כעס אדיר והרס מוחלט; אווירה של מלחמה עם קולות של שלום | מיוחד: קובי בורנשטיין נכנס אל לב מחנה הפליטים בג'נין שאחרי התמרון האחרון | הוא ציפה להתנגדות אלימה, אבל גילה סמטאות ריקות, הרבה הרס ובעיקר פחד | התחושה היא שהפעילות הפעם הרתיעה את המחבלים לפחות לתקופה | סיור מהשטח
עוד טרם הכניסה לג'נין הבנתי שהפעם זה שונה.
מה שאני צפוי לראות פה לא דומה לשום דבר אחר שראיתי עד כה. אפשר היה לראות את זה בכל דבר. או שמא נכון יותר לומר – הבנתי את זה אחרי שלא ראיתי דבר. במקום שיירה ארוכה, ממוגנת וחמושה בכבדות, נכנסנו פנימה בשני רכבים. את ה-D9 האימתניים שפתחו את הציר בכל כניסה למרחב, החליף מפקד גדוד 90 בעצמו. אפילו את מגן האבנים שמותקן על חלון הרכב, פריט חובה בכל כניסה למקום כמו ג'נין, הלוחמים לא טרחו להרים.
“בעבר כל כניסה לג'נין הייתה נתקלת בהתנגדות עזה מאוד. ירי מכלי נשק קלים וכבדים, מטעני נפץ, בקת"בים ואבנים", מספר סא"ל י', מפקד גדוד נחשון (90) של חטיבת כפיר. “לא בעבר הרחוק כל כך", הוא מוסיף. “אני עצמי חטפתי פה כמה מטענים בחודשים האחרונים כשהתחלנו את הפעולה פה במרחב. עכשיו, כמו שאתה רואה, אפילו את מגן האבנים החיילים לא הרימו. כשתיכנס פנימה תבין למה. לא תאמין שזו ג'נין".
במחנה הפליטים המסוכן. כתב 'משפחה' עם מפקד הכח הלוחם בג'נין
כשהוצע לי על ידי דובר צה"ל להיכנס עם לוחמי גדוד 90 למרחב ג'נין, התלבטתי מאוד אם להיענות להצעה. הרי הקשב כולו מופנה לכיוון עזה ואיראן, הפעילות בג'נין החלה כבר לפני מספר חודשים, ובכלל – ‘מה כבר אפשר לספר על מה שקורה שם?' תהיתי לעצמי.
כשיצאתי מג'נין, השאלה הייתה אחרת: איך בכלל מעבירים לקוראים את מה שראיתי בעיניים? איך אפשר להתחיל ולתאר את השינוי שעבר קן הצרעות הזה בחודשים האחרונים?
ובכל זאת, אנסה.
מלחמה בטרור
תחילה מעט רקע: העיר ג'נין (המזוהה עם עיר הלוויים המקראית ‘עין גנים') נמצאת בצפון השומרון, סמוך לעפולה, ומשקיפה על מרחב הגלבוע. בעיר מתגוררים כחמישים אלף תושבים, ובמחנה הפליטים שבפאתי העיר – כעשרים אלף תושבים נוספים.
לאורך יותר משבעים שנה נחשבה ג'נין לקן הטרור הרצחני ביותר בצפון השומרון. כבר במלחמת העצמאות ניסה צה"ל לכבוש את העיר, אך נכשל בשל קשיי השטח ועוצמת ההתנגדות. לימים, הפכה ג'נין למעוז מרכזי של ארגוני טרור, מה שהוביל לכינויה ‘בירת המחבלים' בפי רבים. במהלך האינתיפאדה השנייה, בשנת 2002, יצא צה"ל למבצע ‘חומת מגן' בשטחי הרשות הפלסטינית, ובמסגרתו התנהל בג'נין קרב עיקש שגבה קורבנות רבים משני הצדדים. 13 חיילי צה"ל נהרגו במארב שהוכן להם בסמטאות המחנה, בקרב שנחקק בזיכרון הקולקטיבי הישראלי.
בשנים שלאחר מכן, ועל אף מאמצי הרשות הפלסטינית להשליט סדר בעיר, המשיכה ג'נין להיות מוקד לפעילות חמושה ענפה. ארגוני טרור כמו הג'יהאד האסלאמי, החמאס והחזית העממית הקימו בה תשתיות והפעילו מעבדות לייצור מטעני חבלה ואמצעי לחימה אחרים. ממעבדות אלו יצאו רבים מהמחבלים המתאבדים שביצעו פיגועים קטלניים בלב ערי ישראל.
בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז אפריל 2022, החלה התגברות משמעותית בפעילות הטרור בג'נין ובסביבתה. ארגונים חמושים כמו ‘גדודי ג'נין' התבססו בעיר והחלו לאתגר את סמכות הרשות הפלסטינית, שאיבדה בהדרגה את השליטה במחנה הפליטים ובחלקים נרחבים מן העיר. הרחובות מלאו בלוחמים צעירים חמושים ברובי M-16, שרבים מהם נגנבו מבסיסי צה"ל או הוברחו מירדן. תצלומים של מסדרי נשק ולוויות צבאיות של מחבלים הפכו לחזון נפרץ.
מאז אוקטובר 2023, לאחר הטבח של חמאס בעוטף עזה, חלה החמרה נוספת במצב. ג'נין הפכה לאחד ממוקדי החיכוך המרכזיים בגדה, כולל עשרות ניסיונות פיגוע משמעותיים שתוכננו לגרום לאלפי נפגעים, וחלק מהם סוכלו בנס ממש בדקה התשעים. בצה"ל הבינו שאין ברירה אחרת, והגיע הזמן לצאת למתקפת מנע רחבה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי.
במהלך ינואר 2025 הוחלט בדרג המדיני להפעיל כוח צבאי משמעותי במרחב ג'נין, לאחר התגברות הטרור בגדה המערבית ואינדיקציות מודיעיניות שהצביעו על כוונות לפיגועים נרחבים. מבצע ‘חומת ברזל', כפי שכונה, נפתח בתקיפות אוויריות ובכניסת כוחות קרקעיים מאסיבית. בניגוד לפעולות העבר, הפעם הכוונה הייתה ברורה – להרוס את תשתית הטרור ולהחזיר את השליטה לידי ישראל.
שבועות ארוכים פעלו הכוחות בשטח, תוך שימוש באמצעים הנדסיים כבדים לפתיחת צירים חדשים בלב מחנה הפליטים. עשרות מבנים נהרסו, חלק גדול מהם שימשו לייצור אמצעי לחימה, למחסני נשק או כמקומות מסתור למחבלים. המבצע הוביל לראשונה גם לנטישה המונית של תושבים.
מה שרואים במסך
אחרי תדריך בטיחות קצר, אני עולה לרכב המג"ד. כעבור שתיים וחצי דקות של נסיעה אנחנו עוברים את המחסום האחרון ונכנסים לג'נין. מחנה הפליטים שאליו מועדות פנינו נמצא בפאתי העיר, ובשביל להגיע אליו עלינו לחצות את ג'נין לאורכה. “לא מסוכן להגיע לשם בלי שיירה?" שאלתי את סא"ל י', והוא בתגובה הצביע לעבר העוברים והשבים שאפילו לא חננו את הרכבים הצבאיים במבט. “בתחילת הפעולה פה בעיר זה באמת היה מסוכן. כל כניסה הייתה בשיירה מסודרת, עם חיפוי אש במקרה הצורך, בדיקת צירים וחישוף הכבישים ממטענים, אבל אחרי מה שעשינו במחנה הפליטים הם הבינו טוב מאוד את הכוונות שלנו ואיבדו כל מוטיבציה להתנגד".
העיר עצמה שוקקת חיים. השווקים פעילים, המוני בני אדם צועדים ברחובות והתנועה בצהרי היום מזכירה את הטראפיק שבכל עיר מערבית ממוסדת – בניגוד מוחלט למה שהולך להתגלות לעיני במחנה הפליטים הסמוך.
כעבור כעשר דקות נסיעה הגענו לנקודת העצירה הראשונה.
האסוציאציה הראשונה שעלתה במוחי כשירדתי מהרכב הייתה העיר ג'באליה. כאוס אדיר והרס מוחלט, וברקע – דממה. אווירה של מלחמה עם קולות של שלום. נקודת העצירה הייתה בצומת רחב שנחרש, כפשוטו, בין הבניינים. “כשבנו מחדש את מחנה הפליטים ג'נין אחרי שצה"ל הרס חלקים גדולים ממנו במבצע ‘חומת מגן', הם בנו אותו מחדש בכוונה בצורה מאוד מאוד צפופה כדי להקשות על צה"ל להיכנס לשם שוב. בהרבה מהמקומות פה אין מעבר אפילו לרכב. מה שעשינו עכשיו זה לפתוח לנו דרכים מחדש בתוך המחנה, כך שיש לנו גם מעבר נקי לכל נקודה", מסביר סא"ל י'.
סא"ל י' מנווט אותי בניחותא דרך השדרות המצטלבות שבעבר היו סמטאות צרות. המקום ריק מאדם, חוץ מלוחמי צה"ל וכתבים משוטטים. הוא מכיר כאן כל אבן. מאז נכנס עם חייליו למבצע לטיהור המחנה, הוא הפך להם לבית. כבר שלושה חודשים שהם פה והיד עוד נטויה. בית לא מטפורית, אלא פיזית. מחנה הפליטים ג'נין הפך לבסיס הגדודי של גדוד 90. “אנחנו פרוסים פה בהרבה מאוד בניינים, וכל מחלקה בגדוד בעצם מקבלת בניין שבו היא גרה", הוא מסביר ומכניס אותי לבניין מגורים שהפך לביתה של אחת ממחלקות הגדוד.
בכניסה עומדים שני חיילים ערניים עם נשקים שלופים. אחד מהם ממוקד במסכים המשדרים אליו כל הזמן תיעוד בזמן אמת של כל הדרכים הסובבות את הבניין, השני סורק בעיניים את המרחב. המג"ד מברך אותם לשלום ואנחנו נכנסים פנימה. בית ערבי טיפוסי, יפה למדי, עם סלון פינתי יפהפה שהפך לבית כנסת של קבע. “היו פה בט"ו בשבט, קראו פה את המגילה בפורים, התפללו פה את תפילות חג הפסח, ואנחנו עדיין פה". על אחד מהכיסאות מונחת גמרת כיס עם סימנייה. על השולחן בצד מונחת חוברת עם חידושי תורה. “אנחנו שומרים פה על מידור ואבטחה מאוד מאוד גבוהים ולכן החיילים בלי טלפונים, אז כשיש זמן הרבה מהם יושבים פה ללמוד קצת או לכתוב", הוא מסביר.
בקומות למעלה יש מגורי חיילים, חדר תדריכים גדול והרבה מאוד עמדות תצפית וירי מוסוות היטב מאחורי שטיחים ושמיכות. בכניסה לקומות המגורים מונח לוח פח מרעיש שנקרא בשפה הצבאית ‘לוח הרעשה'. אי אפשר להיכנס לאזור המגורים בלי לעורר רעש, ועדיין, ליתר ביטחון, בין קומה לקומה שומר חייל חמוש נוסף מצויד גם הוא בשלל מצלמות ואמצעי תצפית. בקומה העליונה יושבת קבוצת חיילים וממלאת מחסניות במרץ לקראת יציאה לפעילות. “היה לנו פה אתגר עם ההכשרה לפסח בחלק מהמחלקות, ולכן הביאו בסוף כלים חדשים", אומר סא"ל י' ומצביע על המטבח הביתי, פעם ערבי והיום מטבח יהודי כשר. “ככה החיילים חיים פה כבר שלושה חודשים. מחנה הפליטים ג'נין זה הבסיס שלנו, מפה אנחנו יוצאים הביתה ולפה אנחנו חוזרים מהבית. זה משהו שבעבר היה נשמע לא הגיוני".
משם המשכנו ל'מועדון האסיר'. המקום שבו התאספו תהלוכות הענק של נושאי הנשק, המקום שבו קם תא הטרור של גדודי ג'נין, המקום שבו הצטלמו ללא פחד מחבלים חמושים, הושמד כולו. כשהתקרבתי מעט יותר ראיתי כיסאות מסודרים בשורה מאוזנת בלב ההריסות. “אלה המטווחים שלנו", הסביר בחיוך סא"ל י'. “בכל זאת המחנה הזה הוא הבסיס שלנו, אז צריך מקום להתאמן ולאפס את הנשקים. מועדון האסיר היה נראה לנו כמו מקום מושלם בשביל זה".
סמוך למועדון האסיר מתנוסס מבנה גדול ורחב ידיים של אונר"א. מאותו המבנה תצפתו המחבלים על כוחות צה"ל וממנו גם ירו לכיוונם. חלק מהמצלמות שבהן הם השתמשו עדיין שם על החלונות. הקירות החיצוניים מחוררים מכדורי צה"ל, תזכורת לכל מי שיהין להעלות בדעתו לחזור על זה.
הפעם זה עובד
לא הרחק משם ממוקם בית המג"ד. גם הוא, כקודמיו, בבית מגורים מקומי. בפנים, לצד קומות המגורים וההתארגנות, יש גם חמ"ל משוכלל ומאובזר, חדר דיונים מרווח ואפילו משרד צה"לי יפהפה. בכניסה יש שלט גדול שעליו כתוב “ברוכים הבאים לבית מפקד גדוד שמשון" ולצידו עציץ פרחים. “תדמית של שגרה", אני מציין בחיוך, והמג"ד מתקן אותי: “לא תדמית. זו באמת שגרה".
מתחתינו פרוס המחנה כולו. על גגות הבניינים שנותרו עומדים נראים דודי שמש הפוכים. “הם החביאו לא מעט נשק ומטענים בתוך דודי שמש, אז סרקנו פה את כל הדוודים במחנה", מספר סא"ל י' ומתפנה לספר על הלחימה העצימה שהייתה פה עד כה. “עכשיו אתה שומע שקט, אבל השקט הזה לא הושג בקלות. נלחמנו פה בצורה מאוד מאוד אינטנסיבית, התחכום שלהם הפתיע אותנו מאוד. היו פה זירות מטענים אדירות עם מלכודים מאוד מאוד חכמים ומתוחכמים, ראית לבד כמה הסמטאות פה צרות, או היו צרות בכל אופן, ואתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך. וכשאתה מאתר אחד, פתאום מופיעים לך עוד שלושה. היו פה שבועות קשוחים מאוד עד שהגענו למצב הזה".
כיום הוא כבר מכיר פה כל נקודה. “אין פה מטר רבוע אחד שלא נסרק לפחות שלוש פעמים, ואנחנו עדיין ממשיכים בסריקות", הוא מוסיף. הם איתרו פה מעבדות מטענים גדולות, מחרטות נשק, מטמוני אמל"ח, חומרי הסתה ובדיוק כמו בעזה ובלבנון – מיין קאמפף מתורגם לערבית פופולרי מאוד גם פה.
בחזור אנחנו עוברים שוב דרך העיר הסואנת. המוקטעה – אזור הממשל של הרשות הפלסטינית – הומה אדם. השגרה שהצליחה לחזור גם לצד הכוחות שמחזיקים במחנה – מוכיחה יותר מכל שהפעם זה עובד. לא ברור עד מתי יהיו שם הכוחות, אבל כבר כעת ברור: המשימה הזו, חיונית ככל שתהיה ומוצלחת ככל שתהיה, יכולה לעכב אותם בעוד כמה שנים. הדרך היחידה למגר לצמיתות את הטרור במחנה, היא אך ורק להמשיך ולהחזיק בו כמו היום. זה נוסה, זה עובד, ועכשיו כל שנשאר הוא שהדרג המדיני לא יפריע לקסם להמשיך להתרחש.
