כבר היינו בסיפור הזה והיינו בו והיינו בו. כמה אפשר לאסוף עוד כוחות להיות האמא הזו, המדהימה, שמנחילה לילדיה חוסן וביטחון? כמה עוד סבלנות נשארה לנו להיות כל מה שמצפים מאיתנו להיות: אי של יציבות, בהירות, נוכחות והבנה? | אולי העניין הוא שלא לחמנו במלחמה הנכונה. בואו נדבר על זה קצת, בינינו, וננסה להבין מה התפקיד הקטן שלנו בימים אלה. ולמה הוא גדול כל כך, בעצם | לא ‘עוד’ מלחמה
ברכי בלומברג
בואו, אחיותיי הנשים היהודיות, בואו נכנס לנו אספה סודית ונדבר קצת אמת.
מסכימות?
בואו נלך לנו לאיזה מרחב מוגן, סגור בקירות עבים ודלת מוגפת, ולא נחפש טרופות נשימה עצות זהב וכללי ברזל לאימהות מפלדה.
די. שקט. תנו רגע לנשום.
תודה.
בואו נגיד לעצמנו, ככה במעגל הסודי שלנו, שאנחנו לא באמת אימהות מפלדה. מה פתאום? לא נועדנו אפילו להיות כאלה. נבראנו בשר ודם, בתוכנו פועם שריר רך שמתכווץ ומתרחב שמונים פעם בדקה, פחות או יותר, תלוי בסיטואציה. לחלוטין לא מתכת עמידה.
ולא תמיד יש לנו כוח ליישם מודלים של חוסן, אפילו שזה ממש חשוב. ולא תמיד יש לנו סבלנות להפעיל קייטנה במקלט או להתיישב ליד ילד ולשאול אותו מה שלומו ואם הוא רוצה לצייר את הפחד שלו על דף.
בואו, באמת. הכל חשוב ונכון, אבל גם אנחנו. חשובות בפני עצמנו ונכונות מאוד כשכבר אין לנו כוח, וגם (את זה מותר לומר רק פה, במעגל הסודי) לא כל כך סבלנות לעוד דיבורים אמפתיים ולעוד חיזוקי חוסן. כי כמה אפשר, אחרי כל כך הרבה תקופות חירום שכבר עברנו? לא יודעת, לפעמים נראה לי שאנחנו צריכות עכשיו איזשהו מודל להרגלת ילדים לזמני שגרה. כשיבואו.
אבל בינתיים, מה בכל זאת נעשה אם שוב אנחנו באיזשהו מצב לא ברור, ואמורות לגדל ילדים בתוכו ולחיות בעצמנו, בשפיות וברוגע ככל האפשר?
ומה נעשה אם הצורך להחזיק שפיות ורוגע הוא קצת, או הרבה מאוד, הפוך מהצורך להיות גם מחוברים, אכפתיים, מבינים את המצב ופותחים את הלב למה שעובר על העם שלנו?
ומה עושים אם הלב נשבר מלראות ילדה בת שנתיים וחצי מתעוררת באישון ליל מקול האזעקה, חוטפת במיומנות מתורגלת את המוצץ והבקבוק ומרימה ידיים שייקחו אותה למקלט – ואותו לב עצמו גם עייף כבר מלהישבר ולהתאחות, ואיכשהו הוא כבר קהה ורק רוצה שיעזבו אותו במנוחה? ועם זאת, איך הוא יכול להיות עייף כשזו הילדה שלו, הקטנה הזו, ואלו הילדים שלו, כל האחרים שרוטנים בממ”ד ותולים עיניים באמא ומחכים לאיזו מילה טובה שלה?
איך מחברים את הכל ביחד?
מכיוון שאנחנו במעגל כמוס מאוד עכשיו, אני מרשה לעצמי לספר לכן שיש משהו שמטריד אותי מאוד. גם בתקופה הזו של המלחמה, וגם בכל התקופות האחרות והרבות שהיו לנו בשנים האחרונות, תקופות של אירועים גדולים בקנה מידה היסטורי.
נראה לי שזה התחיל בקורונה. זוכרות איך החיים השתבשו לנו פתאום, די בבת אחת? ואיך הם נהיו מוזרים עד כדי תחושת קומיקס? זוכרות? פתאום המשטרה לא הרשתה לנו לצאת מהבתים כמו אחרון המשטרים הסובייטיים, הלכנו ברחוב במסכות על הפנים ולא היו ביצים בחנויות, הילדים למדו בטלפון מהמיטה ההפוכה, וכדי ללכת למסיבת סיום כיתה ח’ של הילדה היינו צריכות להביא אישור בריאות ממד”א.
כמה דיברו אז על שינויים שיהיו חייבים לקרות? על החלטות מהפכניות בעניין האירועים, כי ראינו שאפשר להקים בית גם עם עשרה מוזמנים לחתונה? על תובנות מרחיקות לכת בעניין מסגרות הלימודים ובעניין הרגלי הצריכה ובאיזה עניין לא?
הייתה איזו אמירה באוויר שאמרה “מהקורונה לא נצא כמו שנכנסנו אליה”. הייתה ציפייה ציבורית ואישית שאירוע עולמי כזה לא יעבור בלי להשאיר חותם. קיבלנו קריאה לשינוי והזדמנות לביצוע, ומה שהיה שוב לא יהיה. כך חשבנו.
והמשכנו לחשוב את זה בערך עד יומיים אחרי החיסון השני או השלישי. נגמר.
מאז אני מתחבטת בנקודה הזו בכל פעם שעוד משהו גדול קורה: באמת, איך יכול להיות שאירועים גדולים כאלה חולפים עלינו, ואנחנו בכל זאת לא הופכים להיות משהו מאוד אחר ממה שהיינו קודם? למה חלק גדול ממה שקורה סביבנו מסתכם בהתעדכנות סקרנית בחדשות, החלפת דעות וכמה הלצות?
יש לי הרגשה מסוימת, ששני הדברים קשורים זה בזה: שמרוב ציפייה מעצמנו להיות לביאות מדהימות ומיישמות–מודלים מצטיינות, בסוף בסוף אנחנו רק רוצות לעבור את התקופה הזו ודי. ושקט שיהיה פה. מה להשתנות עכשיו, מה אירועים גדולים, תנו לי חזרה את השגרה שלי בדיוק כמו שהיא הייתה קודם.
אולי בעצם אלו לא שני צדדים של אותה בעיה. אולי, בעצם, אלו שני צדדים של אותו פתרון. אולי, אם נמצא את הדרך שנכונה לנו לעבור את התקופה הזו, דרך שמתאימה ללב שלנו, היא בכל זאת לא תימוג בעשן ההיסטוריה, אלא כן תשאיר לנו משהו יפה. בכל זאת, עברנו משהו בתקופה הזו. פייר שנקבל מתנה.
נכון שבהתחלה אמרנו שלכאן אנחנו מגיעות לנשום קצת, בלי שום כללים ומודלים. נכון. אבל בואו רגע כן נדבר עליהם.
מה כל הכללים לשעת חירום מנסים לעשות בשביל הילדים שלנו? להנכיח להם אותנו. הנה, ילדים, תראו: אמא פה. יש לכם עם מי לדבר כשקשה. יש לכם על מי להישען כשמפחיד. יש מי שיסביר לכם כך שתוכלו להבין בהבנתכם הצעירה את מה שמתרחש. יש מי שיגיש כוס מים וממתק וינחם שהנה, האזעקה נגמרה ואפשר כבר לצאת מהממ”ד. יש שמש בחוץ, עכשיו הכל בסדר.
זה מה שגם הלב שלנו מבקש שניתן לו בימים האלה: את האמונה שיש מישהו גדול שנמצא פה, ושומר ומחבק ומבטיח שיהיה בסדר. הכל יהיה בסדר.
אבל זה לא הכל.
הלב שלנו מבקש שגם נזכיר לו, שאותו אחד גדול ואוהב – הוא שהניח דווקא אותנו, דווקא כאן ודווקא עכשיו.
לא נזרקנו סתם כך לתקופה מטולטלת. יש סיבה לזה שאת ואני נמצאות פה וחוות את מה שחוות. אנחנו כאן לא רק כדי לעבור את התקופה הזאת ולחכות לרגע שהיא תחלוף ונוכל לחזור לחיים הנורמליים שלנו. בתוך כל הדבר הגדול מאוד וסוער מאוד שקורה סביבנו, יש שביל אישי מדויק מאוד שנסלל רק לי. ורק לך. רק לכל אחת. והשביל הזה הוא הסיבה שנפגשנו, אנחנו והתקופה.
אנחנו לא באמת צריכות להתמודד עם המון האירועים ששוצפים סביבנו, ולא נדרשות להכיל את עוצמת הימים ואת הגורליות שלהם. אנחנו רק צריכות להאמין שאם אנחנו פה, סימן שיש לנו כאן תפקיד שמותאם בול לגודל ולכוחות שלנו, ולהתרכז בו ורק בו.
לפעמים התפקיד הוא לחייך קצת יותר גם כשאין מצב רוח, וזה תפקיד גדול עד כמה שהוא נשמע קטן. לפעמים התפקיד הוא לרכך קצת דרישות או להתעקש קצת על גבולות. להוסיף עוד פרק תהילים או לייקר את הרגעים של משחק משותף עם התינוק. לדחות קצת את ההתעדכנות בחדשות, או להקשיב לחברה שרוצה מאוד לעדכן אותנו במה שהיא שמעה הרגע.
ככה, פשוט ולא הרואי במיוחד, לעמוד בפתחו של יום ולהסתכל עליו: עכשיו יום חמישי, בוקר, הילדים בבית וכולנו עייפים. היו הלילה שלוש אזעקות ואין לי מושג מה יהיה במהלך היום. זה המצב. מהו הדבר הקטן והטוב שאני יכולה לעשות במצב הזה?
בלי דרמות של ימים הרי גורל ומשק כנפי ההיסטוריה. בלי הגדרות ענקיות וניסוחים מטלטלים. רק זה: מהי הסיבה שבגללה אני כאן עכשיו, ביום הזה ובשעה הזו, בבית הזה ועם הילדים האלה, במצב הנתון ובנתונים הקיימים?
הרבה יותר קל ללב להכיל את השאלה הקטנה הזו. הרבה פחות מעייף.
הרבה יותר קל לו כך להסכים להיפתח לתשובה שנענה לעצמנו, ולצעוד בעקבותיה איזה צעד קטן או שניים.
הרבה יותר הגיוני שהצעד האחד או השניים האלה יישארו איתנו בסופו של דבר, ולא יתפוגגו עם התקופה שתסתיים יום אחד, בעזרת השם.
והרבה יותר פשוט כך להכיל רגע של כאב, שלנו או של הילדים, לקבל את הפחד או את העצבנות, להסכים לבלגן או לעייפות, ולדעת מה לעשות איתם.
הרי אנחנו לא איזה עלה תלוש שמסתחרר בחוסר אונים ברוחות עצומות שמשתוללות במרחב. הרגעים האלו הם לא תוצאה של מלחמה שניטשת במרחק ושל צבאות גדולים שנאבקים זה בזה בלי קשר אלינו. הם הסיבה בעצמה: הם המציאות שנבראה במיוחד בשבילנו, כדי להעניק לנו הזדמנות למלא תפקיד מיוחד, לגדול ממנו, להתקדם – ולנצח.
ושוב התותחים רועמים
תמר עבודי, עו”ס MSW
לא הספקנו לנוח הרבה מאז שפרסמנו את הכתבות הקודמות, הדחופות, על תגובה למצבי חירום. לא הספקנו לשכוח אותן אפילו, מה נשאר כבר לחדש? ובכל זאת מצאנו מילים לארבעה יסודות שהכי מטלטלים את קיומנו בעת חירום. מילים וקצת עצות, איך נצמח מהתקופה הזו, נהפוך לקצת יותר טובים, קצת יותר ראויים | הלוואי שזו תהיה המלחמה האחרונה
יסוד ראשון | חוסר הידיעה
פעם קראתי תיאור אימה: מזמינים אותך למסיבה. את שואלת מתי, והתשובה היא: לא ידוע; תקבלי התראה, מקסימום חצי שעה לפני. את שואלת איפה, ואומרים לך לא ידוע; תדעי כשזה יקרה. את שואלת מה יהיה שם, כמה זמן, מי ישתתף – ושוב התשובות נאמרות בלקוניות שמנסה להסתיר את המתח: לא ידוע. תקבלי תשובות באותו רגע.
כדי להקל עלייך, מבקשים ממך לארוז תיק. את מכניסה לתוכו את כל תחושת השליטה שלך. מים – אבל כמה? לכמה זמן? אם נשים הרבה מדי, זה יכביד כל הדרך, אם מעט מדי – אולי נהיה צמאים. ואוכל צריך? אולי הוא יתעפש?
התיאור הזה שהיה חלק מ”חיל כיולדה” אכן היה מצמית. כנראה חלק מהפחד מגיע מהאי–ודאות המהדהד הזה. וכשאנחנו בדרך לעוד שלב של גאולה, כנראה אנחנו חייבים לעבור בפרוזדור הצר והחונק הזה, של האי–ידיעה.
וזה מחייב אותנו לעבור תהליך עוצמתי ופנימי מאוד של גדילה. כי מהרגע שאנחנו מפסיקים להיות תלויים לגמרי באמא בשביל כל דבר, מהרגע שאנחנו רוצים להתחיל לגבש את ה’עצמי’ שלנו, את חוט השדרה הבסיסי הזה שמייצב אותנו ובזכותו אפשר ללכת בעולם בגו זקוף – מאותו רגע אנחנו חייבים לדעת איפה מונח כל דבר: כאן החלב, ושם המיטה שאפשר לישון עליה, כדי להרגיע את עצמי אני צריך מקלחת וכדי להתעורר – קפה חזק.
אחר כך הידיעות עוברות לשלבים עמוקים יותר: כדי שאוכל לקנות אני צריך כסף, וכדי שאצליח לתכנת ולכתוב קודים כדי להתקבל לעבודה, אני צריכה פונקציות; כדי שהבית יהיה נקי אני צריכה לדעת להחזיק מקל שטיפה וגם צריכה לדעת איזה חומר שטיפה לקנות. ככה נבנה לנו חוט השדרה, ככה אנחנו הולכים זקופים, יודעים.
היֶדע הזה משמעותי הרבה יותר מהתוצרים שלו בפועל, כי כשאין ידיעה אנחנו מרגישים את החלל הריק שנמצא אצל כל אחד מאיתנו עמוק בפנים. את התהום הזו שלתוכה עמוד השדרה שלנו יכול לצנוח. רק לצנוח? להתרסק. אם כן הידיעה מייצרת לנו חוליות בעמוד השדרה, וחוסר הידיעה מרסק אותן אל תוך התהום.
מה המסקנה מהפונקציה הזו? שהאי–הידיעה כשלעצמו, יוצר טראומה. מסובך להבין? לא, לא מסובך כל כך להבין. אם אנחנו לא מבינות כרגע את מה שאנחנו קוראות, כנראה האימה, הטראומה והפחד משבשים לנו את יכולות העצמי הגבוהות שלנו, אלו שמסוגלות להבין פונקציות פשוטות.
מה עושים?
שתי עצות, שונות לחלוטין זו מזו:
האחת היא לתרגל. הרבה לפני שמגיע מצב של חוסר ידיעה, חשוב ללכת לבקר בתהום הלא נודע כדי שנבין שאנחנו לא יודעים. כי בינינו, התחושה שאנחנו יודעים היא תחושה פיקטיבית ולא אמיתית. כנגד כל דבר אחד שידוע לנו, יש מיליון שנסתרים מאיתנו. צריך לתרגל את ההרפיה הזו בחיק של הלא נודע, שבו העצמי שלנו חבוק בידו הרחומה של הבורא שמנווטת ויודעת מראשית עד אחרית. לשחות לעומק של אוקיינוס החרדה שמגיע מהאי–ידיעה, בידיעה אחת, שאנחנו מוחזקים מלמעלה.
השנייה היא להיאחז במה שאנחנו כן יודעים. כן, כן, גם אם זה נראה לנו טיפשי, שינון ושניים של הידוע, מייצב מחדש את החוליות של ה’עצמי’ שעומד להתרסק: אני יודעת שהיום יום חמישי, נניח; אני יודעת שיוסי כאן, לידי; אני יודעת שיש התראה לפני מטח, יודעת ש… שאני פוחדת. יודעת ש? שרוצה לישון בנחת. למוח שלנו לא ממש משנה אם את יודעת כמה טילים יש לאיראן או כמה שוקולד נשאר במזווה. היאחזות בידוע, במה שידוע כאן ועכשיו, מחזיקה לו את הגו.
יסוד שני | גמישות וקיבעון
משחר ילדותנו אנחנו רוצים להיות מוחזקים וגם משוחררים. כמו שהידיים של התינוק עפות לכל הצדדים והוא נבהל וצריך שמישהו יחזיק לו אותן, אבל אם מחזיקים לו אותן חזק מדי הוא מתעצבן ומנסה להשתחרר – ככה אנחנו, מי יותר ומי פחות, צריכים סדר יום קבוע אבל גם זמן חופשי לאפות בו אלפחורס או לדפדף באלבום התמונות. צריכים זמן חופשי כדי ללכת לים ולאכול אבטיח, אבל גם עבודה, שיהיה לנו ממה לנוח. ככה הנפש שלנו – זקוקה לקיבעון ולגמישות גם יחד.
יש תאריך קבוע לחתונה ויש שמלת כלה ויש בנו גמישות לדעת שהחופה תהיה בין שש וחצי לשבע וחצי, אבל קיבעון: לפני השקיעה, ויש אולם קבוע, אבל גמישות: אולי הם יזכרו את הדשא הסינתטי שביקשנו ואולי לא. ופתאום? פתאום הכל מתהפך, עד שמתעורר ספק אם תהיה בכלל חתונה או לא, ואם בבוקר או בערב. אם נתגמש בלי סוף נהיה סתם מרגמיש כזה נוזלי ודביקי מהכל בשקל. אם לא נתגמש, הראש שלנו ייתקע בקיר. לכן שוב, ניתן שתי עצות, קוטביות:
האחת, למצוא מה בכל זאת קבוע, גם אם מדובר כרגע באף שלנו שקבוע ברוך השם במרכז הפנים. סדר יום קבוע בתקופה הטרופה הזו, נחוץ: עד עשר קמים, גם אם ירדנו שלוש פעמים בלילה למקלט. נקבע שעד אחת עשרה נאכל ארוחת בוקר שמורכבת מחלבון, פחמימה וירק ונעשה שלוש דקות ביום פעילות גופנית. חוץ מהעובדה שבטח נהיה רזים ובריאים אחרי המלחמה בזכות שלוש הדקות האלו, המטרה הרבה יותר רחבה: הנפש שלנו תרגיש משהו קבוע.
והשנייה, לייצר גמישות. אצלנו בבית אין מסכים. בשום אופן. שום תוכן. גם לא מסיבת הסידור של מירי בדיסק שבית הספר הביא. זה סותם את המוח, נכון, וכל הכבוד, אבל עכשיו, בימים האלו אולי צריך להתגמש. את באמצע דיאטה מופלאה של קיטו? יופי! תנשמי עמוק, וקחי שלוש קוביות שוקולד מריר. זמן גמישות, ליטוף כזה לידיים שקפוצות חזק כל כך.
יסוד שלישי | שבר ותקומה
שמענו את הבדיחה ההיא על האיכרה האוסטרית שמפטפטת עם הידידה הישראלית שלה ושואלת מה נשמע. שורי מספרת לה על הלילה שבו הם ירדו ארבע פעמים למקלט בעקבות תקיפה באיראן, על החזית בתימן, על התהילים לחטופים שחולקו בשכונה ועל החופשה המתוכננת בצפון, אבל לא ברור אם יהיה אפשר. היא נושמת עמוק ושואלת את האוסטרית חגורת הסינר: ומה חדש אצלכם? והיא משיבה: נולדה לנו עגלה חדשה.
איזה יופי.
אחרי שנצחק אולי תצוץ לנו דמעה. העם שלנו שבע כל כך מתלאות, עד לבלי הכיל. אלה לא רק תלאות, אלה טראומות של ילדים מכל צופר, כי אולי זו אזעקה. הוא שבע משברים של הרס ברכוש ומקפיצות וצניחות של מניות, הוא מותש מדאגה וחוסר שינה ותהיות ברומו של עולם. ככה זה, בזמן שבר שאלות קיומיות מאוד מנענעות את אמות הסיפין של הנפש. אולי עוד יצא ספר על השאלות המוסריות שטלטלו את נפשנו בתשפ”ה. עכשיו קשה לאסוף אותן, כי אנחנו בתוך האירועים עצמם.
וככה אנחנו הולכים בעולם. שלמים כי הלב שלנו שבור; מרוסקים כי הלב שלנו שבור. ואם במעגל הקרוב אירע אסון, ואם נקרע לנו הלב, ואם אחד מהיקרים שלנו חלילה נפגע, איך אפשר בכלל להמשיך? כי אנחנו מוכרחים להמשיך.
שוב, העצות מנוגדות, לכל אחד מצידי הנפש:
דבר ראשון אולי עכשיו אנחנו צריכים לבכות? כן, כן, לא להתרכז לרגע בהודיה העצומה על הניסים, לא לחשוב בדקות הבאות על הפלאות. לבכות, ממש, על צער הגלות והחבלים הקשוחים האלו של טרום הגאולה. קשוחים כל כך עד כדי שעולא ורבא, האמוראים הקדושים, ביקשו לא להיות בדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא. ניקח לנו את הרגעים של התעטפות בצרה, כניסה למסתרים ובכי עם השם על עמו ונחלתו שמכירים טוב כל כך את שפת השבר.
ואז, נקום ונתעודד. וכמה מילים על עידוד שאינו רק ברוח אלא גם בגוף: מים קרים, מקלחת חמה, סבון ארומטי, טיול קצרצר בפריחה הסיוונית המופלאה, חיבוק משחרר אקסיטוצין, הורמון הרוגע, גרייה חושית כמו קרח מתחת ללשון, מוזיקה טובה, ואפילו לצאת קצת מהקווים: לצבוע בלורדים את הרגל. חושים וגוף נקראים לפעולה של עוררות או להפך – הירגעות. בואו נקשיב מה הגוף צריך עכשיו וניתן לו את זה בשלל דרכים יצירתיות להפליא.
רוצה לרוץ? רוץ, גם אם זה על המקום; רוצה להתכרבל? תפעיל מזגן על 17 מעלות, ותכין פוך ובקבוק חם. רוצה לשטוף את העיניים בנוף? רוצה לצעוק או ללחוש או לשיר? כי אם אנחנו שברים שברים, בואו ניתן להם מקום, בואו נעטוף את השברים האלו.
יסוד רביעי | על חוסר שליטה
אילו היינו טייסים בחיל האוויר, מסתבר שהיינו מרגישים יותר שליטה. אילו היינו האלה שכותבות תוכני סייבר נגד האויב, מסתבר שהיינו לוחצות לעצמנו את הידיים בהתרגשות: עשינו את זה.
טראומה בהגדרתה היא התחושה שמגיעה אחרי חוויית פחד וחוסר אונים. חוסר אונים הוא ההפך משליטה, מיצירה, מעשייה. איך נשמור על עצמנו לא להיות פוסט טראומטיים בעידן הזה, של חבלי משיח?
פשוט, נעשה:
המיקוד הראשון הוא אכן על עשייה: אפשר להכין סנדוויץ’ לשכנה, אפשר לשוחח עם האחיינית הלחוצה, אפשר להחליט שצובעים את הסורגים. העיקר, לא לתת לחוסר המעש של החופשה הכפויה להשתלט עלינו לגמרי. רק קצת, גם לנוח.
המיקוד השני יהיה מחשבתי: כמה הרפתקאות עברו עלינו. אנחנו ממש קשישות, אם נחשוב על כל ההרפתקאות שצברנו בחמש השנים שחלפו, מאז הקורונה והסגרים והרמזורים (זוכרות?) והתו הסגול והחיסונים שכן החדירו שבב או לא. כמה הרפתקאות מאז המחאות ושמחת תורה והחטופים וחמאס וחיזבאללה והחות’ים ואיראן. כמה. איזה עם של השם אנחנו. איזה עם שיודע נפילה ותקומה, תמיד תקומה. איזה עם שעברו עליו כל כך הרבה הרפתקי עדו עלייהו, כמו שאומרת הגמרא בקידושין. הרבה הרפתקאות עברו עלינו, ואנחנו ראויים לכבוד. לכבוד, ולידיעה פשוטה וברורה שאנחנו עם חזק. זו עובדה היסטורית פשוטה וידועה. אנחנו עם נבחר ואלוקי. השם איתנו. בואו נרגיש. ]
משפחה של תקווה
טובי שריאל
אנחנו לא יכולות לשלוח ילדים ללימודים, אנחנו לא יכולות להפסיק את המלחמה, אבל אנחנו כן יכולות להפעיל מוזיקה רגועה בבוקר, לחבק ולהמציא מחדש את הכוח של הבית שלנו | לא צריך חברת הפקות ולא ציוד יקר, צריך רק מוח יצירתי וכמה דקות השקעה של אישה יציבה, כדי לייצר פתח מילוט לנפש, אפילו לשעה אחת בלבד | אספנו כמה רעיונות מוצלחים ליום קצת יותר רגוע, וכל אחת מוזמנת לראות מה מתאים לה ולילדים שלה. ואפשר גם להשתמש כמובן בחופש הגדול | חמ”ל קטן של יציבות
שרשרת החוסן
קחו חבל ארוך או אפילו סרט מתנות, תלו אותו מקיר לקיר והכינו פתקים צבעוניים עם ‘מילות כוח’. בכל יום כולם יחד בוחרים את המילה היומית, למשל: תפילה, תקווה, נחמה, אור, אמונה, שלווה, אחדות ועוד ותולים אותה על החבל. היא המילה היומית שסביבה עושים תוכניות של דיבור, ציור, פעילות בפועל. כל אחד מבני הבית יתרום משהו בהכנת התוכנית למילה היומית. בסוף תהיה לכם שרשרת של מילים טובות שנותנות כוח.
עושים מזה סיפור
כתבו עם הילדים מכתב או סיפור לעצמכם בעתיד. תלהיבו אותם שעוד תראו את זה לנכדים שלהם כשיבוא משיח וכולם ייהנו לדעת מה היה אז. “אני בת שבע ועכשיו יש מלחמה. בשלוש לפנות בוקר אבא העיר אותי ועטף אותי בשמיכה וירדנו למקלט. הוא אמר לי שהשם איתנו…”
מילים שזורחות
קחו קופסה פשוטה, כמו קופסת נעליים או קופסת פלסטיק לסלטים, ותנו אותה לילד לעיצוב חופשי, בעזרת מדבקות, ציורים בלורדים או הדפסת פסוקים.
כל אחד מבני הבית (כן, גם ההורים וגם בוגרים) מכניס בתוך הקופסה פתק שעליו הוא כותב רגשות, אפשר עם פירוט:
“פחדתי אבל התפללתי”. “קיוויתי שזה לא הבניין של סבתא רחובות”. “הרגשתי גיבור כי חייכתי למרות שהייתי לחוץ”.
על הפתק אפשר לכתוב “לא לפתוח” והוא יישאר סגור, וגם זה טוב כי עצם הכתיבה מפנה מקום בלב. אפשר לפתוח יחד פעם ביום ולדבר על מה שכתוב.
קופסת המשאלות
בהמשך לרעיון הקודם, אפשר להכין קופסת משאלות לגאולה: “אמרתי מזמור כ’ שלוש פעמים והתפללתי שלא יהיו יותר מלחמות”. “ויתרתי לאחותי על הספר המעניין ואני בטוח שהוספתי עוד אבן לבניין המקדש”.
שעת השיא
זה הזמן לייסד משהו משפחתי קבוע לשעה קבועה ולא משנה מה. למשל כולם נפגשים בשבע בערב בדיוק לאמירת פרק תהילים ואחר כך יושבים סביב השולחן לכוס מיץ ועוגה.
או אחרי שכולם לבושים בפיג’מות, מתאספים בסלון וכל אחד מספר על מקרה מצחיק שקרה לו פעם או על נס מיוחד שאירע לו, בדיחה או סיפור מעניין ששמע. טקסים קבועים נותנים עוגן גם כשהכל מסביב מטלטל.
מעל לכל דמיון
משחקי דמיון יכולים להיות תרפיה גם למתבגרים ומבוגרים, בלי קשר למלחמה:
מה הייתי עושה אילו הייתי ציפור שיכולה לעוף לכל מקום?
אילו היה לי כפתור שמעלים פחדים, על איזה פחד הייתי לוחץ ומוחק אותו?
אילו היו אומרים לי שכל מה שנאמר הרגע יתגשם, מה הייתי אומר ראשון?
ואפשר גם ללכת לעוד כיוונים:
מה הייתי עושה אילו כל העולם היה שותק ואני היחיד שמדבר?
ומה לדעתי היה קורה, אילו הייתה לי היכולת לראות את הלב של כל אדם או מה הוא חושב?
שווה להקשיב לדברים שיוצאים ממבוגרים וילדים. המשחקים הפשוטים האלה נותנים מקום לדמיון, אבל גם לנפש.
צבע הלב
במסגרת משחק הדמיון אפשר לשאול: “איך נראה ביטחון?” “איזה צבע יש לפחד?”
אפשר גם לצייר ציור אינטואיטיבי חופשי, כי לפעמים היד יודעת לספר את מה שהפה עוד לא הצליח לומר. בסוף משחק הדמיון או האיור, כולם בוחרים את התיאור או האיור הכי מוצלח לדעתם ומוסיפים לו מדבקה. מי שזכה בהכי הרבה מדבקות, נבחר לתיאור או הציור הזוכה וגם יכול לזכות בפרס מההורים.
אור של תודה
בדיוק כשהלימודים מסתיימים נפתח מחברת חדשה, ובסוף כל יום, לפני השינה, כל אחד מבני הבית יכתוב תודה על משהו, עדיף למישהו.
“תודה להשם שבמהלך היום לא היו אזעקות”.
“תודה לאמא שהכינה פסטה מוקרמת עם סלט שאני אוהבת”.
“תודה לאחי שהיה סבלן אלי ולא צעק בחזרה כשהתרגזתי”.
זה לא מוחק את הקושי, אבל מאיר בתוכו חלונות קטנים של שמחה.
החסד היומי
בכל יום נחשוב עם כל אחד מבני המשפחה, על עשיית מעשה חסד אחד לפחות. נתקשר לאנשים בודדים לשאול בשלומם, וכמובן לא נשכח קרובים כמו סבתא או דודה קשישה. ילד יכין ציור וברכה לאחותו הקטנה, נשלח מהעוגה שהכנו לשכנה שלא תמיד יש קשר איתה ועוד.
פעמון החסד
חסדים אפשר לשדרג בעזרת “פעמון חסד”. גם אם אין לכם בבית פעמון או משרוקית, החליטו על סימן כלשהו (הקשה על קופסת מתכת או השמעת פתיח מוזיקה). מדי פעם ההורים מצלצלים, וכל אחד שמעוניין מקבל משימה קטנה כמו להכין כוס שתייה לאח, לפרוש סדין נקי, לסדר פינה.
שירת הלב
הכינו פלייליסט של שירי אמונה, חיזוק וגאולה והשמיעו אותו בממ”ד או במקלט. אפשר גם לרשום את רשימת השירים על דף, לצלם בכמה עותקים ולתת לילדים לשיר.
כולנו מטפסים
קחו בריסטול ארוך וציירו עליו סולם. כל אחד מבני הבית מוזמן לכתוב על שלב אחד מעשה קטן טוב שעשה: “אני עובד על עצמי להבין שהכל לטובה”, “שתקתי כשכעסתי”, “בירכתי ברכת המזון בלי שהזכירו לי”.
תוכלו גם לכתוב בעצמכם על כל שלב של הסולם משהו אחר, למשל “חיזוק בתפילה”, “ויתורים”, “עזרה בבית” ועוד. כל ילד יניח מדבקה כאשר הוא התחזק במשהו שכתוב על שלב מסוים.
אפשר להיות מופתעים. גם ילדים בני שלוש יודעים לזהות את הרגע שבו הם התחזקו במשהו ומדביקים לעצמם מדבקה.
כרטיסי חיים
אפשר להכין כרטיסים פשוטים ולכתוב עליהם שאלות. מערבבים אותם וכל אחד לוקח כרטיס אקראי, או שכל אחד בוחר את הכרטיס שהוא רוצה לשתף ולענות עליו.
בכרטיסים כותבים הנחיות שונות לשיתופים לבנים ולבנות. למשל: אילו שלושה דברים היית לוקח איתך אם היית נתקע במקלט לשבוע? אילו היה לי שלט רחוק לחיים, מה הייתי עוצרת, מה מקדמת? מה היה רגע אור קטן באמצע יום קשה? מי נתן לי היום כוח גם בלי שהוא ידע? מה הייתי רוצה שיגידו עלי בעוד עשר שנים? אילו הייתי יכולה להעביר רק מסר אחד לדור הבא, מה הייתי אומר? מה אני מעריכה היום יותר מבעבר ולמה? אילו מילים הייתי רוצה לשמוע אם הייתי תקוע לבד? מה את מאחלת לעצמך ולכולנו לשבוע הזה?
לו יהי
שבו כולכם ודמיינו יחד: מה יקרה כשיבוא משיח? מה נשמע? מה נראה? מה נלבש? אצל מי נתארח בירושלים? כל אחד מתאר בקול את החלומות שלו.
המשפחה שלנו לא תזכור תמיד דברים מדויקים, כולנו נזכור אווירה, מילה טובה וחמה, רעיונות מקוריים שמישהו זרע בשבילנו, מילים טובות שנתלו על המקרר או על קירות הלב. כל אלה יהיו צידה רגשית לחיים ]
תמונת מצב
חני לייזר
באמת?! אין לכם ממ”ד?
מה?! למה?! אני בהלם! איך מסתדרים?!
אז נכון, יש לנו עץ תפוזים סיניים במרפסת וערסל ביצה, ומטבח פסח בתוך ארון ונישה מתוחכמת לנעליים וכל מיני פיצ’יפקס באקווריום, אבל אין לנו מרחב מוגן דירתי, וזו עובדה שמריצה אותנו בכל פעם מחדש להצטנף במבואה קטנטנה בחדר המדרגות, בבחינת ‘מעט המכיל את המרובה’.
ליל שבת האחרון. הגברים חוזרים מבית הכנסת, מפזמים ‘אנא מלך מלכי המלכים’ בניגון האהוב שסבא ז”ל היה שר, רגעים צרופים של רגש ונוסטלגיה. והנה מתפרצת האזעקה ומריצה אותנו אל המטר הרבוע שלנו, מעבר לדלת. הבנים מתאמצים להמשיך לשיר כדי להכניס צבע ללחייהן החיוורות של הילדות או לדלל את המתח באוויר, ופתאום כמו מערכת תופים אינדיאנית מקפיאה, בום! בווםם! בוווםםם! הדלתות של הבניין והבית מתחילות להשתולל, הן נפתחות ונטרקות, נפערות ונסגרות, כאילו תולשות את מפתן הדלת אחריהן. גם החלונות נכנסים להתקף חרדה, רועדים ומתחננים על נפשם. התאורה בסלון נתלשת מהתקרה ומתנדנדת על בורג אחד.
נראה שהכל קורס כאן.
אנחנו מתכופפים ומתכדרים כמו קיפוד מבוהל. אחד הילדים מזכיר בבעתה להניח ידיים על הראש. תסריטי אימה רצים בראש. מימיני אני שומעת נשימות כבדות, משמאלי אני רואה חיוורון עז. גם בכל הכאוס הזה אסור לנו לשכוח שאנחנו המבוגרים האחראים, ובכוחנו לעצב את הרגעים הללו ולהשפיע על הפורמט שבו הם ייכנסו לאלבום המשפחתי, ואת מינון העיבוד שיידרש לתמונות. אני מלטפת את הצווארים הקרובים אל הרצפה, ובעיקר אלי.
בעלי מתחיל לשיר ‘והיא שעמדה לאבותינו’. בתחילה אני שומעת קול ענות חלושה, אבל במילים ‘והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם’ – אנחנו כבר נאלצים להצטופף עוד יותר במבואה, הילדים מסתדרים במעגל.
עשן מיתמר מול המרפסת שלנו. מסוק משטרתי מרעיש, כמעט נוחת על מכשיר הברביקיו. מנגינה היסטרית של סירנות גורמת לנו לטנטונים באוזניים. טיל כבד נפל על בניין מגורים מרחק רחוב וחצי מהבית שלנו.
במוצאי שבת אנחנו נפרדים מהמבואה הגמלונית, ורצים באישון הלילה עם שמיכות לילדות וכריות ורודות, למקלט של ת”ת שנמצא בקצה הרחוב. כמה מוזר, אנו מוצאים את עצמנו לבד במקום. האזעקות מתערבבות בשירי האמונה של הילדים, הילדות משחזרות את ‘ריקוד השמחה’ מהחתונה של האחות, אבא מחלק סוכריות, ואני שוב מלטפת צווארים, מציעה גם עיסוי שכמות. שוב מכה בי ההכרה כמה יכולות קריטיות ניתנו להורים. אם לא ליצור את הזיכרונות של הילדים, לפחות להיות הבינה הבלתי המלאכותית שמעבדת את התמונות שלהם. או אולי בינה יתרה שרק משלה את עצמה שכך.
כשאנו יוצאים מהמרחב המוגן וחוזרים אל הבית האהוב, שאין בו, אין בו ממ”ד… מחכה לנו הפתעה מוזרה בקצה השביל: חלקי מיירט ממתינים שם בשקט ובשלווה. וואו, אמא’לה, הצילו! טיל אמיתי?!
זה הזמן שלנו כהורים להפוך את הרגע המבהיל לרגע של ריגוש, ואיפשהו מתחת לשמיים כהים, וסהר לוהט, בחיבור העמום בין הלילה והיום, אנחנו נעמדים לתמונות מחויכות עם הילדים, משתדלים להנציח להם את ההבנה, שאנחנו אלו שבוחרים לעצמנו איך להרגיש עם החוויות מסביב. קדימה! צ’יז! ליבי תחייכי מול הרסיס.
