אוקראינה. המדינה ששמה הפך לשם נרדף למלחמה, הפגזות, הרס ומוות. ודווקא שם הולכים ומתגלים חיים חדשים | בשלושה ימי מסע גדושי מפגשים מרתקים וסיפורים מצמררים, ביקרה הדס אפיק בקייב הבירה ובכפר העתיק הסמוך לה, וחזרה עם תיעוד שנשמע כמעט בלתי מציאותי | למה חששה אולגה לגלות את שמה היהודי? איך נראה מבפנים הבית של לידה? איך ניצלו חייה של טטיאנה? מדוע נדהמה לודמילה לראות פלטה של שבת? ומה בחרה סופיה הקטנה לשיר לחברות המשלחת? | בואו איתנו למסע ציורי, מרגש, כואב ומלא תקווה, שאחריו התפילה על היום שבו יקבץ השם את נדחי עמו נראית אחרת לגמרי | לשנה הבאה בארעא דישראל
הדס אפיק, Vasele אוקראינה
התמונות באדיבות הקהילה היהודית JCC, קייב וצילום עצמי
רגע הזה שבו הרכב יורד מהכביש הראשי ועובר לדרך עפר בלתי סלולה, הוא הרגע שבו אני מבינה שכל מה שראיתי עד כה עומד להשתנות. אלו לא רק הבתים נמוכי הקומה שנגלים לעינינו ושניכר ששיני הזמן נגסו בהם – ולא כמליצה, גם לא להקת האווזים שמגעגעים לצד רועה זקן, כאילו נלקחו מסדרת סיפורי 'מחניים'.
זהו ניעור עמוק, תחושה של נסיעה אחורה במנהרת הזמן. Vasele, כפר אוקראיני חבוי שאליו מועדות פנינו – מצוי במרחק שעתיים וחצי נסיעה בלבד מליבה הפועם של קייב, בירת אוקראינה, אך התחושה היא שמבדילים ביניהם עולם ומלואו.
לצידי, בתוך הרכב המתנודד, יושבת הרבנית אלקה-אינה מרקוביץ, אישה רבת פעלים ומלאת חיוניות, רעייתו של הרב יונתן מרקוביץ, הרב הראשי לקייב, רב בתי הסוהר במדינה ושליח חב"ד בעיר. יחד הם מנהלים את בית חב"ד השוקק בקייב בעשרים וחמש השנים האחרונות, אך שליחותה של הרבנית אלקה-אינה מרקוביץ חורגת בהרבה מעבר לגבולות העיר.
כמי שפועלת למען חיזוק היהדות, רואה הרבנית את עצמה אחראית גם לנשים היהודיות הפזורות בכפרים המרוחקים. "הסבתות שלנו", היא מכנה אותן בקולה החם. "אנו אוספים אותן כמו פנינים יקרות, אחת-אחת, מתוך האפלה של הכפרים. כל אישה יהודייה המתגלה היא אוצר, וזו זכות עבורנו להאיר את חייה באור היהדות".
שתיקה בכפר
הנה, הגענו אל היעד. ברוכים הבאים ל-Vasele, כפר שנדמה כי הזמן נטש אותו, הותיר אותו קפוא כמעט, מאתיים שנה.
הנהג מוריד בזהירות את הרכב אל שבילי הכפר, ומתחיל לנווט את דרכו בין עורקים מתפוררים של אבן וחצץ המפרידים בין בתי עץ ציוריים להפליא. לצד הדרך נראית באר מים מכוסה בטחב, לצידה אדם קשיש נושא שני דליי מים חלודים התלויים על מוט עץ.
"ממש כמו בימי החפץ חיים", אני מתרגשת, ונזכרת בסיפורים המפורסמים על שואב המים של העיירה. פתאום הכל הופך לחי ומוחשי מול עינינו.
הרבנית מתחייכת. "הנשים שנפגוש כאן היום הן נשמות טהורות, נראות כולן כלקוחות מהעיירה של פעם", היא מכינה אותי. "חלק מהן זוכרות את החיים היהודיים התוססים שהיו כאן, אך חוששות מאוד לדבר על כך. בכפר הזה, כמו בכפרים נוספים באזור, שוררת שתיקה מוחלטת בנוגע ליהדות, וזה מה שהופך את המשימה שלנו למורכבת כל כך – לאתר את הנשים היהודיות מתוך האפלה ולהדליק בהן את הניצוץ היהודי שעדיין בוער".
הרכב ממשיך להתקדם במעלה השביל, ומהחלון נגלית לעינינו דמותה של אחת מנשות הכפר מתנהלת לאיטה. לבושה במעיל עבה, לראשה מטפחת חומה. בידה אוחזת סלולרי קטן ופשוט, כמו זה שאנחנו מכירים מהארץ, מהציבור שלנו שנלחם בחידושי הטכנולוגיה. רק שהיא אינה צריכה להילחם בכלום, שכן הטכנולוגיה המתקדמת כלל לא הגיעה לכפר הקטן. האם ייתכן שגם היא יהודייה, ממש כמו בסיפוריה המסתוריים של הרבנית?
"אי אפשר לדעת", מרימה הרבנית את ידיה בחוסר ודאות. "בפעמים האחרונות שהגעתי לכפר גילינו בכל פעם יהודייה נוספת, אבל לא היה פשוט בכלל לחשוף זאת, כי הנשים חוששות מאוד לדבר על יהדותן, בגלל ההיסטוריה הקשה של המקום, ובגלל מה שעבר עליהן באופן אישי".
שם המשפחה שגילה
תוך כדי דיבורים וסיפורים אנו מגיעות סוף-סוף אל התחנה הראשונה: ביתה של אולגה לוינסקי, שבו נזכה להתארח היום. הרבנית נוקשת בעדינות על השער של אולגה, אך מתברר שהיא אינה בבית. "אולגה הלכה לחנות", מסבירה לנו אחת השכנות.
ה"חנות", כך מתברר, היא מבנה קטנטן בקצה הכפר שמכיל מה שהכילה מכולת ישנה בתקופת הצנע בארץ, שריד של עידן אחר. "למעשה", מסבירה הרבנית, "רוב תושבי הכפר קונים בחנות שני מוצרים בלבד – לחם וחלב. עבור הסבתות שאנו מלווים זוהי היציאה היחידה שיש להן מהבית, אחת לכמה ימים".
בזמן שאולגה מתעכבת בחנות אנו מספיקות בינתיים להביט בביתה הקט, נמוך הקומה, המוקף בחלקת אדמה מגודרת בחוטי ברזל. בקצה השטח ביתן קטן מעץ – זהו חדר השירות השוכן מחוץ לבית, ובמרכז החצר דלת אדומה ומבנה אבן מסתורי. תכף נגלה מה הוא מכיל.
הרבנית מנצלת את הזמן כדי לשתף מעט בסיפורה של אולגה לוינסקי, סיפור של השגחה פרטית מפעימה. "זה התחיל כשחיפשנו עוזרת ניקיון", מספרת הרבנית. "הגיעה אלינו בחורה צעירה, לודמילה, שסיפרה שהיא מתגוררת בכפר המרוחק שעתיים וחצי נסיעה מקייב. סיכמנו איתה שתתחיל לעבוד, וכששאלנו לשם משפחתה והיא השיבה 'לוינסקי', נדהמנו. אמרתי לה: 'את יהודייה!' אך לודמילה השיבה: 'מה פתאום? מעולם לא שמעתי על כך'.
"הסברנו לה שלוינסקי הוא שם משפחה יהודי מובהק, וכשהיא נסעה הביתה ביקשנו ממנה: 'תשאלי ותחקרי'. היא חזרה למחרת מופתעת מאוד, וסיפרה שגילתה ששני הוריה יהודים, רק שמעולם הם לא דיברו על כך.
"כשהיא העלתה את הנושא הם ממש נלחצו, ואמא שלה הזהירה אותה: 'אל תדברי על זה, כי כשפרצה המלחמה והגרמנים הגיעו לכפר – הם ראשית כל לקחו את ספר הקהילה, עברו על שמות המשפחות, והוציאו להורג את כל אלו שסומנו כיהודיות. לכן תתרחקי מיהודים, כי יהדות היא סכנת נפשות'. עד היום קיים אצל אולגה, אמא של לודמילה, פחד נורא מלדבר על יהדותה".
הנה, אולגה המדוברת נגלית לעינינו, חוזרת מחנות המכולת כשהיא נתמכת במקל הליכה העשוי מ… ענף עבה של עץ. היא מנופפת לעברנו לשלום, אך כאשר מתקרבת לבית, היא לוחשת לרבנית דבר מה באוקראינית, כשעל פניה מבוכה.
"היא אומרת שהיא מתביישת להכניס אותנו לבית", מתרגמת הרבנית, "כי בימים אלו היא עובדת על שיפוץ לול התרנגולים בחצר, אך הוא עדיין לא מוכן לגמרי, לכן התרנגולים נמצאים איתה בתוך הבית".
קשה להחליט אם זה מזכיר יותר את הסיפור על ההלך ששכח את תרנגוליו אצל רבי חנינא בן דוסא, או את תשובתו של הרב שהורה לתלמידו שהתלונן על צפיפות, להכניס את בעלי החיים הביתה. כך או כך, אולגה ניאותה לבסוף להכניסנו לביתה, אך קודם לכן היא עורכת לנו סיור בחצר: הנה, כאן השטח החקלאי, ומייד לאחר שיפשירו השלגים היא תשתול בו תפוחי אדמה, לפת, גזר וסלק, ועוד דברים שישמשו אותה בחורף הקר.
היא מושכת אותנו אל מבנה האבן הקטן בעל הדלת האדומה שקודם תהינו מה מסתתר בו. לאחר מכן פותחת את המנעול החלוד ומאפשרת לנו להציץ פנימה ולראות מדרגות אבן שיורדות בערך שתי קומות מתחת לקרקע. באוויר ריח עז של טחב המעורב בריח עמוק של שימורים. למטה, כפי שמתברר (לא העזנו לרדת) שומרת אולגה את היבול והתבואה. מעין תחליף למקרר שלא קיים בכפר.
כשאני מנסה לשאול את אולגה במה היא עסקה במשך השנים, היא פותחת לנו את דלת הבית, ומראה בגאווה מכונת תפירה מלאת אבק וקורי עכביש, ידנית עם דוושה וגלגל. לדבריה, בעבר היא הייתה תופרת. על המיטה הסמוכה נראה פאזל קטן מעץ, ככל הנראה של הנכד, ועל הקיר תלוי ציור שציירה לה השכנה מכיתה א'. כן, מתברר שגם ילדים קטנים גרים ומבקרים בכפר זה.
התינוקת מבאבי יאר
אולגה נוטלת בידה מטאטא קש ללא מקל ומטאטאה מעט מהאבק הרב, כדי לאפשר לנו לעבור אל החדרים הפנימיים. רק לבסוף, בחדר האחרון של הבית המשמש מטבח וחדר שינה, אנו מבחינות בארגז שבתוכו מתרוצצים כעשרים אפרוחים – אלו הם התרנגולים שאולגה דיברה עליהם. האמת היא שאפשר להבין מדוע היא מגדלת אותם דווקא ב'מטבח'. הרי שם נמצא תנור העץ הגדול שמפיץ חום בכל החדר, ומחמם גם את האפרוחים – ממש כמו במדגרה.
"אני גרה בכפר הזה מאז שנולדתי, לא מכירה מגורים במקומות אחרים", מסבירה אולגה כשהיא מתיישבת על המיטה, מציעה לנו לשבת לידה ופותחת בסיפור חייה המצמרר: "כשהייתי תינוקת בת שנה, הגיעו הגרמנים לכפר ומייד אספו את כל הגברים באורווה והציתו אותה… לאחר מכן לקחו את הנשים והילדים לבאבי יאר שבקייב, שם הם מצאו את מותם ונקברו בקבר אחים.
"גם אמא שלי ואחי הגדול נלקחו לבאבי יאר, ואני הייתי איתם", היא מוסיפה ועל לחייה הקמוטות זולגות דמעות, "אלא שברגע האחרון לפני שירו בהם, עברה במקום שכנה שלנו ומשכה אותי מהידיים של אמא, כשהיא קוראת לגרמנים: 'אל תירו בה! היא התינוקת שלי ולא שלהם! הם רק שמרו לי עליה!' הגרמנים האמינו לה כי יש לי שיער בהיר ועיניים כחולות. כך ניצלתי.
"אמא ואחי נמצאים בקבר האחים בבאבי יאר, ואני יודעת אפילו את המקום המדויק שבו נקברו, כי השכנה ראתה הכל, וכשגדלתי היא הובילה אותי לאותה נקודה. בהמשך, גויים מהכפר העבירו את כל האפר של היהודים מהאורווה לבאבי יאר, כך שגם אבא קבור שם. כל משפחתי נמצאת בקבר האחים הקדוש, ואני לפעמים מגיעה לשם, מבקרת אותם ומתפללת ככל שאני יודעת".
אולגה ממשיכה לדמוע ולספר לנו שמאז גיל שנה היא שהתה אצל אותה שכנה טובה שהצילה אותה, כשהיא מגדלת אותה במסירות, אך גם מבהירה לה שוב ושוב: "את לא כמונו, את אחרת, את יהודייה. את לא יכולה לאכול מהבשר שלנו. ההורים שלך לא אכלו את זה". רק כשהייתה אולגה נערה היא שמעה ממנה כי אימה ע"ה היא שביקשה ממנה להעביר לה את המסר הזה. זו הייתה הבקשה היחידה שמסרה לשכנה לפני שהוצאה להורג: "תגידי לה שהיא יהודייה, ואני אתפלל עלייך משמיים".
אולגה עוצרת את דיבורה, דמעות זולגות מעיניה, כשהיא מספרת את ההמשך הבלתי נתפס של הסיפור: "אף על פי שידעתי תמיד שאני יהודייה כמעט לא דיברתי על כך, כי ידעתי שזה מסוכן. שם משפחתם של הוריי הוא לפינסקי, ובשנות נעוריי נדהמתי לגלות בכפר בחור ששמו דומה מאוד – לוינסקי. התברר לנו ששנינו באים מבתים יהודיים. כך התחתנו ונולדו לנו שלוש בנות, אבל במשך כל השנים לא אמרנו להן מילה על יהדותן, עד שלודמילה התחילה לעבוד בבית חב"ד, וכך נודע הדבר".
"אני זוכרת את השבת הראשונה שלודמילה התארחה בביתנו", משתפת הרבנית מרקוביץ, "היא הייתה המומה, כי ראתה שאנחנו מניחים את האוכל על הפלטה ומכסים אותו, וממש נזעקה: 'מה, גם אתם עושים את זה?' התברר שלאולגה לא היה שום ידע ביהדות, אך היו דברים בודדים שהשתמרו בביתה, בהם כיסוי התנור בכל יום שישי לפני שהשמש שוקעת, וכן הדלקת נרות שבת, והקפדה על כך שלא מכבסים ולא מבשלים עד ליום ראשון. פתאום, כאשר לודמילה ראתה את הדברים אצלנו – הם התחברו אצלה לזיכרונות מבית ההורים. בהמשך היא סיפרה לי שאמא שלה, אולגה, הסבירה לה תמיד שיש לבחור שני ימים בשנה – אחד בקיץ ואחד בחורף, כדי לצום, וכן שבכל פעם לקראת האביב יש להכין עוגיות מיוחדות עם פרג".
כיום, הודות לפעילותה הרבה של הרבנית ולביקוריה בכפר לפני כל חג, אולגה יודעת קצת יותר על היהדות. "אני משתדלת לשמור על מה שאני יודעת", היא אומרת בתמימות ובטוהר שממיסים את הלב. ועדיין, איש בסביבתה לא יודע על יהדותה. את נרות החנוכה למשל היא מדליקה בתוך הבית ולא בחוץ. איש גם לא מכיר את שמה היהודי, ואפילו באוזנינו היא נמנעת מלחשוף אותו. היא מתרגשת מאוד. "הלוואי שאזכה יום אחד להגיע לארץ ישראל", היא אומרת לי, ניצוצות בעיניה, כשאנו מתחבקות ונפרדות.
להיכנס להיסטוריה
מרחק של כחמש דקות נסיעה מפריד בין ביתה של אולגה לביתה של לידה סבריץ' – המארחת השנייה שלנו בכפר. לפי מבטיהם של העוברים והשבים לעברנו, נדמה כי רכב כמו זה שבו אנו נוסעות הוא חריג מאוד בנוף ולא נראה בכפר זה זמן רב. כפי שאפשר להתרשם – למעטים מאוד מהתושבים יש רכבים, וגם הם עומדים ברובם בחצרות מפונצ'רים ומיושנים.
הנה, הגענו לבית של לידה – בית עץ נמוך קומה, עם גג רעפים קטן, ממש כמו שילדים מציירים בציורים הראשונים של גיל ארבע. כדי להגיע לבית אנו צועדות בשביל אבנים החולף בתוך שטח חקלאי קטן. גם אצל לידה בתקופה זו של השנה השטח חשוף, והיא מחכה שיחלפו הרוחות והשלגים כדי שתוכל לזרוע. עושה רושם שבעבר היו גם כמה וכמה עצים בחלקת האדמה, אולם כעת מה שנותר מהם אלו גזעים כרותים בלבד, אחרי שלידה השתמשה בהם כנראה לצורך הסקת הבית.
רגע לפני שאנו נכנסות נשמעות נביחות רמות מהמלונה הקטנה שבקצה החצר – ציורית לא פחות מהבית, שבתוכה כלב קטן קשור, משתאה לנוכח האורחות הבלתי מוכרות.
רק כשאנו מגיעות סמוך לבית ונוגעות בקירות, אנו קולטות עד כמה הם דקיקים. ממש כמו קורות עץ של סוכה. מצמרר לחשוב מה עובר על לידה בימות החורף הקרים, כשיורד שלג והמעלות צונחות הרבה מתחת לאפס. הרי התחושה היא ממש כמו לגור ברחוב.
דלת הבית פתוחה לרווחה, ואנו מגלות את לידה הממתינה לנו במבואה של הבית – יושבת על כיסא עץ נטול משענת, בתוך חדרון שמידותיו אינן עולות על גודלו של חדר שרות ממוצע בישראל. זהו סלון ביתה. נעים להכיר.
לפני שנמשיך לתאר את ביתה של לידה תצטרכו להוציא מהראש כל דימוי לבית רגיל שאתם מכירים, כי זה רחוק והכי שונה מכל מה שאפשר להעלות על הדעת. הגודל, החפצים, אפילו הריחות – הכל נראה כלקוח מיקום מקביל. כל המהות שונה מזו שמוכרת לנו.
כך למשל, בכניסה לבית מוצב ארון נעליים, שבו מונחים לא פחות מתשעה זוגות נעליים, שנראה ששימשו אותה כל חייה. חלק מהם היו שייכים ככל הנראה לבעלה המנוח שנפטר לפני כשלוש שנים. מעל הארון ישנו מדף עם מכל פלסטיק ובתוכו נוזל עכור מלא בבצלצלים קטנים שלידה מגדלת. לצידם זיתים כבושים בצנצנת זכוכית. בצידו של הקיר נראה חיבור רעוע לחשמל עם חוטים המקיפים אותו ונורת חשמל מתנודדת, אך מתברר שבשעות היום לא משתמשים כלל בחשמל. לא רק אצל לידה, אלא בכפר כולו.
בפינת החדר יושבת לידה, מאחוריה תלויים על הקיר שטיחים שידעו ימים טובים יותר – חלק מהם עם קרחות קטנות, כולם מכוסים שכבת אבק. מחבט עתיק יומין תלוי לו בצד. מעניין מתי בא לשימוש בפעם האחרונה. מימינה יש ערמת סירים, ולצידם דלי ממתכת – כן, כמו זה שהיה לחלבן של העיירה. כמו בביתה של אולגה, גם כאן יש מטאטא קש, רק שהפעם הוא מחובר בחוט ברזל חלוד המלופף סביב ענף עץ המשמש כמקל.
"אני לידה", אומרת לנו המארחת באוקראינית, ומזמינה אותנו לשבת על הכיסא היחיד שיש בחדר, המכוסה במשהו שנראה כמו עור של כבש. הרבנית מתיישבת לצידה ופניה מוארות, עוד רגע והן שוקעות בשיחה, חברות מימים ימימה.
לידה מציגה את עצמה: "אני אלמנה, ובעוד חודשיים אהיה בת שמונים". כשאני מעירה לה שהיא נראית צעירה מגילה, מה שאכן נכון, מתרגמת לה הרבנית את המשפט, וחיוך צץ על פניה – מוכיח כי נשים, בכל מקום שהוא, נהנות בסופו של דבר מאותן מחמאות.
לידה, ספרי לנו על עצמך. איפה נולדת וגדלת?
"נולדתי ב-1945 (תש"ה) בכפר סמוך לז'יטומיר המפורסמת, לא רחוק מכאן, ואחרי החתונה עברתי עם בעלי להתגורר כאן, בכפר". לידה מציינת שהיא זוכרת את התקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה. היא זוכרת את הקשיים הרבים ואת המתח ששרר ברחובות. זוכרת גם שפתאום היו הרבה פחות יהודים, כי רבים מהם נרצחו או עזבו את האזור שהפך לשמם רוחנית.
"כילדה", מציינת לידה, "ידעתי שאני יהודייה, אבל שמרנו על כך בסוד מוחלט. גם את המצוות קיימנו בסתר, כי היה אסור שידעו על כך. אף אחד לא לימד אותי באופן מסודר על מצוות וחגים, ושמרתי לפי מה שראיתי את אמא וסבתא שלי. עד היום אני לא מבשלת ולא מכבסת בשבת".
אפרופו כביסה, בכפר אין מים זורמים בברזים, ומשכך הכביסה היא כביסת יד, באמצעות מים הנשאבים מהבאר וגיגיות מתכת גדולות.
המשאלה: מצה
הרבנית מספרת ללידה שהגעתי מארץ ישראל – מקום שבו מתגוררים יהודים רבים שומרי מצוות, ועיניה של לידה מוארות. "משפחתו של בעלי הגיעה מברדיצ'ב, גם היא שמרה מצוות", היא מתרגשת, "הם היו חלק מהקהילה היהודית שחיה במקום לפני השואה ומנתה כ-23,000 יהודים. אחרי הפלישה הנאצית וההשמדה ההמונית, לא רבים נשארו בחיים, אך משפחתו של בעלי שרדה. ההורים שלו היו דתיים מאוד, ואני זוכרת שביקרנו אצלם אחרי החתונה והם שמרו שבת וחגים, הפרידו בין בשר וחלב, ממש הקפידו.
"אני זוכרת את חג הפסח בביתם". עיניה הופכות לחולמניות ואפשר להבחין בהן בזיק של געגוע. "אכלנו שם מצה, שתינו יין…" היא תולה מבטה ברבנית: "תוכלי לדאוג להביא לי מצה לחג הפסח?" היא מבקשת, שמחה כל כך לשמוע את תשובתה החיובית. ניכר כי הלב היהודי כבר פתוח. רוצה כל כך להתמלא וללמוד.
לאורך כל שיחתנו עם לידה, אנו מבחינות בדמות של אישה צעירה העוברת בחלקו הפנימי של ביתה הקטן. בשל האפלולית שבחדרי הבית (זוכרים? חשמל רק בלילה!) קשה להבחין בתווי פניה, אך כשלידה נשאלת על כך, היא מסבירה שמאז שבעלה הלך לעולמו היא משכירה את אחד מחדרי ביתה (הצריפון הקטנטן גם ככה) לאישה נוספת, ובכך מכלכלת את עצמה.
"בואו, תיכנסו פנימה", היא מושכת אותנו, כשמבינה שסקרנותנו גדולה. בפרוזדור שבו אנו חולפות מתגלה "פטנט הפלא" של לידה – זהו כיור לרחיצת כלים שמעליו תלוי מעין מתקן פלסטיק המכיל מעט מים שנשאבו מהבאר. למכל יש חוט מיוחד שבאמצעותו הוא נסגר, וכך המים לא זורמים מעבר לצורך הנדרש.
אבל החדר הפנימי והמרכזי של הבית הוא בעצם חדר השינה שהוא גם המטבח של לידה. למי שתמה, זה לא מקרי שהמיטה של לידה סמוכה כל כך לתנור האבן, מאחר שהתנור משמש גם להפצת חום, וממילא הדרך היחידה להתחמם בחורף הקר היא לישון בסמוך אליו.
התנור מוסק בעצי הסקה, ובעת הצורך מונחים עליו סירים לבישול. מימינה של המיטה יש שולחן אוכל, מלא בכוסות וצלחות מכל הסוגים – פלסטיק, חרסינה וגם מתכות שונות. על כולן דבוקות שאריות מזון. לידה מסבירה שהיא לא שוטפת אותם לאחר כל שימוש, כי קשה לה לשאוב מים במיוחד רק עבור שטיפת הכלים. "גם ככה אני חלשה וחולה", היא נאנחת.
ומה את עושה אם את נזקקת לרופא?
"אני משתדלת לא להזדקק", היא עונה בפשטות, "כי יש לנו בכפר רופא שמגיע רק בתשלום. גם התרופות עולות כסף, כך גם פינוי באמבולנס לבית החולים. הנושא הרפואי כאן מאוד מורכב", מבהירה לידה. "גם אם מצבך נואש ומזג האוויר מתחת למינוס, הרופא לא יקבל אותך אם אין כסף, ומכיוון שלי ולרוב הסבתות שאני מכירה כאן אין כסף – אנחנו לא פוגשות רופא. את שואלת מה אנחנו עושות אם אין לנו כסף לתרופות? אנחנו שותות מים".
זו תקופת מלחמה כעת. מה את עושה כשנשמעת אזעקה?
הרבנית מתרגמת ללידה את השאלה. "שום דבר", היא משיבה. "בכלל, אני משתדלת שלא להיות צמודה לחדשות, כי זה מצער ומלחיץ אותי, וממילא אין לי אפשרות להשפיע, אז מה זה יוסיף לי? עדיף לי במקום זה להתפלל לבורא עולם. הרבנית בעצמה אמרה לי שאני יכולה להתפלל גם אם אף פעם לא לימדו אותי".
כמה תום יהודי. קשר אמיתי עם הקב"ה מהמקום הכי מרוחק.
רגע לפני שאנחנו עוזבות, מבקשת לידה להראות לנו דבר מה, ומצביעה על חנוכייה ממתכת המונחת על אחד המדפים ולצידה קופסת קרטון עם נרות חנוכה. "זה הרבנית נתנה לי, כשהיא הגיעה לכאן בחנוכה", היא מספרת. לשאלתה של הרבנית מדוע היא לא הדליקה את הנרות היא מתחלחלת: "לא, לא מדליקים, זה קדוש, שלא ייגמר". היא מלטפת את החנוכייה, ומשיבה אותה אל המדף.
רגע לפני שאנו פונות לעזוב, לוחצת הרבנית את ידה של לידה בחום, מנסה להעביר לה קצת אנרגייה יהודית. ניכר כי לידה מצטערת שהביקור הגיע לקיצו. "תבואי שוב", היא מבקשת מהרבנית, "תבקרי אותנו בפסח", עיניה מוארות, "כמו בשנה שעברה, כשסיפרת לנו על היהודים שיצאו ממצרים".
נקודות יהודיות בוערות בחושך
גם אם נסתובב בכפר ימים שלמים, לא נספיק לבקר את כל 'הסבתות' כמו שמכנה אותן הרבנית בחיבה. הרבנית ממשיכה להראות לנו את הכפר ומספרת על חנה, אישה בת 98, מוותיקות הכפר. "ההיכרות בינינו הייתה באחד מביקורינו במקום", הרבנית מספרת. "חנה ביקשה לדבר איתי, ובחשש, כשאף אחד לא שמע, אמרה לי בלחש: 'קוראים לי טטיאנה, אבל אני באמת חנה'. ואז היא סיפרה לי על יהדותה, ועל כך שהיא זוכרת שהגרמנים הגיעו לכפר, וכמובן כולם התחבאו מפניהם.
"כדי להוציא את היהודים ממקומות המסתור הקרינו הגרמנים על אחד מקירותיו של מבנה מרכזי סרט צבעוני, ומכיוון שתושבי הכפר מעולם לא ראו 'תמונות זזות', זה ריתק אותם מאוד. הסרט לדבריה תיאר את נפלאות ברזיל, עם צילומים מרהיבים של תוכים ויערות. 'בני הנוער היהודים לא התאפקו ויצאו בזה אחר זה ממקומות המסתור, וכך נפלו בידי הגרמנים', היא סיפרה לי, 'אבל אני, אף על פי שהייתי ילדה צעירה, התגברתי על הסקרנות ושכנעתי את עצמי בכוח להישאר במחבוא. הסברתי לעצמי שאם אשרוד – אמצא הזדמנות נוספת לראות דברים שווים, אבל אם אצא ממקום המסתור, סופי יהיה מוות ודאי. אז הנה, אני כאן, עדות חיה לנס'".
הרבנית מציינת שלפני כעשרים שנה יצאה מביתה בשעת לילה, בדרכה לחדר השירות שמחוץ לבית, אך נפלה ועצמותיה נשברו. "לא היה לה כסף לשלם לאמבולנס שיפנה אותה ולכן איש לא טיפל בה, והתוצאה: השבר התאחה בצורה מעוותת. מאז היא מרותקת לגמרי למיטתה, ואנחנו היחידים שמבקרים אותה ודואגים לשלומה".
וישנו גם סיפורה של שושנה, או בשמה המקומי סוזנה. "כשהייתי ילדה בת חמש", היא סיפרה לרבנית בקול רועד, "שיחקתי עם חברה שאינה יהודייה, ולפתע לחשה לי החברה: 'תתחבאי, הם מגיעים!' התחבאנו מאחורי אבן גדולה, וראינו את הגרמנים באים ומעמידים בשורה את אמא שלי, את אחי ואת אבא שלי – את כל המשפחה שלי הם העמידו וירו בהם למוות.
"החברה שלי שהייתה מעט מבוגרת ממני, הצמידה את ידה לפה שלי, כדי שלא אצעק, וכדי שלא ארוץ אליהם ואמות איתם יחד. עד היום אני זוכרת את המקום המדויק שבו נרצחו הוריי, וכמה שנים לאחר מכן שתלתי עץ גפן במקום הזה, שישמש כזיכרון. עד היום כשאני עוברת על יד הגפן, אני חושבת על המשפחה שלי, וגם בימים שהייתי ממש רעבה, מעולם לא אכלתי מהענבים שצמחו כאן, כי זה הקבר של ההורים שלי".
את היציאה מהכפר אנו מספיקות לעשות עוד לפני רדת החשכה, וטוב שככה.
"באופן כללי אנשי הכפר מאמינים ש'שום דבר טוב לא יוצא מהלילה'", מסבירה הרבנית מרקוביץ, "וכפי שראינו – גם אין להם חשמל תקין. בכלל החיים כאן נעצרים כשהשמש שוקעת, ומתחילים שוב עם הזריחה".
אנו ישובות בחזרה בתוך הרכב המטלטל בין אבני החצץ, עושות את דרכנו אל מחוץ לכפר הקטן, שמותיר מאחורינו סימני שאלה כה רבים, עם מתיקות אמיתית של נשות ישראל, והבנה ברורה: הלב היהודי פועם באוקראינה, היהדות ממשיכה לפרוח גם במקומות המרוחקים ביותר, וגם אחרי שנים של נתק – איש לא יוכל לכבות את אש האהבה.
דורות של יהדות בקייב
פעילותם של הרב יהונתן והרבנית אלקה אינה מרקוביץ מגיעה אומנם לכפרים הסובבים את קייב, וכפי שראינו – היא סוחפת ומלאת שליחות, אך היא מתנהלת בעיקר בתוך קייב עצמה, שם הם דואגים ליהודים שנותרו בעיר, למרות המצב וחרף המלחמה הקשה שמתחוללת באוקראינה כבר שלוש שנים.
"כשפרצה המלחמה שרר פחד אימים ברחובות. הרוסים הגיעו ממש עד לשערי העיר והיה ברור שכולנו בסכנת חיים", מתארת הרבנית. "בתחילה שקלנו לעזוב את אוקראינה ולהימלט, אבל מהר מאוד הגענו למסקנה שדווקא כעת מוטל עלינו להישאר בעיר ולפעול למען הקהילה היהודית, כי אם אנחנו לא נהיה כאן ונעזור להם הם ימותו פיזית, כיוון שאין להם המינימום שנדרש כדי לדאוג לעצמם".
בתחילת המלחמה חולצו הרב מרקוביץ ומשפחתו על ידי השירות החשאי האוקראיני, אך פחות משבועיים לאחר מכן חזרו לעיר לצורך המשך פעילות וחיזוק הקהילה.
מאז פרוץ המלחמה ידיהם של הרב והרבנית מלאות בעבודה כפי שלא היו כל עשרים וחמש שנות השליחות שלהם בקייב, אך זוהי עבודה שונה לחלוטין מזו שליוותה אותם כל שנות העשייה. "עד לפרוץ המלחמה הייתה לנו כאן קהילה ענקית שכללה כ-3,000 צעירים, רובם ישראלים", מספרת הרבנית. "ארגנו להם פעילויות רבות בשבתות, חופות ושמחות, אולם כשפרצה המלחמה כולם נעלמו – הצעירים האוקראינים חששו שיגייסו אותם, ואילו הישראלים שבו לארץ. חלק מהצעירים של הקהילה עזבו, חלק גויסו לצבא. לצערנו יש לא מעט חיילים יהודים בקרב ההרוגים והפצועים במלחמה. בננו, הרב אריאל, משמש רב הקהילה הצעירה בעיר, ויחד עם אשתו המסורה הרבנית צ'רי, הם ממשיכים לשמור על קשר עם הצעירים גם היום".
למען הקשישים
האוכלוסייה הקשישה בעיר היא שזקוקה היום, יותר מאי פעם, לתמיכה. "הקשישים, שחלק מהם ניצולי שואה, כולם נשארו בקייב, תשושים מתלאות החיים וללא כוחות נפש להתחיל חיים חדשים במדינה אחרת, והפכו לנצרכים עוד יותר", מספרת הרבנית. "מחירי המזון והתרופות עלו בעשרות אחוזים, וקצבת הזקנה ירדה מ-150 דולר לחודש ל-60 דולר לחודש. כעת הפעילות שלנו היא למען מטרה אחת – כדי שהם ישרדו, וזה לגמרי לא קל, כי בזמן מלחמה אין לנו אמצעים, והתורמים המקומיים כבר אינם יכולים לתמוך כלכלית בקהילה כמו בימים עברו. עסקים רבים קרסו מתחילת המלחמה, ולצערי רשימת הנזקקים עלתה בשיעורים רבים. נשארה רק אמונה בבורא עולם שיכלכל את כולנו".
את אותם קשישים שהרבנית מספרת עליהם אני פוגשת באולם הגדול בבית חב"ד, לשם הם מגיעים מדי יום לארוחת צהריים חמה ומשביעה. בכל יום מתארחים שם עשרות קשישים בתורנות ("לצערי אין לנו אפשרות להאכיל את כולם מדי יום, כי רשימת מבקשי הסיוע גדולה מאוד, והמטבח שעובד מבוקר עד ערב יכול לספק ארוחות מלאות רק למאה וחמישים איש מדי יום", שחה הרבנית), ובשבתות מתארחים שם מאות אנשים מהקהילה. כך גם צפוי להיות בעזרת השם בליל הסדר בשנה זו, ובכל אחד מימות חג הפסח.
אגב, אם ציפיתם לראות סביב השולחן אנשים פושטי יד בבגדים בלויים, מתברר שההפך הוא הנכון. הגברים לבושים היטב, וגם הנשים מטופחות מאוד, רבות מהן עונדות תכשיטים. "אל תיתנו לזה להטעות אתכם", מבהירה הרבנית, ומסיבה את תשומת ליבי לכך שרבים מהסועדים עוטפים במפית את שאריות האוכל ומשלשלים לכיס, כדי לקחת הביתה. "אין להם כלום", היא מבהירה, "אבל הכבוד העצמי לא מאפשר להם להרגיש נזקקים. כי אלו לא אנשים קבצנים, רבים מהם הסתדרו יפה עד המלחמה ואפילו היו בעלי עסקים, רק שפתאום קרס הכל ואין להם ברירה אלא להיעזר".
אבל הדבר המיוחד הוא שהרב והרבנית אינם מוכנים לתת לאנשים להרגיש נזקקים, וזו הסיבה שהם משתפים דווקא אותם בפעילות התנדבותית, שהם משתתפים בה אחת לשבוע. פעם בשבוע הם נפגשים לכמה שעות, ואורזים במו ידיהם מזון ופריטי לבוש עבור חיילים יהודים בחזית ואסירים יהודים בבתי הסוהר שבאוקראינה.
ולנטינה, המרכזת את המתנדבים, מספרת לי בהתלהבות: "אנו מכינים את החבילות האלו עבור אנשים שנמצאים בצרה, כי זו זכות לעזור ליהודים שזקוקים לעזרה שלנו. אנו אורזים את הכל בצורה הכי מסודרת והכי נוחה, ומוסיפים גם גרביים מחממים שאנחנו סורגות במיוחד", היא מגלה. "בכל פעם אני חושבת לעצמי שחייל יהודי שקשה לו והוא נמצא בחפירות בקור או בשלג, יפתח את המשלוח ויגלה שהיה מי שקנה לו אוכל וחשב עליו. זה בוודאי יעזור לו להרגיש שהוא לא לבד, ואולי גם יחבר אותו לבורא עולם". עיניה נוצצות בהתרגשות. "אלו לא רק מוצרי מזון, אנחנו שמים כאן את הלב שלנו", היא מסבירה.
זה המקום לציין כי אותה קבוצה של קשישים יצאה בחורף האחרון בפעם השלישית לפולין למשך חודשים ספורים, כדי להתרענן מהאזעקות ומהמלחמה ולאגור כוחות במקום שקט. "לא קל להוציא אותם מהבתים שלהם", מסבירה הרבנית, "אבל לכולנו ברור שזה חשוב ונדרש, לכן אנו מוציאים את האוטובוסים לפולין, מלווים אותם ודואגים להם עד שהם חוזרים הביתה, להמשיך להתמודד עם המלחמה שהלוואי שתסתיים כבר".
ילדים יהודים לומדים על החגים
מלבד הסבתות והקשישים, מרכז חב"ד בקייב עסוק גם בניהול בית הספר וגן הילדים היהודי, שבהם לומדים קרוב למאה ילדים יהודים ממשפחות מקומיות. חלקם הגדול של האבות מגויס בימים אלו לצבא האוקראיני, והמשפחות כולן מתמודדות עם מצב כלכלי לא פשוט בגלל השבר המדיני.
אבל כשנכנסים אל מבנה בית הספר, דומה כי כל הלחץ והאווירה הקשה שברחובות מתפוגגים. אנו נשאבות למעין בועה של רוגע, שלווה, ומסירות בלתי רגילה.
חוה, האחראית על לימודי העברית בבית הספר, היא שמקבלת את פנינו ומדריכה אותנו בסיור בכיתות. "הנה, כאן כיתה א'", היא פותחת את הדלת לרווחה, ועשרה ילדים מתוקים להפליא פותחים בשירה בשפה בעברית על ימות השבוע שבסיומם מגיעה השבת, שבה "עם ישראל נח". אי אפשר שלא להתרגש מלחשוב על כך שרבים מהם מעולם לא שמעו בבית על יהדות, ועד לרגע שנכנסו לבית הספר חלק מהם לא ידעו כלל שהם יהודים.
גם לכיתה ג' אנו נכנסות, שם מספרת לנו המורה הלנה שהילדים הכינו פרויקט מיוחד על פרחים מארץ ישראל. אחת התלמידות, סופיה, צועדת צעד קדימה, ובביטחון נשפך מספרת כי בפרויקט שלה היא בחרה 'כלנית מצויה', והיא מתחילה לדקלם: "מי אני? אני כלנית מצויה, הצבעים שלי הם אדום, סגול, ורוד, לבן ואפילו צהבהב. במרכז יש אבקנים בצבע שחור, יש לי ריח נעים. השם כלנית מגיע מהמילה כלה, בגלל היופי של הפרח…" נראה שהילדה המתוקה אפילו לא מבינה למה אנחנו דומעות מהתרגשות.
בכלל, האווירה בכיתות הגן וגם בבית הספר חמימה כל כך, וניכר כי הצוות עושה הכל כדי להנעים לילדים את השהייה כאן – מהשעה שמונה וחצי בבוקר עד חמש אחר הצהריים – שבה גם מוגשות להם שלוש ארוחות מבושלות ביום. במקום עצמו יש מטבח חלבי, מטבח בשרי וגם מאפייה. "אנו יודעים שלחלק גדול מהילדים כאן אין אוכל בבתים, ומאז שהם חוזרים הביתה הם לא אוכלים כלום עד יום המחרת", מגלה לי הרבנית בכאב.
בבית הספר ובגנים דואגים גם למנוחתם של הילדים בחדרי שינה מאובזרים במיטות מוצעות היטב. "כן, גם בגילי בית הספר ילדים צריכים לנוח, כך יש להם כוח להמשיך ללמוד ולהתפתח", מסבירה לנו המורה חוה את הרציונל.
כשצופים בכך מהצד אי אפשר שלא להתרגש, שכן ניכר שלילדים פשוט טוב בבית הספר, והם מחונכים היטב להתנהגות למופת – אוכלים רק בחדר האוכל, מפנים את הכלים מהשולחנות, מדברים רק כשהמורה מאפשרת.
"הם בכלל לא חושבים שאפשר אחרת", מציינת הרבנית בחיוך, ולא מתאפקת מלשתף: "ילדיי גם כן למדו בבית הספר הזה, וכשהגענו לארץ מדי פעם לביקורים היה לנו סיכום עם מוסדות בישראל שיקלטו את הילדים שלנו לאותה תקופה. בכל פעם מחדש התברר לי שהלימודים אצלנו באוקראינה ברמה גבוהה מאוד. באחד הימים כשהגיע מפקח לבחון את ילדי התלמוד תורה בישראל, בחר המנהל את הבן שלי שייצג את כולם, כי היה חשוב לו להראות את היכולות הגבוהות. מובן שהוא לא סיפר שהוא שליח באוקראינה", היא מציינת בחיוך.
"אבל השאיפה הכי גדולה שלנו היא ללמד את הילדים את השפה העברית ועל חגי ישראל", מציינת המורה חוה, "כי מבחינתנו אלו דברים שהולכים ביחד. זוהי הסיבה שהילדים לומדים אצלנו עברית כבר מכיתה א', במקביל לשפה האוקראינית, והם לומדים לקרוא בשתי השפות. לצד זה אנחנו מלמדים אותם ברכות ותפילות, מספרים להם על החגים ועל ארץ ישראל ובית המקדש. הם יוצאים מכאן עם הרבה מאוד ידע, וזו השאיפה שלנו. כי אנחנו לא יודעים להיכן יגיע כל אחד מהם במהלך החיים. דבר אחד ברור – מה שהם לומדים בגיל צעיר נחרט בלב, ולא יימחק".
ומה קורה עם בית הספר בתקופת המלחמה?
"בחודשיים הראשונים בית הספר היה סגור והלימודים התקיימו מרחוק", מספרת המורה חוה. "נדהמנו לגלות שהילדים שלנו הגיעו לכל רחבי העולם – היו ילדים באנגליה, בישראל, בפולין, ברומניה, אפילו בקפריסין של טורקיה. אגב, הילד בקפריסין נשלח באותם ימים על ידי אימו לבית ספר מקומי של מוסלמים, והוא סיפר לנו דרך הזום: 'הם מברכים על האוכל, אבל לא כמונו'. כששאלנו אותו: 'ומה עשית?' הוא ענה: 'בירכתי כפי שאני יודע: 'ברוך אתה מלך העולם…' מדובר בילד בכיתה ג' – זה היה מרגש ומצמרר ממש".
הרבנית והמורה חוה מציינות כי אף על פי שרבים מבתי הספר בקייב נותרו סגורים מאז פרוץ המלחמה, בית הספר היהודי פעיל מאז שנפתח. "לפעמים יש אזעקות בזו אחר זו, ואנו יורדים למקלט למשך שעות", מציינת המורה. "היה מקרה שנפל טיל במרחק של כמה מטרים מהחצר שבה שיחקו הילדים שלנו ממש באותו זמן. קורה גם שיש הפסקות חשמל שפוגעות מאוד בלימודים, אבל אנחנו ממשיכים ולא מפסיקים. ההורים זקוקים לנו מבחינה טכנית, ויותר מזה – נפשו של כל ילד זקוקה לנו, וברור לנו שפשוט אסור לעזוב אותם".
