד ששולח אותו אלינו יקבל אותו בחזרה, עם הדרכה ועזרה כמובן.
"ברגע שהורה יודע שהילד שלו יוכל לחזור לחינוך רגיל, יהיה לו קל לעבור את התהליך הזה, ולנו יהיה קל לגייס את ההורים להשקיע בילד ולשתף איתנו פעולה".
ילדים "יקרים"
"ילדים שנמצאים במוסדות לחינוך מיוחד כוללני הם הרבה יותר יקרים מבחינת העלויות למדינה בהשוואה לחינוך הרגיל", טוענת גב' רבקה אורן, יועצת חינוכית בתלמוד תורה 'תורת חיים' במודיעין עילית המיועד לתלמידים בעלי לקות למידה, לקות רגשית וקשיי התנהגות ברמה קלה.
"מדובר בכיתות קטנות, עד עשרה תלמידים בכיתה, עם שני אנשי צוות מוסמכים לחינוך מיוחד, בבוקר ואחר הצהריים. כל תלמיד מקבל סל מטעם משרד החינוך המיועד לטיפולים פרא רפואיים קבוצתיים ופרטניים, וחלק מהילדים זכאים גם לטיפול רגשי.
"לכל אלו מצטרפות הדרכות של פסיכולוג ועובד סוציאלי שמלווים את המוסד, את התלמידים וההורים. לכל כיתה יש ליווי פרטני של פסיכולוג שנותן מענה לצוות בנושאים התנהגותיים ורגשיים. הסל הזה הולך ומצטמצם במשך השנים, ובדרך כלל ילדים בעלי לקות למידה מקבלים סל הרבה יותר מצומצם מילדים בעלי לקות קשה יותר או בעיות תקשורת.
"אפילו ילדים שיש להם בעיות נפשיות מקבלים סל גדול יותר בהשוואה ללקויי למידה. הסל שלהם מאפשר להם ללמוד בכיתות קטנות יותר, שמכילות בין שישה לשמונה תלמידים בלבד עם יותר שעות של טיפול פרא רפואי. אבל גם הילדים הללו מקבלים פחות מילדים בעלי לקויות קשות".
לדעתך זה אבסורד?
"אם מסתכלים על נקודת המבט של הילדים בעלי הלקויות הקלות, ודאי שככל שנשקיע בהם נקבל ילדים שיוכלו להשתלב היטב בחברה הרגילה או אפילו במערכת החינוך הרגילה.
"אנחנו מצליחים לשלב ילדים רבים עם בעיות רגשיות או לקויות למידה קלות בחינוך הרגיל, אחרי שהם מקבלים טיפול וכלים להתמודד, ולהבין היכן התבלבלו וטעו.
"אבל מהצד של בעלי הלקויות הקשות, אין ספק שגם בהם קריטי להשקיע, ללמד אותם עצמאות באכילה והפעלת כיסא גלגלים ממונע. הם זקוקים למספר טיפולים גדול מאוד כדי ללמוד את המיומנויות הללו. לכן לדעתי לא צריך לקחת מקבוצה אחת ולתת לאחרת אלא להוסיף לכולן".
סל מחורר
סוף סוף הגיעה הבשורה המשמחת: הילד שהגיע לחינוך המיוחד יכול ובשל להיכנס לכיתה רגילה. ההורים מאושרים אבל גם חוששים. לא בטוח שהילד אכן יצלח את המעבר, ותמיד יהיו שם אנשי מקצוע בשבילו בתחנות הבאות.
לדברי הגב' אורן, כאשר הילד משולב חלקית – מה שקורה בדרך כלל בתחילת הדרך, מוסד הלימודים המיוחד מעניק את הטיפולים הרגשיים והפרא רפואיים. בהמשך השילוב נעשה בהדרגה עד לשילוב מלא, כשההורים נושאים במחצית מעלויות השילוב.
נוסף על כך יש הוצאות נוספות כדי שהתלמיד יוכל להצליח ללמוד בחינוך הרגיל, אברך שיטרים לילד את החומר הנלמד או ליווי רגשי. לפני מספר שנים עבר חוק הכלה ושילוב שמאפשר לילדים שעברו ועדת השמה לקחת את הסל שמגיע להם גם לחינוך רגיל, אבל זה לא תקף במוסדות החרדיים, כך שילדים חרדים בהחלט מופלים לרעה בתחום.
ומה קורה כאשר אחרי תקופה שבה השילוב היה חלקי מתגלות הבעיות?
"בדרך כלל בעיה כזו לא מגיעה אלינו, מכיוון שאנחנו ממליצים להחזיר לחינוך הרגיל רק תלמידים שאנחנו חושבים שיש להם כלים וכוחות להתמודד בהצלחה. אם יש בעיות במעבר לישיבה וכדומה, ההורים כבר צברו ניסיון ויודעים להתנהל נכון. בדרך כלל הילדים הללו יופנו לישיבות שמספר התלמידים בהן קטן, או לישיבות חלשות, כדי שיוכלו להתמודד. עם זאת לא תמיד להורים יש תקציב להשקיע באופן פרטני בחונכים או ביועצים".
"כשילד חוזר לחינוך רגיל, זה בדרך כלל נעשה בהדרגה, עם הדרכות רבות של הצוות במוסד הרגיל וכמובן של ההורים מתוך תחושת אחריות", מטעים ויסנשטרן. "לא פעם יש צורך בהמשך תמיכה וטיפול, ולכן זה גם שיקול כאשר המוסד לחינוך מיוחד חושב עם ההורים על שילוב. לפעמים הילד עדיין זכאי לסל של תמיכה.
"יש מצבים שלצערנו ילד לא מטופל כראוי משיקולים כלכליים. כאשר זו התמונה, לפעמים עדיף להשאיר את הילד עוד קצת או אפילו מעבר לכך בחינוך מיוחד, כדי שיקבל את הטיפולים ההכרחיים עבורו. לכן תהליך ההחזרה צריך להיות מאוד מסודר ושקוף, ובעיקר תלוי ילד ומשפחה".
עד כאן הכל נראה מצוין, בדיוק לפי התוכניות. יש זכאות, יש אפיון ויש סלי טיפול. אבל כאשר הדברים מגיעים לשטח פתאום צצות הבעיות. הסלים מכילים יותר חורים מתוכן.
הרב אלחנן ויסנשטרן: "על פי החוק, ילד שעבר ועדת אפיון וזכאי לסל אישי, יכול כמובן להיות בחינוך מיוחד ולקבל שם את הטיפולים או לבחור בחינוך רגיל ולקבל את הטיפולים במוסד הרגיל. בקטגוריה הזו נמצאים גם ילדים שעברו לחינוך הרגיל ממוסדות לחינוך מיוחד.
"על פי הסל, תלמיד עם אוטיזם, מקבל 2.4 שעות שבועיות של טיפולים פרא רפואיים. תלמיד עם הפרעת התנהגות או הפרעת קשב וריכוז וכן לקות למידה יזכה ל-0.9 שעה שבועית בלבד. מדובר בחוסר פרופורציה אולי, אבל אני לא הייתי לוקח מהסל של האוטיזם אלא מוסיף לאחרים.
"מהסל הזה, משרד החינוך מממן רק 84%. אין ספק שלו היו נותנים עוד שעה שבועית לכל הלקויות הקלות, היה אפשר להחזיר הרבה יותר ילדים לחינוך הרגיל", טוען הרב ויסנשטרן מניסיון כואב בשטח.
"הדרך שלנו להתמודד עם זה היא בעבודה הוליסטית. היות שכל אנשי הצוות העובדים עם התלמיד משתפים פעולה, התלמיד 'מקבל טיפול' בכל שעות הלימודים ולא רק בשעות הפרטניות שבהן הוא יוצא לתגבור או לטיפולים פרא רפואיים".
משולש כואב
דא עקא, ברוב המוסדות הרגילים ילד לא יקבל תמיד את מה שמגיע לו. אם ניקח תלמוד תורה שאין בו הרבה ילדים שזכאים לסל, המוסד יעסיק קלינאית תקשורת, מורה דידקטית או מרפאה בעיסוק למשך שעה או שעתיים בשבוע. מטבע הדברים, המוסד ישלם לה יותר כסף בהשוואה למי שמגיעה לעבודה לשעות עבודה ארוכות. התוצאה היא שהילד יקבל מעט מאוד טיפולים, או שההורים יממנו את ההפרש.
אם מדובר בגילים צעירים, עד גיל תשע, הילדים הללו יכולים לקבל טיפולים פרא רפואיים מטעם קופות החולים. כאמור, הטיפולים שבסל הבריאות מוגבלים מאוד, וגם אם יש לילד ביטוח משלים, אין די בכך.
לזאת צריך להוסיף את תקופות ההמתנה הארוכות לטיפולים, ובעיקר את הקושי לאתר זמן עבורם: אם מדובר בשעות הלימודים הילד מפסיד חומר חשוב, ואחרי הצהריים הילדים כבר עייפים לאחר יום לימודים ארוך במסגרות. גם לא תמיד ההורים יכולים לצאת עם הילד לטיפולים אחר הצהריים ולהשאיר מאחוריהם בית מלא בילדים.
נקודה נוספת שנוגעת לתלמידים בעלי לקויות קלות היא הצורך המשמעותי בטיפול רגשי. "יש ילדים לא מעטים שמגיעים לחינוך מיוחד רק בשל קשיים רגשיים וחברתיים", מטעים הרב ויסנשטרן. "כאשר משלבים אותם בחזרה במסגרות הרגילות, צריכים להקנות להם כלים להתמודדות רגשית וחברתית.
"גם אם המעבר לתלמוד תורה רגיל עבר בצורה חלקה, יש תחנות נוספות שזקוקות לחיזוק: במעבר לישיבה קטנה, ואז לישיבה גדולה. במעברים הללו, כבר אין מי שמממן את הטיפולים הרגשיים, או אפילו עזרה נוספת כמו חונך או אברך שמקדם את הנער-בחור.
"המציאות מוכיחה שבדרך כלל מי שטופל והגיע לשלב הזה, ובנה את החוסרים הקוגניטיביים והרגשיים, יכול בבגרותו להשתלב בחברה כאדם מן המניין.
"אבל הבעיה באותם טיפולים היא שאין כמעט אפשרות לקבל אותם במימון המדינה או קופת חולים. בדרך כלל מדובר במטפלים פרטיים ויקרים. לפעמים ההורים מממנים, ולעיתים הם לא מסוגלים לעמוד בהוצאות.
"בהקשר הזה כדאי לציין שהמוסד לביטוח לאומי לא מכיר לרוב בילדים עם לקויות למידה או הפרעות קשב וריכוז כזכאים לקצבה, בהשוואה לבעלי הלקויות הקשות שמתוקצבות באלפי שקלים".
התוצאה של מצב כזה יכולה להיות עגומה מאוד: נערים שלא טופלו כראוי נפלטים לעיתים ממוסדות החינוך. הנתונים מוכיחים שרובם הגדול של הנפלטים מהמוסדות הם בעלי רקע של קשיים לימודיים-רגשיים, הפרעות קשב וריכוז וכדומה.
"מלבד כאב הלב שהם גורמים להוריהם ולמשפחותיהם, הם גורמים כאב ראש למשטרה, לחברה. ילד עם הפרעות התנהגות שאפשר לטפל בהן היטב במערכת החינוך, ללא טיפול הולם עלול לגדול כבחור המעורב בפלילים.
"לרוב אנחנו מקבלים את הילדים הללו כאשר הם כבר מרגישים שדמות סמכותית היא שלילית, למידה היא עול, והחברה נגדם. זה משולש נורא, אבל כך מתחילים תהליך שבדרך כלל מביא להצלחות.
"באוכלוסייה הזו יש הרבה מאוד נערים עם הפרעות קשב וריכוז. יש להם יכולות אבל הם לא לומדים, והבטלה מביאה לידי חטא. המדינה צריכה להבין שהאינטרס הראשון במעלה הוא לטפל באותם נערים, עוד בשלב שלפני הנשירה. בסוף זה גם יוצא יותר זול ומשתלם".
מדובר ברעיון ידוע, הגיוני ואפילו כלכלי. למה זה לא קורה?
"זו תפיסה שגויה של המדינה. היא חייבת להבין שהאינטרס הראשון במעלה הוא לשלב את הילדים שיכולים להשתלב בחינוך הרגיל בצורה מלאה, באמצעות הכנסת יד לכיס, מתוך הבנה שזה ישתלם בעתיד גם כלכלית.
"שווה למדינה להשקיע בילדים הללו בגיל צעיר ומבוגר יותר, אבל היא משקיעה מעט מאוד, והחינוך הרגיל בוודאי מתקשה לתת מענה לבעיה".
אין פיקוח, אין מקצועיות
אם הדברים הללו נכונים לכלל מערכת החינוך, לדעתו של הרב ויסנשטרן, בחינוך החרדי הם מקבלים משנה תוקף. "הרבה פעמים סל טיפולים אישי הוא בדיחה עצובה. גם אם יש מוסדות שכבר כן רוצים להשקיע ולהיות מקצועיים, לפעמים הם אינם מבינים את מכלול הצרכים ומביאים אנשים לא מקצועיים.
"למשל מי שזקוק להוראה מתקנת, מצמידים לו אברך נחמד שילמד איתו. אולי הוא יכול לקדם אותו קצת, אבל אם לא מדובר באיש מקצוע לא יצא מזה כמעט כלום למעט הקשר האישי, וזה אינו פותר את הבעיה.
"זה קורה לא כי אין פיקוח על תלמודי התורה, אלא כי גם חלק מהמפקחים של משרד החינוך לא מכירים את עולם החינוך המיוחד שהוא התמחות בפני עצמה. לכן באופן כללי, הטיפול בילדים עם לקויות קלות עדיין לוקה בחסר, אף על פי שהמצב הרבה יותר טוב מהעבר.
"אם ניקח את הקבוצה הגדולה של בעלי הפרעת קשב וריכוז שרובם נמצאים במוסדות הרגילים, אין לילדים הללו אפילו סל טיפול אף על פי שהם סובלים ובעקבות כך גם סביבתם: הם עסוקים במריבות עם החברים, מתקשים להקשיב בכיתה או אפילו לשבת בלי להפריע, ולא פעם יש קרע ביניהם לבין ההורים.
"ללא טיפול נכון, הם רק שורדים בכיתה. מעבירים את הימים והשנים בלי להתקדם או ללמוד. במקרים כאלו המלמדים זקוקים להכוונה אישית, גם ההורים זקוקים להדרכה וכמובן הילד, אבל אין שום גוף כלשהו שפורס חסות על האירוע".
לדבריו, הבעיות לא מתרכזות רק בגיל הרך. "גם תלמיד כזה שעבר איכשהו את שנותיו בחיידר, בישיבה הוא יתקשה לשרוד אפילו. מה יעשה מישהו שלא מחובר ללימוד במקום שבו הפעולה העיקרית והאינטנסיבית במרבית שעות היממה לאורך כל ימות השנה היא ללמוד?
"זו הסיבה, אגב, שפתחנו את הישיבה הגדולה לחינוך מיוחד. ראינו שכאשר תלמידים יוצאים מישיבה קטנה לישיבה גדולה רגילה, כפי שזה היה מקובל עד היום בהיעדר מענה, במקום להתקדם הם חווים רגרסיה.
"אם לבחור עדיין יש קשר טוב עם צוות הישיבה הקטנה והוא מגיע להתייעצות, לפעמים תהיה אפשרות לסייע לו, אבל לא תמיד יש קשר כזה, ולא בכל פעם מספיקה רק עצה אלא יש צורך בליווי מקצועי של הבחור, מה שאין מספיק בישיבות.
"גם המדינה לא ששה לאשר סל טיפולי בגילים הללו. היא טוענת – היכן הייתם עד היום? אבל התשובה שלי היא שהמדינה היא זו שלא הייתה שם. מדובר לפעמים בילדים שלא מסוגלים ללמוד יותר מרבע שעה, אין להם מיומנויות למידה בסיסיות. הם מעולם לא למדו, תמיד התקשו חברתית.
"כבר כיום אנו מעבירים סדנאות קבוצתיות לילדים עם אוטיזם הלומדים בחינוך הרגיל הכוללות הדרכת הורים, מתוך הבנה שהקניית כישורים חברתיים תאפשר להם להשתלב נכון יותר בחינוך הרגיל. זה מוכיח את עצמו, אבל זו השקעה כספית גדולה מאוד עבורנו וללא מקור תקציבי".
האם תיתכן מציאות שילדים תפקדו כל השנים ופתאום בגיל הישיבה יש משבר?
"יש בהחלט מציאות כזו. לפעמים זה בשל משבר אישי שנער עבר, לפעמים מדובר בבית שלא כל כך מתפקד, הילדים הללו לא אובחנו, שרדו בשקט, אבל כשהבחור הופך לעצמאי והכל על כתפיו, הכל מתפרץ. לעיתים הבחורים הללו יכולים ללמוד אבל צברו פערים והם מתקשים להשלים אותם לבד.
"כאשר מדובר בנערים עם הפרעות תקשורת קלות, הקושי גדל עם הגיל. בחיידר לא היו להם חברים, בישיבה קטנה אקסטרנית הם הסתדרו איכשהו, אבל כאשר הם מגיעים לישיבה גדולה ולפנימייה הם מתקשים להתמודד עם החברה, כי הפערים החברתיים רק הולכים וגדלים.
"לפעמים בחור מסתגר, נראה שסובל מדיכאון, אבל הסיבה היא קושי בתקשורת. ילד שלא לומד, לעולם לא ירגיש משמעות בחייו. הבחורים הללו חייבים הדרכה אינטנסיבית, אבל יש מעט אנשי מקצוע בתחום, הם עמוסים ויקרים להחריד, ולא כל הורה יכול לממן זאת.
"בתחום הזה אנחנו היינו חלוצים והקמנו לבחורים הללו ישיבה ששמה דגש על מטרות חברתיות, כדי לשלב אותם בהמשך בישיבות הרגילות שמהן הגיעו".
האתגר: ועדת בדיקה ממלכתית
אחרי שדנו בבעיות – מה עושים כדי לפתור אותן? מתברר שהיו פגישות ודיבורים, אבל בינתיים מענה אין.
"היו לנו שיחות עם משרדים ממשלתיים שונים לצד מגעים אינטנסיביים עם חברי כנסת", טוען בעוגמה הרב ויסנשטרן. "אני לא חושב שהבעיה נעוצה במוסדות החינוך, ולמעשה לא הייתי שם את יהבי עליהם.
"הפתרון הטוב ביותר הוא להקים מרכזי טיפול שהמדינה תממן, והוא ייתן מענה הוליסטי לכל סוגי ההתמודדויות שלא מקבלים מענה מספק במוסדות החינוך, שזה כולל גם ובעיקר את בעלי הלקויות הקלות, ובכל הגילים.
"אפשר יהיה להעסיק במרכזים הללו אנשי מקצוע, בעלי הסמכות, ויעניקו שם מענה לימודי, רגשי וטיפולי לילד או לנער, לצד הדרכת הורים ובעיקר הדרכת מוסד החינוך של התלמיד והטמעת העבודה הפרטנית עם התלמיד בתוך הכיתה".
מחכים לטיפול מיוחד
קצה של אור במנהרת הכאב הזו מעניק לנו השר חיים ביטון, השר החרדי במשרד החינוך. לא הופתענו לגלות שהוא מכיר היטב את הנושא ומודע לחוסר הפרופורציות שבחלוקת התקציב.
"מאז שנכנסתי לתפקיד ועד לפרוץ המלחמה סיירתי רק במוסדות של חינוך מיוחד והתעסקתי בנושא הזה הרבה מעבר לעיסוק ביתר מוסדות החינוך", הוא מצהיר. "במהלך התקופה הזו התוודעתי היטב למצוקה של הילדים שסובלים מלקויות קלות.
"הבעיה קיימת בכלל מוסדות החינוך, אבל דומיננטית במיוחד במוסדות המוכש"ר והפטור, שבהם ילדים לא מקבלים את הסל שמגיע להם. לשם השוואה, ילד עם לקות שקיבל סל טיפול ולומד באחת מהרשתות יכול לקבל את מלוא הזכויות".
לדבריו, אם ניקח לדוגמה את הנושא הפרא רפואי, יש סל מסוים של טיפולים, ובכל אזור ישנו איש מקצוע שמעניק את הטיפולים לילדים, בכל בתי הספר שבאותה רשת. המוכש"ר והפטור מופלים לרעה בנושא, וגם הישיבות הקטנות, שמבחינת החוק תלמידיהן זכאים אף הם לסל תגבור. משום מה הנושא נופל בין הכיסאות והתקציב לכך לא מנוצל.
"לפני שפרצה המלחמה נכנסתי לנושא, כינסתי את הצוות והיועצים המשפטיים וביקשתי ממנהל המחוז החרדי שייתן לי את המידע באשר לגופים החרדיים שנותנים טיפולים פרא רפואיים, במטרה לייצר פלטפורמה שתעניק טיפולים עבור מוסדות המוכש"ר, אבל המלחמה עצרה את התהליך בעודו באיבו.
"באשר למוסדות הפטור, החוק עדיין לא מאפשר מתן סל של חינוך מיוחד. יש צורך לתקן את החוק הזה כמובן. הצעתי למשרד החינוך שאנחנו נגיש הצעת חוק ממשלתית בנושא, שתכלול גם את הישיבות הקטנות. החוק כבר כתוב, ואפילו אין צורך בתקציב מיוחד מהאוצר. כמובן, יהיה מנגנון פיקוח ובקרה שיבדוק איך התהליך יעבוד, אבל כיום אי אפשר להעביר שום חוק שלא קשור למלחמה".
בשורה חשובה נוספת שהצליח השר ביטון להביא לציבור ההורים לנערים בעלי לקויות היא תקציב מיוחד עבור חונכים, גם בישיבות הגדולות. החונכים הללו לא יכולים כמובן להחליף טיפול מקצועי, אבל יכולים להעניק סיוע רגשי ולימודי לבחורים עם קשיים, שגם זה המון.
"מדובר בתקציב גדול לנושא, שלא היה בעבר. זו האפשרות היחידה שלנו להשפיע בתחום שנוגע לישיבה גדולה, שבעצם מקבילה למוסד אקדמי", מציין השר ביטון.
השר ביטון מכיר היטב את האפליה של בעלי הלקויות הקלות, בהשוואה למקרים קשים יותר. "במשרד החינוך ישנה ועדה מיוחדת בראשותו של ד"ר עמוס שפירא שהתכנסה בדיוק כדי לדון בנושא. צריך להחזיר את האיזונים למערכת. לא רק בין בעלי לקויות קלות ללקויות קשות, אלא בכלל בין החינוך הרגיל למיוחד.
"יהיה צורך ברביזיה מרחיקת לכת בנושא. לפני אחת עשרה שנה תקציב החינוך המיוחד עמד על 35 מיליארד שקלים בשנה. כיום התקציב עומד על 50 מיליארד, מתוך 85 מיליארדי השקלים של כל משרד החינוך. המשמעות היא שהתקציב לחינוך המיוחד עובר את החינוך הרגיל, וזה אבסורד.
"אין ספק שגם הנושא של תקצוב הלקויות הקלות יעלה במהלך עבודת הוועדה הזו, ואני שמתי על השולחן את המטרה להשוות את התנאים והתקציבים של ילדי החינוך המיוחד גם בחינוך החרדי".
ילדים גדולים, בעיות גדולות
על הקושי המחריף עם הגיל של בעלי הלקויות הקלות ביקשנו לשוחח גם עם הרב משה אריה כהן, יועץ חינוכי, מומחה בעבודה עם מתבגרים להצלחה בחיים ולפתרון קונפליקטים עם ההורים, מנחה הורים, מאמן אישי מוסמך ומפתח שיטת 'מתבגרים לחיים'.
תחילה הוא מבהיר כי תמיד, גם כאשר מדובר בנערים ללא בעיות, המעבר מתלמוד תורה לישיבה, ומישיבה קטנה לגדולה, הוא מאתגר משמעותית: סדר היום ארוך יותר, הלימוד בחברותות שדורש כישורים חברתיים ויכולת לימוד אקטיבית המעבר לפנימייה ופחות אנשי צוות.
כאשר מדובר בבחורים עם לקות למידה, הפרעת קשב וריכוז או קשיי תקשורת, הם עלולים להיקלע לקשיים לימודיים וחברתיים ולקושי להסתגל למערכת. וכמובן, גם לבנות יש קשיים משלהן, שרק הולכים ומחריפים עם השנים והמעבר למסגרת אחרת.
"לכן, ההורים שיש להם ילדים עם קשיים מעין אלו חייבים לשקול היטב איזו ישיבה להתאים לבנם. אין עניין להכניס למסגרת תובענית ולוחצת שטובה לבחורים מצוינים. כיום יש ישיבות רבות שיש להן כלים להתמודדות עם נערים בעלי קשיים מבחינת אופי המסגרת שהיא לוחצת פחות, אנשי צוות מקצוענים ויחס אישי".
עם זאת, הרב כהן מציע להורים להכיר גם את החולשה של המערכת הישיבתית, שעדיין לא בנויה לתת מענה מושלם לנערים ובחורים בעלי לקויות. "זה המקום להזכיר להורים שהאחריות שלהם היא להכין את הילד מבחינה לימודית, חברתית ורגשית לשנות הישיבה. לא לחסוך כסף ומאמץ.
"ככל שיצליחו לקרב את הנער לרף הנורמלי מהבחינה התפקודית, הסיכוי שלו להצליח בישיבה יהיה גדול יותר. אם הנער הצליח להתקבל לישיבה רגילה זה לא האות שאפשר לנוח על זרי הדפנה, אלא דווקא להמשיך ולהשקיע יותר.
"מעבר לכך, הורים לנערים בעלי קשיים או לקויות חייבים לשתף את הצוות החינוכי בישיבה במצבו של הבן. לא לסמוך על הצוות שישים לב להצקות של חברים או לקושי של הבחור להסתדר עם חברותא.
"הורה שמגיע לבקר בישיבה, נמצא בקשר צמוד עם הבחור וגם עם הצוות, יוכל לאתר בעיות בקלות ולמצוא להן פתרונות בטרם יהיה מאוחר מדי".
השמה לא נכונה
הרב ישראל רייסנר הוא מנכ"ל מוסדות 'שתילים', המפעילים מסגרות לבנים ולבנות עם לקות תקשורת קלה עד נמוכה, בעיות רגשיות, נפשיות והתנהגותיות ובעלי משכל גבולי, מהגיל הרך עד גיל 21. ביקשנו לקבל את חוות דעתו, ושמענו ממנו שבעיות רבות עלולות להתחיל מהשמה לא נכונה.
"אם ניקח את מוסדות 'שתילים' כדוגמה, נראה שמהגנים עוברים הרבה מאוד ילדים לחינוך רגיל, מכיוון שלרוב יש להם לקות שפתית שאפשר לטפל בה. לעומת זאת, ילדים בגילי בית ספר עוברים פחות לחינוך רגיל מכיוון שלקויות תקשורת, פיגור גבולי ובעיות נפשיות משמעותיות אינם נפתרים בדרך כלל עם הגיל.
"במסגרות המיוחדות עוזרים לילדים הללו להתנהל נכון עם הלקות הזו, אבל לצערי במסגרות הרגילות לא תמיד יכולים להכיל אותה. אנחנו מנסים להוציא כמה שיותר ילדים למסגרות רגילות, אבל לא תמיד במסגרות הללו פנויים לקלוט את הילדים. יש צורך בהרבה שיתופי פעולה, ולא תמיד למוסדות הרגילים יש אפשרות לעשות זאת.
"עם זאת, הילדים אצלנו משולבים כל הזמן בחינוך הרגיל. לדעתנו הדבר תורם גם לילדים המשולבים וגם לילדים הרגילים שמכירים מקרוב את הלקויות הללו ומקבלים כלים להתמודד עם ילדים שונים".
לדעתו של הרב רייסנר, ילדים לקויי למידה לא זקוקים לבתי ספר לחינוך מיוחד. "גם בחינוך הכללי אין מוסדות ללקויי למידה. המוסדות הרגילים אמורים לקבל שעות הוראה וסל טיפולי כדי לסייע לילדים הללו, והתקציב של משרד החינוך ניתן בהתאם.
"לילדים בעלי הפרעת קשב וריכוז אין אפילו ועדת השמה אלא אם כן מדובר בילד שיש לו בעיה נוספת. בדרך כלל הילדים הללו מטופלים במסגרות הרגילות, אבל במקרים שהבעיה גרמה לבעיית התנהגות או לבעיה רגשית, המקום המתאים להם הוא החינוך המיוחד".
מה קורה עם אותם ילדים כאשר הם מגיעים לישיבות?
"זו בעיה לא פשוטה. במרבית הישיבות אין עזרה לבחורים מתקשים, ויש הרבה פחות תמיכה בהשוואה לתלמודי תורה. ישיבה זו מסגרת קשה ולוחצת יותר מחד גיסא, אבל עם פחות התערבות של צוות מאידך גיסא.
"לצערנו קיבלנו לא מעט נערים בני 14 ואילך שהסתדרו יחסית בתלמודי תורה אבל נפלו בישיבות. יש צורך לחדד את המודעות של ההורים לנושא הזה. אם הילד לא מסתדר בתלמוד תורה או בישיבה, אין מקום להמשיך ולתת לו לסבול, אלא למצוא עבורו מקום תואם שייתן לו כלים ובעיקר יכיל אותו".
