היום, כמעט כולם יודעים להתלונן, לעיתים בצדק גמור: על השירות הגרוע שניתן, על המוצר התקול שסופק, על הבטחות גדולות שלא מומשו ועל יחס מחפיר מצד אי מי. אבל איפה עובר הגבול? ובעיקר: איך הכלי הצודק הזה עלול לשמש ככלי בידי אנשים אכזריים וחסרי לב, שרוצים להרע ולכן מתלוננים על דבר שלא היה ולא נברא? מה קורה כשנעשה שימוש ציני ואכזרי במודעות המבורכת של ימינו? מה קורה כשהידע הזה הופך להיות כלי משחית בידי אנשים מלאי מניפולציה? | שווא ידברון
הערה חשובה:
הכתבה מותרת לקריאה רק למי שהיא בעלת אינטליגנציה גבוהה ומעלה, ומסוגלת להכיל מורכבויות שיכולות להיות קשות מנשוא.
הכתבה מותרת לקריאה רק למי שאמת בלבבה, ובמקרה של שאלה כי "אין אדם רואה חובה לעצמו" כלשונו של הגר"א דסלר, יש לה דמות נשואה מעם, שבפניה היא יכולה לשטוח הכל ולקבל תשובת אמת.
ומדוע כל ההקדמה הזו? משום שיש שני צדדים למטבע הזה, ושני הצדדים – נוגעים באש.
דרוש פיצוי
קנינו גבינה עם זיתים. היו שם שני חרצנים. שלחנו מכתב תלונה וקיבלנו מארז הגון: שתי קופסאות גבינה עם זיתים (בלי חרצנים), ארבעה מעדנים, שני גביעי שמנת וגבינה צהובה במשקל 800 גרם. שווה, נכון? ננסה שוב.
קנינו נעלי שבת לבת השבע. היא נעלה אותן שבת אחת, והרצועה נקרעה. סיפרנו למוכרת בחנות, והיא זיכתה אותנו בנעליים חדשות. כך ראוי.
החלפנו ריהוט בסלון. השולחן הגיע בצבע אחר ממה שהזמנו, הכיסאות – שרוטים. פנינו שוב ושוב למוכר, והוא מתעלם. החלטנו להעביר על מידותינו ולשתוק. בשבוע שאחר כך שמענו שזו השיטה שלו עם כל הקונים החרדים, שנמנעים מלתבוע את המגיע להם.
קנינו שמלה יוקרתית. היא הותירה אחריה שובל של נצנצים. מעצבן. שלחנו מכתב תלונה. המוכרת טענה שזהו חלק אינטגרלי מהשמלה. הזהרנו שנפרסם את חוסר ההגינות שלה. היא נבהלה ונתנה לנו שובר החלפה.
מתי תלונה הוגנת, ומתי היא לא? מתי השתיקה יפה, ומתי – מסוכנת?
הגר"י זילברשטיין בספרו 'ווי עמודים וחישוקיהם' שאלה ה, משיב על כך, וכמובן – אין בכתבה מענה הלכתי, אלא קריאת כיוון. ואלה דבריו:
"מעיקר הדין הקונה מוצר פגום החברה צריכה רק להחליף לו את המוצר או לחילופין להחזיר לו את הכסף ששילם, ואפילו אם לקונה נגרמה עוגמת נפש אינם חייבים מדינא לפצותו. אך כהיום נהגו בהרבה חברות שהקונה מוצר פגום ושולח זאת בחזרה למפעל הם מפייסים אותו בפיצוי הגון, ונימוקם כי הם רוצים שלקוחותיהם יהיו מרוצים. וכיון שעושים זאת מרצונם הטוב אין בזה פקפוק.
"אך במקרים שהחברה אינה מפצה את לקוחותיה מרצונה הטוב, אסור לשלוח להם מכתב קשה ולהגזים להם בסיפורים על עוגמת נפש הרבה שנגרמה לו, כי בכתיבת המכתב הוא עובר על מדבר שקר תרחק. שעיקר האיסור מן התורה הוא לשקר כדי להוציא ממון שלא כדין, כמבואר בשערי תשובה שער שלישי אות קעח ואילך, שכת שקרנים נחלק לתשעה חלקים והחמור ביותר הוא כאשר משקר להוציא ממון מחבירו או כאשר עונה ברעהו עד שקר.
"וכן אם מצא מוצר פגום בחברה אסור לספר זאת לחברו משום לא תלך רכיל בעמך. ולכן אם מאיים על החברה שיעבור על האיסור ויפרסם זאת וכתוצאה מכך נתנה לו החברה פיצוי הרי הוא כאנס שאונס את חברו לתת לו מתנה, שמתנתו אינה מתנה וחייב להחזירו לחברה וכל שכן שאסור לאיים על החברה שיפנה לערכאות".
זהו השלב הראשון בכתבה. שלב קל יותר, קונקרטי, קצת פחות מטושטש. מתי מותר להתלונן. מתי אסור.
נמשיך שלב? למקומות מסובכים יותר? סיכמנו: לבעלות אינטליגנציה גבוהה ומעלה, בלבד.
ניצול חוק לרעה
שני ילדי חיידר נלהבים ואדומי לחיים פרצו הביתה בידיעה מרעישה: המפקח עיקם להם את היד! היו סימנים אדומים, בטח, רק שעברו מאז כמה שעות וכבר לא רואים! "אמא, תתקשרי למנהל, למשטרה, חייבים להעיף אותו על טיל! הוא צריך לשבת בכלא!"
הילדים שלנו למדו את שפת המוגנות על כל ההיבטים שלה, ולפעמים הם עושים בה שימוש, איך נאמר, קצת מרושע? לצרכים שלהם. ומה עושה אמא ששומעת ללא הרף על מוגנות ומבוהלת עד העצם מפגיעה באפרוחים שלה? רגע לפני שהיא מתקשרת למשטרה, היא מתקשרת למנהל. והמנהל, למרבה הצער כבר מיומן, ומזמין אותה לבוא לחיידר, לפתוח מצלמות.
כי כן, כל תלמוד תורה ובית ספר שמכבדים את עצמם, יודעים את הסוד הזה: היום הילדים ולפעמים גם ההורים יודעים טוב מאוד איך לוחצים על נקודות רגישות ומפלילות.
המצלמות נפתחות. שעת הפסקה עליזה, הילדים מתרוצצים, מתלחששים, ניגשים למפקח ומבקשים ממנו לחיצת יד ל'שלום עליכם'. המפקח, גברתן, לוחץ להם את היד, אולי חזק מדי, אולי קצת טרוד ועצבני, אולי אפילו קצר רוח. אלא שאז הילד פורץ בצווחות ובורח: "המפקח עיקם לי את היד בלי שעשיתי כלום!"
"קיבלנו מכתב מהתלמוד תורה", מספרת אמא לבן שלוש, "שבמקרה שהילד 'מפספס' אנחנו צריכים לבוא לנקות אותו והמלמדים לא יעזרו לו בשום צורה. ולא, לא כי הם איסטניסים, הם פשוט חוששים מתביעה".
"קיבלתי מכתב תלונה מנציבות העובדים, שלפיו אחת העובדות התלוננה עלי שהתעמרתי בה בעבודה", מספרת מנהלת מערך דיור מוגן. "מדובר בעובדת שהייתה נוהגת לשבת ולפטפט עם עובדות המשרד, להכין לעצמה כוס קפה פעם בחצי שעה ולהתנמנם במרפסת, במקום להפעיל את הדיירים המשוועים לעזרה.
"שוחחתי איתה מספר פעמים, וכשהשיחות לא הועילו, הסברתי לעובדות המשרד שהן לא יכולות לשוחח איתה בשעות העבודה. עובדות המשרד חששו מפניי והתעלמו ממנה במופגן, והיא טענה בפני בית הדין לעבודה שהתעמרתי בה בכך שבודדתי אותה מהצוות, ודרשה פיצויים.
"זו הייתה אחת החוויות הלא נעימות שחוויתי בשנות עבודתי. לצערי, לא היו בידי פרטים המתעדים את חפותי, ונאלצתי לשלם לה פיצויים ולהתנצל בפניה, וגם – להשאיר אותה בעבודה, כשהיא ממשיכה להכין לעצמה כוסות קפה ולשבת בשמש. זה הסתיים כשהלקוחות ובני המשפחות שלהם התלוננו נגדה והיא פוטרה".
אח. חוויות קשות. מבלבלות. כל כך הרבה מדברים על הקורבנות, על חמיסת זכויות, על החזק שתוקף את החלש.
התופעה המדוברת פחות היא, תקיפה של החלש את החזק.
מה קורה כשהטובים, דווקא אלו, הופכים להיות מפוחדים, משותקים, נזהרים מהצל של עצמם שמא יבואו אליהם בתביעות שווא.
אבל רגע לפני שנמשיך בואו נזכור: רוב רובם של האנשים בעולם הם טובים. ראויים. אבל את פירות חטא המתאוננים שהקצינו בתואנות השווא, אנחנו אוכלים עד היום.
כשהחלש תוקף את החזק
התעמרות בעבודה, אלימות, פגיעה, גזלייטינג, אלימות כלכלית, אלימות רוחנית… על כולם התפרסמו כתבות נחושות שקוראות לציבור: ידע הוא כוח. אל תיתנו שיכו בכם.
והציבור? אט אט לומד. נכון, יש כאלו שיצטרכו יותר להכיר, להפנים, לרומם את ליבם. יש כאלו שעדיין מושתקים, מוחלשים, וצריך ללחום את מלחמתם. אבל לרגע אחד, בכתבה אחת, ביקשנו להשמיע את הקול הקוטבי:
מה קורה כשנעשה שימוש ציני ואכזרי בידע הזה? כשהוא הופך להיות כלי משחית בידי אנשים מלאי מניפולציה?
זה יוצר תוהו ובוהו.
"אל תעזו לכתוב כתבה כזו!" אמרה אחת המרואיינות הפוטנציאליות. "עד שהתחיל השיח הזה, עד שכבר מבינים שאסור לפגוע שום פגיעה משום צורה, אתם תבואו ותכתבו נגד תלונות?! נפלתם על הראש?!"
אז לא. לא נפלנו על הראש, ברוך השם. אבל אנחנו סומכים על אינטליגנציה גבוהה ומעלה של הקוראות שלנו. לא נכתוב נגד תלונות. בשום פנים ואופן. נכתוב נגד תלונות שווא, שהן, בדיוק הן, יוצרות את הזוועה: קולן של מתלוננות אמת לא יישמע עוד, תלונות אמת ייחקרו בברוטליות רבה יותר.
אז כן, שוב.
יש סינון למי מותר לקרוא את הכתבה הזו:
רק למי שהיא בעלת אינטליגנציה גבוהה ומעלה ומסוגלת להכיל מורכבויות שיכולות להיות קשות מנשוא, יודעת לומר מתי צריך לעורר את הזעקה הגדולה ולהגביה את קולה, ומתי לומר: הוצאת דיבה היא דבר נוראי ופוגעני.
שרה, מפקחת בכירה במשרד החינוך, אומרת שהיא תוכל לשבת איתנו שעות ארוכות ולספר סיפורים על תלונות שמגיעות אליה בכל יום. היא בחרה בפינצטה:
"אני מקבלת תלונות מהורים וגם מתלמידות צעירות, בכל שבוע. היום תלמידות יודעות היטב לקרוא חוזרי מנכ"ל, והן בקיאות לחלוטין בזכויות שלהן ובחובותיהן של המורות ושל בית הספר. וכן, יש גם תעוזה גדולה של תלמידות שמוכנות להתלונן נגד המורה, היועצת או המחנכת שלהן.
"אני בודקת כל תלונה לעומקה, ובהחלט, יש לא פעם ממש בתלונות. כשיש בהן ממש, אנחנו פועלים בכל דרך כדי לתקן.
"אבל לא פעם מדובר בתלונות שווא. בכל תלונה כזו אני בודקת את ההיסטוריה של בית הספר: האם זו תלונה חד פעמית או משהו שחוזר על עצמו? האם יש סיפורים דומים? מוטיבים זהים? עלי לבדוק לעומק רב.
"במקרים של תלונות שווא, בדרך כלל נראה משהו שלא תואם את קו בית הספר וההנהלה, סיפור שלא אופייני למי שמתלוננים עליה. בפעמים האלו עלי להקשיב היטב על מה התלונה 'יושבת': לפעמים מדובר בהשלכות: התנהלות לא נכונה ולא נבונה של התלמידה או של הוריה, חוסר יכולת להכיל את הטעות של עצמם, וממילא – השלכה על בית הספר, על המורה או על היועצת.
"עוד גילוי רווח שאני נחשפת אליו: לא פעם התלונות מגיעות כדי לחפות על סוד גדול ונורא. סוד שלא רוצים שהמורה או היועצת תחשוף. היום המורות, וצוותי בתי הספר בכלל, לומדים ומכירים איתותי מצוקה אצל תלמידות, וכשיש מורה שקצת יותר מתקרבת לכאב, כשיש מצב שהתלמידה חושפת מצוקה בפני המורה, ההורים לפעמים נזעקים, מנסים להסתיר ומחפים על עצמם בעזרת התקפה.
"הם מנסים לפגוע בגורם החינוכי שמנסה לעזור, להשתיק אותו. הם לא מוכנים לגעת בכאב האמיתי, לא מסכימים להגיש לילדה את העזרה שהיא כל כך זקוקה לה, מכיוון שזה יחשוף גם אותם לכאב, לסכנה או להרס שיש בתוכם.
"בדרך כלל התלונות במקרים כאלו הן תלונות דרמטיות מאוד, האשמות קשות על מורה שמתעללת, על מנהלת נוראית, על יועצת שמתנהלת בחוסר אתיקה בסיסית, מילים קשות ורחוקות מאוד מהמציאות.
"בדרך כלל, אחרי שאני מקבלת תלונה, אני פוגשת את ההורים או את התלמידה, ומקשיבה לסיפור שלהם, על כל הרבדים שלו. אנחנו בודקות יחד את רצף האירועים, את העובדות של הסיפור ואת הפרשנויות שלהם.
"כשהסיפור עובדתי ונכון, אנחנו צריכים לחשוב איך לפעול נכון, ויש בהחלט מקרים רבים כאלו שההורים צודקים וצריך לטפל בגורם החינוכי שפעל לא כשורה. ברגישות ובנחישות. לא ייתכן שבשדה החינוכי יפעלו בצורה מזיקה, חלילה.
אבל גם כשהסיפור לא נכון עובדתית, אנחנו צריכים לחשוב היטב איך לפעול נכון וברגישות, איך לתווך את המציאות להורים או לתלמידה נסערת. והסיפורים האלו חוזרים על עצמם בהרבה מאוד מוסדות".
כשבודקים את העובדות בשטח
"דוגמאות? יש לי למכביר. התקשרה אלי אמא, נסערת. השעו את הבת שלה מהסמינר. 'וזה רק כי אנחנו לא שייכים למשפחות האצולה!' מדובר בשתי חברות שעשו מעשה משובה, את האחת הרחיקו לשלושה ימים ואחרי שההורים זומנו לשיחה היא הוחזרה לסמינר, ואת הבת שלהם מסרבים להחזיר עד שהיא תלך לטיפול.
"'ממציאים עליה דברים! מכפישים אותה, המנהלת מתעללת בנו ומפלה אותנו רק כי אנחנו לא שייכים למשפחות האצולה!' הם חזרו על הביטוי בזעם רב. 'ובכלל, הסמינר הזה הוא סמינר לא מתפקד. אין שום הבנה לבנות, אין שום יחס חם, המחנכות פועלות מתוך אינטרסים והמנהלת נרקיסיסטית וחושבת על עצמה ללא הרף, עם מאפיינים בולטים של גזלייטינג!'
"שאלתי את האמא הנסערת למה היא מעוניינת שבתה תחזור לסמינר כזה, ואולי כדאי שנחפש לה יחד מסגרת טובה יותר. היא השיבה אחרי כמה דקות של מחשבה, שהבת שלה רוצה להישאר עם החברות שהיא רגילה אליהן.
"אם כך, אמרתי לה, נלך לבדוק את העובדות בשטח. קבענו פגישה משותפת: מפקחת, מנהלת והורים, בסמינר. התברר שהסמינר מתנהל למופת. הכל מתועד, יש פרוטוקולים מסודרים, רציפים, עם תאריכים ועובדות.
"המנהלת פתחה את הקלסר בפנינו: התלמידה נמצאת שנתיים במעקב רציף בגלל הפרעות התנהגות יוצאות דופן. ההורים זומנו לשיחות שש פעמים במשך השנה וחצי האחרונות, המפגשים תועדו, בתאריכים מדויקים ובתמלול. בכל זימון כזה ההורים טענו 'אנחנו לא מבינים מה אתם רוצים, בבית הילדה מקסימה'.
"מתברר שהבת מתמודדת עם ADHD חריף, מאובחן, וההורים מתנגדים בכל תוקף למתן טיפול תרופתי. כמובן, יש להם רשות מוחלטת לבחור מה סוג הטיפול שהם רוצים בו לבתם, אבל ללא כל טיפול, לא ניתן להעביר שיעורים סדירים בכיתה רגילה שאינה ערוכה לכך.
"פתאום העובדות נראו קצת אחרת: נכון, הן שתי בנות שעשו יחד את אותו מעשה משובה. אבל בעוד אצל האחת זה היה מעשה חד פעמי וחריג, ולכן אחרי השעיה בת שלושה ימים וזימון הורים היא הוחזרה, הבת הזו צריכה טיפול יסודי ומקיף יותר, על מנת שהיא והכיתה תוכלנה ללמוד כמו שצריך.
"פתאום ההורים הבינו שהסמינר לא לרעתם, המנהלת לא סובבת סביב הציר של עצמה, ובטח לא מפלה על רקע של 'משפחות אצולה', והיועצת לא מנסה לעשות גזלייטינג. כשהעובדות היו נכוחות, בהירות ופשוטות, היה על ההורים לעשות את הצעד הבא: להתנצל בפני מערכת הסמינר. וזה בהחלט היה צעד לא נעים עבורם. למרבה הצער, הסיפור הזה הוא סיפור קלאסי.
"ועוד סיפור קלאסי. רגע לפני הטיולים ומחנות קיץ, קיבלתי הרבה מאוד פניות מאימהות שהבנות שלהן לא יכלו לבוא לטיול או למחנה. אתן הצצה רק לסיפור אחד, שחזר על עצמו באין סוף וריאציות:
"'יום לפני המחנה, הבת שלי מקבלת טלפון מהמחנכת שהיא לא יכולה להגיע למחנה! איך עושים דבר כזה לבת? איך שוברים אותה ככה? היא כבר סיימה לארוז, סיימה לקנות הכל, סיכמה עם חברות, הם לא מבינים שזה ישבור אותה לגמרי? איפה הלב שלהם? הם לא מבינים שהם במו ידיהם גורמים להן לנשירה? דורכים על נשמות!'
"אז כן, כולנו מצטמררים מתיאור כזה, נכון? אבל אני עדה למאמצים לא פוסקים של עובדות ההוראה לתת לבנות את ליבן ואת נפשן. ורגע לפני שאני מזדעקת וצועקת בקול גדול, מפטרת את המחנכת ושולחת מכתב חריף, אני מבינה שצריך לברר עובדות שטח בסיסיות:
"טלפון למנהלת מעלה את העובדה הבסיסית הבאה: במחנה החורף התלמידה התנהגה בצורה שחצתה כל גבול אפשרי. היא הביאה איתה דבר לא מוסרי בעליל, ובחסותו נעשו מעשים חריגים מאוד.
"כפועל יוצא, הסבירה לה המחנכת שהיא אומנם תחזור לסמינר ללימודים סדירים, אבל הסמינר לא יוכל לקבל את האחריות הכבדה לשלומה ולשלום החברות במחנה הקיץ.
"ההורים קיבלו את ההסכם כבר בחורף, אחרי המחנה הם חתמו עליו. הכל היה מעוגן וכתוב. אבל לכל אחד נוח לשכוח. אף על פי שהבת נפגשה במשך החודשים עם היועצת, ועניין מחנה הקיץ עלה שוב ושוב בשיחות, התלמידה, כמו כולנו, העדיפה להדחיק. להדחיק זה בסדר גמור, אבל להוציא דיבה על המחנכת, להכפיש ולזעום בקול גדול, זה כבר סיפור שונה לחלוטין…
"מכל ההתנהלויות האלו יש לי שתי מסקנות", מציינת שרה, "אחת – ככל שהזעם תוקפני יותר, ככל הנראה מדובר בניסיונות חריפים יותר לטייח עובדות.
"שנייה – ככל שהסוד גדול יותר, וההאשמה העצמית גבוהה יותר, הזעם שיופנה כלפי הצוות יהיה חסר פרופורציות".
כך קרה גם עם מחנכת שהזמינה בת לשיחה בביתה. הבת ניסתה לספר למחנכת על אלימות בבית, אבל השיחות הופסקו באחת כי "המחנכת מזמינה אותה לבית ופולשת לפרטיות!"
כך קרה עם ר"מ שהסביר לתלמידו שבמקרים מסוימים מאוד, אין הוא מחויב לשמוע בקול הוריו אם הדבר נוגע לנפשו, והאב זעם על הניכור הנורא שהר"מ מפעיל כנגדו. כך בבת אחת, הפך הר"מ לתוקף, במקום לאיש מבשר טוב.
תוהו ובוהו
איך יכולים להפוך ככה את היוצרות? להפוך את הטובים לרעים, ואת הרעים לטובים? על קצה המזלג נסביר כמה מנגנונים נפשיים שאחראיים לכך:
השלכה: במקום לכעוס על מי שצריך, כועסים על מי שנוח.
פיצול: הפיכת העולם לטובים ולרעים, בלי הבנה של מורכבות.
התקה: העברת רגשות קשים ממי שהם שייכים לו, למישהו אחר. הנפש, פשוט או לא כל כך פשוט, יוצרת הצגה נפשית, ובהצגה הזו הדמויות השונות יכולות לשחק כבובות למען הצרכים הנפשיים: אם אני לא יכולה לכעוס על אחותי, כי היא יקרה לי מדי, אכעס על החברה שלי, שמרוחקת יותר. ואם לא נוח לי להבין שהבת שלי סובלת, אעביר את הזעם למורה שלה. ככה נוח יותר.
אבל אלו באמת מנגנונים מסובכים ומורכבים. מה שקורה בשטח מספרת לנו לאה, שרואה את הדברים מנקודת מבט של עו"ד לדיני משפחה, יום אחרי יום:
"תלונות שווא מצויות לרוב בסכסוכים של פירוק המשפחה, בסכסוכי עבודה, במסגרת טיפול ובעצם – בכל מקום שיש מניע לנקמה. תלונות שווא נפוצות גם כשנמצאת שם מילת הזהב: כסף. כסף. כסף. כשיש מניע לטירוף אצל אנשים ונשים עם הפרעות לא מאובחנות, רעב לכסף, והן מוצאות למי להיטפל, נוצרות תלונות שווא.
"איך? זה קורה בדרך כלל כשנוצר קשר לא מתועד 'בשטח אפור'. למשל: בוסית ועובדת שקיימו שיח במטבחון, במקום שלא מותקנות מצלמות. לא קרה שום דבר, אבל כשהבחורה רוצה להרוויח, היא יכולה לספר סיפור שווא.
"בסכסוכים של פירוק המשפחה, בויכוחים על הסדרי ראייה ומזונות, יכול לקרות במקרים מסויימים שעורכי דין ינחו את האישה להגיש תלונת שווא על פגיעה שכלל לא הייתה.
"לצורך הכנת הכתבה קראתי מחקרים רבים, ומתוכם עולה שוב ושוב מסקנה מצמררת: הן אבות והן אימהות בסכסוכים על משמורת, הגישו תלונות שווא. האבות – על הזנחה של האימהות, והאימהות – על פגיעה של האבות. מחקרים סוברים שבין שלושים לשבעים אחוזים של תלונות בסכסוכי פירוק המשפחה, הם תלונות שווא. המחקרים בחנו גם את עמדותיהם של השופטים וגילו: באוסטרליה, למשל, תשעים אחוזים (!) מהשופטים נוטים לחשוב כי נשים מגישות תלונות שווא כדי להשיג השגים טקטיים בסכסוכיהן".
ראוי שנעצור לרגע ונחשוב, מה קורה אם מדובר בתלונת אמת. עד כמה תהיה רמת האמון באמא נמוכה. עד כמה החקירות תהיינה צולבות, מתישות ומותירות אותה מרוקנת.
"גם רבנים או בכלל אנשי סמכות וכוח, שעומדים מול מי שמונע מכעס ותאוות נקם, שמתמודדים מול מי שרוצה לשבור אותם, מצויים בעמדת סכנה.
"עוד מקומות שראיתי תלונות שווא הם פנימיות של בחורים. במקרי קצה הם יודעים טוב מאוד את הטריק איך לשלוח את המדריך שמקצין קצת בהפעלת הכוח שלו, לבית משפט ולמעצר.
"הם לא מתלוננים על כך שהמדריך מעיר אותם עם ספל מים וזה לא נחמד להם, משום שהם יודעים: תלונה כזו לא תעשה למדריך שום דבר. הם כן יודעים על אילו דברים להתלונן כדי לשלוח אותו הרחק. אחר כך? שום פנימייה לא תסכים להעסיק אותו, והם יהיו משוחררים מעולו, אבל את השם שלו הם שרפו. את הנפש שלו הם שברו.
"פגשתי אמא שבתה הייתה במשפחה אומנת, והיא לא רצתה שהילדה תישאר אצל המשפחה הספציפית הזו משיקולים שונים. עורך הדין ייעץ לאמא לטפול על מישהו במשפחה האומנת תלונת שווא. עשינו לו אבחונים, הוא יצא נקי לחלוטין, אבל ההכתמה של השם הייתה נוראה.
"בתהליכי טיפול, כשיש אכזבה מפנטזיה לא ממומשת ובסיס נפשי מעורער, כשיש שיח שלא מספיק לרצון המטופלת, כשאין הבטחות מפורשות או כל דבר מאכזב אחר, קל מאוד לחפש מהלכים של טרפת איך להתנקם, איך להטיל את הרוע על מי שאכזבה, ותלונה על פגיעה מעוררת את כל המערכת המשפטית.
"וכן, גם בתוך המשפחה. לפעמים כשיש פנטזיה לא ממומשת עם קרוב רחוק, אפשר לעוות את הפנטזיה ולהפוך אותה למציאות במוח חולני.
"זה טריק מוכר לשבור אנשים, ויש לכך רווחים. חלק מהם של נקמה, חלק של תאוות ממון ועוד.
"לכן כשמדובר במשהו כבד משקל על בסיס מילה, יושבים שלושה שופטים, ואין צורך בהוכחה עובדתית ראייתית.
"הרקע המשפטי של תלונות הוא בעצם הגשת כתב אישום או הרשעה בהתבסס על גרסה מול גרסה. כשיש הוכחה פרוגנוזית ובדיקות שאין עליהן עוררין, כתב האישום ברור ומוכח. אם יש הקלטות או מצלמות, אלו גם ראיות חזקות עם בסיס יציב. אבל כאשר הן לא קיימות, ומה שעומד על הפרק הוא מילה של התובע מול מילה של הנתבע, העסק סבוך הרבה יותר.
"מה שנדרש במקרים הללו זה להציג מהימנות, ולאישה קל להציג מהימנות. היא יודעת להיות רגשית, לעורר רחמים על הסבל הרב שלה ובכלל, זה פוליטיקלי קורקט להתייצב לטובת המתלוננת. אלא שזה עושה עוול עצום שאין לו שיעור בכלל לשתי אוכלוסיות: אלו שעברו פגיעה באמת, ואלו שמתלוננים עליהם תלונות שווא.
"בדיוק לכן, עורכי דין וחוקרי משטרה מצטיירים כקשים, כנוקשים וכחודרניים, והחוויה היא חוויה נוראה. אבל צריך לייחס את העוול למי שעושה אותו: לאותם שמתלוננים תלונות שווא ללא קשר למציאות, וגורמים לעורכי הדין לעבוד קשה כדי לבדוק מתי זוהי מניפולציה, כשהנתבע טוען לחפות מלאה.
"אז בגדול – נתבעים מביאים עדי אופי, וניסיונות לראיות. אבל כשיש אנשים שמאמינים בנקמה או בכסף, ומפעילים את היצרים האפלים והחזקים שלהם, הם יכולים בהחלט להצליח ולהפיל חפים מפשע.
"אלו נתונים קשים, לא מדוברים ולא מושמעים. לא מעיזים לכתוב אותם כי הם לא פוליטיקלי קורקט. אבל הם עובדות אמיתיות בשטח, והאמת מבקשת להשמיע קול".
זה מטלטל וחולני. נחשוב לרגע על ילד רגיל שהוריו קיבלו ילדה לאומנה, והוא בכלל לא מבין איך נפלה עליו כזו האשמה ולמה כולם מתבוננים בו במבט מזועזע. מעלה קבס לחשוב על הורה שרוצה לנתק את הילדים מההורה השני, שככל הנראה לא היה האיש האידיאלי כבן זוג אבל כהורה הוא פועל ללא דופי ופתאום הוא מואשם בסיפורים שמעולם לא היו ולא נבראו, והילדים נחשפים לכך. איך ניתן למנוע תלונות שווא?
קולו של המצפון
"אני עדיין מאמינה בקולו של המצפון", כך לאה, ופלא שכך. "כשאדם מבין את גודל האסון שהוא הולך להפיל על משפחה, יכול להיות רגע של התפכחות ושל הבנה שמדובר בתלונת שווא.
"תלונות שווא ניתן גם למנוע בטיפול. אולי זה נשמע הזוי, אבל לא פעם, מנגנון התלונה עובד כמנגנון הגנה של 'השלכה' או 'התקה'. כשיש זוועה לא נסבלת במקום אחד, והיא מכוסה, מנסים להפיל אותה על מקור אחר שיוכל לשאת אותה.
"נראה במקרים הללו פער גדול מאוד בין האישיות שעליה מתלוננים לבין עוצמת ההתקפה: כשמישהי מרגישה שרופא שיניים הניח עליה את מגש כלי העבודה שלו והיא מתלוננת על פגיעה – זהו פער. כשמורה אומרת לתלמידה 'לא נראה לי' וההיא טוענת שהמורה עושה לה גזלייטינג – זהו פער. והפערים האלו, שוב, חוזרים כבומרנג בסופו של דבר למי שנפגעה באמת.
"וכמו שאמרנו, לפעמים אלו תסבוכים נפשיים, והפרשנות שהם נותנים יכולה להיות מעוותת ממש. 'המורה הזמינה אותי לבית שלה ולחצה לי יד, והרגשתי שהיא ממש פולשת למרחב שלי'. חוויית הפלישה אולי קיימת, אבל מכאן ועד להפוך את המורה לפולשת, הדרך ארוכה ומעוותת.
"'הרב בתלמוד תורה מכנה את הבן שלי בכינויי גנאי איומים, שובר את האישיות שלו וגורם לו לרוץ לברזילים', זו אמירה קצת מתוסבכת אם המלמד קרא לבן ואמר לו שהוא קיבל שישים אחוזים במבחן ומוטב שיחזור שוב על תלמודו. וזו לא הגזמה, הדוגמאות הללו. הן כאן, היו ועודן.
"וכל זה הופך לחרב פיפיות בזמנים של אמת, בפגיעות שהיו. כי החקירות צולבות בדיוק בגלל תלונות השווא, והתוצאה היא, שמי שעברה באמת פגיעה – לא מתלוננת. הפוגעים האמיתיים מסתובבים חופשי, לא מדווחים, והפציעה הופכת להיות מערכתית, וקשוחה. אין לי מילים בכלל לתאר את מה שזה עושה למי שנפגע באמת".
כשיש פגיעה אמיתית והנפגעים נאלצים לאסוף את עצמם, לפקפק בעצמם ובחווייתם, להתענות עינויי תהום בהאשמה עצמית ובתחנונים שהלוואי שהחוויות האלו לא היו מעולם, והעולם מתייצב כנגד ואינו מאמין, תומך וחובק, זוהי זוועת אין אונים.
העונש על תלונות שווא
למרבה הצער, אין ענישה אוטומטית כנגד מי שהגיש תלונת שווא. הציבור כולו נושא בעונש. מלמדים מתרחקים מהילדים ופוחדים לחבק אותם כשאלו נופלים, מורות חוששות להזמין תלמידות לשיחות פרטיות, ומטפלים מתקינים מצלמות אבטחה בכל מקום אפשרי. הפכנו לנרדפים.
ושוב, כפי שכתבנו לאורך הכתבה כולה, הצער האיום והנורא הוא מול תלונות אמת שאינן מוגשות או מוגשות ונהדפות, בשל חוסר האמון שנוצר.
גורמים רבים מנסים לחוקק ולתקן חוקים קודמים, לפיהם כאשר מתברר שמדובר בתביעת שווא, המתלונן ששיקר ייענש באופן אוטומטי. נכון לעכשיו, החוק לא קודם.
אלא שכל מי שהוגשה תלונת שווא נגדו, יכול לתבוע את מי שהתלונן בתביעת לשון הרע והוצאת דיבה, מה שיזכה אותו גם בהחזרים כספיים של הוצאות המשפט, וגם בפיצוי עבור עוגמת הנפש.
תביעות כאלו זוכות על פי רוב.
אחד מפסקי הדין המעניינים בנושא, מובאים כאן:
כבוד הדיינים הרב אברהם מאיר שלוש, הרב אפרים בוגרד והרב בן ציון טופיק, תיק 1178140/6, האישה הפסידה את כתובתה עקב הגשת תלונות שווא כנגד האב, מיום 12.10.2021.
"וכיון שתופעה זאת של הגשת תלונות שווא רווחת, בית הדין יתייחס לנושא כאוב זה:
"הגשת תלונת שווא היא אחת התופעות המכוערות בהליכי פירוק הבית, לעתים נעשות על ידי עצת עורך הדין, עצת אחיתופל. תמצית תלונת השווא – למדר, לערער, לפגוע בביטחון ולנטרל את נשוא התלונה מיכולתו לתפקד כאדם, איש משפחה ואף לפגוע בפרנסתו. האדם מורחק מביתו ומילדיו עוד לפני הבירור בנושא.
"לעיתים עובר נשוא התלונה משפט ציבורי על ידי משפחתו, סביבתו החברתית, מקום עבודתו, ובית הדין נוכח בכמה מקרים שנדונו בפניו שהדבר היווה פגיעה אנושה וקשה בחייו, גם כאשר שמו מזוכה לאחר מכן.
"נוסף לכל זה, תלונת שווא פוגעת ציבורית בכאלו שתלונתם אמיתית וכנה ויש חשש לשלומם, שהאמונים על שמירת החוק והסדר מראש לעתים מתייחסים בקהות חושים בתלונות על אלימות, ושלא באשמתם כיון שחווים בעבודתם תלונות שווא מרובות, כמשל הידוע על הרועה הקורא 'זאב!' 'זאב'!"
לב שומע
אז למה בכלל כתבנו כתבה מסובכת כל כך? כזו שיכולה לטלטל כל כך? כזו שעלולה לגרום למי שנפגע: בין אם מגבינה וזיתים וחרצנים, בין אם משולחן בגוון הלא נכון ובין אם מפגיעה איומה, לחשוב פעמיים או שלוש לפני שהוא מגיש תלונה?
כדי לומר לנו, כרקמה אנושית: מישהו בא לספר לנו על הכאב שלו? בואו נקשיב. נפתח עבורו לב שומע.
לב שומע הוא לא לב שופט. את המשפט נותיר לאנשי המקצוע.
לב שומע הוא לא לב שתולה בחוצות אשמים. את התלייה נותיר לכשייבנה הבית ותקום סנהדרין עם סמכות אמיתית לשפוט.
לב ששומע הוא לב שמתאבל עם החוויה, שדומע כשצריך, שמושיט יד, כתף וארוחת צהריים, אם היא נדרשת.
את היתר? נותיר לאנשי המקצוע לעשות. אט אט, בזהירות תהומית, ובתפילה – שלא ייגעו לריק. ]
שווא ידברון
פנינו למשרד מבקר המדינה, לשאול על הליכי הביקורת על התלונות ואם הם נתקלו בתלונות שווא. מדוברות המשרד נמסר:
"נציבות תלונות הציבור במשרד מבקר המדינה היא מוסד ממלכתי, נגיש, אובייקטיבי ויעיל שמטרתו לסייע לפרט במגעים עם הממסד השלטוני, בלי הצורך לפנות לבית המשפט.
"כל אדם בכל גיל רשאי לפנות לנציבות תלונות הציבור בתלונה על גוף ציבורי שנתון לביקורת מבקר המדינה לפי החוק (למשל משרדי ממשלה, מוסדות מדינה, רשויות מקומיות) על מעשה או מחדל שפוגע במישרין בפונה או מונע ממנו או ממנה טובת הנאה.
"זאת כאשר המעשה או המחדל הוא בניגוד לחוק, ללא סמכות חוקית או בניגוד למינהל תקין או שיש בו משום נוקשות יתרה או אי צדק בולט.
"כל פנייה שמגיעה לנציבות תלונות הציבור עוברת הליך מיון וסיווג על ידי אגף ייעודי שבוחן את עמידת התלונה בתנאי הסף המופיעים בחוק, למשל – אם הגוף עליו הוגשה התלונה הוא גוף ציבורי או גוף פרטי שלא ניתן להגיש עליו תלונה בנציבות תלונות הציבור, אם המעשה פגע בפונה באופן ישיר או אם עניין התלונה תלוי ועומד בבית המשפט או שבית המשפט הכריע בו לגופו.
אם התלונה עומדת בדרישות החוק היא מועברת לבירור.
"במהלך הבירור מועברת התלונה לתגובת הגוף עליו היא הוגשה, ונציבות תלונות הציבור רשאית לדרוש מכל גוף או אדם מידע או מסמכים רלוונטיים לבירורה.
"בסיום הבירור נציבות תלונות הציבור קובעת אם התלונה מוצדקת או לא מוצדקת. אם התלונה מוצדקת הנציבות מוסמכת להצביע לפני מי שהתלונה עליו על הצורך בתיקון הליקוי ועל הדרך והמועד לתיקונו.
"חלק מהתלונות לא מגיעות להכרעה, למשל כאשר העניין בא על תיקונו. במקרים מסוימים התלונות מופנות להליך גישור בהסכמת הצדדים.
"המונח 'תלונות שווא' איננו קיים בנציבות תלונות הציבור, ולכן אין לנו מידע לגבי מספרן. לפי תפיסת נציבות תלונות הציבור, התלונות המתקבלות בנציבות מעלות טענות של פונים שאינם מרוצים מהתנהלות רשויות הציבור, ולכן, גם אם בסופו של בירור התלונה נמצאת לא מוצדקת או שאינה עומדת בתנאי הסף, היא אינה 'תלונת שווא'".
נציין כי בשנת 2022 התקבלו בנציבות תלונות הציבור 20,938 מכתבי תלונה, מתוכם הייתה לנציבות סמכות לברר 19,566 תלונות. 44% מהתלונות שלנציבות הייתה סמכות לברר נמצאו מוצדקות או שבאו על תיקונן ללא צורך בהכרעה בתלונה.
כמה מילים משפטיות
ממשרד עוה"ד והמגשרת דפנה לביא, המתמחה בתחום דיני משפחה ופירוק הבית, עונים לנו על השאלות:
מה נכנס לגדר תלונות שווא או הוצאת דיבה? מקרים? דוגמאות?
"תלונת שווא היא בבסיסה טענה על פגיעה שלא התרחשה מעולם, למשל: תלונת שווא על פגיעה בקטין, בקשת בן או בת זוג לצו הגנה או הרחקה עקב איומים ו/או אלימות, תלונה על פגיעה".
מה שיעורן הממוצע?
"אין נתונים רשמיים לנושא תלונות השווא וקשה לכמת את התופעה מאחר שהיעדר הרשעה אינו אינדיקציה לכך שהוגשה תלונה שקרית (ייתכן שלא היו די ראיות להרשיע בהליך פלילי)".
מהם המניעים לתלונת שווא?
"בתחום שבו אני עוסקת, לרוב מדובר בתלונות אשר מוגשות על ידי בן או בת הזוג כנגד ההורה השני כאסטרטגיה בזויה ופסולה על מנת לקדם את האינטרסים בהליכים המשפטיים בסוגיות כגון חלוקת זמני השהות ורצון להרחיק את בן או בת הזוג מהבית ומהילדים".
איך מתמודדים מבחינה משפטית עם תלונות שווא? כיצד בודקים? האם מענישים?
"לרוב אין מיצוי דין עם מגיש תלונת השווא מבחינת משטרת ישראל. אינני מכירה כתב אישום שהוגש כנגד בני זוג שהגישו תלונות שווא. מבחינת בתי המשפט לענייני משפחה, ישנם מקרים, כולל בתיקים שבהם ייצגתי באופן אישי, ששופטים חייבו מתלונני שווא בהוצאות, לרוב מדובר בכמה אלפי שקלים.
"כן ניתן ורצוי להגיש תביעה אזרחית נזיקית בגין תלונת שווא במקרים שהוכח שהתלונה הייתה שקרית (חשוב שהתיק במשטרה ייסגר בעילת 'חוסר אשמה') רצוי באמצעות עו"ד בעל ניסיון בתחום.
"ביוזמת גיא רוה, יו"ר עמותת 'גירושין – הורות משותפת טובת הילד', פעלתי עם עו"ד נוספים מול השר דאז אמיר אוחנה בניסיון למיגור התופעה. השר הוחלף ודבר לא השתנה".
מנגד, פעמים רבות תלונות אמיתיות של אלו שחייהם נהרסו, מוקעות בזלזול ובציניות אכזרית כ'תלונות שווא'. אפשר כמה מילים על התופעה הזו, הנגדית?
"מיגור תופעת תלונות השווא יפעל גם לטובת כל אותם מתלונני אמת".
האם וכיצד מערכת המשפט בנויה למציאת האמת? האם ניתן לסמוך על בירור משפטי כעל אמת, או שזוהי תמימות שלנו?
"כאשר מוגשת תלונה, נפתח תיק חקירה פלילי ולא פעם ההורה מורחק מביתו ומילדיו עוד לפני הבירור. יחס הסביבה (משפחה, חברים, עבודה) כלפיו משתנה מאחר שהחשד נשאר, ללא קשר לתוצאות החקירה. לעיתים המוניטין נפגע אנושות גם אם בהמשך אותו אדם מזוכה. נוסף על כך, במקרה של אדם שהורחק מילדיו – לא ניתן להחזיר את הזמן האבוד ולעיתים אף בלתי אפשרי לתקן את הקרע שנוצר בעקבות הנתק".
דרך ארוכה
שנה אהרונסון, מנכ"לית מרכז הסיוע מגן לקהילות,
ופנחס וייס, עו"ס בהתמחות קלינית, מומחה בטיפול זוגי ופרטני לטראומה מורכבת, מנהל עמותת 'מבטח', מספרים על הדרך להגשת תלונה:
"במרכז הסיוע 'מגן לקהילות' אנחנו פועלים להעלאת מודעות באמצעות תוכניות שונות לילדים, הורים ואנשי מקצוע, מעניקים שירותי בריאות נפש, קבוצות תמיכה, מפנים לטיפולים ומסייעים בסבסוד. יש לנו גם ליווי בכל התהליכים הקשורים למשטרה, לרווחה, לבתי משפט ולבתי דין.
"מרכז סיוע 'מגן לקהילות' בציבור החרדי עמל על תוכניות והעלאת מודעות וחינוך להורים ואנשי מקצוע וילדים. שירותי בריאות הנפש, הפניות לטיפול וסבסוד טיפולים וקבוצות תמיכה. לווי וחקירות.
"בכתבה כזו ישנה סכנה גדולה, שחלילה וחס פוגעים ישתמשו בה כראיה: יש תלונות שווא.
"כי כשיש פגיעה, חלילה, הפוגעים משתמשים בציניות ובאכזריות כלפי הנפגעים במגוון האשמות, כמו 'כלום לא קרה' ו'זה הדמיון שלו' או 'הוא אשם בכך', כדי לנתק את עצמם מההאשמות. אנחנו מתמודדים לרוב עם ההפך הגמור, נפגעים שמתמודדים עם סיוטים של רסיסי זיכרון, נפגעות שמאשימות את עצמן, ומשטרה שסוגרת תיקים – לא מחוסר אשמה אלא מחוסר ראיות קבילות משפטית.
"אני עובדת בתחום אחת עשרה שנה", מספרת שנה אהרונסון. "במהלך התקופה הזו היו לנו שלוש תלונות שווא, ואת התלונות הללו עצרו מהר מאוד, כי היה ברור מאוד שמשהו לא תקין במתלוננות".
נניח שמגיעה אישה ומתלוננת: הייתי אצל רופאת עור, היא לא הכינה אותי לכך שהיא עומדת לעשות פעולה כירורגית לא נעימה, והתייחסה אלי בזלזול מופגן, וכשבכיתי היא אמרה לי מילים פוגעניות. נוסף על כך, היא הייתה פולשנית. האם זו תלונת שווא או תלונה עם בסיס?
"דרושה הבהרה ברורה מאוד", משיבים לנו מ'מבטח'. "תלונת שווא היא הגשת תלונה על מעשה שלא היה, מתוך מניע של נקמה או מילוי צרכים אישיים. במקרה המתואר, לא מדובר בתלונת שווא: התרחשה חוויה לא נעימה, לא מקצועית ולא אתית, אבל – לא התרחשה פגיעה.
"כדי שמעשה ייכלל בקטגוריית פגיעה נדרשים שני תנאים: האחד, ביצוע פעולה שמוגדרת כעבירה בחוק, והשני, שתהיה כוונה מצד החשוד לביצוע מעשה פוגעני, לאו דווקא עם כוונה פלילית. במקרה המתואר, אין ביצוע של פעולה שמוגדרת כעבירה בחוק, וגם הכוונה לפגוע – קשה להוכחה.
"ונרחיב: על פי רוב כשפונים להגיש תלונה במשטרה, אנשים מבקשים ליווי. הגשת תלונה במשטרה היא לעולם לא קלה עבור נפגעי עבירה ולעיתים אף עלולה להיות חוויה לא נעימה בשום צורה.
"אם פונה אלינו אדם ומספר סיפור כזה, אנחנו מסבירים לו שיש לו אומנם סמכות להגיש תלונה במשטרה, אבל, מסתבר שהתיק ייסגר מייד וחבל על האנרגיות. במקום זה, כדאי יהיה לפנות לוועדת המשמעת של קופת החולים ולהגיש תלונה על חוסר מקצועיות, חוסר אנושיות וכדומה. במקרה כזה, הרופא יזומן ככל הנראה לוועדת המשמעת ויידרש להתנצל.
"כדאי שנבין מה מתרחש כאשר נפתח תיק פלילי – וישנה חלוקה בין קטין מתחת לגיל שמונה עשרה לבגיר מעל גיל שמונה עשרה. כשמדובר בקטין, נערכת חקירת ילדים, לרוב על ידי איש מקצוע כמו עובד סוציאלי, במקום ניטרלי. הילד מצולם ומוקלט כדי שחוקרת הילדים תתמודד עם הראיות בבית המשפט, והילד לא יידרש להגיע בעצמו לבית המשפט למתן עדות.
"כשמדובר בבגיר, או במקרים שחוות הדעת היא שהקטין מסוגל להתמודד בבית המשפט, נדרש מהמתלונן להגיע לבית המשפט, שם יעבור חקירה של בית המשפט ושל עורך הדין של החשוד, שינסה בכל דרך להוכיח, שהאישום נגד החשוד אינו אמיתי.
"בהליך הזה, שמתחיל מתחנת המשטרה, החשוד צריך לספר סיפור קוהרנטי ומדויק מבחינת הזמנים ותיאור האירוע, כדי שעורך הדין מטעם החשוד לא יוכל לערער על אמינות נפגע העבירה.
"כשמדובר בילדים שהיכולת שלהם לספר סיפור היא נמוכה, הסיכוי שיתפתח הליך פלילי שיעמוד במבחני מהימנות של תשעים אחוזים, הוא סיכוי נמוך מאוד. אצל מבוגרים רואים את ההתמודדות הנפשית של נפגעי עבירה שאין להם היכולת לתאר את האירוע באופן קוהרנטי בגלל הטראומה וזיכרון דיסוציאטיבי סביב האירוע. לכן – רוב רובם של התיקים נסגרים. שוב, לא מחוסר אשמה, אלא מחוסר ראיות.
"החקירה ארוכה ומתישה. נלקחים ראיות פרוגנוזיות, איכון טלפוני, צילומי אבטחה ועדויות אופי. כל זה, כדי שאם מדובר בתלונת שווא – התלונה לא תעמוד בתנאים להליך פלילי.
"אבל שוב, לא פעם מדובר בתלונת אמת, קשה ונוראה, אבל אין לה ראיות פרוגנוזיות, אין צילומי אבטחה ואין ראיות.
"ואז קורה דבר איום ונורא: האנשים שפגעו טוענים: אתם רואים? זו הייתה תלונת שווא. וזה במקרים שלא הייתה תלונת שווא, אלא שהכללים להוכחה משפטית מורכבים מאוד.
"ושם, החווייה שעוברים הנפגעים היא חוויה שדומה לרצח בעודם בחיים. זו חוויה איומה. לא די בהתמודדות שלהם עם הזוועה שהם עברו, הם נאלצים גם להתמודד עם תחושה שאין דין ואין דיין, ודרך רשעים – צלחה".
כך תלונות השווא הורסות את כל הצדדים הנוגעים בדבר: את אלו שמתלוננים עליהם לשווא והם חווים חוויה קשה ואיומה, ואת אלו שעברו זוועה בחייהם ומקשים עליהם בחקירות בשל תלונות השווא. אבל יש ניזוקים נוספים: מי שהתלונן לשווא. ההרס הנפשי שלו, הוא הרס מפרק. תלונת שווא אינה פעולה סתמית, כזו שאפשר לעשות אותה ולחייך. היא מותירה חותם בנפש, לתמיד.
