זה הפך לספורט הלאומי של אלפי כמרים בכל רחבי האימפריה הרומית ששקדו על לימוד 'אמנות הפולמוס' והשחזת הטיעונים >> ואז נדרשו נציגים יהודיים לעמוד מולם ולנסות להשיב לטענותיהם מבלי לפגוע ברגשות הנוצרים >> סיפורו המצער של 'ויכוח טורטוסה' שהפך לשירת הברבור של יהדות ספרד
לא היה שום מקום לספק: מדובר במלחמה.
מסביב הייתה תפאורה מכובדת ויציע לאורחים. הנכבדים התיישבו על כסאות מצופים זהב והמתינו להצגה הגדולה. בראש ישב מי שאירגן את כל המעמד וקיווה באמצעותו לזכות באהדת ההמונים ואולי אפילו לחזור לרומא.
אבל הלוחם הראשי שנשלח לזירה, לקח את העניין ברצינות. בשבילו, זאת הייתה הזדמנות מופלאה להפגין את נאמנותו לפטרוניו החדשים, ואת סלידתו מאחיו-לשעבר.
הוא התייצב בצד אחד. גא ובטוח בעצמו.
תקופה שסימלה דעיכה כואבת. מבנים עתיקים בעיר טורטוסה
ממול, התייצבו הלוחמים האומללים של הצד השני. אפשר היה לזהות על פניהם את המצוקה. ולא שהם חששו מהמאבק עצמו. הם באו אליו מוכנים לגמרי. אבל היה ברור להם שכל הסיכויים נגדם. השופטים שאמורים להכריע מי המנצח, היו אויבים שאפילו לא ניסו להעמיד פנים אובייקטיביות.
הניצחון היה בלתי אפשרי. ובכל זאת הייתה ללוחמים תקווה קלושה. הם יכלו להמעיט במעט את החרפה המוטלת על עמם, ואולי גם לשוב בשלום לבתיהם. ובימים טרופים כמו אלו, זו הייתה נחמה לא מבוטלת. בכל אופן, להפסיד יותר ממה שכבר הפסידו עד כה, הם לא היו יכולים. או לפחות כך זה היה נראה.
* * *
האירוע המתואר לא היה עוד אחד מקרבות-הזירה המפורסמים של רומא, שבהם אולצו שבויים יהודים להילחם בקרבות פנים-אל-פנים מול גלדיאטורים אימתניים ('לודרים', בלשון חז"ל) במקרה הטוב, או מול חיות טרף במקרה הרע. שכן המנהג הברברי הזה בוטל כאלף שנה קודם לכן, כאשר הנצרות השתלטה על רומא.
כאן מדובר על אירוע מסוג שונה. זירה שבה הלוחמים לא נאבקו זה בזה בחרבות, אלא במילים – אך התוצאות היו עשויות להיות הרות גורל לא פחות. בוודאי כאשר מדובר בויכוח כמו זה שהתקיים בעיר טורטוסה שבקטלוניה הספרדית.
ויכוח שהתרחש שמונים שנה לפני גירוש ספרד המפורסם, ובעצם סימן את דעיכתה העצובה של יהדות ספרד המפוארת.
הסתלקות המנהיג האחרון
קשה להצביע על הרגע שבו הכל התרסק. במשך מאות שנים הייתה בספרד יהדות מפוארת ומשגשגת. 'תור הזהב' קראו לה לימים. אלא שאט-אט כל הטוב הזה הסתיים. ההיסטוריונים מתקשים לסמן את הרגע שבו זה קרה.
מה שברור, ספרד עברה לא מעט מהפכים שלטוניים. אי היציבות האזורית השפיעה לראשונה על היהודים. שלהי המאה ה-13 למניינם (שנות הק' למנייננו) כבר היו קשות מאוד ליהודים. צבר של עלילות דם וגזירות מיוחדות, החלו לדחוק את רגליהם. תוך מאה וחמישים שנה, יקיץ הקץ והיהודים יגורשו מכל חצי האי האיברי.
ויכוח טורטוסה – הוא אחד מרגעי הגסיסה הכואבים של יהדות ספרד.
וכשמדברים על 'ויכוח', אין הכוונה למופע של כמה שעות, אלא על מערכה שנמשכה עשרים ואחד חודשים(!) – החל מכ"ג שבט של שנת קע"ג. במהלך אותם חודשים אולצו נציגי היהודים להשיב על שאלות יריביהם הטורדניות – ולא הוענקה להם אפשרות למנוחה, גם לא בשבת.
ההקדמה הגדולה לאותו ויכוח מרושע, הייתה עשרים שנה קודם לכן, בראש חודש תמוז של שנת קנ"א (ולכן זכו לכינוי 'פרעות ק-ל קנ"א'). באותו יום קמו המוני נוצרים והחלו לטבוח ביהודי סביליה. בתים הוצתו ואלפים נטבחו. הפרעות המשיכו לכל ספרד. בפני היהודים עמדו שתי ברירות: שמד או מוות. אלפים מתו על קידוש השם, אך היו גם לא מעטים שבחרו באופציה הראשונה. חלקם עשו זאת מאונס, ובכך יצרו תקדים לתופעת האנוסים המורכבת ביהדות ספרד (שאודותיה הרחבנו ב'קולמוס' של חג הפסח אשתקד).
אחרים דווקא עשו זאת מרצונם האישי, כשהם מנצלים את האקלים הפוליטי הקשה על מנת לזכות לכל מה שהחברה הספרדית הגבוהה הייתה מסוגלת להציע. רבים מאותם משתמדים התערו במשפחות האצולה הספרדיות והתברגו במשרות הבכירות ביותר במדינה.
וכאן אנו מגיעים לסיפורו העגום של אחד המשומדים הכי מפורסמים באותם ימים: שלמה הלוי מבורגוס.
עד לפרעות כיהן שלמה כרבה של העיר בורגוס. בזמן הפרעות הוא התנצר ושינה את שמו ל"פבלו דה סנטה מריה". מכאן החל לטפס (או מדויק יותר, להתדרדר) בדרגות הכמורה עד שנעשה לבישוף של בורגוס, וכשהם יורדים עד לתהום – הוא הפך לאחד הרודפים הגדולים של יהודי ספרד.
שלמה מילא תפקיד משמעותי מאוד בוויכוח טורטוסה. אשתו, אגב, נותרה דווקא באמונתה וקידשה שם שמים. גם בתו ובנו הקטן, שהוטבלו בנצרות, חזרו בתשובה לאחר כמה שנים, כאשר החוק החדש התיר זאת. לעומת זאת, שלמה-פבלו חתם את גורלו כחוטא, מחטיא ורודף.
בגד וכיחוש באמונת אבותיו. שלמה הלוי מבוגרוס שהפך לבישוף ובעקבותיו השתמד תלמידו
יהדות ספרד עמדה אפוא בפני שוקת שבורה. בנוסף להרוגים הרבים, היא נותרה חבולה, מרוששת ומפוחדת. רבים מבני הקהילה נאלצו לברוח, ביניהם גם מנהיגים ודמויות בכירות בקהילה שנרדפו באופן אישי, כשהמפורסם והמשמעותי שבהם היה רבנו יצחק בר ששת, (הריב"ש). תופעת המומרים, הרשעים שטוב להם – כשלמה מבורגוס וחבריו – רק הוסיפה לתחושת הדיכאון.
מי שקם אז לישע אחיו, והתייצב בראש מנהיגי יהדות ספרד, הוא רבי חסדאי קרשקש, תלמידו הגדול של רבינו הר"ן. רבי חסדאי שבעצמו שכל את בנו-יחידו בפרעות, התנער מאסונו והחל לשקם את הקהילות, גייס כספים ואף קיבל לשם כך מנדט מיוחד מהמלכה. אך אורו הגדול שקע בסביבות שנת קע"א, כשנתיים לפני וויכוח טורטוסה.
כעת, כשיהדות ספרד נותרה יתומה ממנהיגה הרוחני, ניתנה האות למבקשי רעתה לפגוע בה שוב. הפעם לא היו זקוקים להמון המוסת או לאלימות פיזית גסה. עכשיו כבר ניתן היה לחזור לתחביבה הישן של הכנסייה: ויכוח פומבי, כזה שיעניק לכנסייה הזדמנות נוספת לזנב בנחשלים אחרי המחנה – וגם באלו שלכאורה הובילו אותו.
גלדיאטורים של לשון
קרבות הגלדיאטורים אמנם בטלו כשהנצרות הפכה להיות דתה הרשמית של האימפריה הרומית, אך הנצרות לא נגמלה לחלוטין מהמנהג של עריכת קרבות-מדומים לצורך שעשוע-ההמונים. היא הבינה היטב את הצורך בבידור נטול-סיכונים כדי לזכות באהדת הקהל, וגם לחפות על כשלונות פוליטיים ומדיניים בשעת הצורך.
אלא שבמקום לוחמים שריריים עטויי-שריון ורדופי-תהילה, ניצבו לוחמי המילים. ויכוחים פומביים הפכו לספורט החביב על אנשי הכנסייה, ו'מלאכת הפולמוס' נעשתה לחלק אינטגרלי מההכשרה האקדמית שעברו אנשי הכנסייה באוניברסיטאות השונות באירופה. הוויכוחים נערכו לא לשם חתירה לאמת, אלא בעיקר לשם-הפולמוס בעצמו, ולהאדרת התהילה העצמית. הם הפכו לספורט הלאומי של הכמרים, שהעדיפו את השחזת הלשון על פני השחזת החרב (אם כי לפעמים, כשנגמרו המילים, הוצאו הסכינים).
אם סתם ויכוחים היו חביבים על הכמרים, על אחת כמה וכמה כשמדובר בויכוח שנכפה על היהודים. כמובן, הויכוחים הללו לא עומדים בכללי האתיקה של שום מועדון דיבייט בעולם. לנצרות הקתולית היה מאז ומעולם רק את האומץ לנצח, לא את זה שדרוש גם בשביל להתווכח. כמי שאמונים על ציות ללא עוררין לכל דבר שיצא מה"כס הקדוש" כלשונם, הם לא יכלו להסתכן באירוע שעלול לגרום לעדת המאמינים להטיל אי-אלו ספקות.
ומה עושים כדי למנוע תרחיש עגום ומביך שכזה? קובעים מראש כללים נוקשים, כאלו שיוציאו מכלל אפשרות את ניצחונם של היהודים בויכוח. ליתר ביטחון, בסופו של כל ויכוח דאגו מארגני הויכוח להכריז על המנצח, שאיכשהו (הפתעה!) תמיד היה הם-עצמם.
אפילו את תוצאות הויכוח המפורסם של הרמב"ן בברצלונה (שנערך יותר ממאה וחמישים שנה קודם לכן. ממש בתחילת האלף השישי למנייננו) עם ריימונדוס מרטיני (פראי פול), ניסו הנוצרים להטות. למרות שרשמית, הרמב"ן ניצח עד שבסוף הויכוח העניק לו מלך אראגון חיימה הראשון – ששימש שופט בויכוח – 300 מטבעות זהב והערכה לא מוסתרת, נזירי המסדר הדומיניקני המשיכו לטעון לניצחון.
כאשר הרמב"ן פירסם את ספר הויכוח שלו על מנת לפרוך את ניסיון השכתוב ההיסטורי, הם דרשו את העמדתו לדין. בסופו של דבר הרמב"ן נאלץ לעזוב את ספרד ולברוח לארץ ישראל, רק כדי שלא יפריע להם להמשיך לשיר "הגביע הוא שלנו" בגרון ניחר. (בזכות אותו גירוש זכינו לתוספת לחידושי הרמב"ן על התורה – דברים שהתחדשו לו בעקבות המעבר לארץ ישראל).
לוויכוחים הפומביים שכפתה הכנסייה על היהודים היו מטרות שונות. חלק מהם נועדו לגרום להמרות דת ולקידום יחסי הציבור של הכנסייה הקתולית. אחרים, כמו 'ויכוח פריז' – שבו נושא הויכוח היה מעמדו של התלמוד – נועדו להעניק עילה לצעדים שמארגני הוויכוח רצו לנקוט כנגד היהודים. במקרה האמור, היה זה המומר ניקולס דונין שביקש לגרום לשריפת התלמוד – וגם הצליח בכך.
ויכוחים מהסוג האחרון לא היו אפוא ויכוחים במובן הקלאסי, אלא יותר סוג של 'משפט' ציבורי.
אבל מה שברור שכמעט בכל הויכוחים – מי שגרמו את הנזק היו דווקא יהודים שהמירו את דתם: ניקולס דונין שהזכרנו מ'ויכוח פריז', היה תלמידו-לשעבר של רבינו יחיאל מפריז ששנה ופירש וביקש לנקום ברבו. גם פבלו כריסטיאני שעמו התפלמס הרמב"ן, היה יהודי-מומר שפעל רבות נגד הקהילה היהודית, בין היתר הוא שכנע את האפיפיור קלמנס הרביעי להחרים את התלמוד ולהפעיל נגדו צנזורה. הוא גם דיבר על ליבו של לואי הרביעי מלך צרפת להעניק לו סמכות לאכוף את הגזרה שכפתה על היהודים לענוד טלאי מזהה.
המגד"ף מלורקה
גם בוויכוח טורטוסה מי שנבחר לייצג את הכנסייה, היה יהודי מומר. 'יהושע הלורקי' היה שמו היהודי, וכעת כינה את עצמו 'ג'יירונימו די סנטה פה'. היהודים העדיפו כינוי שלישי, הולם יותר, שהתבסס על ראשי-התיבות של שמו החדש: "המגד"ף".
המגד"ף, היה מומר טרי למדי באותה העת. רק שנה לפני הוויכוח הוטבל לנצרות ונעשה לרופאו האישי של האפיפיור בנדיקטוס השלושה-עשר מאביניון. אבל למגד"ף לא היו כוונות לחכות בסבלנות בטרם יפנה את חיציו הארסיים נגד אחיו היהודים. מיד לאחר שהוטבל, החל לשכנע את הספונסר החדש שלו לערוך ויכוח פומבי גדול עם היהודים.
הלורקי היה אף הוא מפירותיו הבאושים של המשבר שבא בעקבות פרעות 'ק-ל קנ"א'. לפני אותן פרעות הוא היה תלמידו של שלמה מבורגוס. למרבה הפלא, גם אחרי שרבו המיר את דתו, הוא לא הלך בעקבותיו. לפחות לא בהתחלה.
הכאב העצום של השתמדות הרב, הביא את התלמיד למצב טראומתי. הוא לא הצליח להירגע מרוב צער. הלורקי שהתפרנס למחייתו כרוקח של צמחי-מרפא, החל לחפש פתרון לכאבו. הוא החליט לכתוב אגרת ארוכה אל רבו לשעבר שבה ניסה להתפלמס איתו ולנסות להבין מה הביא את רבו להתנצר.
אבל כל זה רק לכאורה, משום שלשון מכתבו של הלורקי ממש לא נשמעת כמו של אחד שבה להתווכח ולהחזיר בתשובה, גם אם הוא עצמו מצהיר זאת. המנגינה העולה מן הדברים הפוכה. נראה שהלורקי קיווה שתוך כדי וויכוח הוא יקבל טיעונים שיניחו את דעתו וישכנעו אותו שלא רק מחמת אהבת הממון והשררה בלבד החליט הרב לחצות את הקווים.
התעללות החביבה על משומדי התקופה. הדמיה של 'ויכוח ברצלונה' בבית התפוצות
זה לקח זמן, אבל בסופו של דבר הלורקי עשה את שהבורגוסי עשה לפניו וגילה את פרצופו ברבים. מי שתקע את המסמר האחרון בארון הקבורה הרוחני שלו היה נזיר משונה וכריזמטי בשם וינסנט פרר. הוא נפגש עם הלורקי ושכנע אותו להמיר את דתו.
פרר היה מיסיונר פעיל שגרם לא מעט המרות דת של יהודים. הוא היה טיפוס סגפן, תיאטרלי שהיה מלווה תמיד בכתות מאמינים שהלכו אחריו ושמשו כנציבים בהצגות מזרות האימה שבהן כפה על יהודים רבים לשמוע את הטפותיו בבתי הכנסת שלהם.
ברגע שהלורקי עשה את הצעד האחרון, הוא ירש מרבו לא רק את האמונה הכוזבת, אלא גם את השנאה העצמית והתשוקה לקיים על עצמו את מאמר חז"ל: "כל המיצר לישראל נעשה ראש". הוא פנה לאפיפיור וביקש ממנו רשות לקיים ויכוח פומבי, בו הוא "יוכיח" ליהודים מתוך שימוש במקורות תלמודיים-בלבד שהמשיח כבר הגיע, ולכך עליהם לקבל על עצמם את האמונה הנוצרית על כל הכלול בה.
לבנדיקטוס השלש-עשרה היו סיבות משלו להיעתר לבקשתו של רופאו האישי. עיקרה נעוץ בכך שבעיני רבים (וכן בעיני הכנסייה הקתולית כיום) הוא כלל לא נחשב לאפיפיור, אלא ל"אנטי-אפיפיור".
בנדיקטוס היה אחד מאותם אנטי-אפיפיורים שהתמנו לאפיפיורים באביניון בתקופת הקרע המערבי, שבה ישבו שני אפיפיורים במקביל והתחרו ביניהם מיהו השקרן-האמיתי: אחד ברומא, והשני באביניון (שהייתה במשך שבעים שנה מקום מושבו של האפיפיור). הפיצול יצר מבוכה של ממש בקרב מלכי אירופה, שהיו צריכים לבחור לעצמם צד ולהכריע מי בעיניהם הוא האפיפיור "האמיתי".
מטבע הדברים, האנטי-אפיפיורים שישבו באביניון שבצרפת זכו לתמיכת הכתר הצרפתי המארח. אלא שכעת בנדיקטוס הצליח לאבד גם את תמיכת צרפת. ומשכך המשך הקריירה שלו כאפיפיור "לגיטימי" ניצב בסימן שאלה גדול (הוא אכן הודח בועידת קונסטנץ שהתקיימה שנים ספורות לאחר קיום הויכוח הנ"ל, אך המשיך לדבוק לכסאו עד מותו בשנת קפ"ג).
וכאן נמצא הרעיון: ויכוח מוצלח עם היהודים. זה טוב לאלקטורט הנוצרי ואף עשוי לשמש עבורו זריקת אדרנלין שאולי תשיב לו מעט מהאהדה שאבדה לו. בפרט אם אותו ויכוח יוביל בסופו של דבר להמרת דת המונית.
המהפך של אסטרוק
האות ניתנה והלורקי פנה מיד לזמן לו רשימה של רבנים, ראשי קהילות ודמויות ציבוריות בכירות מהצד היהודי – אותם גיבש לנבחרת שתתייצב מולו. ביניהם היו דמויות מפורסמות כמו רבי אסטרוק הלוי, רבי מתתיהו היצהרי ורבי יצחק בן משה הלוי בעל 'האפודי' – שלימים קיבל את השם הספרדי 'פְּרוֹפִייַט דּוּרַאן'.
הדמות הבכירה בין חברי המשלחת היה רבי יוסף אלבו, מחקר ספר 'העיקרים' ותלמידו המובהק של רבי חסדאי קרשקש. אבל באופן פורמלי, מי שנחשב לראש הקבוצה היהודית היה המשורר דון וידאל בן בנישתי.
כאמור, כללי הוויכוח היו ברורים, ולא הותירו מקום לספק בנוגע לחוסר האובייקטיביות שלו: על היהודים נאסר לתקוף בשום צורה שהיא את הדת הנוצרית. למעשה, הדת הנוצרית כלל לא עמדה לדיון – הייתה רק שאלת דיון אחת: האם ניתן להוכיח מתוך המקורות החז"ליים עצמם שהמשיח אכן בא, ועל ידי כך לחייב את היהודים לקבל על עצמם את הנצרות?
ליהודים לא ניתנה זכות להשיב על הטענות, אלא רק להציע את ספקותיהם – כלומר, להסביר מדוע הם עדיין לא השתכנעו באופן מוחלט מהטענות, ובלבד שיעשו זאת בצורה מנומסת ובלי לפגוע חלילה בכבודה של הנצרות.
את הוויכוח פתח המגד"ף בדברי הסתה כאשר ציטט את הפסוק מישעיהו: "לכו נא ונווכחה… אם תמאנו ומריתם חרב תאוכלו". הרבנים היהודים מחו: כיצד מעז הלורקי להוכיח ולאיים עליהם בטרם נפתח הוויכוח? האפיפיור קיבל את טענתם וגער בהלורקי, אבל אין לראות בכך יותר מאשר חזות חיצונית של הגינות כוזבת. ההמשך המחיש היטב לנוכחים את אופיו האמיתי של הוויכוח, והראה שהם בסך הכל הוזמנו על מנת לשחק את התפקיד שיועד להם בהצגה שסופה נכתב מראש.
כך למשל, כאשר בקשו נציגי היהודים את חופש הדיבור, הם נענו בכך שאין מדובר בוויכוח, כי אם באירוע הטפה. כאשר הוסיפו ובקשו מהמטיף "להתחשב" בתלמיד המקשה, נאמר להם שההטפה אינה מכוונת כלל לאזניהם – אלא לאזני ההמון. הם בסך הכל הוזמנו לשמש פלטפורמה לתעמולה הנוצרית-אנטישמית של הלורקי.
ככל שהתארך הוויכוח, התחוור למשתתפיו שמדובר בפארסה. לא הוזמנו לקרב של כבוד, אלא לשמש טרף לשיניהם של האריות המורעבים לקול מצהלות ההמון. חלק מהמתווכחים היהודים פרשו. אחרים נשארו בכל זאת מתוך ניסיון להציל את מה שניתן ולמנוע מהלורקי להשתמש בפרישה כאמתלה לגזור גזירות על היהודים.
רגע קשה במיוחד חוותה המשלחת היהודית כאשר דון וידאל בן בנישתי, שכאמור עמד בראשה, שוכנע להמיר את דתו על מנת לקבל משרה בחצרו של מלך אראגון. המופע הלך ונעשה קשה מרגע לרגע, והקרקע הוסיפה להישמט מתחת לרגליהם.
קושי נוסף בוויכוח היה נעוץ בעובדה שהלורקי עשה שימוש במדרשים שלא היו ולא נבראו, בעיקר כאלו שהופיעו בספר התעמולה 'פיגיון האמונה' של המיסיונר ריימונדוס מרטיני. כאשר ביקשו מהלורקי שיואיל בטובו להראות להם את כתב היד שעליו התבסס, הם סורבו שלא-בנימוס.
לאחר שבועיים של ויכוחים (שכאמור, נערכו גם בשבת) הכריז ראש מסדר הדומיניקנים (כמה מפתיע) שהיהודים לא הצליחו לדחות את הראיות לביאת המשיח מן התלמוד. בשלב זה עבר הוויכוח להתנהל בכתב.
לנציגי היהודים כמובן לא היו חסרות טענות. הם האריכו להוכיח שאין שום התאמה בין המציאות כפי שהיא לבין איך שהיא אמורה להיות בבוא המשיח: מלחמות עדיין מתנהלות, אנשים ממשיכים לחטוא ועם ישראל טרם נגאל. הם גם ציינו את העובדה שהנצרות לא פשטה אלא בחלק מן העולם בלבד, ושלא יתכן שהגלות קשורה לכך שלא קיבלו עליהם את הנצרות – שהרי למומרים תמיד עמדה 'אלטרנטיבה' בדמותו של האסלאם. הם דנו גם בנוגע לשאלת מקומה של האמונה במשיח, בתוך עיקרי האמונה היהודית -נקודה שאותה ביאר בהרחבה רבי יוסף אלבו, ממשתתפי הוויכוח, בספר 'העיקרים' שלו.
מי שבלט לטובה בוויכוח היה הנציג הפחות ידוע, רבי אסטרוק הלוי, בין עירו של הלורקי ומי שכבר התפלמס עמו בעבר כמה פעמים. רבי אסטרוק הצליח להוציא את העוקץ מהוויכוח בכך שהראה שלמונח 'משיח' יש משמעות שונה לחלוטין מזו שיחסו לו הנוצרים. בעוד הנוצרים חשבו שהמשיח אחראי על גאולת הנשמות, התורה מלמדת אותנו שהאדם יכול לגאול את נשמתו רק באמצעות הבחירה האישית ובאמצעות מעשיו הטובים. המשיח היהודי לא נדרש לגאול את הנשמות, אלא את הגופים, וזאת על ידי שיבטל את שיעבוד המלכויות.
הטיעון הזה ביקש להפוך את הוויכוח כולו למיותר. אין שום טעם לנסות להוכיח מהתלמוד וממדרשי חז"ל שה'משיח' הנוצרי כבר הגיע, כשחז"ל בכלל מתכוונים למשהו אחר.
חותרים לסיום עגום
אז מי ניצח בויכוח? תלוי את מי שואלים. מה שברור, טיעוני מחץ כמו שהשמיע רבי אסטרוק חוללו מפנה. אחד ממגורשי ספרד, רבי שלמה אבן וירגה, שהעלה על הכתב חלק מהוויכוח בספרו: 'שבט שלמה', כותב את השורה הבאה:
"ומפי השמועה אמרו לי, שיצאו השלוחים בכבוד גדול אף על פי שעברו עליהם מצוקות רבות, הם והקהילות המקווים ישועתם".
ה'כבוד' תלוי בעיני המתבונן, ונדרשת מידה מסוימת של אובייקטיביות ושל הכרת האמת בשביל להעניק אותו. תכונות אלו לא היו בנמצא אצל מארגני הוויכוח, ובוודאי לא אצל ג'ירונימו הלורקי. היו לו עוד תכניות להמשך.
הלורקי לא הסתפק בניסיונותיו להביך את היהודים, ואף לא בכך שהצליח להביא להמרת הדת של מי שעמד בראש המשלחת. לאחר חודשים ארוכים של ויכוח הוא סימן לעצמו את המטרה הבאה: לשכנע את האפיפיור (אנטי-אפיפיור, כבר אמרנו?) לשרוף את התלמוד בגלל הדברים שכתובים בו נגד הנצרות.
הייתה לו גם הוכחה שעל מעט "דברי כפירה" (עפ"ל) ניתן לשרוף ספרים שלמים: שהרי גם ה'מורה נבוכים' של הרמב"ם הועלה באש בגלל קטעים מועטים שהופיעו בו. בשלב הזה התחוור לנציגי היהודים, שגם כך נאלצו להיעדר זמן רב מדי מקהילותיהם, שכל השתהות נוספת עלולה להמית חורבן על יהדות ספרד. הם סירבו להשיב על הטענות כנגד התלמוד וחתרו לסיומו של הוויכוח בכל מחיר.
מבוקשו של הלורקי אכן עלה בידו. לאחר הוויכוח הוציא בנדיקטוס בולה שהחזירה לתוקפן שורה של הגבלות על היהודים, והורה להחרים ולשרוף את ספרי התלמוד. בנוסף, כל ילד יהודי מגיל שתים עשרה ומעלה חויב לשמוע לפחות שלוש 'דרשות' בכנסייה במשך שנה.
בנוסף, וינסנט פרר ניצל את המצב והדה-מורליזציה אצל היהודים וערך מסעות הטפה והפחדה המוניים, שהובילו לאלפי מומרים יהודים נוספים.
את גודל הטרגדיה חווה רבי אסטרוק על בשרו כאשר לאחר היעדרות של כמעט שנתיים שם פעמיו בחזרה לעירו – וגילה שאין לו לאן לחזור. מכל יהודי הקהילה שעליה היה מופקד, לא נותר אפילו אחד. כולם הוטבלו לנצרות.
יהדות ספרד נודעה בשל העבר המפואר והעתיק שלה. יהודים ישבו באי האיברי קרוב לאלף שנה. אומנם ככל שזה נגע לעתיד, הוא היה נראה עגום במיוחד. הספירה לאחור החלה, ויהודי ספרד היו צריכים להתחיל לחשב מסלול מחדש. רבים מהם עזבו בשנים הבאות, שמו פעמיהם מזרחה, והניחו את התשתית למיזוג שיתרחש בשנים הבאות בין יהדות ספרד לבני עדות המזרח, ולקהילות מפוארות לא פחות כמו הישוב היהודי בארץ ישראל.
אלו שנשארו המשיכו לחיות בים של אי-וודאות, עד שפחות משמונים שנה מאוחר יותר יקום הצורר ויסגור סופית את הגולל על הישוב היהודי בספרד. אך זכרה המפואר של אותה יהדות, על פולמוסיה וויכוחיה – עדיין ממלא את אוצרות הזיכרון היהודי, לעד ולנצח.
