שוב חוזר הניסיון לפרוץ את הגדרות שגדרו כל גדולי הפוסקים. אפופים באצטלה של רצון 'לשמור על הנוכחות היהודית' עלו להר הבית השר בן גביר ולצידו דמויות בחזות חרדית, וטענו להיתר הלכתי | הגאון רבי זלמן קורן, מחבר הספר 'חצרות בית השם' והמומחה הגדול ביותר בזמננו לשטח הר הבית ולצדדים ההלכתיים הקשורים בעלייה אליו, ניצב בעוז נגד המגמה המסוכנת | הוא מתמודד עם כל גיבובי הטענות וקובע: "יש תעשייה של שקרים בנושא" | חמורה טומאת מקדש
מנורה אחת מפיצה אור זהוב בחדר הלימוד הגדול. לרגע נדמה שקצת אפלולי פה, אבל כעבור דקה הכל זורח. סביבנו שורות-שורות של ספרים, מכל מכמני התורה, חלקם בלויים ומתפוררים, והם מעניקים הוד קסום למקום. ואם התפאורה עוד לא מושלמת, ניצב באמצע החדר, ממש מעל השולחן הגדול שבמרכזו, תבליט מרשים של בית המקדש.
על השולחן פתוח רמב"ם 'הלכות בית הבחירה', קובץ 'מעלין בקודש' וספר 'כפתור ופרח' עם אין־ספור קיפולים בצידי הדפים. ביניהם מפוזרים כמה גיליונות של מאמרים בנושא אבן השתייה, ולצידם תמונה בשחור-לבן של האבן שעליה הושתת העולם. עט אחד נשכח פתוח ועט אחר, ללא דיו, נמצא בתוך ספר רק כדי לשמור עליו פתוח.
אלחנן, הצלם שמתלווה אלינו, מבקש מבעל הבית להאיר את החדר "כדי שהתמונות יצאו טוב", ובבת אחת החדר כולו מאיר באור יקרות.
פרובוקציה נגד ההלכה. בן גביר ו-וסרלאוף בהר הבית
בעל הבית הוא הגאון רבי זלמן קורן. לא בטוח שתמצאו את אזכורו בעיתונים או במכתבים הציבוריים של 'דעת תורה', אבל הוא אחד מגדולי התורה המופלאים ביותר בדורנו. יש לו שליטה נדירה בכל הנושאים שכולם נרתעים מלעסוק בהם, והוא נחשב לאחד מגדולי המחברים בתחומים סבוכים, כמו קידוש החודש, חשמל בשבת, קו התאריך וגם, כמובן, הלכות מקדש וקודשיו.
הגר"ז נחשב גם למומחה בארכאולוגיה, והוא נעזר בה לבירורים הלכתיים שונים. השילוב הזה של ידע הלכתי מורכב שיורד לניואנסים הלכתיים דקים, לצד הבנה עמוקה בארכאולוגיה, הופך אותו למאן דאמר מספר אחת בדורנו בכל הקשור לפולמוס העלייה להר הבית.
בידע הארכאולוגי שלו הוא משתמש גם לשימור כבודם של הקדמונים שטמונים בארץ. במקרים מסוימים שבהם היה חשש לחילול קברים התמנה הרב קורן לברר את כשרות השטח, בהסכמה נדירה של 'העדה החרדית' והרבנות הראשית כאחת. דמות הלכתית שאין עליה עוררין.
את הריאיון הנוכחי אנחנו מקיימים ברקע הסערה הציבורית סביב עלייתם המתסיסה של אישי ציבור להר הבית. חרף הימים שחלפו מאז האירוע, הנושא מסעיר בשבועיים האחרונים חלקים רבים בציבור, וגם את יושבי בית המדרש בכללם. כבר שנים קודם לכן חקר הרב קורן את הנושא בספרו המפורסם 'חצרות בית השם', וכעת חזרנו לעיין בעזרתו במקורות הישנים ולהבין את יסודות ההלכה בנושא.
העלייה האמיתית
כפי שנשמע מהגר"ז בהמשך, בשונה ממה שהרגש הפשוט יכול להטעות, כדי לבטא כיסופים לבית המקדש לא צריכים לעלות להר הבית. להפך: דווקא ליבון הלכות מקדש וקודשיו ושמירה על מורא מקדש באופן מהודר ובלי להקל ראש, הוא-הוא המעשה הרצוי לפני השם, גם בהבעת כיסופים לבניין הבית. לעלות בהר נגד ההלכה? מופרך לחשוב שמעשה כזה מבטא כיסופים נכונים למקדש.
אחרי רבע שעה של שיחה רוויה במקורות מכל מכמני התורה, המוח מתפלץ. איך הגאון הצנוע הזה לא מוצב בקדמת הבמה של עולם התורה? למה הוא הולך בחליפה קצרה וכובע קנייטש פשוט? עם כל הכבוד לענווה, מה עם כבוד התורה?
נוח לו, לגאון ר' זלמן, במצב זה, שמאפשר לו להעמיק חקר בכל תחום תורני עלום, בלי שמפריעים מן הצד יטרידוהו מלעסוק בדברים החשובים באמת.
הוא שוחה בים הטהור שלו, בעמקות ובחדווה עילאית, ובכל יום חושף תגלית תורנית חדשה. בשיחה הזו אנו מגלים את בקיאותו בכל תחום תורני. בכמה וכמה עניינים מסוימים הגר"ז נחשב לאוטוריטה של ממש. תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים כמו גם ארכאולוגים ואנשי מדע בעלי תארים נוטלים ממנו עצה ותושייה. גם במכונים הגדולים להוצאה לאור של ספרות תורנית יודעים: אם עובדים על חיבור שעוסק בגבולות ארץ ישראל או בנושא סבוך אחר, פונים לרב קורן כדי לפתור כל תעלומה ולהאיר את עיני הלומדים בסוגיות הדורשות ביאור.
אבל לא רק הם נעזרים בו. גם חיילים בעת מילוי תפקידם מוצאים אצלו אוזן קשבת. "כמה פעמים", מספר הרב, "נשאלתי מאנשי ביטחון האחראים על השמירה בהר הבית בעניין המקומות המותרים בהליכה. הם לא הולכים שם סתם להנאתם, אלא כי זה תפקידם, לשמור על הביטחון והסדר במקום. מכיוון שיש כאן צד של פיקוח נפש, עשיתי עבורם מפה של כל מקום והגדרתו המדויקת, כדי שלא יבואו חלילה לידי מכשול".
היכולת הנדירה הזו לצלול לנושאים עלומים ולהוציא מהם הלכה על סמך הוכחות מלשונות חז"ל והפוסקים, הגיעה אליו בירושה מסבו מצד אימו, הגאון רבי ישראל זאב הורביץ, מחבר האנציקלופדיה החשובה 'ארץ ישראל ושכנותיה', מצאצאי השל"ה הקדוש שנודע באהבתו הגדולה לארץ הקודש.
"מלבד זאת שסבי היה תלמיד חכם בעל שיעור קומה, הייתה לו שליטה מופלאה בכל החומר המחקרי והמדעי שהיה קשור לנושאי ארץ ישראל וירושלים, שבהם הרבה לעסוק. לאחר פטירתו השאיר כתבים רבים וכבחור צעיר זכיתי לעסוק בכתביו ולהשתתף בהוצאה לאור של ספרו 'ירושלים בספרותינו'. באותה הזדמנות זכיתי גם ללמוד את היסודות התורניים והמדעיים של הנושאים הללו".
כשרואים את הנכד, גם בלי לדעת מי בדיוק היה הסב, קל לשער כיצד היה נראה. הגר"ז כאילו 'נזרק' משמיים לדור שלנו כדי ללמד אותנו כיצד היה בנוי בית המקדש, ומה היה נהדר מראה כהן גדול, כדי להכין אותנו לגאולה העתידה בעגלא ובזמן קריב.
אַ שְׁטִיקַאלֶע כָּרֵת
בשנים האחרונות נושא העלייה להר הבית, עניין הלכתי שמתי מספר ההינו לפרוץ בו גדר בניגוד לדעתם של כל הפוסקים, הפך לסלע מעורר יצרים ציבוריים. פתאום קמו גורמים שמעוררים עליו ויכוח הלכתי מהול בניחוח לאומני, מתוך מטרה לשבור את המוסכמות הברורות שבנושא החתום והסתום מכוח דעתם ההלכתית של כל גדולי התורה.
"בעבר", מספר הגר"ז בריאיון ל'משפחה', "אף אדם לא ההין לפרוץ גדר. היו ממש מיעוטא דמיעוטא שהעזו לעלות בהר השם, וגם זה בלי יותר מדי רעש, כי הם לא העזו ללכת ברגל גסה נגד גדולי הפוסקים. אבל היום, לצערנו, יש שהופכים את העניין למצווה שצריך לעשות לה פרסום. הם סבורים שיש בה צד של הכנה לבניין בית המקדש, אבל הם טועים טעות חמורה. לא מבטאים כמיהה לבית המקדש באמצעות עבירה על חובת מורא מקדש".
היום נשמעות טענות שהיו כמה תלמידי חכמים שהתירו את הדבר לאחר טבילה כדת וכדין.
מצוות מורא מקדש. הגה"צ רבי משה וובר זצ"ל עם השומר שהציב בפתח ההר בשליחות גדולי ישראל
"יש הרבה שקרים סביב הנושא הזה. יש גם כאלה שטוענים שהג"ר צבי יהודה הכהן קוק התיר עלייה להר הבית. האמת היא שלא רק שהוא לא התיר אלא שהוא ממש היה מגדולי הלוחמים בנוהגים לעלות בהר.
"בעצרת יום ירושלים שהתקיימה בישיבת 'מרכז הרב' בשנת תשס"ז (2007) סיפר ראש הישיבה הגאון רבי אברהם שפירא זצ"ל שכאשר הביאו לרב צבי יהודה ספר שחובר בשעתו על היתר כניסה להר הבית במקומות מסוימים, אמר להם: 'נָאךְ אַ שְׁטִיקַאלֶע כָּרֵת… נָאךְ אַ שְׁטִיקַאלֶע כָּרֵת (עוד חתיכת כרת, עוד חתיכת כרת)'. כמובן שזו לא העדות היחידה, אלא יש עוד תלמידי חכמים רבים שלמדו אצלו והם מעידים פה אחד שהוא התנגד נחרצות לעלייה להר הבית".
כל שקר צריך גרעין של אמת. על מה נבנה השקר הזה?
"פשוט מאוד. בשנת תשכ"ז (1967) הרצי"ה היה מן הראשונים שהגיעו לכותל לאחר מלחמת ששת הימים. כשהתקרבו לכבוש את העיר העתיקה הרבצ"ר ר' שלמה גורן שלח נהג להביא את חותנו הגאון רבי דוד כהן ('הנזיר') ואת הרצי"ה לכותל המערבי. אז לא הייתה אפשרות כניסה אחרת, אלא דרך שער האריות והר הבית, שבדיוק נכבש באותה עת.
"הרצי"ה אמר לאחר מכן שהוא כלל לא ידע שהוא עובר דרך הר הבית. כאשר גילה שנהג הג'יפ נכנס להר הבית, הוא מייד אמר לו לצאת, אבל הם כבר היו בפנים והמעבר היה דרך שער האריות. להגיד שהוא התיר עלייה להר הבית? זה ממש נגד דעתו", נאנח הרב, "זה ממש שקר.
"'הייתה שם אנדרלמוסיה שלמה בעניין עשיית הר הבית קפנדריא להגעה לכותל ,' כתב הרב גורן בעצמו במפורש בשנת תשנ"ב בהקדמה לספרו".
מה שמטריד כל כך הוא שכדרכן של עובדות מסולפות, שקר אחד מוליד שקר אחר. לעיתים העולים להר הבית כמו רואים היתר לעצמם לשכתב את ההיסטוריה מחדש. האמת נשכחת, וכל חכמי ישראל, בעיקר אלו שבעלמא דקשוט, מגויסים למען המטרה המקודשת של אותם אנשים, בלי שיוכלו להביע התנגדות.
"גם על הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ"ל יש שמעלילים עלילות שווא. הם טוענים כאילו לפני פטירתו ציווה לפרסם שהוא מתיר עלייה להר הבית. אפילו לא הייתי מגיב על כך, אבל בגלל שהשקר לפעמים מצליח לקנות אחיזה בדעת הקהל – פרסמתי מאמר שבו חשפתי את השקרים הללו, כדי להוציא את האמת לאור". על כך בהמשך.
הפן ההלכתי
כעת אנחנו ניגשים לסוגיה ההלכתית עצמה, להבין מדוע באמת העלייה להר הבית בזמן הזה אסורה בתכלית האיסור. כאמור, במבט שטחי – אבל רק במבט שטחי – הרגש הפשוט מטעה לחשוב כאילו העלייה להר תבטא את רצוננו לראות את מלכנו. אבל מצוות מורא מקדש מחייבת אותנו לתת לשכל מקום של כבוד לפני הרגש.
הגר"ז מסביר את יסודות האיסור: "מקום המקדש הוא לא מקום שכל אחד יכול להיכנס אליו. לפי ההלכה, גויים ויהודים טמאי מתים לא יכולים להיכנס לחלקים מהר הבית שבזמן בית המקדש היו מעבר לסורג".
'הסורג' היה בעצם מחיצת אבנים נמוכה שעמדה סביב אזור בית המקדש בימי בית המקדש השני, ושובצו בה כתובות אזהרה בשפות שונות לגויים שביקשו להיכנס אל התחום המקודש. מלבד גויים, גם יהודים טמאי מתים לא יכלו לחצות את אזור החֵיל, אך על יהודים שנטמאו בטומאה היוצאת מגופם חל איסור כניסה לכל שטח הר הבית.
"היום כולנו טמאי מתים. אין לנו אפר פרה, ולכן טומאת המתים חלה אוטומטית על כל יהודי שנולד בדור הזה, עד שנזכה להיטהר מפרה אדומה שעליה כתב הרמב"ם שאותה יעשה המלך המשיח. מהבחינה הזו – גם אדם שלא נטמא בטומאה היוצאת מגופו או שנטהר בטבילה כדת – לא יכול להיכנס לשטח שפנימה מן החֵיל, ואם הוא נכנס לעזרה – הוא חייב כרת.
"כעת, מכיוון שעונשו של הנכנס במזיד לעזרה בהיותו טמא מת הוא כרת, ואנחנו כזכור טמאי מתים – אין להיכנס להר הבית, שכן בחלק שבו הייתה העזרה – הכניסה בטומאת מתים כרוכה באיסור כרת(!)".
רגש לאומי לא מצדיק את רמיסת ההלכה. הר בית השם
חלק מהאנשים שמתירים את העלייה בימינו טוענים כי הם יודעים בדיוק היכן ממוקמת העזרה וכיצד היה נראה הר הבית כולו כאשר הבית עמד על תילו. לכן, לדידם, בתנאי טהרה מסוימים יש חשיבות מסוימת לעלייה, כדי להראות 'ריבונות' ו'לבטא את הכיסופים לבית המקדש'.
הגר"ז קורן, כאמור, כתב וחקר רבות על אודות בית המקדש, ובנושא זה גם פרסם מאמרים רבים ואף ספר שלם בנושא. ודווקא מתוך היכרותו ההלכתית והארכאולוגית המעמיקה – הוא נוקט כדעתם של גדולי הפוסקים. הוא לא מוכן לפסוק הלכה על סמך כל מיני השערות על מיקומו של הר הבית, שבחלקן הוא עוסק, שכן הדבר נתון למחלוקת.
יטענו הטוענים: מדוע בעניין הזה אין אפשרות לכל אחד לפסוק על פי מורה ההוראה שלו? הרי בהלכות שבת, לדוגמה, אנחנו לא נמחה במישהו שנוהג לקולא בהלכות מוקצה על פי פוסק מסוים.
"זו בדיוק הטעות הרווחת בציבור: נושא העלייה להר הבית הוא עניין הלכתי, אבל הוא גם, במידה רבה, עניין ציבורי. הוא לא נושא שנתון לשיקולו של כל מורה הוראה ספציפי, אלא אך ורק לפסיקתם של גדולי הדור. ואם חכמי ישראל, מכל העדות והחוגים, אמרו לא לעלות בהר – אז לא עולים. נקודה.
"בישיבת מועצת הרבנות הראשית שהתקיימה ימים ספורים אחרי ששת הימים, חשב אחד הרבנים החברים במועצה לדון בשאלה אם יש אפשרות להתיר עלייה בתנאים מסוימים, אבל הרבנים שהיו שם היסו אותו ואפילו לא רצו לדון בסוגיה. לא בגלל שהם לא יודעים אלו מקומות אסורים ואלו מותרים, בוודאי שלא, אלא משום שהם ידעו כמה קלקולים יכולים לצאת מכך.
"ולכן צריכים לדעת: בנושא ציבורי אי אפשר שכל אחד יעשה דין לעצמו".
גם אם יש מישהו שחושב שהוא יודע איפה נמצאים בדיוק המקומות המותרים בכניסה לאחר טבילה?
"בוודאי. אסור בשום פנים ואופן להורות הלכה ולהתיר עלייה להר הבית בזמן שאנחנו לא יכולים לכפות את הגדרים על כל הציבור".
האמת על הרמב"ם
ומהאיסור על כל אחד לפרוץ גדר ולעלות – הרב עובר לעסוק בפריצת הגדר הרחבה יותר, במכשול ההמוני של חילול מקום המקדש שמתרחש בחסות היומרה לעלות כביכול 'בטהרה'.
"במציאות שאנחנו רואים בימינו", אומר הרב, "המצב מאוד בעייתי. אנשים נשים וטף עולים להר הבית בחופשיות, בלי לדעת את כל כללי האיסור ובלי להיות מוכנים מספיק, גם לפי שיטת אלו שטוענים שיש להם הידע והטכניקה הדרושים לעלייה בטהרה. יש רבנים שחושבים שאם הם מתירים ולאחר מכן מסייגים ומציינים את המקרים האסורים – הם יוצאים ידי חובה. אבל זה לא נכון, ודווקא כיום מובן מאוד למה גדולי ישראל לאורך השנים ראו לאסור את העלייה לכל המקומות. הם חששו מפריצת הגדר.
"ובכל מקרה, האנשים שעולים מקיימים רק חצי מהפסק של הרב שלהם: הם עולים להר הבית – אך לא מקיימים את התנאים שצריכים לקיים לפני העלייה ובמהלכה. בזמנו, כאשר היה דיון בנושא חליבה בשבת, פנה הגאון רבי איסר זלמן מלצר לראי"ה קוק והציע להתיר חליבה על גבי אוכל בתנאים מסוימים. הרב קוק מיאן בתקיפות לקבל את ההיתר הזה, ואמר שהוא יודע מהניסיון שכאשר עושים היתר על פי תנאים – ההיתר מתקיים והתנאים לא. וחכם עדיף מנביא".
כשצוללים עם הגר"ז לעיון בסוגיה ובמקורותיה, קשה עוד יותר להבין את טעמי המקילים בעלייה להר הבית. כל טענה שמוצגת בכתביהם הרב מפריך במחי יד.
ניצב לבדו מול תעשיית השקרים. הגר"ז קורן בשיחה ל'משפחה'
אחת העובדות הנפוצות שנוהגים לציין המצדדים בהתרת העלייה להר הבית היא העובדה שהרמב"ם עצמו, כך הם סבורים, עלה להר הבית. ברגע הראשון שבו קוראים את המילים האלה, אפשר ממש להשתכנע. הרב קורן מסביר: "יש רשימה ביוגרפית המיוחסת לרמב"ם והיא מובאת ב'ספר חרדים'. שם, אחרי אזכור הנסיעה מעכו לירושלים 'תחת סכנה' בשנת ד"א תתקכ"ו, נכתב: 'ונכנסתי לבית הגדול והקדוש, והתפללתי ביום חמישי ו' ימים לירח מרחשוון'. יש שהבינו מפשט הדברים שהרמב"ם באמת התפלל בהר הבית.
"אבל זו מסקנה שאי אפשר להוכיח אותה מפשט הדברים. המילים כפשוטן בוודאי שאינן מסתדרות: הרי הרמב"ם בוודאי לא נכנס לבית המקדש עצמו, דבר שכמובן בלתי אפשרי, כי לדאבוננו בית המקדש חרב הרבה לפני שהרמב"ם הגיע לשם. אם כן, על כורחנו אנחנו צריכים להודות שהביטוי 'הבית הגדול והקדוש' הוא מליצה. יש המפרשים מהרהורי ליבם שהכוונה היא להר הבית, אך כמובן שזה יכול להיות באותה מידה בית כנסת שצופה להר הבית, או מקום סמוך להר הבית כמו הכותל המערבי וכדומה. אינני מבין איך אפשר לפסוק הלכה בנושא כה חמור על סמך הוכחות שהן לא הוכחות מוחלטות?!"
לאחר רגע של שתיקה, הגר"ז שוב ננער ומוסיף: "גם אם נתגלה כתב יד המעיד על כך שהרמב"ם באמת היה בעזרה עצמה בשנת ד"א תתקכ"ו, היה זה בצעירותו, כי בספרו הגדול שנכתב כמה שנים אחר כך חזר בו וכתב במפורש לאסור, וברור שאין אפשרות להסתמך על אותה רשימה הלכה למעשה".
יש הסבורים להתיר זאת עקב החשיבות הלאומית שהם רואים לנוכחות יהודית בהר הבית.
"אף אחד מאיתנו לא מתמוגג מלראות נוכרים משחקים במקום הקדוש. אבל אי אפשר להתיר על סמך זה איסור חמור. זה לא דבר פשוט. זה איסור מדאורייתא! ובמקרים מסוימים גם איסור כרת. איך אפשר להתיר דבר כזה על סמך רגש לאומי? האם מישהו היה מעז להתיר הלכה בהלכות בשר וחלב, או הלכות שבת, על סמך צירופים הלכתיים כאלה?"
תעשייה של שקרים
התירוצים שמשמיעים אלה הרוצים להורות היתר בסוגיה נראים בעיני הגר"ז מגוחכים: "יש כאלה שפתאום לא זוכרים את הכלל הפשוט 'יחיד ורבים הלכה כרבים', ותוהים מה המקור לכך שחובה לפסוק כדעת הרוב. אחרים, הגונים יותר, מסכימים שדעת רוב הפוסקים לאסור, אבל סוברים שמותר להם להורות הלכה בסוגיה היות שהדבר לא נקבע בבית דין הגדול.
"הטענה שלהם מבוססת על גמרא במסכת שבת, שעוסקת בנושא ייצור כלי מילה בשבת קודש. דעת רבי אליעזר הייתה להתיר, ובמקום מושבו תלמידיו הורו היתר בסוגיה, כדעת רבם המובהק, הגם שהאחרים לא סברו כן. המתירים לעלות להר הבית סוברים לדמות מילתא למילתא, ולומר שגם כאן מותר לחרוג מהכלל הקבוע שהלכה כדברי הרוב, היות שהדבר לא נפסק בבית דין הגדול. אבל שוב אינני מבין: מה הקשר בין תלמידיו המובהקים של רבי אליעזר, שמן הסתם הלכו אחריו בכל דבריו, כי הוא היה מרא דאתרא וגם נחשב לגדול מכל חכמי דורו, וההיתר נהג בפועל רק במקומו ולא הפך לבעיה ציבורית, לבין המסקנה שלפיה כל מי שלבבו בוער לדרוש לציון רשאי לעשות דין לעצמו נגד גדולי הפוסקים?!
למעשה, כשעמדה על הפרק שאלת 'תנורו של עכנאי' שנגעה לטהרות, בדור שבו תרומה טהורה ניתנה לכהן ותרומה טמאה נשרפה, ומוצרים עם הכשר של טהרה היו נסחרים בשוק, חכמי הדור חששו לאפשרות שהתורה תיעשה לשתי תורות, ומשום כך נמנו ונידו את רבי אליעזר הגדול. אך שאלת הכנת מכשירי מילה לא נתפסה על ידי רבן שמעון בן גמליאל וחבריו כשאלה בעלת משמעות ציבורית.
גדר שגדרו ראשונים. כרוז שפרסם הראי"ה קוק זצ"ל
"בזמן המנדט הבריטי, כאשר העניין הגיע לשולחנו של הרב הראשי לארץ ישראל, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הוא קבע: 'מה שאין אנחנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מיעוט זכויותינו ומיעוט קישורנו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו'. המילים האלו ראויות להיחקק בכל לב יהודי".
בימי ממשלת בגין שררה בחוגים שונים ציפייה לשינוי ביחס הממשלה להר הבית. הייתה להם תקווה גלויה שהממשלה תאפשר כניסה מבוקרת לשטח מסוים בהר הבית, בפיקוח הרבנות הראשית. הרעיון היה לתת לרבנות מעמד חוקי בשטח ההר ולגדור מקום שמותר בתנאים מסוימים.
באותם ימים פנתה מערכת הקובץ 'תחומין' לגר"ז קורן, שהיה אז בן 37, וביקשה ממנו, ביודעה ובהכירה במי מדובר, לערוך דיון באפשרויות הכניסה להר הבית. תשובת הגר"ז הייתה: "בנושא הנוגע לציבור צריכים להביע את דעתם זקני ההוראה, אך אני מוכן להעלות על הכתב את האפשרויות השונות לאיתור שטחים שאין חשש איסור בכניסה אליהם, אבל לא כמסקנה הלכתית למעשה אלא כמכתב המציג את השאלה הציבורית בפני מי שראוי להשיב עליה".
מי שהשיב לשאלות שהציג הגר"ז היה הראשון לציון הגאון רבי מרדכי אליהו. "החלק הראשון עסק בצורך לתת גושפנקה חוקית לשלטון יהודי-הלכתי בשטח הר הבית כולו. הרב בעצם דרש לעשות כל מה שאפשר כדי למנוע מצב של כניסת נוכרים לשטח המקדש, להכריז קבל עם ועולם שעל פי ההלכה אסור לשום נוכרי להיכנס לשטח המקודש, ו'אין לחשוש ממה שיאמרו'".
ובקשר להצעה לסדר מקומות מגודרים המותרים בכניסה ליהודים השיב הגר"מ: "זה טוב ויפה אם תהא לנו שליטה מוחלטת על המקום ועל הבאים, ובכלל בני ברית. אבל לפי המצב הנוכחי, שאי אפשר לגדור מקומות אסורים בכניסה על הציבור שעולה – הדבר אסור".
לא להישבע למרמה
תעשיית השקרים של פעילי הר הבית כיום מפיצה גרסה שקרית, שלפיה הגר"מ אליהו התיר עלייה להר הבית, לכל הפחות ליחידים. הגר"ז זועם על כך: "גם אם נסכים עם טענתם שהוא התיר ליחידים לעלות, מי התיר לאותם אנשים לפרסם את זה לכלל ישראל? גם לפי שיטתם – האם כלל ישראל הם 'יחידים'?!
"מלבד זאת", ממשיך הרב, "גם בלי שתהיה לנו סתירה מפורשת מן הדברים שכתב ופרסם בחייו, כבר במסכת יבמות (עז.) מובא שיש מגבלה בנאמנות לומר דברים בשם חכם לאחר פטירתו. על אחת כמה וכמה כאשר הדברים סותרים את מה שכתב לי אישית ושפרסם לציבור בימי חייו.
"גם בשיחה שהייתה לי עם בנו, הג"ר שמואל אליהו, שמעתי ממנו בבירור שאביו לא חזר בו לפני פטירתו. הוא ממש הזדעק, וקבע שהדברים הם שקר גמור".
לסיום מציין הרב את הפסוק מתהילים "מי יעלה בהר השם… נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". הגר"ז מסביר: "מי שרוצה לעלות בהר השם, שלא יעשה זאת באמצעות נימוקים שקריים. ככה לא מחישים גאולה".
מאחורי התרמית בפרסום על אודות 'רבנים חרדים שעלו להר הבית'
מאמר מיוחד מפרי עטו של הרב קורן בעקבות ניסיון מחודש לשכתב את ההיסטוריה
הגאון רבי זלמן קורן
בחודש מנחם אב שנה זו (תשפ"ד) פורסם ב'דרך האתרים' מאמר שכותרתו: "תחקיר לימי האבל על חורבן בית המקדש; האדמו"רים וגאוני בני ברק שעלו לאמירת תהילים בהר הבית – חשיפה מטלטלת".
בראש המאמר נכתב: "יחד עם רבנים נוספים ובהדרכה מדויקת של גבולות הר הבית המותרים בכניסת טמאי מת, עלו שני חברי מועצת גדולי התורה להר הבית מייד עם שחרורו". ה'תחקירן' התחקה אחר "היסטוריית איסור הכניסה וגילה רבנים נוספים שעלו להר, רבנים שדחו את הניסיונות והבקשות שיצטרפו לחתימות על האיסור".
בהמשך מספר כותב הסיפורים על חכמים שונים שכיום נמצאים בעולם האמת, ואשר על פי תחקירו עלו להר הבית בזמן מלחמת ששת הימים ואחריה.
הואיל והגילויים החדשים המתוארים בתחקיר נוגעים לאנשים שאינם עוד איתנו, ואשר בנוגע לרובם מדובר בדברים שלא פורסמו בחייהם, והואיל ובחוגים שונים יש שהגיסו דעתם והורו הלכה למעשה (ואף עשו מעשה) לעלות להר הבית נגד דעתם של רוב מניין ורוב בניין של חכמי הדור מאז שנת תשכ"ז – מובן שמבחינה הלכתית חייבים להתייחס לכל הגילויים החדשים שבתחקיר בחשדנות.
כך היא ההלכה כפי שהיא נפסקה ב'יורה דעה' (סי' רמ"ב סע' ל"ו בהג"ה), שחכם שהורה ואחרי שהורה חזר ואמר שאת ההוראה שלו הוא מבסס על מה ששמע מחכם פלוני שכבר אינו בחיים – אין הוא נאמן (לדעת רש"י ביבמות דף ע"ז ע"א, אי הנאמנות הוא בגלל חשש שאותו חכם משקר על מנת להחזיק בדבריו. אך לדעת ה'נימוקי יוסף' בעקבות תוספות, החשש הוא שמא אינו מדייק).
בנדון דידן, העובדה שהתחקיר התפרסם אחרי מות החכמים המוזכרים בו, מעוררת כשלעצמה חשד שיש כאן שקר (כשיטת רש"י). ובאמת בחלק מן המקרים יכול אני להצביע באופן ישיר על השקר, גם בלי להזדקק לכלל שבגמרא (שהוא לשיטת התוספות וה'נימוקי יוסף' אינו כלל שמאשים את המעידים בהכרח בשקר, אך על כל פנים חושד בהם באי דיוק).
ידוע הדבר כי ביום כ"ח באייר תשכ"ז, בעיצומה של המלחמה, לא ניתנה גישה לכותל המערבי לציבור הרחב, אך רבים שהיו להם קשרים הצליחו להגיע. הם נכנסו בדרך אשר בה הגיעו קודם לכן הצנחנים עם הרב הראשי לצה"ל, הרב שלמה גורן, לכותל (כלומר, ניתן היה להגיע משער האריות שמצפון להר הבית, ולחצות אותו ולצאת לכיוון הכותל דרך שער המוגרבים).
הרב גורן שלח את עוזרו בעת ההיא, הרב מנחם הכהן הי"ו, להביא את חותנו, את הרב הנזיר, ואת הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב', לכותל. כפי הנראה עשה זאת כדי לחזק את רוח הלוחמים וכפי שנרמז בדברים שכתב יותר מאוחר.
על כך סיפר הרב צבי יהודה זצ"ל אחרי שנים, באירוע שבו אני עצמי נכחתי, ולמעשה גם קיימת הקלטה של הדברים. וכך אמר: "הוא (-הרב מנחם הכהן) הביא אותי בג'יפ של הצבא. אני שואל אותו: 'תגיד לי, אני לא הייתי שם, ואינני משתמש בהיתרים לכניסה להר הבית. יש הרבה שערים. איך נכנסתם?' אז הוא אומר לי: 'כל השערים פתוחים לפנינו'.
"נוסעים ונוסעים. שאלתי אותו: 'לאן אתה מביא אותי?' פתאום הוא אומר לי: 'אנחנו בהר הבית'. נבהלתי! 'אני רוצה לברוח, תצא!' – אמרתי. אני לא ידעתי שאנחנו ניכנס להר הבית. אני אומר: 'נצא מכאן, תראה לי איפה לברוח מכאן'. נו, זה כבר היה ממול הבניין שלהם (המסגד). המעבר היה דרך שער האריות. אז אי אפשר היה לגשת בדרך אחרת, לכן הכניסו אותי דרך המעבר הזה…"
כעבור שנים כתב הרב גורן בספרו 'הר הבית' מהדורת תשנ"ב במבוא (עמ' יא) על כניסות להר הבית שנעשו שלא כדין באותו יום, וכך כתב:
"אומנם בימים הראשונים של שחרור ירושלים והר הבית, בהמולת ההתלהבות הגדולה והשמחה של הניצחונות שלנו, לא שם הקהל לב לבעיה ההלכתית החמורה הכרוכה בכניסה להר הבית. עד כדי כך, שרוב הבאים להתפלל בכותל המערבי עברו דרך הר הבית. לא זה בלבד שנכנסו בטומאה ללא טבילה להר הבית – אלא עשו את הר הבית קפנדריא להגיע דרכו לכותל המערבי, שאין בו כל קדושה. ביניהם היו הרבנים הראשיים לישראל דאז. גם הם באו לכותל המערבי דרך הר הבית, לשם נכנסו ברכב. הם ירדו מן הרכב בהר הבית וירדו משם לכותל המערבי. לחיילים שהיו בתפקיד על הר הבית הוריתי שמותר להם להסתובב בכל מקום כדי לשמור על ביטחונו של ההר ומתקניו החיוניים".
מה שלא סופר עד כה הוא שהרב מנחם הכהן הי"ו רצה להביא באותו יום לכותל המערבי גם את כ"ק האדמו"ר ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, אך האדמו"ר סירב להצעה ואמר שיגיע לכותל רק כאשר תתאפשר גישה לכל עם ישראל להגיע לכותל.
ידידי המנוח מר דורון הרצוג ז"ל (שהכרתי מעבודתו ב'קרן למורשת הכותל') עבד גם באיסוף חומרים המתעדים את מלחמת ששת הימים בירושלים, במסגרת עבודתו בגבעת התחמושת, באתר 'להנצחת המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים'. כפי שסיפר לי לפני שנים, במסגרת זו גם ראיין את הרב מנחם הכהן עצמו בנוגע לחלקו בהבאת הרב צבי יהודה קוק והרב הנזיר לכותל המערבי דרך הר הבית.
(החומרים שאסף מר דורון הרצוג קיימים, והרוצה לברר יותר על אודות פרט זה, יכול גם לנסות לפנות לרב מנחם הכהן המתגורר כיום בירושלים).
ואשר על כן, ברור כי נקודה זו, הנוגעת לעלייה כביכול של האדמו"ר ה'בית ישראל' להר הבית – אינה אמת!
תלמיד חכם אחר שהוזכר באותו 'תחקיר' הוא הגאון הרב יחזקאל ברטלר זצ"ל, שכביכול עלה אף הוא בשערי הר הבית. הדבר נראה כבלתי אפשרי, כי הוא היה ידוע כמי שמחמיר בחומרות רבות שאחרים אינם נוהגים בהן, ובפועל חשש לחששות רחוקים, גם בדבר שלא נצטוינו עליו בדין 'מורא'.
ואכן, שאלתי על כך את בנו, הרב ר' חיים שליט"א, והוא הכחיש את הדברים בתוקף, ואמר לי שאביו היה נוהג להתרחק מן הכותל המערבי מרחק משמעותי, שמא מדובר בכותל המקדש עצמו, ואם כן יש איסור כרת של כניסה לעזרה למי שמתקרב אליו. ומשום כך התרחק מן הכותל למרחק של י"א אמה(!) ועוד הוסיף להתרחק, שמא יש לחוש לתוספת עובי הכותל בבסיסו, אשר בולט מערבה לעומת חלקו העליון. כך שבפועל, בהתאם לחששותיו, את אותן י"א אמה לא חישב מן המקום שבו אנו עומדים כיום ברחבת הכותל, אלא מנקודה מערבית יותר ששיער כי היא מתאימה לחלק התחתון של הכותל.
למעשה, הרב ברטלר חשש לעצמו אף למרחק גדול מזה, כדי שלא ייכשל בטעות, וכך גם הורה לבני ביתו (ובנו סיפר לי בדייקנות מה הייתה הנקודה בשטח שאותה ציין בפניהם כדי שהגבול יהיה מספיק ברור להם, חוק ולא יעבור). ולא עוד אלא שאף נמנע מלהגיע לכותל בקו 1, מחשש שמא הפינה הדרום-מזרחית הקיימת אינה בגבול האמיתי של הר הבית, וכי ההר המקודש נמשך מזרחה ממנה. כך שברור שגם הסיפור שמייחס לו כביכול עלייה להר הבית – הוא שקר!
ועוד עליי להוסיף שבכתבה נטען בין השאר כי הגאון הגדול רבי יעקב ישראל פישר זצ"ל, תמך במשפחת אלבוים במאבקם למען העלייה להר הבית, וכי הוא גם נתן לזה ביטוי בספרו. ובנקודה זו כנראה לא חששו התחקירנים לכך שבמילתא דעבידא לגיליי לא משקרי אינשי, או על כל פנים לא דקדקו להבין כי גם זה אינו מדויק כאשר אנו עוסקים בשאלה הלכתית.
באותו תחקיר כתוב כי הרב פישר פרסם תשובה בעניין בספרו בסי' קס"ג. ואכן, בספר 'אבן ישראל' חלק ט' סימן קס"ג יש תשובה שיש לה שייכות לעניין. השואל שאל אם בזמן הזה לא תועיל טבילה במקווה לבע"ק לעניין כניסה למחנה לוויה, כי גזרו על עמי ארצות שיהיה דינם כדין זבים. הגר"י פישר שלל זאת, וקבע שגם על נוכרים גזרו להיות כזבים לענייני טומאה שונים, אך לא לעניין הר הבית.
אך באמת לשאלה זו אין שייכות לשאלה הציבורית העומדת על הפרק בעניין עלייה להר הבית. ופשוט שלתשובה זו של הגרי"י פישר זצ"ל מסכימים גם האוסרים את הכניסה להר הבית שלא לצורך שמירה ביטחונית. כך במאמרו של הרב יהודה שביב ז"ל בכתב העת 'מעלין בקודש' גיליון כ"ד (אלול תשע"ב) הוא כותב כי ארבעים ושתיים שנה קודם לכן (היינו בשנת תש"ל), הוא שירת במילואים ביחידה ששמרה על הכותל ושמרה בהר הבית, וכהכנה לאותו שירות מילואים הוא נכנס לביתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל להתייעץ איתו, ושוחח איתו שעה ארוכה על פרטים שונים.
השאלה הראשונה ששאל הייתה אם אחרי טבילה הוא צריך לחוש לשיטות שצריך לזה גם 'הערב שמש', והגריש"א זצ"ל השיב לו שבעת הצורך אין הוא צריך לחוש לכך. ומובן אם כן שלא חשש בכלל שמא דינו הוא כזב שצריך טבילה במים חיים וספירת שבעה נקיים. כך שההסתמכות על הנאמר בשו"ת 'אבן ישראל', כאילו התיר לציבור לעלות להר הבית, אינה אלא הטעיה.
בספר 'הליכות אבן ישראל למועדים' כתב הגרי"י פישר שיש להתרחק מן הכותל המערבי כשיעור י"א אגודלים. כפי שמבואר שם בהערות הרב פישר זצ"ל חשש לכך שיש דין של הר הבית לשטח שמעל הנדבכים התחתונים של הכותל המערבי, שכידוע בסיסו רחב (לכיוון מערב) וכל נדבך הולך וכונס לכיוון מזרח. וכך נמצא שהעומד צמוד לכותל, ברחבת הכותל של היום, נכנס במקצת להר הבית, שזה דבר שאסור לטמאים (וכפי שהעיר ואף הזהיר במפורש גם בחלק ג של ספרו 'אבן ישראל', פ"ו מהלכות בית הבחירה, הלכה ז בסופה). ובהערות העורכים של 'הליכות אבן ישראל למועדים' כתוב במפורש כי הגרי"י פישר עצמו נהג להתרחק מן הכותל מעט יותר מן השיעור האמור (ומן הדברים עולה שאפילו לעניין זה, לא סמך על כך שלהלכה ניתן להסתמך בזה על טבילה, כפי שהייתה דעתו במישור העקרוני).
מעניין הדבר כי הרב דוד אלבוים ז"ל שטרח רבות והתמחה בייצור בגדי כהונה, ייסד מכון בשם 'ישיבה מעשית ועיונית לבגדי כהונה', וקיבל מכתב המלצה מהגאון רי"י פישר זצ"ל שכתב: "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת… והרי בגדי הכהונה מכפרין, ובוודאי גם ההתעסקות בהלכותיהן מכפרת". ואולם בכתבה שהתפרסמה ב'מוסף שבת קודש' של 'יתד נאמן' משבת ויקהל פקודי תשמ"ז צוטטו הקטעים מתוך מכתב הגרי"י פישר, ונכתב במפורש שהם שאלו את הרב דוד אלבוים אם הוא סיפר לגרי"י פישר שכוונתו היא להכין בגדי כהונה כמסגרת מעשית לניסיונות של חוגי העולים להר הבית לחדש את העבודה (דבר שאכן היה ניסיון מעשי להשתמש בו לניסוך מים על מקום המזבח ממש בחול המועד סוכות בשנים תשמ"ח, תשמ"ט ותש"נ), וכמו כן הייתה זו כוונתו כאשר בנה מנורה כשרה לצורך עבודה בזמן הזה. והוא אמר במפורש שהוא דיבר עם הגרי"י פישר על השאלות רק באופן תיאורטי (למשל בעניין המנורה שאל אותו פרטים בנוגע לשיעור גודל הנרות), והוסיף ואמר כי אפילו אם הגרי"י פישר היה אומר לו לא לבנות מנורה – הוא לא היה שומע לו.
ופלא שבכתבה שם הגדיר הכותב את הדברים במילים: "מסתבר שמדובר בתרמית בקנה מידה גדול, הונאת גדולי ישראל על ידי הסוואת כוונות".
