האדמו"ר המרפא

סודות מהקליניקה | הרבי החסידי שישב בקליניקה בארה"ב ורשם תרופות מרפא לנפשות של רבבות אנשים בעולם. מסמך לנשמה

הוא היה גאון מופלא, נצר של שתי שושלות חסידיות מפורסמות שהוכתר לאדמו"ר, אבל הוא נטש את החסידים והפך לפסיכיאטר רשמי שהציל רבבות מטופלים ברחבי העולם · לקראת יום השלושים לפטירתו, ישב ישראל א' גרובייס לשיחת עומק עם בני המשפחה הקרובה, כמו גם עם מטופלים מכל הזמנים ששחזרו את שיטת הריפוי המיוחדת של הרה"צ רבי אברהם יהושע העשיל טברסקי זצ"ל · וגם, את השיחה האחרונה שלו ל'משפחה' שבה הפציר בהורים: "תנו לילדיכם ביטחון עצמי. זה קריטי"

שלט קטן, בכתב יד רועד נתלה על הדלת. "המרכז לליטוש יהלומים", נכתב שם. ואז נפתחה הדלת, ומתוכה יצא ה'פסיכיאטר' הראשי. יהודי בעל זקן צחור, חליפה אדמו"רית ומבט חריף ומפוכח. הוא הביט בשלט וחייך, חיוך גדול של ניצחון.

זו הייתה אחת ההמצאות המופלאות ביותר שלו. מרכז שיקומי, הוסטל שבו משקמים אסירים מתחתית החברה שהסתבכו עם התמכרות מסוכנת. העולם כולו התרחק מהם. הביטו בהם בתערובת של בוז ופחד. אבל הוא, הרבי-הפסיכיאטר, הסתכל אל הנפש שלהם, אל הנשמה ששוכנת שם, והוא ראה יהלום.

כמה שבועות קודם לכן הגיע לכאן אסיר במצב נואש. כל כך מכור הוא היה, עד שהיה מוכן אפילו להסתבך בגנבות של כסף קטן מאוד. תוך זמן קצר הוא נתפס, הורשע והושלך לכלא. הוא שוחרר ושוב נתפס. שוב שוחרר ושוב נתפס.

ואז הוא הגיע אל הרבי-הפסיכיאטר. העיניים שלו היו כבויות. "אין לי שום סיכוי לצאת מזה", אמר, "אני חלאה אנושית". אבל הרבי הביט בו ופסק: "אתה לא חלאה. אתה יהלום. כדי שיהלום יאיר, צריך קצת ללטש אותו. גם אתה, עוד כמה חודשים תהיה מלוטש. עוד תראה".

והוא התחיל את תהליך הליטוש, בשנים-עשר צעדים שהרבי לימד אותו. חצי שנה אחר כך חל המפנה. באחד הימים הגיעה פנייה להוסטל השיקומי. יהודי תל אביבי אמיד נפטר. המשפחה החליטה לתרום את כל תכולת הבית לטובת חוסי ההוסטל 'שערי תקווה'. "רק תשלחו מישהו שיביא את הדברים".

המזכירה, ברגע של רפיון, בחרה ב'יהלום'. היא ביקשה ממנו לצאת עם משאית לתל אביב, להעמיס את הרהיטים ולהביא אותם להוסטל. מי שהכיר אותו, ידע שהמעשה הזה אחראי כמו לתת לחתול לשמור על שמנת. אבל הוא יצא. העמיס את כל הדברים על המשאית. ואז הוא גרר את הספה. באחד העיקולים, נפלה ממנה מעטפה. 5,000 דולרים ירוקים בצבצו מתוכה. ואף אחד לא רואה. אבל הוא ראה, ובאופן כמעט טבעי הוא ניגש לבני המשפחה וביקש להשיב להם את האבדה.

רק אחרי שהתיישב ליד ההגה, הוא קלט את השינוי שהתחולל בו. מגנב שמסתבך בפריצות של עשרות שקלים בודדים, לאדם שמשיב אלפי שקלים בלי להסס. הוא נזכר בדבריו של הרבי-הפסיכיאטר. כשהגיע להוסטל לקח דבר ראשון דף ורשם בכתב יד נרגש: "המרכז לליטוש יהלומים".

זה, אם תרצו, על רגל אחת, תמצות תורתו של מרפא הנפשות הגדול הרה"צ רבי אברהם יהושע העשיל טברסקי זצ"ל, דמות פלא ענקית שנעקרה מתוכנו לפני פחות משלושים יום. שילוב חד פעמי של פסיכיאטר בקנה מידה עולמי, תלמיד חכם וגאון תורני בלתי נתפס ואדמו"ר חסידי שאלפי מעריצים מכל העולם גילו דרכו את האור.

אלפי פעמים הוא ישב בקליניקה שלו, הביט ברבבות עיניים כבויות ולחש להן: "אתם יהלום. כל אדם, ולא משנה מי, הוא יהלום. רק צריך ללטש והוא יבהיק".

• ··

לפני כשנתיים זכיתי לשמוע את הדברים הללו מפיו שלו. הגעתי אליו אז בשליחות 'משפחה', ביקשתי לשמוע מעט על סיפור חייו. והוא, במקום לדבר על עצמו, ביקש לדאוג לקוראים. "יש לנו שליחות", הוא אמר אז וכלל את עצמו. הוא השתמש בפסוק "להודיע לבני אדם גבורותיו". אנשים צריכים לדעת את החוזקות שלהם. להיות בטוחים בעצמם.

כבר במשפט הפתיחה, עוד לפני שהספקתי להתיישב, הוא זרק את המוטו ההשקפתי שלו. נראה היה לו שאני מהסס מדי מפניו. הוא חייך ולימד שיעור ראשון: "בן אדם חייב להיות בטוח בעצמו. בזמננו זה יסוד קיומי חשוב. ביטחון עצמי".

את מה שהוא אמר אז בקיצור, הוא חזר ופרסם לאורך חייו ביותר מ-90 ספרים שהוא פרסם בחייו. הדבר בער בנפשו. שהורים יפנימו את המסר הזה, שידאגו להעניק לילדים שלהם המון ביטחון, שירגישו טוב. שיפעלו כל זמן שהם בעולם.

וכמו בכל חייו הארוכים, כך גם היה ברגעי הפטירה המופלאים שלו – שהותירו את כל העולם היהודי בהלם. האיש הזה, שלפי כל הקריטריונים היה כנראה אחד היהודים החרדים הכי מפורסמים בעולם (!) הותיר אחריו צוואה עיקשת. הוא ניסח אותה באנגלית. השבוע ראיתי אותה. הוא מזהיר בכל לשון של אזהרה שלא להספיד אותו, ומוסיף בהדגשה בכתב יד: שלא להתפלפל ולא להתחכם עם זה.

גם על המצבה שלו שעתידה לקום בימים הקרובים, לא תופיע שום מילת שבח. רק שמו: אברהם יהושע העשיל, ושם אביו. יצוין בה שהוא היה מיוחס, וזהו. מילה לא יותר.

והיה עוד פרט אחד קטן, שהפך את ההלוויה הזו שבסך הכל השתתפו בה כמה עשרות יהודים, לכל כך מיוחדת. "עשרות פעמים לאורך חייו", מספרים הנכדים, "הוא חזר וביקש מאיתנו בקשה אחת: בלוויה שלי, תראו לשיר את הניגון שלי על המילים 'הושיעה את עמך וברך את נחלתך' – זה המפתח שלי לגן עדן".

בכל הרצאה שלו היה מתחיל בסיפור חסידי. כששוחח עם נכדיו על הלווייתו, בחר לספר על הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע. אותו אוהב ישראל מופלא גידל בביתו נערה יתומה, דאג לה לכל צרכיה, מצא לה שידוך הולם ואף יצא לסובב על הפתחים כדי להשיג לה נדוניה. בשמחת החתונה היה הרבי מסאסוב שרוי בשמחה עצומה. ה'כליזמרים' של העיירה ניגנו ניגון, ורבי משה לייב יצא בריקוד סוער שנמשך שעה ארוכה עד שכמעט יצאה נפשו מרוב שמחה.

בסיום הריקוד ביקש הרבי מהנגנים: "את המנגינה הזו תנגנו בלוויה שלי".

שנים חלפו עד לאותו יום מר, ד' בשבט תקס"ז. הרבי מסאסוב השיב את נשמתו ליוצרה. איש כבר לא זכר את דבר אותו מעשה. אלא שבדיוק באותו יום יצאו הכליזמרים של העיירה כדי לנגן בחתונה בכפר סמוך. לפתע, פתחו הסוסים בדהרה עד שהגיעו לסאסוב, אל הרחוב שבו ליוו המונים את מיטתו הקדושה. ופתאום נזכר אחד הנגנים בבקשתו של הרבי, והכליזמרים פתחו בניגון של מחול שהוביל את הצדיק הקדוש אל דרכו האחרונה.

"ככה אני רוצה", סיים הרב טברסקי. "הניגון שלי שימח בעולם הזה אלפי יהודים. אני מתחנן אליכם, קחו אותי לקברי כשאתם שרים אותו".

ופרח לו איש האמת.

קפלה בגיל 87

השבוע, אחרי פניות חוזרות ונשנות של מאות קוראים מרחבי העולם שביקשו לקרוא עוד על אותו גאון, חכם, רופא וצדיק, התיישבתי לשיחה עם נכדו הרה"צ רבי חיים שמואל טברסקי, לשיחה מקיפה על חיי סבו הגדול.

הבעיה בשיחות מהסוג הזה, שאין להן תחילה וסוף. הוא יושב ומעלה זיכרונות, כל סיפור מפתיע יותר מקודמו ונראה שהוא עדיין לא התחיל אפילו.

מכל מאות התמונות והמסמכים הוא שולף אחת, מרגשת במיוחד. רואים בה את סבו הגדול, הפסיכיאטר המפורסם, הבנש"ק הנודע, יושב על הרצפה ומשחק 'קפלה' עם ילד בן ארבע. "זה לא סתם סבא ונכד, זה סיפור חיים שלם. ככה הוא חינך אותנו. אתה לא יכול לחנך, ללמד או לעזור למישהו, אם אתה לא מוכן לרדת אליו, להיות בעולם שלו ולחיות את החיים שלו. זה הכלל הראשון".

אבל לפני שממשיכים לעלעל עוד במשנת חייו, קודם מעט הקדמה; קווי חיים קצרים שינסו לפתור את החידה הכי גדולה בחייו של הרב טברסקי: איך מגיע בנש"ק מפורסם, בן של אדמו"ר ונכד של שתי שושלות מפורסמות, ללימודי רפואה?

כדי להבין משהו, חייבים לחזור מעט לאחור, אל אמריקה של ראשית המאה הקודמת. לשם הגיע האדמו"ר רבי יעקב ישראל טברסקי זצ"ל, אחד משושלת בית האדמו"רים מהורנסטייפל (מגזע טשערנוביל).

הרבי הצעיר ממילווקי הגיע לאמריקה שנים ארוכות לפני פרוץ מלחמת העולם. מי שהבריחה אותו הייתה המהפכה הקומוניסטית שפרצה באוקראינה. זה לא היה פשוט. באירופה הייתה לו חצר חסידית משגשגת. "גם אמא הייתה מיוחסת מאוד, היא הייתה בתו של האדמו"ר ה'קדושת ציון' מבאבוב זי"ע – הרבי של גליציה". אבל הם זיהו את הסכנה והיגרו לאמריקה.

בשנת תרפ"ז הם הגיעו לניו-יורק. התגוררו בה חצי שנה ואז היגרו למילווקי, הגדולה שבערי מדינת ויסקונסין. שם, בעיר המרהיבה השוכנת לחופו המערבי של אגם מישיגן, הקים הרבי את בית מדרשו הקטן. שם גם נולד בנו השלישי – רבי אברהם יהושע העשיל.

אמריקה של אותן שנים, היא סיפור כואב של חילון. היהודים האומללים שברחו מאירופה הענייה, גילו באחת את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכמו שרק יהודים יודעים, הם החלו לטרוף את החלום האמריקאי בלי לשים לב לשום דבר. הצעירים זנחו את כל המסורות של בית אבא ואמא והחלו לסגוד לאליל הזהב הירוק של אמריקה.

באותן שנים לא היה כמעט בית אשר אין בו חילוני. בתים של אדמו"רים, ראשי ישיבות, מחנכים – התפרקו. הניסיונות היו אדירים. שמירת שבת לא באה בחשבון. על צניעות איש לא חשב. רק על דולרים והרבה.

הרבי ממילווקי היה שם דבר בכל השכונה. גם הגויים העריצו אותו. כולם ראו בו סמל של יושרה והגינות. בקרב אנשי מילווקי רווח הסיפור הבא: מישהו הגיע לבנק ובידו המחאה על סך של 50,000 דולר ועליה חתום הרבי ממילווקי. מנהל הבנק קרא לו לחדרו ואמר: "תראה, את הרבי כולנו מכירים. אין לו כזה סכום ולא ייתכן שהוא חתם לך. אבל אילו רק הייתי חושב שהוא זה שחתם, הייתי נותן לך את הכסף בלי לבדוק בכלל".

הדבר הכי מוזר ומפתיע בחיי הרבי ממילווקי היה העובדה שהוא בחר לשלוח את כל בניו ללימודי השכלה גבוהה – וזכה שכולם חזרו שלמים בנפשם וביהדותם.

מספרים שפעם, כשהגיע האדמו"ר ה'דברי יואל' מסאטמר לבקר בעיר מילווקי, פגש את האב ואמר לו: "הרבי ממילווקי, יש לי עליך שתי טרוניות. הראשונה, ששלחת את בניך ללימודים גבוהים, והשנייה, שהם לא נפגעו בה". ועוד הוסיף הרבי: "לו רק הייתי חושב שהחסידים שלי ייראו כמו הילדים שלך, הייתי גם אני שולח אותם ללמוד מקצועות גבוהים". אבל זו דרך ייחודית.

מה הסוד? איך עושים את זה? כששאלתי אותו, הרב טברסקי עצמו לא המליץ. לא כל יום מתרחש הנס. "אלו היו זמנים אחרים לגמרי. העולם היה שונה, המצב והניסיונות. גם תפיסת החינוך".

מט של מחנכים

"איך הצלחת לגדל בתוך אמריקה חמישה ילדים יראים ושלמים?" שאל פעם מישהו את הרבי ממילווקי. והרבי השיב בנחרצות: "פשוט מאוד. לא גידלתי אותם באמריקה, אלא בהורנסטייפל. לכל מקום שהלכנו, לקחנו איתנו את הורנסטייפל".

אנשים חושבים שהרב טברסקי למד פסיכולוגיה באוניברסיטה. האמת היא שהוא למד הכל אצל אביו. "מה אתה חושב", אמר לי, "גם כשאני הייתי ילד הייתי עושה מעשי קונדס. אבל אבא מעולם לא צעק עלי אישית. הוא קרא לי ותבע: 'הדבר הזה לא מתאים לך'.

"המילים המועטות האלו", הוא אמר כשעיניו הטובות מאירות, "משמשות לי מורה-דרך לכל החיים. כי הן אומרת הרבה מאוד: אתה טוב מדי בשביל מעשה כזה. אתה יהודי. יש לך נשמה אלוקית. אתה חייל בצבאות השם. התנהגות כזאת פשוט לא מתאימה לאדם בעל מידות טובות כשלך.

"זאת הגישה הנכונה בחינוך, להפריד בין האדם לבין המעשה שעשה או האמירה שאמר. כך מפגינים אמון רב בילד, ועם גישה כללית כזאת, אפשר לצפות לתוצאות טובות".

והנה סיפור נוסף, מרגש: "כשהייתי ילד בן עשר", הוא סיפר בחיוך גדול, "הייתי שחקן שחמט מעולה. ממש הייתי טוב בזה. אהבתי לשחק. לפעמים יותר מדי. ואז הגיע יום ראש השנה. אחרי התפילה הארוכה ניגש אלי אחד המורים והציע לי שנשחק שחמט. בתחילה חשבתי שזה לא מתאים. היום גדול מדי. אבל בסוף השתכנעתי. שיחקנו שני משחקים.

"אם חשבתי שאיש לא יודע, למחרת היום נקראתי אל חדרו של אבא. הוא ישב שם, כדרכו, ליד הסטנדר עם ערמת הספרים. נכנסתי והוא סקר אותי במבט חמור. 'אתה שיחקת שח בראש השנה?' הוא שאל. מול עיניו הבוחנות לא יכולתי לעשות כלום. הודיתי מיד. ואבא בכמה משפטים ייסר אותי. 'ראש השנה הוא יום גדול מדי'.

"למרבה הפלא, אחרי שהוא סיים את דבריו, הוא עדיין לא שחרר אותי. רק המשיך לעיין בספריו ונתן לי לעמוד מולו, נבוך ומיוסר. אחרי כמה דקות של חרטה, הוא הרים אלי מבט מחויך ושאל: 'תגיד, מי ניצח במשחק?' השבתי בגאווה שאני ניצחתי פעמיים. אבא חייך ושחרר אותי לדרכי".

המסר שלמד הרב טברסקי מאותה שיחה קצרה, היה כפול: קודם כל – איך אפשר לגעור בילד באמצעות משפט אחד קצר, אבל המסר העיקרי היה, שאחרי שגערת בילד, אסור לך לשחרר אותו לדרכו בתחושה פגועה. אתה חייב לדאוג להעלות לו את המורל, להחזיר לו את הצבע ללחיים ורק אז אתה יכול להחזיר אותו לחיים.

קשה להאמין באיזו חממה חינוכית הוא ואחיו גדלו. "בית הספר הרשמי לפני הצהריים, היה בית ספר גויי. לא היה חיידר במילווקי. את לימודי הקודש למדנו אחר הצהריים, אצל מלמד פרטי שאבא שכר".

והנה סיפור שמסביר משהו על האופן שבו מגדלים ילדים בסביבה חינוכית עוינת, כמו מילווקי של שנות ה-40. בילדותו, היה רבי אברהם ('אייב' כמו שקראו לו בבית הספר) ילד קטן וחלוש. בבית ספר של גויים לא טוב להיות חלוש. מהר מאוד אתה עלול להפוך לשק אִגרוף.

באחד הימים של פתיחת השנה, הגיעה הרבנית ממילווקי לחדר המנהל, במטרה לדאוג שישמרו על הילד. מה שלא ידעה הרבנית, שבדיוק באותו יום תכננו בכיתה הצגה לכבוד חג המולד הנוצרי. אחד הילדים שנבחר לשחק תפקיד ראשי, היה בנה הקטן אייב.

ברגע שהיא נכנסה לחדר המורים, כולם היו בטוחים שהפעם היא באה להתלונן על העובדה שמישהו שיתף את בנה בהצגה של גויים. עוד לפני שהיא פתחה את פיה, התחילו ההתנצלויות. "סליחה רעבעצן, לא זכרנו שאתם יהודים ולא משתתפים בחג". הרבנית שקלטה את המעשה, הרגיעה את המורה. "אדוני היקר", אמרה לו, "לו רק הייתי חוששת שמשהו בהצגות שלכם יכול להפריע לחינוכו של בני, הייתי הרבה יותר דאוגה. כי אז זה אומר שאנחנו אשמים, כי בבית אנחנו אמורים לספק לו מטען-נגד שיחסן אותו בכל מצב. זו מהות החינוך שלנו".

מורה מבני ברק

כשמדברים על ההשכלה המקצועית של הרב טברסקי, לא כולם יודעים שלפני כן הוא שקד על התורה והעבודה. בסיום הלימודים בבית הספר היסודי, הוא נשלח למדינת אילינוי. שם, בפרבר קטן ליד שיקגו, הייתה ישיבה ייחודית. 'בית המדרש לתורה', הידוע כ'ישיבת סקוקי'. ראש הישיבה באותה תקופה היה הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, לימים רבה המפורסם של הקהילה החרדית באנטוורפן.

הקשר שנוצר בין הרב לתלמיד, היה עמוק. שנים רבות לאחר מכן, הגיע הרב טברסקי לבקר את רבו באנטוורפן. הם שוחחו שעה ארוכה בלימוד, ולאחר מכן יצא רב העיר וליווה את הדוקטור עד לרכבו. רבי אברהם הרגיש מעט מבוכה. "למה הראש ישיבה טורח כל כך?" שאל. רבי חיים הביט בו בעינא פקיחא והרגיע: "אני לא עושה זאת בשבילך, אלא בשביל אלו שעומדים בחוץ, שיבינו".

למשך שנה אחת – לפני חתונתו – חזר הנער אברהם לניו יורק. שם הוא נכנס לישיבת דודו – אחי אימו – האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל. ותיקי חסידי באבוב מתארים את התמדתו המופלאה. השילוב של מוח אדיר עם התמדה וכוח רצון הפך אותו לגאון צעיר. באותה שנה, היה לו חברותא מעולה: בנו של הרבי, לימים ממשיך דרכו, האדמו"ר רבי נפתלי צבי מבאבוב זצ"ל. הם ישנו יחד בחדר אחד ולמדו כל אותה שנה.

זה היה פחות או יותר השלב שבו גילה הבחור הצעיר את מי שעשוי להיות אחד מרבותיו המובהקים – מרן ה'סטייפלער'. "כשהוא היה בחור", מספר לי נכדו הרב חיים שמואל טברסקי, "סבא חיפש לקיים את המשנה 'עשה לך רב'. הוא רצה 'גדול' שאיתו הוא יוכל להתייעץ. ראש הישיבה שלו רבי חיים קרייזווירט סיפר לו על הסטייפלר שחי בארץ. הוא התחיל לשלוח אליו מכתבים. מכאן החל ביניהם קשר עמוק ומרתק".

לפני כשני עשורים יצא לאור ספר מרתק – 'יֵאמר ליעקב ולישראל' שמו. מבט בדף השער לא מסביר את הסוד. זה נראה ספר תמים. 'מכתבי תורה' לרבנו בעל ה'קהילות יעקב'. אין שם מחבר. רק 'כולל אברכים בית יצחק פיטסבורג'.

בפועל מדובר בספר שלם של חילופי מכתבים בין הדוקטור המפורסם מארצות הברית לבין גדול הדור מבני ברק. רוב תוכנו של הספר הוא אכן פלפולים הלכתיים. אבל פה ושם יש שורות שמספרות סיפור מיוחד.

למשל ה'הקדמה'. במילים חסכניות מספר הרב טברסקי: "לפני כמה שנים, על פי עצת מורי ורבי הגר"ח קרייזווירט (שליט"א) התחלתי לבוא בקשר מכתבים עם מרן זצוק"ל (הסטייפלר. יא"ג). וכשהכירני שאני מבית הורנסטייפל, הראה לי פנים שוחקות, הן בכתב והן כאשר ביקרתי אצלו.

"כידוע", מסיים הרב את ההקדמה, "נקרא מרן ז"ל על שם הסבא קדישא אא"ז הרה"ק מטשערקאס, אשר גם כ"ק אבי מורי ז"ל נקרא על שמו… ועל שניהם אני קורא – אבי אבי רכב ישראל".

ההקדמה הצנועה הזאת לא מספרת עד כמה העריץ הסטייפלר את הדוקטור הצעיר. הוא כותב עליו תארים מופלגים. לא פעם הוא קורא לו "רחימאי הנצמד ויתיב בתוונא דליבאי (-אהובי הנצמד ויושב בעומק ליבי. יא"ג)", הוא שמח במכתביו ו"נהנה הנאה מרובה מכל חידושיו הנעימים" (כלשונו).

מקווה לפני הלימודים

השלב המקצועי בחייו של הרב טברסקי הגיע אחרי החתונה – עם זוגתו הראשונה – בתו של הרב יעקב פלוסברג זצ"ל, חסיד גור ששימש רב בית כנסת מקומי. הזוג הצעיר התיישב במילווקי. ור' אברהם הצעיר התמנה לרב בית מדרשו של אביו. למשך תקופה קצרה הצליח לשרוד, אבל צורך הפרנסה הלך ותכף. לא הייתה ברירה.

תקופה קצרה התגורר בדנוור, עיר הבירה של מדינת קולורדו. שם היה בסמיכות לאחיו (רבי שלמה טברסקי, גם הוא יהודי ששווה יריעה בפני עצמה). "שם למדנו הלכות שחיטה", הוא מספר. "היה לנו שם יהודי ישיש, הרב וועלוועל הלר. הוא היה שוחט שקיבל סמיכה מה'בית הלוי' מבריסק. כשהוא הגיע לארצות הברית וראה ששוחטים בהמות תלויות, הוא שלח מכתב שאלה לרבו ה'שם משמואל' מסוכטשוב וקיבל ממנו תשובה – שיימנע מסוג השחיטה הזה".

"באותן שנים", מסביר נכדו, "באזורים האלו של אמריקה, רב יהודי לא יכול היה לחיות. בתי הכנסת היו סגורים כל היום. הוא ישב בדד". מי שהפציר בו ללכת לקנות מקצוע היה אביו – הרבי ממילווקי – שלתפיסתו הדבר נצרך.

"סבא לא ידע מה לעשות. מחד גיסא נפשו חשקה בתורה, ומאידך גיסא הפרנסה דחקה. הוא שלח לשאול שלושה רבנים. הראשון היה מרן הסטייפלר זצ"ל, השני היה גאון אמריקאי שלא רבים מכירים, אבל הוא היה רבו המובהק של סבא, הגאון רבי אלקנה זאברמן זצ"ל 'הרב מיארדינוב'. הוא שנתן לו 'סמיכה' לרבנות".

בשיחתנו, הרב טברסקי דיבר על רבו בעיניים מצועפות. "הוא היה אדם גדול. תורה שהונחה בקרן זווית". עם רבו הזה הוא התכתב בדברי תורה. בקרוב, מספרים לנו, עומד לראות אור ספר שו"ת של הרב מיארדינוב, חלק הארי של המכתבים הוא מזה של תלמידו הרב טברסקי.

בתוך כל השאלות והפלפולים יש גם שאלה אחת שהרב טברסקי הפנה לרבו: 'האם מותר ללמוד מקצוע אצל כומר. והאם אין זה דומה למה שנפסק בגמרא (שבת דף ע"ה) וב'שולחן ערוך' (יורה דעה סימן קע"ט) שאסור ללמוד אצל אמגושי".

תשובת הרב מיארדינוב נוקבת. "לכתחילה", הוא כותב, "עדיף היה שלא להיכנס בכלל לאוניברסיטה ולהישאר בישיבה. אבל מכיוון שאין ברירה, שהרי אי אפשר לקבל משרה ופרנסה ללא זה, נראה לעניות דעתי שאם כוונתו לשם שמים ולצורך פרנסה, ובשעת הדחק גדול – אפשר להתיר".

בשלהי התשובה מספר הרב מיארדינוב, כי הוא דן במקרה הזה עם ידידו 'הפוסק של אמריקה' הגאון רבי יוסף אליהו הנקין, וגם הוא פסק שאפשר להקל. והוא הוסיף שלפי דברי הגמרא במסכת חולין, לא חוששים לכפירה אצל גויים, ובוודאי בזמן הזה שאפילו הגויים מאמינים בק-ל אחד, אפשר להקל.

מכתב הרבה יותר מפורט ומרתק, קיבל הרב טברסקי ממרן הסטייפלר. אחרי שהצהיר שאינו ראוי שיתייעצו איתו, התחיל הסטייפלר לפרט: "אף על פי שלא ביאר טעמו ונימוקו, הדברים ידועים היטב, כי בעוונותינו הרבים בעת הזאת לא נשאר מעניין אדמו"רות וגם מעניין רבנות כי אם ספיחי ספיחין וכל שכן במדינתו. ונתקיים במלואו מאמר חז"ל: וחכמת סופרים תסרח… ואין שואל ואין ומבקש.

"ובנוגע לפרנסה, מי שאינו משתדל להתאים עצמו לדרישת ולרצון ההמון – אין פרנסתו מצויה כדי חייו וחי בצער ובעוני. ומי שמשתדל להתאים עצמו לקהילתו ולרוחם, מתרחק מתורה ועבודת הבורא ית' וגם הפרנסה הוא בביזיון התורה ובביזוי עצמו, אשר נפש היפה אינו יכול לסבול זאת.

"ולזאת", פסוק הסטייפלר, "טובה מזה אומנות המשוער שיתפרנס ממנה כהוגן ולא להיות תלוי בדעת וחסדי אחרים – אשר אינה טובה לא לרוחניות ולא לגשמיות, וכל זה דברים ידועים ואמיתיים. ועצם לימוד חכמת הרפואה הוא כלימוד שאר אומניות, אשר אין בו שום איסור ואדרבה מצוה ללמוד אומנות… והרשב"א כשהחרים שלא ללמוד חכמת חיצוניות טרם שמלאו לו כ"ה שנה, הוציא מכלל זה בפירוש לימוד חכמת הרפואה, לפי שהתורה אמרה: וְרַפֹּא ירפא, ע"ש.

"אמנם כל זה ללמוד ממורה הגון ובסביבה כשרה, אבל בנידון דידן שהסביבה חופשית לגמרי, בלא שום אמונה ובפריקת עול ר"ל, הדבר מסוכן הרבה, שהנכנס לשם לא יתקלקל, הן במידות והן בדעות… ואינני כותב בפרטות אודות מעלתך יקירי שליט"א, שהלא אינני מכיר את כבודו וטבעו ומדרגתו באהבת ויראת השי"ת. רק אני כותב סתם אודות תלמידי חכמים הרוצים להתעסק בזה".

מכאן ואילך עובר הסטייפלר להדרכה אישית: "ולעניות דעתי מוכרח לעשות הרבה גדרים ושמירות שלא להיסחף ח"ו עם הזרם החילוני, והיותר נחוץ הוא: א. לקבוע עיתים לתורה בכל יום לכל הפחות שני שעות, חוק ולא יעבור, והלימוד יהיה בעיון ולברר את היוצא להלכה ולמעשה על מנת לעשות. ואם אפשר למצוא חבר תלמיד חכם וירא שמים ובעל שכל ישר מה טוב.

"ב. להתפלל כל התפילות דווקא בציבור והוא גדר גדול. ובסוף כל תפילת שמונה עשרה להתפלל ולבקש רחמים שלא יתקלקל ח"ו באמונה ובמחשבות פסולות, והרבה תפילה עושה".

הסעיף השלישי, עשוי להפתיע את מי שלא הכיר את הסטייפלר, ולא ידע את מידת חסידותו: "להיות רגיל מאוד בטבילה במקווה… וזה מביא לידי קדושת המחשבה וטהרת הנפש.

"ד. לשמור מאוד שבת כהלכתו בכל דקדוקיה, וכל יום השבת יהיה קודש לד' להתעסק או בעונג שבת או בתורה ועבודתו, לא לדבר דברי חול ובדיחותא וכיוצא בזה, ולא לקרוא בו ביום עיתונים וכיוצא, וקדושת השבת מגינה על כל ימות החול.

"ה. לקבוע עיתים בכל יום ללמוד ספרי יראים, מוסר וחסידות. והלימוד יהיה במתינות, לכל הפחות רבע שעה בכל יום. הוא שמירה גדולה… אינני כותב הדברים מליבי, רק ממה שקלטה נפשי מספרים הקדושים". בחתימה מברכו הסטייפלר: "שיצא לשלום שלום מן הדבר, וזכות אבותיו מסייעתו".

הסעיף הזה, לפחות בעיני נכדו, הוא העיקר. "כל יום היה סבא משכים קום לפנות בוקר ומתיישב ללמוד. לפני הכל היה הוגה בשני ספרי חסידות: 'מאור עיניים' ו'קדושת לוי'. לאחר מכן גם ספרי מוסר. לפני תשע שנים הוא סיפר לנו שהוא עבר על הספר הזה יותר מ-250 פעמים. לאחר מכן היה מוסר שיעור בגמרא, ורק לאחר מכן היה יוצא לעבודת יומו. להציל אנשים".

'מתמחה' בין נזירים

אחרי הדרכה נוקבת שכזו, החל הבנש"ק רבי אברהם טברסקי את לימודי הרפואה באוניברסיטת מרקט שבמילווקי. המוח העילויי תפס הכל במהירות. תוך תקופת זמן קצרה הוא קיבל הכשרה והפך לרופא מן המניין, עם התמחות מיוחדת בפסיכיאטריה.

בבית הספר לרפואה הוא הפך לתופעה. כולם דיברו על הבנש"ק שקוטף את הציונים הכי טובים, אבל לא יוצר קשר עם שום חבר ללימודים. שלא לדבר על כך שהוא לא מרים את עיניו כדי לשוחח עם תלמידה לכיתה.

ומה עושים כשיש מבחן על תאוריות כפרניות? הבנש"ק המוכשר מצא פתרון: אפשר ללמוד ולא להסכים. בימי ה'שבעה' התקשר אדם שלמד עימו באותן שנים. הוא תיאר את אחד המבחנים שבהם נדרש הרב טברסקי להסביר את תאוריית האבולוציה של דארווין. "בכל פעם שהוא הזכיר אותה – וזה היה כמה עשרות פעמים – הוא הוסיף הבהרה (בתרגום מאנגלית): 'לפי התיאוריה של דארווין שאין לי איתה כלום ואני חלוק עליה' ההסבר הוא כך וכך".

מי שמימן לו את הלימודים, היה אמן במה ממוצא לבנוני ששמע על הרב הצעיר שרוצה להפוך לרופא נפש. שמע, התרגש ומימן.

מה שהפריע לרב טברסקי יותר מכל היה הגישה המדיקלית. "הם רואים באדם 'הומו סאפייאנס'", הוא חזר ואמר. "אני רואה בו יצור שיש בו נשמה טהורה. צלם אלוקים". הוא שנא את התאוריות שרואות בבעיות נפש הפרה של איזונים כימיקליים. "ככה אי אפשר לרפא", נהג לומר. הוא ראה בכך כאב אנושי יוקד.

"כשדיברתי איתו", מספר הנכד, "הוא נהג לומר שאת הלימודים המקצועיים צריך לעשות רק כדי לקבל תעודה".

אחד הדברים שהרב טברסקי אהב לספר, היה על הרגע שבו יצא מבית הספר לרפואה. ניגש אליו הפרופסור ולחש לו: "זהו, עכשיו, אחרי שנבחנת על הכל, אתה צריך לשכוח את כל מה שלמדת ולהתחיל לבדוק את המציאות בשטח. לשפוט על פי שכלך".

אחרי לימודי התאוריה, הגיע הזמן לעשות סטאז'. אלא שיותר מכל הוא חשש לגורל חינוך ילדיו. הוא החליט לעשות התמחות רק במקום שיש בו חיידר חרדי ראוי לשמו. כך הוא הגיע אל העיר פיטסבורג, שם פעלו מוסדות חינוך של חב"ד. ושם גם התגורר באותן שנים האדמו"ר ה'צדקת יוסף' מפיטסבורג.

"לפני כמה שנים", מספר הנכד, "סבא הראה לי את הספר החסידי 'אמרות טהורות', פירוש על התהילים שכתב הרה"ק בעל ה'נועם מגדים' מטארניגוד זי"ע. 'אתה רואה', לחש סבא, 'את הספר הזה סיימתי בלילות שבהם הייתי חייב לשבת בבית החולים כ'מתמחה' צעיר".

הסיפורים שלו כאחראי על המחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים 'סט. פרנסיס' הקתולי, יכולים למלא ספרים שלמים. חוץ מהרב היהודי בחלוק הלבן, היו רק אחים ונזירות קתולים. הוא התמודד עם שאלות הלכתיות מרתקות. "פעם אחת היה מישהו ששתה לשכרה והתעלף. ניגשתי אליו, עם הזקן הארוך והחלוק הלבן, וברגע שהוא התעורר שמעתי אותו צועק: 'הנה הוא בא, המשיח'…"

הקשר עם חב"ד עבר דרך השליח המקומי הרב שלום פוזנר. פעם אחת בערב יום כיפור עבר הרב פוזנר אצל רבו כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע לחלוקת 'לעקאך'. אחרי שקיבל פרוסת עוגה מידו של הרבי, ביקש השליח גם בשביל 'דוקטור טברסקי'. הרבי העניק לו כמובן. אחרי רגע, כשהשליח כבר יצא, ביקש הרבי לקרוא לו שוב. העניק לו עוד נתח עוגה ואמר: "זה בשביל הרב טברסקי"…

כיוצא בדבר, היה מקרה נוסף. אחת הנכדות שחזרה מבית הספר החב"די, שמעה בשיעורים על המנהג שכל ילדה מדליקה נרות שבת מגיל קטן. היא מיהרה לבקש מסבה, הרב טברסקי, גם להדליק. ואולם, מנהג בית טשערנוביל הוא להדליק רק מגיל בת מצווה. היא שלחה אפוא מכתב לרבי, לשאול בתמימות אם היא צריכה להדליק. התשובה שהגיעה הייתה מפתיעה: "לעשות כהוראת הזיידע".

מכאן ואילך החלה התופעה שנקראת 'דוקטור הרב טברסקי' להתפשט בארצות הברית. הוא הקים קליניקה, וזו התפרסמה בכל רחבי ארצות הברית. אלפי פציינטים החלו לנהור אליו. הוא התגלה כרופא נפש כביר.

"במובן מסוים", אומר לי השבוע אחד מבכירי העוסקים בתחום, "הרב טברסקי הוא החלוץ שאפשר ליהודים חרדים בעולם להתעסק בפסיכיאטריה. הוא עצמו לא אהב את השיטה הפרוידיאנית, את כל התאוריות' הוא נטה הרבה יותר לדרכי טיפול התנהגותיות, כמו .CBT אבל הוא התנגד מאוד לתופעת ה'חאפערים', אנשים שמציצים בכמה ספרים, לא ממש מבינים, ומתחילים להתעסק בנפשות. זה מסוכן. נפש זה לא משחק. חייבים להבין טוב-טוב את כל התאוריה, גם אם לא משתמשים בה".

"אני זוכר", מספר לי נכדו רבי חיים שמואל טברסקי, "כשהיינו ילדים והיינו צועדים בשבת עם סבא לבית הכנסת. כמעט כל דקה היה עוצר לידנו רכב. מישהו מתוכו צופר לסבא ומכריז: 'פייב', כלומר חמש שנים שהוא נקי וגמול מההתמכרויות שלו – בזכות סבא. סבא אפילו לא היה מרים את הראש, הוא כבר התרגל שאלפים שינו את חייהם בזכותו".

מה שרואים באישונים

ואם חשב מישהו שכל העבודה הזאת באה על חשבון הלימוד, הרי הוא טועה. כמה שנים מאוחר יותר, ב"ליל חג הפורים תשכ"ח", התיישב בבני ברק גדול הדור, הסטייפלר, וכתב מכתב מרגש ל"ידיד נפשי הרה"ג בנן של קדושים דדייק וגריס בעומק העיון".

זה התחיל כמו מכתב תורני, אבל הסטייפלר לא הצליח לכלוא את התרגשותו מהגאונות הלמדנית של היהודי הזה שרק לפני כמה שנים נהפך לרופא. "באמת אני מתפלא שמעלת כבוד תורתו, אשר זה כמה שנים שעסק בפרנסתו וכן קובע עיתים לתורה והנהו מפלפל תודה לק-ל בהרחבה בסוגיות עמוקות כתלמיד חכם הלומד בכולל כל היום. בוודאי זכות אבותיו גרמה לו, ויהי רצון שלא ייקצץ האילן ולא ייבש המעיין".

מכאן ואילך, הפך הסטייפלר למעריץ נלהב שלו. נאמני ביתו מספרים כי הייתה לסטייפלר מחברת ובה רשימות של תרופות, לכל מחלה. הוא השתמש בזה כדי להשיב לשואלים הרבים שבאו להתלונן על כאבים רבים. "בכל פעם שדוקטור טברסקי היה מגיע, הוא היה מראה לו את המחברת ומבקש שיעדכן את הרשימה".

"פעם אחת שאל הסטייפלר את הדוקטור: 'מה נותנים למישהו שמדומיין שהוא גדול הדור?' הדוקטור חייך ופסק: 'לזה אין תרופה!' הסטייפלר חייך גם הוא ואמר: 'חבל מאוד, לאחרונה המחלה הזאת נהייתה מאוד נפוצה'…"

הקשר העמוק הזה המשיך בביטול מוחלט גם עם בנו של הסטייפלר, מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א. "היה מקרה לפני כמה שנים עם יהודי שהסתבך ועמד למשפט. קבוצת עסקנים שהייתה מעורבת בעניין עלתה לבית הגר"ח קנייבסקי, והוא הורה שייקחו את סבא לאחד הדיונים המשפטיים שהתקיימו. סבא היה בטוח שיש כאן טעות. 'כנראה רבי חיים אמר שתפנו לאחי, שהוא עורך דין'. שאלו שוב את הגר"ח והוא התעקש שרבי אברהם טברסקי ילך.

"סבא לא שאל שאלות, לבש את בגדיו החגיגיים הכריז: 'ועשית ככל אשר יורוך' והלך לפגישה. ברגע שרק נכנס, פתאום השופט זינק ממקומו. 'ראביי טברסקי', הוא צעק בהתרגשות, 'בזכותך נגמלתי מהתמכרותי ואני נקי כבר עשר שנים. מה שתרצה זה מה שאעשה'".

ובכל זאת, למרות הכל, הרב טברסקי התעקש לא לראות בעצמו סמכות תורנית גבוהה. בעבר היה לו מדור של 'שאלות ותשובות' באחד העיתונים האמריקאיים. בכל פעם אחרי שהוא הציג את הזווית המקצועית, הוא הקפיד לציין שיש להתייעץ עם 'דעת תורה'.

למישהו ששאל אותו, הרי גם אתה רב ומורה הוראה, ענה הרב טברסקי – פומבית, מעל גבי העיתון: "אני למדתי גם באוניברסיטה וזה עלול לפגוע בצלילות של ה'דעת תורה'. ייתכן שצריך לשאול גם מישהו שכל כולו תורה". כהוכחה הוא ציטט את דברי הגר"א המפורסמים, שבהם טען כי הרמב"ם – כיוון שלמד פילוסופיה, לפעמים פירש את הגמרא באופן אחר (ראה ביאור הגר"א, יו"ד סימן קעט). ואם הרמב"ם כך, על אחת כמה וכמה אנשים חלושי ערך כמונו.

"יהודי שינק את רפואת הנפש מספרים קדושים", היה הרב טברסקי חוזר ומלמד, "רואה את המין האנושי כ'חלק אלו-ק ממעל'. כל הטיפול שלו שונה מן הקצה לקצה".

והנה טיפ חשוב שהרב טברסקי נהג לתת למטפלים שבאו אליו: "כשאתה יושב מול אדם, ולא משנה מיהו, תנסה להתבונן לו בתוך האישון של העין. כל פעם, גם כשהוא יספר לך את הסיפור הכי מזעזע על עצמו, תשים לב – שמתוך האישון השחור משתקפת דמותך שלך. הוא מספר לך על החיסרון שלו, ואתה תראה את החיסרון שלך".

 מנהג 'שלום בית'

יותר מכל דבר אחר, בני המשפחה של הרב טברסקי מתפעלים מהמידות המופלאות שלו. "יש סיפור אחד שראיתי אותו בעיניי, וכל פעם שאני רק נזכר בו אני חש כפור של התרגשות", מספר לי הנכד. "זה היה באחד מערבי פסחים. סבא, שהיה נצר לבית טשערנוביל, השתדל מאוד לקיים את מנהג אפיית מצות בערב פסח, כאשר לפי מנהג אבותיו אומרים בו הלל בברכה.

"שבוע שלם קודם הוא היה מוטרד. הוא התארח ביישוב מרוחק. בירר איפה יש שם תנור כשר, מי יעבוד שם ואיך בדיוק הכל התנהל. ואכן אחרי שרפת חמץ, הוא לבש את בגדי השבת שלו וכבר נכנסנו לרכב, לצאת לדרך.

"פתאום סבא מבקש לעצור. הוא יורד מהרכב וחוזר הביתה. כשניסיתי להבין מה קרה, היה לו הסבר פשוט: 'עוד מעט יבואו הנכדים. הם ידפקו חזק בדלת. אין להם מושג שסבתא – הרבנית – ישנה בחדרה. הם יעירו אותה. אני חייב להיות פה כדי לקבל את פניהם'. סבא סיים את דבריו, הביט בי ואמר מילים שמהדהדות בעצמותיי: 'אתה שומע נכד יקר, עדיף לוותר על מנהגים מיוחדים ולא להפסיד קמצוץ של 'שלום בית'".

יש יותר מדי מילים לכתוב על הרב טברסקי זצ"ל. תיעוד הביוגרפיה שלו – זאת משימה של כמה ספרים. כל חוויה שעבר בחיים, מתורגמת אצלו לשרשרת של תובנות נפשיות ורוחניות. אחרי עשרות שנים של מגורים בפיטסבורג, נפטרה עליו אשתו ע"ה. הוא נישא בשנית עם הרבנית תבלט"א, בתו של הרב משה פרידמן. הרבנית טברסקי היא בעצמה פסיכיאטרית מומחית שמתמחה בייעוץ וטיפול.

"אני מסתובב בכל העולם", מתאר הנכד שהוא גם אחד מגייסי הכספים של חסידות רחמסטריווקא. "הגעתי לחורים הכי נידחים. אין כמעט יהודי שלא שואל אם אני קשור לראביי או לדוקטור טברסקי. אין צורך לדבר עליו. כולם מכירים.

"אבל יש החמצה גדולה בתיאור הדמות שלו. קשה לנסות לתאר באיזה יהודי מרומם מדובר. ממש 'בעל מדרגה' מדורות קודמים. אפשר לדבר על התפילות המיוחדות שלו, על נפשו הסוערת ועל מידותיו הנאצלות. בקידוש הוא ממש עובר 'שינוי צורה'. אצלנו קוראים לזה 'הורנסטייפלע-צורה'. כל כולו נטוע אי שם בהורנסטייפל. זאת ההוויה שלו, הוא יהודי חסידי אמיתי.

"די אם אספר על ההקפדות הנוראות שלו בפסח. על שנים שבהן היה לובש בגדים מיוחדים כדי להיכנס למטבח של פסח. ובכל זאת, כשמישהו פעם הכניס בטעות חמץ, פניו החווירו מיראת שמים, אבל כל עבודתו הייתה להרגיע את ההיסטריה שהאיש לא ייפגע מכך.

"פעם שאלתי אותו: סבא, איך עברת את כל הניסיונות שהיו בחייך? והוא הצביע לי על תמונת סבו, רבי מוטל'ה מהורנסטייפל ואמר: 'הוא לקח לי את כוח הבחירה. כל פעם שאני נזכר שאני נכד שלו, אני חש צורך לעשות את מה שנכון'.

"הוא אדמו"ר שמוותר על החסידים, אבל הם מתעקשים לרוץ אחריו".

ובעניין הזה, פעם אחת, בליל שבת אחרי הסעודה, כשהרב טברסקי כבר ישב ליד ערמת ספריו ולמד בשקידה, הגיע אחד הנכדים ודיבר משהו על אדמו"רות. הרב הצטחק: "לו הייתי רבי, עכשיו רק הייתי נכנס לטיש לעשות קידוש… ככה אני יכול ללמוד קצת".

היו לו אלפי תלמידים ורבבות מעריצים בעולם, אבל הוא העדיף לשבת בחדרו ולכתוב. "הדור שלנו", הוא אמר, "הסתבך עם התמכרויות נוראיות. לפני הכל זה המכשירים הקטנים האלו שנמצאים ביד של כל אחד. זאת פשוט התמכרות, ואני לא אומר זאת כרב, אלא כרופא"…

הטכנולוגיה ואפשרויות ההתמכרות הגלומות בה, החרידו אותו. "אנשים נופלים למקומות ממש מצערים", אמר לי, "ואין באמת אפשרות להתנזר. חייבים להיות חכמים. אני רוצה לצטט לך פסוק שיכול לעזור לנו לנהל חיים מאושרים. 'כי חינם מזורה הרשת בעיני כל בעל כנף' (משלי א יז). הציפור רואה פיתיון במלכודת, היא בטוחה שאפשר לקחת את המזון בחינם וללכת. היא לא קולטת שעוד רגע זה נסגר עליה.

"עבדתי עם מכורים רבים שהרסו את חייהם בדיוק בצורה הזאת. הם ראו פיתיון, הציצו על 'שיא' של תענוג ונסחפו פנימה. חשבו שאפשר רק לקחת את העונג ולברוח מהמלכודת. יש כאן מסר חשוב לכל אדם, לא רק לאנשים מכורים. אנחנו עושים הרבה דברים שנראים נעימים, ואנחנו לא מתעכבים לחשוב שהם עלולים ללכוד אותנו. אם נשקול את הפסוק הזה, אנו עשויים להיות ערניים יותר. יש מחיר לכל תענוג.

"מעשה בשני מטיילים שעצרו בפונדק. אחד התפתה להזמין את הבשר שהיה לו ניחוח מפתה (זה קרה לפני עידן המקררים). חברו הזהיר אותו: 'אל תאכל את זה. כשהבשר מתחיל להתקלקל, מתבלים אותו חזק כדי להסתיר את הריח הרע'. זה בדיוק מה שהיצר הרע עושה. כשמשהו אסור, היצר הרע 'מתבל' והופך אותו למפתה".

הרב מרבה לדבר ולחזק כל הזמן את הצורך האנושי ב'ביטחון עצמי'. למה זה כל כך חשוב?

"בדור שלנו, כשהכל מסביב מפתה וקורץ, כדי לשרוד חייבים ביטחון עצמי", הסביר לי. "חייבים להכיר את הערך של עצמך. רק כך הנפש בריאה ובטוחה בדרכה".

במבט שטחי, כל העיסוק בביטחון עצמי מרגיש כמו 'גאווה' מיותרת.

"להפך", הזדעק הרב והתעקש ללכת בעצמו לחדר הסמוך, הוציא ספר והראה לי את דברי ה'רבנו יונה' בתוך ספר הדרשות על התורה. את הקטע הזה הוא הדגיש בעט: "באמת הגאווה אינה אלא מחמת חיסרון שמרגשת הנפש בעצמה, אף על פי שלא יודע האדם לאומרו, מכל מקום בחינת הנפש אצולה ממקור עליון, מרגשת בחסרונה, וסבור בעל הגאווה למלאות חסרונו כשיתגאה על אנשים אשר יחשבם פחותים".

"אתה רואה", צעק בחיוך מנצח, "אם לומדים 'רבנו יונה' לא צריכים ללמוד פסיכולוגיה. זאת התורה על רגל אחת. אדם שטוב לו הוא אדם שנוהג בענווה, הוא אדם שמתמלא בשמחה. הורים ששואלים אותי איך נכון לחנך ילדים, הנה במילה אחת – על קצה השפיץ: תנו להם ביטחון עצמי!"

איך נותנים לילד ביטחון עצמי?

"זאת כבר שאלה ארוכה וגדולה מדי. במילים ספורות: ילד או ילדה שמרגישים אהובים – סתם כך, ללא תנאי, אלא בגלל מי שהם – יהיו בטוחים בעצמם, משום שהם מרגישים טוב. הם לא תלויים רק במעשים שלהם. הם אהובים. ואם הם אהובים, כנראה מגיע להם להיות אהובים. התפיסה הזאת תלווה אותם לכל החיים".

שמחה בפעם האחרונה

"בשנים האחרונות", סיפר הנכד, "סבא כבר התקשה ללכת. הוא נאלץ להיטלטל על כיסא גלגלים. הוא היה מוטרד מאוד – 'מה השליחות שלי בחיים?' כשניסיתי לדבר על כל מה שהוא עשה, הוא לא הסתפק. 'אבל זה כבר היה אתמול. מה היום?'

"ובכל זאת התעקש לשמוח. 'לא פעם אני חושב שדווקא העובדה שאני נדרש היום לתת לאנשים סביבי את היכולת לעזור לי, היא-היא השליחות שלי. במשך כל חיי עזרתי אני לאנשים. עכשיו, תורי להיעזר', אמר".

ועד ימיו האחרונים הוא התעקש להמשיך לפעול. ישב בחדר עבודתו ליד המחשב והקליד.

"לפני כמה שנים הוא הוזמן להרצות באוניברסיטה גדולה בדרום אפריקה. השתתפו בהרצאה כמעט אלף איש. כל הכרטיסים אזלו והיו צריכים לפתוח מוקדי שידור. אחרי שהוא חזר, אמר לי בחיוך: 'חבל. כשהייתי צעיר אהבתי כבוד. עכשיו למדתי מוסר וזה עבר לי. תשער בנפשך, כשנכנסתי לאולם קמו אלף אנשים, זה כבוד גדול. אבל עכשיו אני כבר לא נהנה מזה. חבל שזה לא קרה לי בצעירותי'…"

יהודי תלמיד חכם שסיפרתי לו שאני עומד לכתוב על הרב טברסקי, ביקש ממני לפרסם את הסיפור הבא. "לפני כמה שנים נפטר אבי זצ"ל. אימי נותרה אלמנה. אבל היא אשה אירופית, שלעולם לא מחצינה את רגשותיה. לא ידענו עד כמה היא סובלת, עד שהרב טברסקי נכנס לנחם.

"אמא ביקשה לדבר איתו. אז הבנו שהיא שבורה. היא דרשה לדעת איך אפשר להתחזק. הרב טברסקי הרים את עיניו, וכמו פסיכולוג מומחה אמר לה: 'אני רוצה לשאול אותך שאלה: את זוכרת את התחושות שהיו לך כשעמדת מתחת לחופה?' אמא אמרה שכן. והרב המשיך: 'אם מישהו היה בא ושואל אותך אם את מסכימה לחיות עם בעלך ארבעים וחמש שנה היית מסכימה?' אמא השיבה שכן. ואז הרב אמר לה: 'זה בדיוק מה שקרה. קיבלת מתנה לארבעים וחמש שנה'. ראינו בחוש איך הדברים מרפאים את ליבה השבור של אמא".

"תדבר עם אנשים על שמחה", ביקש ממני הרב טברסקי. "אנשים יושבים אצלי ומתאוננים: 'לו רק הייתי מסיים עם החובות, הייתי מאושר', או: 'לו רק הייתה לי עבודה טובה יותר הייתי מאושר', או: 'לו רק הייתה נעלמת דלקת המפרקים, הייתי מאושר', או 'לו רק הבת שלי הייתה מתחתנת, הייתי מאושרת'. כל ה'לו רק' האלה הם חסרי תוחלת. נער הייתי גם זקנתי, וראיתי מספיק אנשים שקיבלו את מה שחשבו שיעשה אותם למאושרים, אך הם בכל זאת אף פעם לא היו מרוצים.

"השמחה אינה תלויה בהנאה או בנוחות. זה נחמד כשיש אותן, אך הן אינן מייצרות אושר. הגמרא אומרת: 'אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו'. נפלא כשאפשר ליהנות מדברים טובים, אך אל תרמו את עצמכם לחשוב שכל ההנאות האלה יביאו לכם אושר. האושר מגיע כשהאדם עובד את בוראו ומשתדל למלא את התפקיד שהועיד לו, להיות בן-אדם.

"מה שמבדיל את האדם משאר בעלי החיים הוא לא מנת המשכל הגדולה יותר. בעלי החיים שקועים לגמרי בעצמם, רודפים אחרי תענוגות הגוף. אדם לא יכול להיות מאושר מחיים שבהם הוא מרוכז רק בעצמו, ברדיפה אחר התאוות. בן אדם הוא אדם, כשהוא יוצא מעצמו, כשהוא מתחסד עם הבריות, כשיש לו מטרה בחיים – לעבוד את ד' – הוא מאושר".

• ··

והרב טברסקי לא רק נאה דרש. כך הוא גם נפרד מן העולם. "כשבישרנו לו שהוא 'חיובי' לקורונה – הוא כבר הבין מיד את המשמעות. 'אני כל כך אסיר תודה על תשעים השנים שחלפו. אין לי שום תביעות מריבונו של עולם', חזר ואמר.

"דבר אחד הדאיג אותו: תאמרו לרבנית שתזכור לעשות 'התרת נדרים', כדי שהיא תוכל לחזור ולאכול מצה שרויה – כפי שנהגה לפי הנישואין', הוא מיהר לומר. ואז יצא לדרכו האחרונה".

והיה גם 'מופת' אדמו"רי מופלא. "באחד מסעיפי הצוואה, ביקש סבא שמי שיתעסקו בגופו יהיו אנשי ה'חברה קדישא' של רחמסטריווקא. הוא, שהגיע מחו"ל, לא ידע שכאן בארץ אין לחסידות רחמסטריווקא חברה קדישא.

"בליל הפטירה הודיעו לנו, שבגלל היותו נפטר קורונה, מי שיתעסקו בו יהיו אנשים מירושלים שהוכשרו לכך. למרבה ההפתעה, כשהגענו לשטח נדהמנו לראות ש'במקרה' מדובר בשני חסידי רחמסטריווקא, שעסקו בו בקדושה ובטהרה, כמנהג אבותיו הקדושים".

הנכד לא שוכח גם את המבט האחרון. "נכנסתי לחדר הטהרה, פניו קרנו בדיוק באותו אור שהיה נסוך על פניו בשעת קידוש של שבת". וכך, כשעשרות מלווים נושאים את גופו הטהור, בניגון הנוגה שחיבר, הסתיימו להן תשעים שנות הצלת נפשות – מתוך שמחה.