בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ | במלאת 30 שנה: הרגעים האישיים, ההוראות הנדירות במכונית, הבקשה לכתוב צוואה וזיכרונות ההוד
הוא היה נער צעיר וביישן שהגיע לבדו מבוסטון לפני הבר-מצווה | כמה שנים לאחר מכן, הוא הפך לאחת האגדות האנושיות בסביבתו של הרבי מליובאוויטש. המזכיר הקרוב, הנהג האישי, והפנים הרשמיות של ליובאוויטש בממשל ובתקשורת האמריקאית | ערב יום ההילולה השלושים של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, בשיחה מיוחדת ונדירה לאריה ארליך, מסיר המזכיר האחרון, הרב חיים יהודה קרינסקי שליט"א, את הלוט ממספר פרשיות עלומות והוראות נסתרות בקודש פנימה, ומפרט את שורת ההכנות הפרטיות והציבוריות שערך הרבי לקראת הסתלקותו מהעולם | מסמך נדיר
רצינות. זו התכונה הראשונה שבה אתה נתקל בבית המטופח ברחוב מונטגומרי. התכונה השנייה היא מכובדות. על היהודי שמתגורר בבית הזה אפשר להחיל את מימרת חז"ל (עירובין סה): "יש בו מדעת קונו". כנראה שהַקְדָשַׁת החיים לשירות במחיצתו של ענק־דורות, מרוממת את האישיות ומגביהה את הנשמה. אי אפשר לטעות בזה כשיושבים במחיצתו של החסיד רבי חיים יהודה קרינסקי.
התכונה השלישית היא חרדת קודש. שלושים שנה חלפו, ועדיין בעל השמועה עומד כנגדו, כבחיי־חיוּתו ממש. הוא שוקל מילים, בורר משפטים, מבקש לעבור על הדברים, כמו מזכיר פעיל בשירותו של רבי שעדיין מצוי בעלמא־הדין. אף מילה אינה נשלפת מהשרוול. אף משפט אינו נשמע כלאחר יד. לכל מילה שמתפרסמת, מיוחסת חשיבות מקסימלית.
לדעת כל רז סודך. הרב קרינסקי עומד מאחורי כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע בעת שהוא עובר כשליח ציבור
וחרדת הקודש הזו מקיפה אותי וחופפת עליי מכל כיוון. עד כדי כך, שבסופה של השיחה נאלצתי לגשש את דרכי מבעד למסך לח של עיניים דומעות ממאמץ לקלוט את עוצמת הסיפורים והיקפם.
לא באשמת בעל הבית. הוא מצידו דווקא עשה הכל להנעים את השיחה. דיבר בדיפלומטיות נינוחה שהפכה למותג ולשם דבר, כמי שמשמש כבר שבעים שנה כפניה הייצוגיות של ליובאוויטש בארצות הברית. על השולחן אפילו נחו שוקולדים משובחים וקנקן מים צונן, כחלק ממסורת אמריקאית שהיהודי המבוגר והחד להפליא שאירח אותי, מקפיד עליה מאוד.
ובכל זאת, לרגע לא הרפתה ממני המחשבה על ההיסטוריה שחוויתי זה עתה. אי אפשר להשתחרר מהמחשבה שלפניי יהודי שהיה כל כך קרוב, משך כל כך הרבה שנים. זכיתי לשוחח עם יחיד־סגולה שראה את המחזות הגדולים ביותר. לפניי אגדה חיה ונושמת בקורות ימיה של חסידות חב"ד. איש שיוזכר ויצוטט גם בעוד שנים.
רבי יוד'ל קרינסקי עשה שם, בקודש הקודשים של חב"ד, אלפי שעות טמירות. רק הרבי והוא, לבדם. שעות נשגבות שהוא עֵד הראייה היחיד לקיומן. את הסיפורים שהוא בוחר לספר – הוא מספר בטבעיות קולחת. את אלו שהוא סבור שאסור לו לספר – אף תעלול עיתונאי לא יגרום לו לספר. איש סוד ונאמן בית שמבחינתו ממשיך עד היום לשמש בתפקיד חייו הנצחי – 'המזכיר של הרבי' (כך מכונה בחסידות חב"ד, עוד מימי הרבי הרש"ב, המשב"ק העומד לימינו של הרבי). "מעולם לא התפטרתי ממשרת המזכיר", יאמר לי בחיוך בשיחה.
היחס אליו בכל שדרות ליובאוויטש הוא כמו אל חפץ חי שנותר על שולחנו של הרבי. אם חפציהם של צדיקים מעוררים רטט של קדושה, לא כל שכן אנשיהם של צדיקים. כלי הקודש שעמדו לשרת בארבע האמות שבהן נָשְׁקוּ שמיים וארץ. רבי יוד'ל הוא נאמן הבית, האיש שהמשימות המורכבות ביותר הוטלו על שכמו והסודות הרגישים ביותר הופקדו בידו, כולל הצוואה שביקש ממנו הרבי לערוך בשנים האחרונות.
גם על כך אשמע ממנו בשיחה הנדירה.
'היהודי המשפיע בארה"ב'
'האציל מבוסטון' או 'הנסיך מבוסטון', אפשר אולי לקרוא לו. בחור שהגיע מבית הוריו במסצ'וסטס וקבע את חייו לימין כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש, מבר המצווה שלו ועד עצם היום הזה. ראיתי לפניי יהודי שחי עשרות שנים באוויר גן עדן, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו, הוא נותר אותו 'חסידישע בחור' רך ובר אוריין. נסיך של ממש, בעל גינונים דיפלומטיים שמזכירים את אמריקה הישנה והטובה.
ה'ניוזוויק' הכתיר אותו פעמיים כ"יהודי המשפיע ביותר בארצות הברית". ככזה, דיבורו לרוב מאופק. את הרגש צריך לחפש בהפוגות שבין המילים, כשהוא נוטל פאוזה לצורך המשפט הבא. פה ושם תבצבץ לחלוחית חסידית מזוויות עיניו המבוגרות, שלא כהו. פניו, גם בעשור העשירי לאורך ימים ושנים טובות, מעודנות ובוהקות. מעין ברכה שורה עליהן. יש סיפור מופתי עליה, אולם על כך בהמשך.
לעתים קרובות בשיחה אני צובט את עצמי לוודא שאני אכן במחזה מציאותי ולא באיזה חלום רוחני מתוק. מי היה מאמין ששלושים שנה אחרי, בתשפ"ד המתעתעת, בעולם שהספיק כל כך הרבה להשתנות ולהתגשם, עדיין תהיה לי הזכות לשבת עם יהודי שעצם נוכחותו משמש עדות חיה ונצחית לתופעה רוחנית של 'גבוה מעל גבוה', תופעה שמימית שפירותיה ממשיכים להכתיב את קצב פעימות הלב של הגלובוס היהודי ולהקים עולה של תורה בכל פינה נידחת.
'רחי"ק'. זה הכינוי שלו ביומנים הרבים שכתבו הבחורים ב־770 עשרות שנים. קיצור של השם רבי חיים יהודה קרינסקי. בכל דיווח שבחור שיגר להוריו בארץ ישראל, השם 'רחי"ק' מככב כחלק בלתי נפרד מההתרחשות בארבע האמות של הרבי. פה הוא יוצא מהקודש פנימה עם הוראה לציבור, שם טווה מהלך רגיש לשביעות רצון הרבי; פה מביא משלחת דיפלומטים ודואג להפצת מסרים תורניים ב'ניו יורק טיימס', ושם עמל על שמירת הספרייה יקרת הערך של אדמו"רי החסידות. ידו בכל, במובן הנאצל והמתמסר של ההגדרה.
עומד ומשמש. הרב קרינסקי עומד בפני הרבי בקודש פנימה. תמונה שצולמה מחלון החדר
ורבי יוד'ל יודע גם להיעלם כשצריך. להאציל סמכויות, להעמיד גנרלי משנה. בדיוק כפי שהוא עצמו בָּטֵל ומבוטל בשירות מי שמינה אותו. בתוארו הרשמי הוא היו"ר של המוסדות המרכזיים שהקים הרבי ועמד בעצמו בראשם עד להתמנותו לאדמו"ר: 'מרכז לענייני חינוך' האחראי על מערך השלוחים העולמי, 'מחנה ישראל' שעוסק בחינוך יהודי בעולם והוצאת הספרים קה"ת שאחראית על כל מערך ההוצאה לאור המסועף של כתבי חב"ד, ו'אגודת חסידי חב"ד העולמית'. הרבי הוא שמינה אותו לתפקידים אלו.
אולם התפקיד המזוהה עימו יותר מכל הוא נאמן ביתו, מזכירו ומי שאף הסיע את הרבי ושהה במחיצתו במשך אלפי-אלפי שעות בנסיעותיו הממושכות לציון קבר חמיו, כ"ק האדמו"ר הריי"צ זצוק"ל. הוא תמיד היה שם, מגדיל ראש ונוצר סוד, יודע להתנהל בנתיבי הדיפלומטיה האמריקאית, אך משנכנס אל חדר הרבי – הופך לחסיד מבוטל, ללא שום דעה עצמית כלל ועיקר. שירותו כמזכיר התבצע לצד חברי סֶגֶל המזכירות – החסידים החשובים והגאונים רבי מרדכי אייזיק חדקוב, רבי יהודה לייב גרונר ורבי בנימין קליין. אולם על רבי יוד'ל הוטלה משימה נוספת – מעין 'שר החוץ' של ליובאוויטש.
הוא היה שם כשהרבי מליובאוויטש היה אברך קדוש ואלמוני, החתן המופנם של כ"ק מרן האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זצוק"ל. כבר אז התחקה אחר ההליכות והתקרב אל הדמות הרוחנית שמעטים הכירו אז. הוא היה שם כשניטלו המאורות והתחלפו המשמרות בשנת תש"י. הוא היה שם במעמד קבלת האדמו"רות בתשי"א. כעבור שנתיים יתחיל לשמש בקודש כנהג של הרבי בנסיעות ל'אוהל', וחמש שנים נוספות לאחר מכן יהפוך באופן רשמי למזכיר שלא ימוש מתוך האוהל.
והוא, המזכיר האחרון שנותר עימנו לאורך ימים, יהפוך עד מהרה לאגדה חיה. נאמן הבית ואיש הסוד המרכזי והבולט. לציבור הוא נגיש פחות באותן שנים, אבל את חייו הוא מקדיש לרבי, וכמוהו רעייתו מרת דבורה ע"ה. אמרו אז שבשכונת קראון הייטס יש שתי נשים שאינן נותנות תנומה לעפעפיהן, לילה אחר לילה, כל עוד הרבי מליובאוויטש לא מסיים את סדר יומו העמוס, אי שם בשלוש בלילה: הרבנית מליובאוויטש, ומרת דבורה קרינסקי, רעייתו של המזכיר הנאמן.
ולמרות סדר היום שנמשך 24 שעות, 7 ימים בשבוע בהפוגות קצרצרות, אני נדהם לשמוע מחתנו ויד ימינו, הרב יוסף ברוך הכהן פרידמן (מנהל הוצאת הספרים 'קה"ת', ואחיהם של המרצה העולמי הרב מאניס, ואמן הזמר החסידי ר' אברמ'ל), ש"גם בימים העמוסים ביותר עם הרבי, חמי מעולם לא הפסיד מעולם את שיעוריו הקבועים. כך הוא סיים את הש"ס כמה פעמים, את הרמב"ם ארבעים פעמים, וכן נ"ך וספרי חסידות ומחשבה". כי עבד מלך – מלך.
רבי יוד'ל הוא האיש שהיה שם ליד הרבי בשעות האישיות ביותר, הרוחניות והנשגבות ביותר – בנסיעותיו להתייחד עם חותנו באוהל ציונו, כאשר אף אדם בעולם לא הורשה להתקרב. רק הרבי והוא, יושבים יחדיו על המושב הקדמי של מכונית הקדילק האפורה והארוכה, שכמעט מעולם לא הוחלפה.
הוא מראה לי מכתב שהכניס לרבי לאחר שהקדילק החלה לחרוק ולזייף. במכתב הוא מעדכן את הרבי על אודות "הזדמנות לקנות קאר (מכונית) על ידי האחים גולדברג שיחיו, ביואיק 65' עלעקטרא, אין בו אייר קאנדישאנינג (מיזוג אוויר) וחלונות חשמליים, אבל הקאר במצב טוב ושווה המחיר. המחיר הוא 2,375$. גם ראה מומחה אחר את הקאר ואמר שהוא במצב טוב. הקאר בצבע שחור והינני שואל אם לקנותו".
תגובת הרבי הייתה: "אם אי אפשר לתקן הקודמת". סוף דבר, אגב, שאפשר היה לתקן את הקודמת והרבי לא אבה להחליף את מכוניתו.
עם הרבי במכונית
ר' יוד'ל תמיד שם, בקאר האמריקאי הישן, נוהג בידיים מיומנות, רואה את הרבי מתייחד עם ספריו ורשימותיו, פעמים עוצם עיניים באופן ממושך ושקוע במחשבות עלומות ופעמים ננער לרגעים כדי להעביר הוראה או להתעניין במצבה של קהילה יהודית במדינה רחוקה מעבר למסך ברזל כלשהו.
בשהיות הארוכות באוהל הוא דואג לכל מה שצריך. פעם להתקנת סטנדר נייד שיקל על התפילה הממושכת, פעם לעמידה של שעות עם מטרייה שתסוכך על הרבי מגשמי זעף ניו־יורקיים, בכוחות פיזיים שהוא עצמו לא יודע לספר מהיכן היו לו, ופעם לבניית סככה שתחסוך את הצורך במטרייה.
בקיץ השרבי היה נסחב עם מזגן נייד עם גנרטור, ובחורף הסגרירי האלים של ניו יורק דאג לתנור חימום שפעל באמצעות גז. וכאן אירע פעם מקרה מחריד, שעליו רמזנו למעלה: תנור הגז התלקח בעת שרבי יוד'ל ניסה להפעיל אותו. בגדיו התלקחו ופניו נשרפו, והוא התגלגל על רצפת הציון כדי לכבות את האש שדלקה עליו. הרבי ביקש ממנו להתפנות מיידית לבית הרפואה ולהשאיר אותו לבד. אחרי שעתיים של חבישה וטיפול חזר בשעטה לאוהל וראה את הרבי עומד עדיין בשרעפיו וכוונותיו, לפניו שקי נייר חומים שנושאים אלפי בקשות ומשאלות של עמך בית ישראל. הרבי, שנדהם לראותו חוזר בפנים חבושות, בירך אותו: "שלא יישאר שום רושם כלל". יהיו שיאמרו שהעובדה שלא נס לחו היא תוצאה של הברכה הזו.
כשהרבי היה מסתגר לבדו באוהל, רבי יוד'ל היה עומד בחדרון הסמוך, ממתין שהדלת תיפתח והאדמו"ר ירד בחזרה לעולם. פעמים שהוא נוקש קלות, בזהירות, לראות שהכל בסדר.
ובפעם האחרונה נָקַשׁ, וראה שהכל לא בסדר. הרבי התמוטט לאחר שעבר אירוע מוחי בתוך אוהל חותנו הריי"צ, אחרי שעות של מאמץ רוחני. זה היה בכ"ז באדר א' תשנ"ב (1992), התאריך שנצרב באותיות של כאב בדברי ימיה של ליובאוויטש. ר' יוד'ל היה בן האנוש היחיד שהיה שם עם הרבי, כמו בכל 1,800 הפעמים שקדמו לה לאורך כארבעים שנה. הוא הזעיק את כוחות ההצלה, והבשורה שיצאה משם זעזעה את העולם היהודי. שנתיים לאחר מכן נוטל כבוד מבית חייה של ליובאוויטש.
עכשיו, כשחסידות חב"ד ואין ספור מקורביה ומושפעיה בכל העולם מציינים שלושים שנה להסתלקותו של הרבי, שלושים שנה של המשכיות מתוך החלל ופריצה קדימה למרות ההיעדר – אני יושב ב'דַיינִינְג רום' (הסלון) של ר' יוד'ל קרינסקי, כחלק ממסע מיוחד כהכנה ליום ההילולה, ונוסק למושגים אחרים של זמן ומקום.
ילד נוסע מבוסטון
הכל מתחיל בט"ו בכסלו תרצ"ד (1933). אל שמונת ילדיהם של ר' שמעיה ומרת עטא קרינסקי מבוסטון שבמסצ'וסטס מצטרף הבן התשיעי, בן הזקונים. הם היגרו מרוסיה בברכתו של כ"ק מרן האדמו"ר הרש"ב (רבי שלום בער) מליובאוויטש זצוק"ל. רבי שמעיה החל לשמש כשוחט בבוסטון. "הוא היה מהיחידים באזור עם זקן מלא", מספר רבי יוד'ל ל'משפחה'.
שעות שמיימיות ומרטיטות. הרבי בתפילתו ב'אוהל' הציון של חותנו הריי"צ זי"ע
"כבר כשהיו חתן וכלה, אבא ואמא קבעו ביניהם לגדל בית של תורה. שנה לפני שנולדתי, בתרצ"ג, הגיע לבוסטון רבי יושע בער סולובייצ'יק, שהיה הרב הראשי לבוסטון. אבי היה השוחט והרב סולובייצ'יק נתן את הכשרות. רבי יושע בער הקים בבוסטון את 'חיידר רמב"ם' ואני הייתי התלמיד הראשון".
יוד'ל הקטן היה בן שש כאשר הרבי הריי"צ הגיע לניו יורק על מנת להשתקע בה, לאחר שנמלט מגיא ההריגה באירופה שהתחילה לבעור בגוונים של דם ואש. התאריך: ט' באדר ת"ש (1940). מאותו היום חב"ד מתחילה לבנות את עצמה מחדש, על אדמת ארצות הברית, מתוך בית כנסת בגודל של סלון ביתי ממוצע, בבניין שנרכש יד שנייה מרופא בשדרת איסטרן-פארקווי 770.
יותר משנה לאחר מכן, בכ"ח בסיוון תש"א (1941), יגיעו לארה"ב חתנו ובתו של הריי"צ, הלא הם הרבי לעתיד ורעייתו הרבנית חיה מושקא ע"ה, לאחר שנמלטו מצרפת של שלטון וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר וגרמניה הנאצית. הוא החל להתגורר בבניין אחד עם ה'שווער' שלו והיה יד ימינו במהפכה שהחלה, הפעם בגרסה אמריקאית.
"מייד לאחר הגעתו", זוכר הרב קרינסקי, "החל הרבי להוציא לאור ירחון תורני בשם 'הקריאה והקדושה', שדיבר על התלאות שעוברים יהודי אירופה במבט של אמונה ועודד את הציפייה לגאולה. אני זוכר שהרבי היה מצלצל אלינו מפעם לפעם ומדבר עם אבי בענייני הפצת היהדות בבוסטון, וגם בעניין פליטי המלחמה שאליהם דאג הרבי לשלוח ספרי קודש".
בשנת תש"ז (1947) מתכונן הנער יוד'ל קרינסקי לבר המצווה שלו. הוריו שולחים אותו מבוסטון לניו יורק, כדי שיתכונן לבר המצווה במחיצת הרבי הריי"צ.
"ה'פְרִיעֶרְדִיקֶע'ר-רבי' (הרבי הקודם) כבר לא היה בקו הבריאות, והוא היה מתפלל עם מניין מצומצם בביתו שבקומה האמצעית", נזכר רבי יוד'ל. "החתן, לימים הרבי, היה מתפלל עם הציבור בבית המדרש הקטן למטה. לא כולם הכירו אז את הרבי לעתיד, הוא היה נכנס ויוצא בשקט, אבל אצלנו במשפחה ידענו להעריץ אותו. אני ילד בן שתים עשרה ובכל התפילות אני מתפלל קרוב לרבי, בפינה הצפונית-מזרחית. הוא היה נכנס לתפילה עם סידור וספר תניא, ולא עם חומש, שכן בידי האחים המבוגרים שלי נשמרה הזכות לסדר בכל שבת חומש לרבי. כשבגרתי, אני הייתי מסדר לרבי חומש, וזו הייתה המשימה הראשונה שלי בשירות הרבי".
מכתבים ליוד'ל
"באותה תקופה", מספר הרב קרינסקי ל'משפחה', "לא ידעתי אם הרבי יודע מי אני. למדנו ב־770 ובכל יום היו הבחורים הולכים למבנה ישן ברחוב בֶּדְפוּרְד, מרחק כמייל מ-770, שם היה חדר האוכל. מזמן לזמן אמר הרבי לבחורים: 'כשתראו את יודל קרינסקי תאמרו לו שיש לי משהו בשבילו'. לא אמרתי מעולם לרבי את שמי ולכאורה הוא לא היה אמור להכיר אותי.
"נכנסתי לרבי ואז התברר מה העניין. הייתי בן זקונים שנשלח לבד למקום רחוק ולכן ההורים שלי שלחו לי גלויות דואר ומכתבים לכתובת של 770. באותם ימים הדואר הגיע לידי הרבי, שכן הוא עמד בראש המוסדות וכך גם המכתבים מביתי. כשנכנסתי, הרבי אמר לי שחיפש אותי, חייך אליי ומסר לי את הדואר באמרו: 'דָאס אִיז פַאר דִיר (זה עבורך)'. כך היה מדי תקופה.
בין שמים וארץ. הרב קרינסקי כשליח ציבור במניין של הרבי. נראה עוד: המזכיר הרב יהודה לייב גרונר זצ"ל
"לימים חשבתי מדוע הרבי נהג כך, הרי יכול היה למסור לי את המכתבים באמצעות אחד הבחורים? הסיבה לכך, כנראה, היא העובדה שהייתי הצעיר בבני משפחתי, הוריי כבר היו מבוגרים כאשר נולדתי ומטבע הדברים הייתי מפונק יותר וגם הפרדה מהבית בגיל כה צעיר הייתה קשה עליי. הרבי חשש שהמכתבים יתגלגלו, אולי עין זרה תשזוף אותם ואני ארגיש שלא בנוח. לכן הוא דאג לי באופן אישי.
"מאותה תקופה", מספר הרב קרינסקי, "אני זוכר במיוחד את השבתות במחיצת הרבי. זכיתי לשבת על אותו ספסל שישב עליו הרבי. בקריאת התורה הרבי עמד. לאחר שהתפילה הסתיימה, הוא היה נשאר בבית הכנסת ביחידות וממשיך בתפילה באריכות כשעה וחצי נוספות, כשבית המדרש הקטן ריק מאנשים.
"בשבת מברכים היה הרבי מזדרז יותר בתפילתו, בשל העובדה שהיה עורך התוועדות עם הקהל, בהוראת חותנו. הרבי היה חוזר לחדרו כשסיים להתפלל, מחזיר את הספרים, חובש את כובעו ונכנס לבית הכנסת, כובעו לראשו וטליתו על כתפיו, ומתיישב בראש השולחן. התפילה הסתיימה בסביבות השעה 11:30. הקידוש החל זמן מה לאחריה ונמשך כשעה וחצי.
"דברי התורה שהשמיע הרבי בהתוועדויות היו מופלאים וייחודיים מאוד. הרבי שוטט בכל חלקי פרד"ס התורה והשמיע רעיונות עמקניים, חדשניים ויסודיים, בכל פעם בסוגיה אחרת. לא פעם ערך הרבי סיום מסכת, או כמה מסכתות, בש"ס, ואז היה משמיע הדרן – מערכה תורנית שבה הסביר כיצד הסוגיה החותמת את המסכת קשורה עם המסכת כולה, עם מובאות מכל הש"ס. הרבי היה 'מפשיט' את הסוגיה מגדריה המקומיים, נכנס למהות ושורש המחלוקת, ומראה כיצד מקומות נוספים במסכת או בש"ס קשורים לאותה סוגיה. הוא הסביר שכאשר שני 'מאן דאמר'ים חולקים זה על זה, זו לא מחלוקת מקומית, זו מחלוקת שורשית הנובעת מגישה כללית לתורה ובאה לידי ביטוי בסוגיות רבות.
"למרות נטייתו באותן שנים להסתגרות, הרבי היה בתוך הקהל, התפלל במניינים, השמיע דברי תורה בפני החסידים וענה במאור פנים לכל שאלה. הוא היה נגיש וזמין גם לשאלות בלימוד. לא אחת אירע ששלחו מביתי שבבוסטון שאלות שונות בהלכה, או פירוש שאבי רצה לדעת בדבר מה וביקשו שאשאל את הרבי. תמיד הרבי נענה לבקשתי והשיב במאור פנים. כשהיו חתונות של האחיות המבוגרות שלי, הרבי היה מעניק ברכה".
מחזה בקומה השנייה
הספקתם להסתופף בצילו של האדמו"ר הריי"צ?
"זה לא היה שייך, כי ה'פריערדיקער רבי' לא היה בקו הבריאות וקשה היה עליו הדיבור. אבל כמה פעמים בשנה הוא היה עורך התוועדויות קצרות, כמו ביום־טוב וכן בשלוש רגלים, ב'י"ט כסלו' וב'י"ב תמוז' – יום הצלתו מגזר דין מוות ברוסיה. בדרך כלל היו משתתפים במעמדים הללו יחידי סגולה. לא לכולם היו מאפשרים להיכנס. זה היה בסלון שלו, בקומה השנייה. היו נכנסים כארבעים איש. 'עולם' קטן מאוד. לבחור צעיר לא הייתה הזדמנות להיכנס.
"בחג השבועות תש"ח (1948) הגיעה ההזדמנות. אני עומד לבד בפתח שבלובי ופתאום הדלת נפתחת. הרבנית חיה מושקא, רעייתו של הרבי, רואה שאין עוד בחורים שמתגודדים ואומרת לי: 'היכנס'. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לבית של הרבי הקודם. נכנסתי. הרושם עדיין טבוע בעצמותיי. הרבי הריי"צ ישב בראש השולחן, הספודיק לראשו. מצד אחד ישב חתנו הגדול, רבי שמריהו גור אריה זצ"ל. מן הצד השני ישב חתנו השני – הרבי לעתיד. סביב השולחן ישבו חמישה עשר איש. עוד קצת אנשים עמדו בסלון. את הדיבור לא יכולתי להבין, אבל הייתי תפוס כולי במחזה. על השולחן היו ארגזים של 'משקה' וגביעים קטנים, וכל אחד ניגש בתורו לומר 'לחיים'. עד עכשיו אני תחת הרושם של ה'ציור' הזה, שאותו אני לא יודע לתאר במילים.
"סמוך לבר המצווה שלי, שחל בט"ו בכסלו, נכנסתי לרבי הקודם לקבל ברכה. איתי נכנס אחי ר' יוסף דוב ז"ל. הרבי הריי"צ ישב חבוש בכובעו, עיניו חודרות מאוד ופניו מאירות. הוא בירך את אחי ואז בירך גם אותי. היה קשה להבין את דיבורו, אבל מזכירו הרב סימפסון, חזר על הדברים. הרבי האציל עליי ברכה מיוחדת ובין הדברים אמר שלוש פעמים את המילה 'לֶערְנֶען (ללמוד)'.
"ארבעים שנה לאחר מכן, כאשר על הפרק עמדה פעולה רגישה שנדרשתי לבצע, אמר לי הרבי: 'הרי אתה חסיד של ה'שְׁוֶוע'ר'. קיבלת ממנו ברכה בבר מצווה שלך והברכה היא נצחית. אז תפעל ותצליח".
הרבי לא בכה
ואז מגיע אחד הימים הכאובים ביותר בדברי ימיה של חב"ד. שבת קודש פרשת 'בא', י' בשבט תש"י (1950). הסתלקותו הפתאומית של הרבי הריי"צ בגיל 69, למוד תלאות ומכאובים שהותירו בו השנים הקשות במאבק שניהל נגדו השלטון ברוסיה.
מה זכור לכם מהשבת הזאת?
"לא להחליף את המכונית". הרבי יוצא מרכב הקדילק הישן והרב קרינסקי מאחוריו, בחזור מה'אוהל'
"אי אפשר לשכוח אותה. בשמונה ורבע בבוקר צעדתי מהפנימייה של הבחורים לבית המדרש אשר ב-770. הלכתי עם שני בחורים ישראלים – שלום בער גולדשמיד וצבי הירש גאזנבורג. הגענו לפינת הרחובות איסטרן פארקווי וברוקלין אווניו, והמשכנו להתקדם לכיוון. בינתיים שמענו דוור לא יהודי שהגיע מכיוון 770 עומד וצועק לעברנו, נסער כולו: 'לכו מהר, קרה משהו ב-770, משהו לא בסדר'. כשבאנו לשם, התברר שחמש עשרה דקות קודם לכן הסתלק הרבי מן העולם.
"הלכתי מייד למקווה ברחוב יוניון, טבלתי וחזרתי ל-770. עלינו לדירה, הרבי היה על המיטה מכוסה בסדין, ואנחנו אמרנו תהילים סביב המיטה. חתנו, הרבי לעתיד, היה שם".
הוא היה במחיצת חותנו בשעת ההסתלקות?
"לא. הוא התגורר באותה תקופה בקומה רביעית שבבית דירות רגיל, בניו יורק אבניו פינת רחוב פרזידנט. לפני שהוא הגיע הוא עצר במקווה ואז הגיע לטפל בכל מה שצריך".
הרבי בכה?
"הרבי לא בכה בשעת מעשה. בזמן שהייתי שם לא ראיתי אותו בוכה, שהרי נפסק להלכה שאין לבכות בשבת והרבי השליט את ה'שולחן ערוך' על כל הנהגה ותנועה שלו, באופן שמהבטה עליו יכולת ללמוד הלכות ב'שולחן ערוך'. רק כשיצאה השבת, הוא התפרץ בבכי נורא. בשבת הוא קיים מניין למטה, ב'חדר שני', כי המניין הרגיל כבר היה באמצע התפילה. אחר כך היינו כל היום בחדרו של הריי"צ ואמרנו תהילים. הרבי לא חזר הביתה, לא עזב את 770".
ראיתם אז מצב של מוח שליט על הלב?
הרב קרינסקי מחייך. "זה היה תמיד. אגב, גם אימו של הרבי נפטרה בשבת, בו' בתשרי תשכ"ה (1964). גם אז הרבי התאפק נוראות והתנהל כרגיל עד צאת השבת".
מה קורה במוצאי שבת של י' בשבט?
"חברה קדישא מגיעים ומתחילים לטפל בסידורי הקבורה. למחרת, יום ראשון, שדרת איסטרן פארקווי משחירה מאדם. הייתה לוויה גדולה מאוד. הלכנו רגלית עם הארון לאורך ארבעה בלוקים וכשהגיעו המלווים לשדרת בדפורד, נסענו באוטובוסים לבית החיים".
בחב"ד מתחילה שנת דמדומים. מצד אחד, הכל נושאים עיניים לחתן הצעיר והמופנם, שתכונותיו הסגוליות וגאונותו בכל חלקי התורה כבר אינן סוד. מצד שני – סירוב מוחלט מצידו. כשגוברות ההפצרות הוא מאיים לברוח ובהזדמנות אחרת הוא פורץ בבכי. מבחינתו, הנהגת חמיו ממשיכה, אם כי בצינורות שמימיים. את המפצירים הוא שולח להתפלל ב'אוהל', ומנמק: "חותני הרבי כבר ימצא את הדרך לענות".
נטלתם חלק בהפצרות?
"הייתי אז בחור צעיר, בן שש עשרה. לא נטלתי חלק בהפצרות אבל אני זוכר שהייתה ציפייה גדולה ואני הייתי חלק ממנה. זו הייתה תקופה קשה מאוד. הרבי לא רצה לקבל את ההנהגה. אבל מה יעשה הציבור? פה יש שאלה על ניתוח, שם התלבטות בקשר לשידוך. החסידים התרגלו לעלות לקומה השנייה לרבי הקודם. עכשיו פנו לחתן של הרבי ולחלק הוא עונה וחלק הוא מַפְנֶה ל'אוהל'".
לך הוא ענה?
הרב קרינסקי מתרגש. "היה לי מקרה מעניין. באחד הימים אבי שלח לי מכתב לגבי שוחט שמתפלל איתו בבית הכנסת. השוחט חלה במחלה קשה ואבא מבקש ממני שאבקש מהרמ"ש (זה היה כינויו של הרבי בטרם קיבל את הנשיאות. א"א) ברכה עבורו. הכנסתי את הבקשה לרב חודוקוב, המזכיר של אדמו"רי חב"ד, והוא הכניס את המכתב לרבי באותו יום. כמה שעות אחר כך הרב חודוקוב אמר לי: 'הרמ"ש רוצה שתיכנס אליו'.
"נכנסתי. הרבי עדיין לבש אז חליפה קצרה. הרבי החזיק את המכתב של אבי ואמר לי: 'אביך שלח לי מכתב לגבי שוחט מבוסטון. בוסטון היא בירת הרפואה המתקדמת בארצות הברית של אמריקה. ייתכן מאוד שהמציאו כבר תרופה עבור המחלה הספציפית של השוחט, אבל בדרך כלל ממתינים שישה חודשים עד שהתרופה נכנסת לשימוש. תאמר לאביך שיברר אם יש תרופה שנמצאת בהליכי אישור'. נדהמתי גם מהידע הרפואי של הרבי וגם מהידע לגבי המחלה והתרופה הספציפיות.
"אחר כך שאל אותי הרבי: 'האם השוחט לומד חסידות?' עניתי שאינני יודע, כי אינני מכיר אותו. והרבי אומר לי: 'תאמר לאבא שלך שילמד עימו חסידות, כי הוא צריך רפואה בדרך הטבע. ברגע שהוא ילמד חסידות, תהיה לו רפואה בדרך הטבע'. ולא ייאמן – כך אכן היה.
"זה היה ה'מופת' הראשון שראיתי", מסכם הרב קרינסקי.
שנה של הפצרות
הזכות לעשות נחת רוח. הרב קרינסקי בשיחה עם כותב השורות
"היה ברור שהרבי שלנו יקבל את ההנהגה", מספר המזכיר. "מי שהיו חדורים בהכרה הזו וקידמו אותה בכל הכוח, היו הבחורים. הרבי התנהג עם הבחורים באהבה גדולה והיה מעורב בהתקדמותם הרוחנית ובסדר הלימוד שלהם. סדר הלימוד בישיבה ב-770 החל בשעה שמונה בבוקר. בחודשים שלאחר הסתלקות הריי"צ היה הרבי מגיע רגלית בכל בוקר מביתו בניו יורק אבניו 346. אני זוכר את מספר הבניין, כי הרבי היה קורא לזה 'שמו', כמניין הגימטרייה של מספר הבית. כשהיה מגיע ל-770, הוא היה חוצה את בית המדרש וסוקר את הבחורים.
"בערב שבת היינו מתפללים איתו קבלת שבת לפי השקיעה, בשעה חמש או שש. לאחר קבלת שבת בעלי הבתים היו ממשיכים להתפלל ערבית, אולם הבחורים היו פורשים לסדר לימוד של שלוש שעות, עד לתפילת ערבית בשמונה או בתשע. הרבי היה נשאר בחדרו והיה נכנס לבית המדרש כמה פעמים כדי לראות מי לומד. אני למדתי בחברותא עם הגאון החסיד רבי יואל כהן זצ"ל. אגב, באותה תקופה כתב רבי יואל את השיחות של הרבי בכתב יד. אני הייתי מעתיק אותן במכונת כתיבה, כדי שהרבי יוכל להגיה את השיחות לפני הדפסתן.
"בערך בשעה שמונה היה הרבי פותח את הדלת והיינו מתחילים ערבית. פעם נכנס הרבי ושאל: 'איפה הבחורים האמריקאים? אני רואה שקרינסקי נמצא, אבל איפה כל שאר האמריקאים?'
"עד לשנת תשי"ג (1953) היה הרבי לעיתים קורא לבחורים באמצע היום לפגישה עימו ביחידות. בפגישה היה שואל אותם בפרוטרוט מה הם לומדים, הן בסדרי הלימוד הרגילים והן בלימוד ספרי החסידות. בדרך כלל היה 'מציע' להם ללמוד עוד משהו מחוץ לסדרי הלימוד. עוד מסכת, עוד 'ראשון', עוד מקצוע בתורה. אני הייתי הצעיר שבבחורים שזימן הרבי לחדרו כדי לתת סדר אישי בלימוד".
כל זה קורה בשנת הדמדומים. ואז מגיע התאריך המכריע – י' בשבט תשי"א (1951). אחרי שנה של ציפייה חב"ד צפויה להתרגש בהפתעה: בעיצומה של התכנסות צפופה לכבוד היארצייט הראשון, החתן של הרבי הקודם יפתח לפתע באמירת מאמר, בעיניים עצומות, במטפחת שנכרכת על ידו כדי להשאיר לעצמו אחיזה בעולם הזה ובניגון ששמור לאדמו"רי חב"ד.
מה אתה זוכר מהרגע ההיסטורי הזה?
"הייתי בן שבע עשרה. ידענו שיהיה פַארְבְּרֵיינְגֶען (התוועדות), אבל לא שיערנו שהרבי יסכים ליטול על עצמו את הנשיאות. הוא דחה את זה כל כך בתוקף לאורך השנה, שלא שיערנו שיש סיכוי. הצטופפנו, אולי מאה אנשים, בבית הכנסת הקטן. לידי הצטופף הרב ניסן מינדל, אחד המזכירים, ולידו עמד חמיו, הרב אברהם סנדר נמצוב, למדן וגאון, בעל ידע עצום בתורה, מחבר הספר 'עדות לאסף'. הרבי החל למסור שיחה רגילה. באמצע ההתוועדות קם הרב נמצוב והכריז בקול חנוק מהתרגשות: 'יהי רצון שנמצא חן ושכל טוב שהרבי יאמר חסידות'. אחרי כמה דקות הרבי פתח במאמר 'באתי לגני אחותי כלה'. לא היינו מסוגלים להאמין. אף פעם לא שמעו את הרבי מלמד מאמר בניגון.
"ואני, גם בגילי הצעיר ידעתי: מעכשיו ההיסטוריה משנה כיוון. לאחרונה מצאתי מכתב שכתבתי להוריי לאחר אותו מעמד היסטורי".
לשנות את העולם
"מכאן ואילך", מתאר הרב קרינסקי, "נפתחה תקופה חדשה בעולם היהודי. קודם כל, אנחנו הבחורים הרגשנו בגן עדן. בכל יום התפללנו מנחה ומעריב עם הרבי. אין לי מילים שיוכלו לתאר את התענוג הרוחני. 'עולמך תראה בחייך', כפשוטו. זה היה 'אַ מְחַיֶה'. לא קלטנו איזה עושר יש לנו. תפילות שבת, ימים טובים, התוועדויות ושיחות. הרבי לימד אותנו המון תורה, סוגיות על גבי סוגיות, לימד אותנו איך ללמוד, והעניק לנו דרך מופלאה בעבודת השם ובהתמסרות למילוי רצונו מהאדם.
"אני נזכר ב'התוועדות' שקיים הרבי ב'זאת חנוכה' תשי"ג (1952). הרבי דיבר בהתרגשות רבה והזכיר את הפסוק: 'הייתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמור אליי כל היום איה אלוקיך'. הרבי בכה ואמר שלא מספיק להרגיש שהשם הוא 'אלוקיך' רק בשעת התפילה והלימוד, בשעה שעוסקים בעבודת השם, אלא יהודי צריך לשאול את עצמו כל היום 'איה אלקיך?!' האם הקב"ה שורה בי גם בשעות הפנאי? גם כאשר עוסקים בענייני הגוף ובשגרת החיים, וכאשר מדברים עם בני אדם, צריך היהודי להרגיש את 'אלוקיך', כפי שהוא הובן והורגש בשעת התפילה ובשעת הלימוד.
"הרבי אמר את הדברים ונשנק מבכי, ממש בבכיות נוראות, ותבע ועורר אותנו – שהקב"ה ישרה בכל הפרטים בחיינו, שלא יהיה פרט מנותק מהקב"ה. לאחר הדברים הללו אמר הרבי שמובא בגמרא על אודות שני אנשים שהיו 'אינשי בדוחי', 'שמחים ומשמחים בני אדם', ואמרו עליהם ש'בני עלמא דאתי נינהו', שהודות לכך שהיו שמחים ושימחו בני אדם – נתנו להם משמיים שכר רב. 'ובכן', אמר הרבי, 'לא התיישבתי כאן כדי להעציב אתכם ולכן אבקש שתנגנו ניגון שמח'.
"בשנים ההן ראינו שהרבי הופך את ליובאוויטש מחסידות עם כמה עשרות משפחות בשכונת קראון הייטס לתנועה בעלת השפעה יהודית אדירה בכל העולם, שחותרת להקים עולה של תורה בכל מקום ומקום, עם מאות אלפים שמתקרבים בזכותה לאידישקייט. מהרגע שעלה הרבי על כס ההנהגה, הוא יצר מציאות חדשה בהיקף של הפצת תורה ויהדות וקירוב יהודים במקומות מרוחקים. אז זה היה חדשני ופורץ דרך.
"כיום הצטרפו רבים לגישה של הפצת יהדות וקירוב יהודים, אבל באותם ימים איש לא חשב בכיוון הזה. הגישה הכללית הייתה 'כרמי שלי נטרתי'. הייתה הסתייגות מפריצה החוצה. והרבי לימד אותנו, מהיום הראשון שלו כרבי ועוד קודם לכן, להביט לתוך עומק נשמתו של כל יהודי. הוא ראה את הצימאון של כל נשמה יהודית להידבק בקדוש ברוך הוא ואמר שרק צריך לנער שכבת אבק כדי לגלות אותה. וזו, אמר לנו הרבי כבר במאמר הראשון, המשימה של הדור הזה: לדאוג שכל יהודי יהיה משכן חי ונושם לבורא העולם. משכך, הסביר הרבי, תפקידנו הוא להגיע לכל יהודי, בכל מקום נידח, להזכיר לו שהוא יהודי ולקרב אותו אל הקב"ה.
"בשנת תשי"א (1951) היה העולם היהודי הרוס מהשואה. הוא לא התאושש גם שנים ארוכות לאחריה. וכאן מגיע אדם, אדם יחיד, שמחליט לעורר את העולם היהודי. מי מדבר על גדלות בתורה – כל רז לא אניס ליה, פשוטו כמשמעו; אבל החזון הגדול – לקחת אחריות למיליוני יהודים; לגלות אכפתיות אמיתית כלפי כל יהודי ויהודי; להצליח להצמיח מעצמה של תורה ושליחות מקהילה שמנתה בארה"ב עשרות משפחות וישיבה עם ארבעים תלמידים; להעניק השראה לאברכים צעירים אשר עוזבים בשליחותו את ביתם החמים ונענים לצו האלוקי של 'לך לך מארצך', בלי כסף, בלי משפחה, בלי חברים ובלי ידידים בעלי מכנה משותף – את כל זה הרבי יצר, כמעט יש מאיִן. אז, זה היה רעיון חדש לגמרי, והצמיחה שלו הייתה מהירה מאוד, והתפתחה לממדים שאנו מכירים היום.
"וככל שהיה הרבי מנהיג גדול – כך התנהג בענווה ובצניעות מבהילות. הלך ברגל מביתו לבית המדרש, ללא גבאים. כך עד לשנת תשכ"ה, כאשר התעוררו מהומות מצד אפרו-אמריקאים בשכונה והדבר היה סכנה ביטחונית, ואז התחלתי להסיע אותו. הרבי האיר פנים לכל אדם ואמר שלום לכל ילד, ישב על ספסל פשוט בבית המדרש הקטן ולא נהג בשום גינונים. הסעתי את הרבי אלפי פעמים לאורך השנים, ולא הייתה אף פעם שהרבי לא אמר לי בסיום הנסיעה: 'אַ דַאנְק (תודה)'.
"דווקא מהצניעות הזו נבעה ההשפעה שנחרתה בליבותיהם של המונים כל כך, הבעירה אש בלבבות ותשוקה עזה להיות שותפים למשימה הקדושה הזו: שלא יהיה אף מקום בעולם שלא יהיה חדור בקדושה, ושיאמר כל אשר נשמה באפו: 'השם אלוקי ישראל מלך'.
"עם השנים", מספר הרבי קרינסקי, "החלו לפקוד את 770 המוני יהודים. היו יהודים שטסו מארץ הקודש ומאירופה, נחתו בשדה התעופה, נסעו ל-770, נכחו זמן קצר עם הרבי וחזרו למקומם. מכל כך הרבה אנשים שמעתי שחשו ברגע שהרבי הביט בהם. כוחו של מבט כזה יכול היה לחולל שינוי אדיר. הוא גרם ליהודי להוסיף בקביעות עיתים לתורה, להדר בקיום המצוות, לזנוח קשר לא טוב או הנהגה בלתי רצויה, להשפיע על יהודי אחר להתחזק בקיום המצוות, או להוזיל סכומי עתק לצדקה.
"האם אפשר להסביר תופעה כזו במילים פשוטות?" שואל הרב קרינסקי ולחלוחית מופיעה בעיניו.
'אני רוצה את יוד'ל'
שש שנים לאחר מכן מצטרף הרב קרינסקי באופן רשמי לצוות המזכירים.
עוד קודם לכן, בשנת תשט"ז (1956), הוא נשלח על ידי הרבי לביקור של כחודש בארץ ישראל, כדי לחזק את יושבי הארץ אחרי פיגוע שאירע בכפר חב"ד. "ביקרנו אז אצל גדולי הרבנים והאדמו"רים, בהם הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, ה'בית ישראל' מגור, ה'טשעבינער רב', רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פרנק, ראב"ד ה'עדה החרדית' הגאון רבי פנחס עפשטיין, והרבנים הראשיים הגאונים רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג ורבי יצחק ניסים. החסידים היו שבורים לאחר הפיגוע, ואכן, הביקור שלנו עורר חיזוק גדול".
אנשי הסוד המשרתים בקודש. הרבי מעניק הדסים בערב סוכות לחברי צוות המזכירות. מימין: הרב קרינסקי שליט"א, ולהבחל"ח הרב בנימין קליין, הרב שלום מענדל סימפסון והרב יהודה לייב גרונר זצ"ל
זמן קצר לאחר שובו לארה"ב יפתיע אותו הרבי עם הצעת שידוך. "נכנסתי לרבי לרגל יום ההולדת ה־23 שלי. הרבי דיבר איתי על שידוך. בהזדמנות קודמת אמר לי הרבי שהוא הציב את שמי ברשימה השמורה עימו של הבחורים שהגיעה העת כי יעסקו במציאת שידוך. כעת נכנסתי עם כמה שמות שהוצעו לי. כתבתי את השמות על פתק. הרבי הסתכל על הפתק, התעלם מהשמות שנכתבו בו ואמר: 'מה עם האחות של משה?'
"ר' משה קזיניץ היה בחור יקר מברונזוויל. למדתי איתו בחברותא כל מיני דברים שהרבי רצה שנלמד, ב'שולחן ערוך' ובש"ס. אני זוכר שהגינו גם בהלכות פסח ב'שולחן ערוך הרב', והלימוד הזה חקוק בעצמותיי. למדנו יחד שעות, אבל מעולם לא ידעתי שיש לו אחות. והנה, מציע לי הרבי שידוך. ואכן השידוך יצא אל הפועל והרבי היה מסדר הקידושין.
"אני חושב שזה היה שידוך מוצלח מאוד", אומר הרב קרינסקי באיפוק ועיניו מצטעפות בדמעות. "רעייתי ע"ה הסתלקה לפני כמה שנים. זה התאים מאוד מאוד. העמדנו יחד דור ישרים ורעייתי התמסרה מאוד לעבודתי כמזכיר הרבי.
"החתונה", הוא מספר, "נועדה לתאריך כ' באלול תשט"ז (1956). הוריי הגיעו מבוסטון ביום החתונה עצמו, כי לא היו להם קרובי משפחה בניו יורק. זה היה יום שני, יום הקריאה. אבי השתתף בקריאת התורה עם הרבי, ולאחר מכן, בשלוש ורבע, יצא הרבי למנחה. לאחר מנחה ראה הרבי את אבי ואימי עומדים בכניסה והוא ביקש מהם להיכנס. זה היה מאוד יוצא מן הכלל. הם לא ביקשו זאת. הם היו אצל הרבי יותר מעשרים דקות. כשיצאו, שאלתי אותם מה אמר הרבי. הם אמרו שהרבי אמר להם: 'אתם לא צריכים לדאוג בכל שקשור להסתדרותו של בנכם בפרנסה. אני אקח אותו אליי, ואני אהיה אחראי לפרנסתו'.
"כששמעתי על כך חשתי האיש המאושר ביותר עלי אדמות. הייתי אמור להסדיר את הפרטים עם ראש המזכירים, רבי חיים מרדכי אייזיק חודוקוב, אבל שבעת ימי המשתה נמשכו כמעט עד ראש השנה ואז הגיעו החגים ולא היה זמן בין החגים. באסרו חג של שמחת תורה קרא לי הרב חודוקוב למשרד וזה היה היום הראשון שלי במזכירות. מאוחר יותר שמעתי שחברי, נשיא אגודת הרבנים בטורנטו, הגאון רבי דוד שוחט זצ"ל, שנלב"ע בחודשים האחרונים, שאל את הרבי אם יוכל לשלוח אותי לעמול איתו על הרמת קרן התורה בטורונטו והרבי הגיב: 'את יוד'ל אני מחזיק לעצמי'".
מאז, ועד לג' בתמוז תשנ"ד (1994), לא עבר עליו יום אחד בלי ששירת את הרבי מליובאוויטש והיה מאנשי הסוד הקרובים ביותר.
טלפון מהקודש פנימה
בעמודים אלו תוכלו לראות תמונה מסעירה. תמונה שצולמה בגנבה דרך חלון חדרו של הרבי הפונה אל הרחוב. איני יודע מי הצלם שהעז להציץ עם מצלמתו בארבע האמות הפרטיות של כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, אולם עובדה היא שהתמונה קיימת ומה שרואים בה מספר את סיפורו של רגע שגרתי בארבע אמותיו של המנהיג הגדול.
הרבי עומד שם, ללא מגבעת, משקפיים לעיניו, שולחנו עמוס ספרים וידיו אוחזות בדף ובעיפרון. כנראה מגיב על אחד מאלפי המכתבים שזרמו לחדרו מדי יום. בצד עומד ר' יוד'ל, המזכיר הצעיר והנמרץ, ומקבל מהרבי הוראות מכבשונו של עולם.
הרבי היה יושב בחדרו, לבדו, שעות על גבי שעות. מה היה עושה שם?
"הרבי ישב והגה בתורה הקדושה, שהייתה משוש חייו, לא פסיק פומיה מגרסא, ועונה על מכתבים שהורצו אליו מכל העולם עם שאלות בכל מכמני התורה, בעבודת השם, באתגרי החיים ובבעיות דחופות. הייתי יושב ב־770 בלילות ומחכה להסיע את הרבי הביתה. השעות היו חולפות והרבי יושב והוגה בספרים האהובים, בעולם משלו. לעיתים קרובות הרבי היה מבקש ממני להביא לו ספר כזה או אחר.
"אני זוכר שכאשר ישב הרבי שבעה על אימו, בתשרי תשכ"ה (1964), הגיעו גדולי ישראל לניחום אבלים. הגיעו לשם כ"ק האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זצ"ל, כ"ק האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, הגר"י הוטנר זצ"ל, הגר"י גוסטמן זצ"ל ועוד ועוד. הגיע לשם גם הגרי"ד סולובייצ'יק והדיון היה בדיני 'אנינות'. דובר על כך שדיני אנינות מסתיימים כבר בקבורה ולא במוצאי יום המיתה, והרבי הזכיר שגם הרמב"ם כותב כך. הגיב הרב סולובייצ'יק: 'ליובאוויטשער רבי, אין רמב"ם כזה'.
"הרבי נענה מייד: 'אומנם זה לא מופיע בספר 'היד החזקה', אולם ב'פירוש המשניות' להרמב"ם, במסכת דמאי, אומר הרמב"ם ש'לא אכלתי באוני' הוא קודם הקבורה'.
"בשבוע שלאחר השבעה שלח הרבי מכתב לרב סולובייצ'יק ובשולי הגיליון כתב שב'פירוש המשניות' אשר בהוצאת הרב קאפח נכתב שהרמב"ם חזר בו מפירוש זה ובכתב ידו מחק את המילים 'כל זמן שלא נקבר'.
"הרב סולובייצ'יק נדהם מהרגישות של הרבי כלפיו. כאשר קיבל את המכתב קרא: 'עֶר אִיז אמת אַלַיין (הוא האמת בעצמה)!'"
כשהרבי קורא לכם פנימה, מה אתם רואים על השולחן?
"זה קרה אלפי פעמים. תמיד השולחן היה מלא בעשרות ספרים פתוחים, לצד מאות מכתבים שהמתינו למענה.
"היום הראשון שלי בתפקיד היה באסרו חג של שמחת תורה, רבע לשמונה לפנות ערב. אני לבד במשרד המזכירים שממוקם מצידו השני של לובי הכניסה ל־770, מול מובאת חדרו של הרבי. אני יושב ליד ערמת מכתבים ופתאום האינטרקום הפנימי מצלצל. זה כמובן הרבי. אני לבד במשרד ואני צריך להרים. הרגשתי רעידות בכל גופי. אני מרים את השפופרת והרבי מבקש ממני להיכנס.
"אני חוגר 'גרטל' ונכנס. הרבי ישב בצד שולחן הלימוד שלו. הרבי החזיק בידו עיפרון. הוא מסר לידי דף של מכתב מוקלד, כנראה מכתב שהכתיב למזכיר ר' ניסן מינדל יום קודם לכן. הרבי ערך תיקונים רבים על המכתב, פה מחק ופה הוסיף בין השורות, כמות גדולה של תיקונים. כשסיים, הרבי נעמד, מסר לי את המכתב כדי שאקליד אותו מחדש ואמר לי באידיש: 'זַיי נִישְׁט צוּטוּמְלְט – אל תהיה מבולבל; תעתיק את מה שכתוב כאן עם התיקונים. אל תתפעל מהקושי. תתחיל מהמילה הראשונה, מילה אחר מילה, שורה אחר שורה, ובסוף תראה שהכל יהיה בסדר'".
עיני הרב קרינסקי מצטעפות בשלב הזה בדמעות. "היה לי ברור שהרבי לא מדבר על המכתב בלבד, אלא על כל התפקיד ואולי על כל החיים. עשיתי כמו שהורה לי הרבי, ובסוף ראיתי שהכל היה בסדר" – – –
תוכלו לתאר את החוויה לשמש בקודש ולשהות זמן רב כל כך במחיצת הרבי?
"הייתי נכנס אל הרבי בכל יום. בכל פעם מחדש כאשר נגעתי בידית הדלת, הלב שלי החסיר פעימה. אף פעם לא התרגלתי לזה. בכל פעם רעדתי וחוויתי חוויה חדשה וקדושה. לא משנה לשם איזה נושא נכנסתי, תמיד הרגשתי כך. לאורך השנים הארוכות שבהן הסעתי את הרבי ושימשתי כמזכיר, תמיד נשארה אותה תחושה מיוחדת; מעולם זה לא הפך לרגיל ומובן מאליו, בכל יום מחדש חלפו בי אותם רגשות, כאילו מדובר בפעם הראשונה.
"בכל פעם מחדש הפליאה ההבנה שנמצאים בסביבה מרוממת ממציאות העולם שמסביב. זה היה, כלשון תורת החסידות, 'נס מלובש בטבע'. זה ניכר בחיי היום יום, חייתי את זה. ראיתי 'מופתים' עשרים וארבע שעות, שבעה ימים בשבוע, משך עשרות שנים. הטבע כולו היה מורם".
הדמעות של שפיגל
העובדה שהרב קרינסקי הוא יליד ארה"ב, גורמת לכך שתקופה קצרה לאחר היכנסו לתפקיד הוא הופך לשגרירה הרשמי של חב"ד אצל השלטונות, אשר חב"ד זקוקה לסיועם לשם הפצת היהדות. הוא נעשה הכתובת מספר אחת בכל מה שקשור ל'פאבליק ריליישינס', יחסי הממשל של חב"ד. ובין היתר, הוא רוקם מיוזמתו קשרים עם התקשורת האמריקאית, במאמץ להעביר דרכה מסרים ליהודים רחוקים.
"היו אז בניו יורק עשרה עיתונים ועוד תחנות שידור וערוצים שונים. אבל היו קשיים בכל מה שקשור ליחסים עם חלקם. כך למשל, ה'ניו יורק טיימס' נחשב אז לעיתון החשוב ביותר בעולם, אבל הרוח שנשבה מהעיתון הייתה לא אוהדת יהודים אורתודוקסים בלשון המעטה. אפילו אפשר היה לזהות סוג של אנטישמיות.
פעולות חובקות עולם. הרב קרינסקי בעבודתו ב'משרד המזכירים' שמול חדר הרבי, משיבים למכתבים מכל העולם. לצידו: המזכיר הרב בנימין קליין
"היה שם כתב יהודי בשם אירווינג שפיגל, שהיה מסקר את הארגונים היהודיים והרבניים. הוא בחר על מי לכתוב ואת מי לסקר. האורתודוקסים קיבלו יחס אפסי. כשחב"ד ביקשה להעביר מסר המביא את עמדת היהדות בסוגיות שעל הפרק, הייתי מחייג אליו ומנסה לעניין אותו. למרות שבחייו הפרטיים הוא לא שמר תורה ומצוות, ניסיתי גם להזמין אותו להתוועדויות עם הרבי, שידעתי שיכבשו את ליבו, אבל הוא נהג להתעלם.
"כשהרבי הודיע על מבצע שבמסגרתו 'טנקים' (רכבי קראוון ממותגים) יצאו לרחבי ארה"ב כדי לזכות יהודים במצוות תפילין, חשבתי שזו הזדמנות לעניין את שפיגל. לקחו אז משאיות גדולות ועיצבו אותן בצורת תפילין משני הצדדים, כדי לפרסם את המצווה. הודעתי לשפיגל שביום ראשון בבוקר יצאו שישה 'טנקים' לרחבי ניו יורק. הוא הסתקרן והגיע. הודעתי לרבי שהוא מגיע והרבי אמר לי: 'תגיד לו שתפקידם של הטנקים הללו להילחם בניכור כלפי בורא העולם'. למחרת, לראשונה בהיסטוריה של ה'טיימס', פורסמה כתבה גדולה על הפעילות הזו, כולל תמונה מובלטת, שהעלתה על נס את קיום המצוות ועוררה קוראים יהודים רבים להתעניין בהן.
"חלפו מספר חודשים ורעייתי ע"ה אמרה לי: 'אולי תזמין אותו עם רעייתו ליום שבו הרבי עורך התוועדות ביום חול?' זה היה לקראת חמישה עשר בשבט, אז נהג הרבי לערוך התוועדות שארכה שעות ספורות שבהן הרבי לימד תורה, ובין פרק לפרק מושר ניגון חסידי מעורר לב או מרומם נפש. הזמנתי אותו ואת רעייתו שתשב בעזרת הנשים. הוא קיבל את ההזמנה מייד.
"באנו ל־770 ובהפוגת הניגון שבין דברי התורה, הצגתי אותו לרבי. אמרתי: 'זהו מיסטר שפיגל מה'ניו יורק טיימס". הרבי הסתכל עליו, מזג לו כוסית 'משקה' ואמר לו: 'לחיים'. לאחר מכן אמר לו הרבי: 'מיסטר שפיגל, תזכור שאתה יכול להגיע ליותר יהודים ממה שאני יכול'. המשפט הזה תפס אותו מאוד, חדר לו לנשמה ומאותו היום הוא עבד איתי יד ביד. אין ספק שהודות למסרים היהודיים שהוא החל לפרסם, התעוררה נקודת היהדות של יהודים רבים. והמסר הזה, שכל אחד צריך לנצל את מעגלי ההשפעה שלו, מלווה אותי עד היום. בהמשך נוצר קשר גם עם העורך הראשי, מיסטר פרנקל, גם הוא יהודי. הוא היה מתקשר אליי לקבל עצות לחייו הפרטיים, כמו גם ידיעות מהנעשה בעולם היהודי".
תמונה עם חיוך
"אגב", מספר הרב קרינסקי, "שפיגל מה'טיימס' הפך לאוהד כה נלהב, עד שכל מה שביקשתי ממנו לכתוב – הוא היה כותב. לא רציתי להגזים עם האשראי הזה, אבל פעם שלחתי ידיעה על שיצא כרך חדש של 'ליקוטי שיחות', סדרה המכנסת מחידושי התורה שהשמיע הרבי. זה היה באזור תשעה באב. ואז, ביום תשעה באב פורסם ב'ניו יורק טיימס' שחב"ד הוציאה לאור כרך חדש של 'ליקוטי שיחות' באנגלית. לא חלמתי שזה יפורסם כך. זה היה היחס. אגב, לשפיגל היה בן יחיד. הוא נהיה שומר שבת, התחתן עם בת ישראל והילדים כבר גדלו והתחתנו עם משפחות יהודיות. הכל התחיל מהקשר עם הרבי. הוא ידע שהרבי הוא איש קדוש וכשהרבי אמר לו 'אתה יכול להגיע ליותר יהודים ממני' – האמירה נגעה עד עצם נפשו והצמיחה פירות ופירי-פירות".
איזו תמונה של הרבי היית שולח לעיתונות?
"בחודשים הראשונים הייתי שולח את הדיווחים בלי תמונה, כי לא היה לי אישור מהרבי לשלוח תמונה. כעבור כמה חודשים הידיעות מחב"ד הפכו לפופולריות מאוד בעיתונות האמריקאית, המסרים של הרבי, שתבע מהיהודים לחזור לכור מחצבתם וקרא להם להתחזק בלימוד התורה ובקיום מצוות, התפרסמו בגאון בעיתונות והעורכים אמרו לי שוב ושוב: 'תשלח תמונה של הרבי'. הייתי צריך לבחור תמונה. הרהבתי עוז, בחרתי חמש תמונות שונות והנחתי על שולחנו של הרבי, שהרבי יבחר איזו תמונה תישלח לעיתונות. הרבי לא הביט על התמונות ורק אמר לי: 'אני לא אבחר. אתה תבחר כראות עיניך, ואני רק מבקש שזו תהיה תמונה עם חיוך, מִיט אַ שְׁמֵייכְל'.
"ברוך השם זה הצליח מאוד. מאז תשי"ח (1958) פורסמו מאות אלפי ידיעות על חב"ד בעיתונות העולמית, והדבר הזה היה כלי בידי הרבי להפיץ את האור היהודי. אז, המשימה לא הייתה קלה. בשלוש לפנות בוקר היינו נוסעים לדואר המרכזי בברוקלין והיינו משאירים את המכתבים במשאיות שיוצאות לרחבי ארה"ב, כדי שהידיעות יגיעו עוד באותו היום, בבחינת 'עד מהרה ירוץ דברו'".
הרבי נתן הוראות לגבי הסיקור העיתונאי? למשל לא להגזים?
"אני בעצמי לא הייתי מגזים. הרבי לא אהב גוזמאות, אבל ראה בפרסום אמצעי להגיע לכמה שיותר יהודים. אם יש כלי שדרכו אפשר להשפיע על חייהם של יהודים להכיר את בוראם – צריך לנצל אותו כמה שיותר. אני סבור, ואין שאלה בזה אצל אף אחד, שהרבי שינה את העולם. הוא לקח אחריות לא רק על קהילתו, לא רק על שומרי קלה כחמורה, אלא על כל יהודי ויהודי. הוא היה מוטרד מהתבוללות בעם ישראל ולקח על עצמו את המשימה שלא יהיה יהודי באף פינה שלא ידע שיש לעולם בורא ומנהיג ושצריך לשמור תורה ומצוות".
מעשה במטבעות
להערכת הרב קרינסקי יותר מ־1,800 פעמים ב־36 שנים הוא זכה להסיע את כ"ק מרן האדמו"ר מליובאוויטש לקבר חותנו, בבית החיים ע"ש מונטיפיורי ברובע קווינס שבניו יורק. בנסיעות הללו נהג הרבי לשבת ליד הנהג, על אותו ספסל ארוך, כמקובל במכוניות האמריקאיות של אז. הנסיעה עצמה ארכה כארבעים דקות בשעות ללא עומס, ועד שעה וחצי בזמנים פקוקים ('טראפיק', בעגה מקומית). "בדרך היה לומד או קורא מכתבים, משוחח איתי בעניינים שנוגעים לתפקידי או מתרכז במחשבה בעיניים עצומות".
באוהל עצמו שהה הרבי לפחות שעה וחצי, ופעמים רבות אף שלוש וארבע שעות. בכל השעות הללו הרב קרינסקי היה הנפש החיה היחידה ששהתה במחיצתו של הרבי, דואג לכל מחסורו ובעיקר מבין את מקומו בשולי השעות הנשגבות והשמימיות הללו, שמהן חזר הרבי תמיד אחרת מכפי שנסע.
פעמים שקרא לו הרבי פנימה תוך כדי שהייתו ב'אוהל' קורא באלפי המכתבים שהגיעו מכל העולם. העיניים היו מיוסרות בצערם של ישראל, ותוך כדי כך ביקש ממנו להחזיר תשובות ליהודים שהתמודדו עם שאלות חיים גורליות, עם דילמות בריאותיות וקשיים בכל תחומי החיים. היה ברור כי הרבי חוצב תשובות ממקורות שבן אנוש לא יכול לתפוס אותם.
"בדרך החוצה, מחדרו לכיוון הרכב, נהג הרבי לחלק מטבעות צדקה לאלו שנוסעים בחזרה לבתיהם. כך היה ממשיך בעודו יושב ברכב, עד שעבר אחרון החסידים. פעם סיים הרבי לחלק ואז הביט בי בחצי חיוך. הבנתי שהרבי רוצה לתת לי מטבע. הושטתי את היד, הרבי נתן לי מטבע ואמר: 'אני מקווה שאתה לא נוסע לאן שהוא. אחרת לא אוכל לנסוע לאוהל'.
"פעם", הוא מספר, "נסענו ל'אוהל' ביום שלישי שלפני ל"ג בעומר תש"נ (1990). ל"ג בעומר חל אז ביום ראשון ובחב"ד תכננו פאראד (מצעד) גדול עבור ילדי ישראל בניו יורק, כדי להטעין אותם ב'גאון יעקב' יהודי. תוך כדי הנסיעה הרים הרבי את עיניו לפתע ושאל אותי אם אפשר לייצר מטבע מיוחדת שניתן יהיה לחלק לילדים במצעד ביום ראשון הקרוב. אמרתי לרבי שלא עשינו זאת מעולם, אבל אברר מייד כשאחזור למשרד. כשחזרנו כבר היה לילה והייתי צריך לחכות לבוקר.
"למחרת התקשרתי לבתי חרושת ברחבי העולם, והתברר כי תהליך ייצורה של מטבע כזו אורך שבועיים לכל הפחות. בית חרושת אחד, במילאנו שבאיטליה, היה מוכן להשתדל להכין את המטבעות בתוך יומיים, ואחר כך לשולחן לניו יורק במטוס ביום ראשון, יום התהלוכה. בית חרושת שני, בארצות הברית, הסכים לנסות, אך הביע ספק בסיכויים להספיק. הכנסתי לרבי פתק שבו העליתי את שתי ההצעות. הרבי דחה את האפשרות לייצר בחו"ל ולהביא את המטבעות ביום ראשון, בכותבו: 'הרי זה לאחרי התחלת התהלוכה', ואז הוסיף: 'וכשם שמקבל שכר על החקו"ד (החקירה ודרישה) כך כו', ואשמתי שלא עוררתי על דבר זה בזמן המתאים'.
"המילים הללו החרידו אותי. הרבי לוקח על עצמו 'אשמה' כביכול? הייתכן שרצונו לא יתגשם? הבנתי שעליי להוכיח בכל דרך אפשרית שאין שום אשמה והדבר אפשרי, גם אם לשם כך אצטרך לפעול בדרכים לא דיפלומטיות. התחלתי 'לשגע' את כל העולם. הצוות שלי במשרד, חתני הרב יוסף ברוך פרידמן ובני הרב דוד, עם ידידם ר' ישעיהו גנזבורג ע"ה, הפכו את העולם. ברוך השם, המאמצים נשאו פרי, וכבר ביום שישי בישרתי לרבי שעשרת אלפים מטבעות יהיו מוכנים ביום ראשון לפנות בוקר. הרבי היה מאוד שבע רצון וכתב לי: 'תנוח דעתו בענייניו כמו שעשה בנוגע לי בהנ"ל'".
הרב קרינסקי מספר על ארגזים של ספרי קודש נדירים ועתיקים שהביא לרבי מכל מיני ספריות שהשיג והרבי, שכל רז לא אניס ליה, היה מכיר לו טובה על כך. באחת ההזדמנויות זכה לגאול כתבי יד של אדמו"רי חב"ד שהיו תקועים בפולין.
"בתקופה הבאה נכנס הרבי מפעם לפעם לספריית חב"ד כדי לעבור על הכתבים. הוא היה מעיין בספרים לאחר מאורע הלב שעבר, כאשר היה מתגורר בשבתות בדירה בתוך בניין הספרייה הסמוך ל־770".
'רצוני לרשום צוואה'
הרבי הכין אתכם ליום הסתלקותו?
"בוודאי שכן. אצלי אין שאלה בכלל. היו מספר הוראות כלליות ופרטיות. הרבי אף דיבר בפני החסידים בצורה מפורטת, באומרו שעליו לקיים את דברי הגמרא בבבא בתרא 'בואו ונחשוב חשבונו של עולם' – והסביר שצריך לערוך חשבון ולהורות את הדרך לתקופה שלאחר מאה ועשרים שנה. הרבי הדריך בדיוק כיצד ינהגו החסידים בכל שאלה וספק, ואמר שהוא מדבר על כך כדי שלא יהיה מקום לספקות ובלבולים. החסידים התקשו לשמוע את הדברים ולמרות שהרבי ביקש כי יעלו את דבריו על הכתב והוא יגיה ויאשר אותם, איש מה'חוזרים' לא היה מסוגל לכותבם. רק לאחר ההסתלקות בג' בתמוז חזרו החסידים להאזין להקלטה, שהייתה לצוואה רוחנית ברורה ומפורטת על הדרך ילכו בה.
מסרים שמימיים. הרב קרינסקי עומד לצד הרבי בביקורו של הראשל"צ רבי מרדכי אליהו זצ"ל
"בתקופה שלפני האירוע המוחי החל הרבי לסדר את חדרו. פתאום ניצח הרבי על תנופת סידור קדחתנית, ודברים רבים שהצטברו משך השנים דן הרבי לשרפה. הרבי גם הכין ארגזים וביקש להעביר אותם לספריית חב"ד. סמוך לכ"ז באדר א' – היום שבו התמוטט הרבי באוהל – היה החדר כבר ריק לחלוטין מכל חפץ מיותר. מה שנשאר על השולחן היה ארבעה כרכי 'ספר השלוחים', הכולל את תמונות השלוחים, מוסדותיהם ומשפחותיהם מרחבי תבל.
"והייתה היערכות שמימית. בשבת פרשת ויקהל תשנ"ב (1992) מסר הרבי שיחה מבהילה, שבה פיזר רמזים לרוב. הוא דיבר על כך שאדמו"רי חב"ד לא עלו לארץ ישראל כיוון שנהגו להשתטח על קברי קודמיהם, נשיאי החסידות. ורק הריי"צ, שלא יכול היה לעלות לקברי אבותיו, ביקר בארץ. הרבי דיבר על מעלת הצדקה שבכוחה לבטל גזרות, והפליא את קיבוץ הגלויות שבארץ ישראל. הוא סיים בתפילה שהקב"ה יעשה צדקה עם בני ישראל ויקבץ אותם מארבע כנפות הארץ. ובאופן חריג מאוד, מייד לאחר השבת הגיה הרבי את תוכן השיחה כדי שהיא תופץ מייד. באותו שבוע קרה האירוע המוחי".
מה קרה עם הצוואה שהרבי ביקש מכם לסדר עבורו?
"אספר את זה. זה לא סוד, כי זה עניין שנוגע לכלל ישראל. בכ"ב בשבט תשמ"ח (1988) נפטרה הרבנית חיה מושקא שניאורסון ע"ה, רעייתו של הרבי. אחרי ההלוויה, ב-12 וחצי בצהריים, חזרתי עם הרבי מבית החיים. הרבי ישב מקדימה, כמו תמיד בדרך ל'אוהל' וממנו. הרבי נעצר ביציאה מבית החיים, עקר כמה עשבים כמובא ב'יורה דעה', והמשכנו בדרך. כל הדרך הרבי שתק. הרגשתי תעוקה גדולה.
"הרבי הגיע לביתו, כדי לשבת שבעה. הגיע קהל גדול. התפללנו מנחה, והרבי ניגש לעמוד. אחרי התפילה עלה לאחד מחדרי הבית שבקומה השנייה, שם המתינו לו שני רופאים ששירתו את הרבנית לילה קודם לכן. הרבי הודה להם על פועלם. אחר כך ביקש שאני אעלה למעלה, לבדי. עליתי.
"הרבי פנה אליי ואמר: 'מאיזה טעם שהוא לא ערכתי צוואה עד כה. אבל עכשיו אני רוצה לערוך צוואה ואני רוצה שהעניין יצא לפועל עוד בימי השבעה'".
האם לא נבהלת? לא אמרת, כמקובל במקרים כאלה, שהרבי יאריך ימים וכדומה?
"לא, זה לא התפקיד של מזכיר. אתה יודע מה זה מזכיר? מזכיר עושה מה שמצווים עליו.
"הרבי ביקש ממני שלושה דברים: האחד, לרשום צוואה ממונית. השני, לעבור על כל שלושת המוסדות המרכזיים שעליהם עומדת חסידות חב"ד ובאחריותם מתנהלים ענייני ההנהגה והשליחות, ולאייש את כל המשרות החסרות בבעלי תפקידים מתאימים. והדבר השלישי, להקים קרן צדקה שתיקרא 'קרן חמ"ש', על שם הרבנית, ושהצדקה תיועד לעניינים שקשורים לנשות ישראל.
"יצרתי קשר עם עורך דין. כשהגיע, עורך הדין רשם את הפרטים הטכניים הנדרשים. למחרת נכנסתי איתו לחדרו הפרטי של הרבי והרבי נתן את האינפורמציה הנדרשת. באותה הזדמנות אמר הרבי לעורך הדין: 'קרינסקי יהיה האופוטרופוס, השמות שהוא יציע יאיישו את המשרות, והוא ידאג גם לניהול הקרן'. עורך הדין שאל את הרבי: 'יש לרבי כל כך הרבה משימות ומוסדות. למה רק אפוטרופוס אחד?' והרבי הגיב: I trust him – אני סומך עליו'".
מה היה רשום בצוואה?
"היא קצרה מאוד. תוכנה היה שכל הרכוש הפרטי יעבור לרשותה של 'אגודת חסידי חב"ד', המוסד שאותו הועיד הרבי להנהיג את ענייני חב"ד".
ההשתטחות האחרונה
מה היה ב'אוהל' בכ"ז באדר א' תשנ"ב?
עננה מלנכולית שורה על הרב קרינסקי בשעה שהוא נדרש לספר על כך. "זה היה אַ שְׁרֶעקְלִיכֶע זַאךְ, דבר מבהיל. אני יודע שהכל היה מתוכנן מראש משמיים, ועדיין ליבי נסער ומלא כאב כל אימת שאני נזכר בו".
ראית סימני חולשה קודם לכן?
"לא במיוחד. בדרך ל'אוהל' הרבי דיבר איתי על עניינים שונים הקשורים לעבודת השלוחים ברחבי העולם, ומסר שורת הוראות, יותר מהרגיל, לגבי מדינות ושלוחים מסוימים. כשהגענו לבית החיים, הרבי ירד ונכנס לאוהל".
היית בתוך האוהל?
"כשהיה צריך, הייתי נכנס. הרבי יכול היה לעמוד במקום שלוש או ארבע שעות. לכן בדרך כלל הייתי מביא איתי את העבודות שהיו על כתפיי במסגרת תפקידי כדי להמשיך לעבוד עליהן ברכב. החסידים ידעו לא להתקרב לאזור בזמן שהרבי נמצא באוהל".
עכשיו אנו מגיעים ליום הקשה של כ"ז באדר א' תשנ"ב. כיצד גיליתם מה שקרה?
"זה היה אחרי כמה שעות שהרבי שהה באוהל. כבר הגיע הזמן לצאת. בדרך כלל הייתי נכנס ומסייע לרבי לארוז את המכתבים הרבים ושאר הדברים שהביא עימו".
ומה ראית בכ"ז באדר א' תשנ"ב?
הרב קרינסקי שותק. אחרי שלושה ניסיונות לא הרהבתי עוז לשאול שוב.
האמנתם ששלושים שנה יחלפו כך ביעף?
"לא האמנתי. אבל גם לא האמנתי שהחסידות תתעצם כל כך, שמפעל השליחות ישגשג למעלה מטעם ודעת, ושכל מפעליו של הרבי יימשכו בשיעורים שלפני ג' בתמוז תשנ"ד לא היה ניתן אפילו לדמיין אותם".
הבנת שהרבי מכין אותך למציאות הזו?
"יש הרבה דברים שמבינים בדיעבד. אבל את האמת יש לומר – אלו השערות שלנו, האנשים הקטנים. היינו קרובים לרבי בגשמיות – אבל ברוחניות לא השגנו אותו מעולם. לא התקרבנו להבין את עומק דעתו הקדושה, ואת המהלכים ששידד בכל העולמות. יש דברים שמתבררים אחרי עשר שנים, יש דברים שמתחוורים אחרי עשרים שנה, ויש דברים שנבין עכשיו, אחרי שלושים שנה.
"ויש דברים", הרב קרינסקי לוחש, "שלא נבין לעולם. כי הרבי היה גבוה מעל גבוה. ורק את זאת יש לנו לזכור – את ההוראות שהשאיר לנו. שנהיה שקועים בלימוד התורה, שנתפלל בדבקות, שנעמיד ילדים ונכדים בדרך התורה, שנקרב כל יהודי לבורא יתברך, ושנצפה בכל ליבנו לגאולה. אנשים מקיימים את ההוראות, ורואים דברים נפלאים".
הרב קרינסקי מתרגש. "בשנתיים שקדמו להסתלקות הרבי, שאלו אותי עיתונאים 'מה יקרה עם ליובאוויטש ביום שהרבי יסתלק מן העולם?' אמרתי להם: 'אני לא נביא וגם אתם לא נביאים. אבל אני אומר לכם שאם יקרה דבר כזה – הכל ימשיך עוד יותר מאשר היום'. כיום רואים את זה. חב"ד צמחה אחרי ג' בתמוז יותר מפי עשרה, ומפעל השליחות לא מפסיק להתעצם. אין זאת אלא כוחו הגדול וכוח חזונו של הרבי, שממשיך ללוות את החסידים ואת העולם היהודי, עד ביאת המשיח".
