המשחק שסגר ישיבה

רשימה עיתונאית בשפה ההונגרית מתארת התרחשות דרמטית שהתחוללה בישיבה המפורסמת בסלובקיה | אחרי שנים של התמודדות הגיעו לילה אחד אפל ומעשה נורא שהתרחש בחדרי חדרים, שגרמו לראש הישיבה המפורסם לפצוע את ידיו ולבקש לנעול את השערים | כל הפרטים

צילומים: באדיבות מכון 'שם עולם'

את המתח שאפף את היכל ישיבתו של הגאון רבי שמואל רוזנברג, רבה הנערץ של העיר אונסדורף שבסלובקיה, ניתן היה לחתוך בסכין. מאות בחורים המתינו ל'שיעור כללי' שמראש נועד להתקיים בבוקרו של יום זאת חנוכה. מה שגרם לסערה היה הודעה דחופה בשמו של ראש הישיבה: שאף אחד מהבחורים לא יעז להיעדר מהשיעור.

ברור היה שבשיעור יעביר ראש הישיבה מסר חשוב ביותר, אלא שאיש לא העלה על דעתו את ההתפתחות הדרמטית.

בשעה עשר בדיוק הופיע ראש הישיבה בפתח. פניו מיוסרות וכואבות וחולשה ניכרה בו. הוא נעזר בתלמיד שתמך בו וסייע בידו לעלות על הבמה שלפני ארון הקודש. באיטיות רבה פתח את הגמרא, אך לא התחיל בשיעור. הדממה הייתה סמיכה. לפתע הניף ראש הישיבה את שתי ידיו כלפי מעלה, ובכוח לא לו הטיח אותן בחבטה עזה על הסטנדר. עור ידיו נסדק ודם ניתז מידיו החבולות, מכתים את הסטנדר.

זו הייתה רק הקדמה לזעקה כואבת שבקעה מגרונו: כיצד נעשתה נבלה כזאת בישראל?! היעלה על הדעת לעשות כך בזמן קשה שכזה, שעת צרה היא ליעקב ומידת הדין מרחפת עלינו?!

שעשוע עמוק לעת פנאי. נערים יהודים משחקים בשחמט בימי החופש (התמונה: באדיבות בית המכירות 'קדם' )

כל גופו רעד מהתרגשות. הוא הליט את פניו בשתי ידיו ופרץ בבכי מר. דקות ארוכות הוא בכה מרות. היו אלה רגעים שלא ניתנים לתיאור. עיני רוב התלמידים מלאו גם הן דמע. אלא שלרוע המזל, ברגע שבו חדל ראש הישיבה מבכי והרים את ראשו, נפל מבטו על שני בחורים שחייכו לעצמם. אין לדעת אם היה זה חיוך של מבוכה או משהו אחר, אך החיוך פצע שוב את ליבו של ראש הישיבה.

הוא נאנח אנחה כזאת שיש בה לשבר את כל גופו. וזעק: "אנשי בליעל! הולכי בטל! לב איש זקן וחולה שותת דם על צערו, ואתם שוחקים?! החלטתי ברורה: איני יכול להמשיך ללמד אתכם!" ובאומרו זאת סגר ראש הישיבה את הגמרא, קם ממקומו ועזב את התלמידים המומים.

הכול התחיל בראשית החודש. סופות שלגים השתוללו בחורף של שנת תרס"ח ברכס הרי הטטרה, שלמרגלותיו שוכנת העיירה אונסדורף. הקור הקשה פגע בבריאותו של אחד מטובי תלמידי הישיבה. הוא חלה קשות ולאחר תקופת סבל ארוכה, שבה הרופאים הרימו את ידיהם בייאוש, השיב הבחור את נשמתו המזוככת לבורא עולמים.

הייתה זו הפעם הראשונה, ביותר מעשרים שנות קיום הישיבה, שבה נפטר אחד מתלמידיה. עד כה גם בחורים שחלו במחלות קשות הצליחו להתגבר ולחזור לסדרי הישיבה כהרגלם, הפעם נצחו אראלים את המצוקים, ולמרות תפילותיהם הרבות של בני הישיבה, נתבקש הבחור לישיבה של מעלה.

המאורע הקשה הטביע את חותמו בליבו הרגיש של ראש הישיבה, שמיאן להתנחם על פטירת תלמידו החביב שעימו הרבה להשתעשע בסוגיות עמוקות בש"ס. ראש הישיבה קיווה והאמין, שפך דמעות כמים והרבה תפילות, אלא שבגזרת שמיים נקטפה השושנה באיבה. מרוב חולשה וכאב לא היה ראש הישיבה מסוגל להשתתף בלוויית התלמיד. רק כאשר מסע הלוויה עבר סמוך לביתו יצא ראש הישיבה, נתמך בשני בחורים שסייעו בידו ללכת ארבע אמות, לצאת חובת לוויית המת.

כל ימי השבעה התאבל ראש הישיבה, ומכיוון שמייד בסיום השבעה חל חנוכה, היה ברור לכולם שהשנה החג המאיר יישא אופי שונה לחלוטין, ויהא בו ביטוי עז לאבל הכללי שיש לבני החבורה לדאוג כשנסתלק אחד מהם. אך אף אחד לא שיער שהדברים יגיעו לכדי סגירת הישיבה.

החזרה שהפכה לחופשה

פדגוג מומחה ואומן הנפשות היה ראש הישיבה, הגאון רבי שמואל רוזנברג, שזכה באותם ימים לתואר "הרבי של ראשי הישיבות". בעוד שבכל הישיבות באותם ימים היה מקובל לשחרר את התלמידים לביתם בימי החנוכה, ישיבת אונסדורף על מאות תלמידיה הייתה יוצאת מן הכלל. ראש הישיבה קבע את אחד הימים האחרונים של חנוכה כיום של מבחן כללי שהעמיד את הבחורים ב'עמוד והחזר' על משנתם בהתמדה רבה.

הייתה לו מטרה מוצהרת: מכיוון שברבות השנים פשט בכמה מקהילות ישראל מנהג משחקי הקלפים – 'קוויטלך' או 'קארטין' בשפה המדוברת – בימי החנוכה. אנשים, מכל הגילים, בילו שעות רבות ליד שולחן המשחקים וכילו את זמנם בבטלה מוחלטת. הרבנים והדרשנים קידשו מלחמה כנגד התופעה, אך ללא הצלחה.

אכן, שלומי אמוני ישראל התנזרו, בוודאי שלא שיחקו לאורם של הנרות שקודש הם, אך המון העם היה שטוף במשחק עד לזרה. רבי שמואל רוזנברג, שידע את האווירה בבתי הורי התלמידים, העדיף לשמור את הבחורים קרוב אליו ולתת להם את האווירה הישיבתית של חנוכה, ועוד להוסיף ולאתגר אותם גם במבחן.

למעשה, החזיר רבי שמואל רוזנברג עטרה ליושנה. כל 'חופשת החנוכה' בטעות יסודה. בימי קדם ביקשו ראשי הישיבות לקבוע זמן לשינון וחזרת סדרי הלימוד, ושיחררו את הבחורים לבתיהם כדי שיוכלו ללמוד בניחותא. בפועל השתבש המהלך, והבחורים היטו את ימי השינון למחוזות הבטלה.

את התפנית המצערת הזו מגלה לנו רבנו השל"ה הקדוש בדבריו הנושאים את הכותרת "תוכחת מוסר לחנוכה" (מסכת תמיד, פרק דרך חיים תוכחת מוסר, אות קנב): "יחשוב שעיקרו נתקן להלל ולהודות להשם יתברך, על כי היוונים חשבו לבטל תורה ומצוות. אם כן הימים הקדושים האלה ראויים ביותר להתמדת תורה מבשאר הימים, כי תלמוד תורה נגד כולם (פאה פ"א מ"א). ובעוונותינו הרבים, רוב העולם נוהגים בהם ביטול תורה והולכים אחר ההבל. ומה שרבותינו הקדמונים פסקו ישיבה בימים ההם, עשו בשביל הנערים שיחזרו ויחזרו על תלמודם מה שלמדו, שיהיה שגור בפיהם. על כן השומע ישמע ויתעורר בימים ההם ביתר שאת בתורה ובמצוות".

הגיע אפוא רבי שמואל רוזנברג וקבע: אם חזרת הלימוד בבית, בימי החנוכה, אינה עולה יפה מחמת משחקי הקלפים ואווירת הבטלה, הרי שראוי להחזיר את הבחורים אל היכלי הישיבה. כך עשה ועלתה בידו.

משחק תחת הגבלות

אלא שהיצר של המשחק חזק מכול. גם בתוככי הישיבה התנהלו בהסתר פה ושם משחקי קלפים. ראש הישיבה בחר לעצום עין. את המבחן היה עורך ביום חמישי של חנוכה, ובלילות שלאחר מכן כביכול הותרה הרצועה והבחורים היו משחקים בקלפים בינם לבין עצמם.

תורה בין ההרים. העיירה אונסדורף בצילום עדכני

אומנם ראש הישיבה עודד את תלמידיו להתנזר מהמשחק גם באותם ימים, ואף הבטיח כי מי שידיר עצמו לחלוטין מהמשחק יזכה להתעלות ולהיות תלמיד חכם! אך הוא סירב לאסור זאת. במובן מסוים אף אפשר לתופעה להתרחש בכך שהקדים את המבחן.

במקביל הודיע ראש הישיבה כי הבחורים שלמדו בעבר בישיבה בחוסט אצל הגאון בעל 'ערוגות הבושם' הגאון רבי משה גרינוולד, להם אין היתר לשחק "כי רבם אוסר אותו לגמרי באיסור גמור", אולם האיסור פחות תקף על שאר התלמידים בישיבה.

הגבלה נוספת הציב למשחק: גם המשחקים בקלפים היו צריכים לשמור על מסגרת הישיבה ולהקפיד על סדר היום. ישיבת אונסדורף הייתה ידועה בדייקנותה המיוחדת על לוח הזמנים של התפילות והלימודים. ראש הישיבה דרש מהבחורים להקדים לעלות על משכבם, כדי שיוכלו להשכים ללימודם בראש צלול ועירני.

האכסניות הרבות של בחורי הישיבה היו פזורות בעיירה כולה, אך המשטר הקפדני הקיף את כולם. כבר בשעות הקטנות של הלילה, בשעה ארבע לפנות בוקר, ובתקופות מסוימות אף קודם לכן, היה 'וועקער', 'מעורר', מסתובב בין האכסניות ומשורר בקול ערב, שהיה נישא ומתגלגל אל תוך חדרי השינה: "בחור, קום נא לעבודת הבורא וללימוד התורה". כשעה לאחר מכן כבר הסתובב משגיח מיוחד בחוצות הכפר ורשם את כל אלה שאיחרו לקום.

מטבעם של משחקי הקלפים וכיוצא בהם שהם נמשכים ונמשכים לאין קץ, אולם ראש הישיבה עמד על שלו בתקיפות: גם אם אין הוא אוסר את משחקי הקלפים, הם חייבים להישמר בפרופורציה, ואסור שישבשו את זמן השינה וההשכמה.

צופה ברוח הקודש

אנקדוטה אישית מעניינת סיפר ר' שמואל חיים דייטש, אחד מתלמידיו של ראש הישיבה, בספרו החשוב 'תולדות שמואל' שבו תיעד את קורות חיי רבו וישיבתו החשובה (מאמר רוה"ק אות י).

היה זה כאשר כבר כלתה רגל מהשוק באונסדורף בלילה מלילות החנוכה. השעה כבר הייתה מאוחרת יחסית, וגם בית המגורים, ששימש כאחת מהאכסניות של תלמידי הישיבה, היה נעול וסגור לכניסת זרים. ר' שמואל חיים הסתובב סביב הבית שוב ושוב וחיפש דלת פתוחה שדרכה יוכל להיכנס פנימה. משהתברר לו שהבית סגור ומסוגר, קפץ ודילג מעל הגדר שהקיפה את הבית ונכנס פנימה.

ר' שמואל חיים עצמו כבר עלה על משכבו באותו לילה בשעה תשע בערב, כהרגלו וכמנהגם של בחורי הישיבה שביקשו לקום באשמורת הבוקר, אלא שלא הצליח להירדם עד אחרי השעה עשר. והנה לפתע מגיע שליח מראש הישיבה ובידיו שליחות דחופה: "ראש השיבה מבקש שתבוא אל ביתו תכף ומייד".

ר' שמואל חיים נדהם. הוא ידע שראש הישיבה עצמו היה נאה דורש מבחוריו ונאה מקיים בעצמו, וגם הוא כבר רגיל לישן בשעה הזו, שכן דרכו בקודש הייתה להשכים לסדר יומו כבר בשעה אחת בלילה. והנה, ראש הישיבה שולח לקרוא לו. מיהר ויצא אל בית הרב, שם פגש את רבו מצטער ודואג.

ראש הישיבה פתח ואמר לתלמיד: "דע לך כי דעתי אינה נוחה עליי. מרגיש אני בנפשי כי באחת האכסניות יש בחורים שמשחקים עכשיו בקלפים, וחוששני שמחר יקומו בשעה מאוחרת, ושמא חלילה אף יפסידו זמן תפילה".

ר' שמואל חיים שראה את מצוקת רבו השיב דברי פיוס: "תנוח דעת רבנו, כי בעוד רגעים ספורים לא יהיה אף בחור משחק בקלפים! נוטל אני עליי ועל צווארי את האחריות לטפל בעניין מייד".

בזריזות רבה פנה אל אותה אכסניה, אלא שדלתות סגורות קידמו את פניו. הבחורים שביקשו להסתיר את מעשיהם הקדימו ונעלו היטב, ואף הגיפו חלונות. אך התלמיד ידע שרבו מיטיב לראות למרחקים. הוא קפץ על הגדר הגבוהה והפתיע את הבחורים המשחקים, שלא העלו על דעתם כדבר הזה. למותר לציין שהמשחק נקטע בעיצומו, והבחורים מיהרו לעלות על יצועם.

הטעם הכמוס?

הדבר מעורר שאלה. אם רבי שמואל רוזנברג כל כך כעס על משחקי הקלפים של בני ישיבתו, מדוע לא הטיל איסור מוחלט עליהם, כדרך שעשה בעל 'ערוגות הבושם' בישיבה בחוסט?!

כאן חובה עלינו לחדד שמעיקר הדין אין כל איסור במשחקי הקלפים, בפרט בימי החנוכה. הנה לנו דברים מפורשים בשמו של רבנו בעל 'תרומת הדשן', שהביא תלמידו המובהק מהר"י מברונא בתשובותיו (סי' קלו): "עוד מעשה שהקהל עשו תקנה שלא לשחוק, אלא אם כן ביום שאין אומרים תחינה, ובחנוכה וכהאי גוונא מותר לשחוק. והלילה אחר חנוכה, שאלו את מוהר"י מרפורק יצ"ו והתיר להם לשחוק, שלא הגיע לכלל איסור עדיין, ולא חל התקנה אלא אם כן הגיע היום שאומר תחילה".

עינינו הרואות שהייתה זו רק 'תקנת הקהל' שלא לשחק בקלפים, ותקנה זו הוגבלה לימים ואינה כוללת את ימי החנוכה. וכיוצא בזה מצאנו עוד רבים מגדולי ישראל שכתבו להדיא שאין כל איסור או תקנה שלא לשחק בקלפים בימי החנוכה.

אך אחרי שראינו שהיו רבני קהילות וראשי ישיבות שאסרו את המשחק לחלוטין – מדוע לא הצטרף גם ראש ישיבת אונסדורף אליהם?

מי שעונה על כך הוא ר' שמואל חיים דייטש שהזכרנו. הוא מספר שראש הישיבה גילה לו "כי יש לו טעם כמוס על זה מה שלא אסר אז גם כן". טעם כמוס שמעולם לא גילה.

בזהירות מתבקשת דומה שניתן למצוא את פתרון התעלומה ולגלות את הטעם הכמוס באחד מדברי האגדה הבודדים לימי החנוכה ששרדו מראש הישיבה, והוא נדפס בספרו 'באר שמואל' (ח"ג. אגדות הש"ס) על דברי הגמרא (שבת כב א): "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה". וכך פירש זאת: "למעלה מעשרים אמה, כלומר, למעלה ממקום שעין האדם שולטת בו.

תיעד את ההתרחשות. תלמיד הישיבה הסופר ר' יוסף גוטמן הי"ד

"ונראה לי לפרש בדרך אגדה, שאין ראוי למנהיג ומנהל להוכיח את עמו על דבר שאין ידם משגת להבין ולהשכיל, והמה רחוקים מזה מאוד, יען הוא בגדר מצווה שלא לומר דבר שלא נשמע. אלא ראוי לו ללמדם דעת כפי שכלם והרגשותם. וזה פירוש: 'נר חנוכה' לחנך את בני ישראל בדרכי התורה ויראה, 'שהניח למעלה מעשרים', [דהיינו למעלה] ממקום שעיני שכלו שולטת בו, 'פסולה' ולא עשה כלום בתוכחתו".

ידע אפוא ראש הישיבה שאיסור מוחלט על משחק הקלפים הוא 'גזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה', ומוטב שלא יאסור זאת, כמו שאמרו 'מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע', כי כנראה לא יקיימו זאת. בשל כך השתדל למנוע את קיום המשחקים, אך לא אסר אותם לחלוטין והניח פתח כלשהו לקיומם, והרי זה כמאמרה של ילתא אשת רב נחמן לאישה (חולין קט ב): "כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה" (לכל דבר איסור, יש כנגדו דבר היתר). את השקפתו זו השחיל ראש הישיבה אל תוך דברי תוכחת מוסרו לימי החנוכה, כרמז ברור ונוקב לכך שגם אם הוא אינו אוסר את משחק הקלפים, הרי שדעתו השלילית עליו ידועה היטב.

חוסט לעומת אונסדורף

מעניין להוסיף ולהסמיך כאן את דבריו של הגאון רבי אברהם צבי אונגר הי"ד, רבה של קאפובאר, שבמכתב מיוחד חידד את ההבדל בין שתי הישיבות המפורסמות בזמנו: ישיבת חוסט, שבה היה הדגש על יראת שמיים, לבין ישיבת אונסדורף, שבה היה דגש על הגות ומחשבה:

"והנה בדור שלפנינו היו שתי ישיבות רמות במדינתנו היותר מפורסמות: ישיבת חוסט וישיבת אונסדורף. ואני אמרתי מאז, שהפרש גדול היה ביניהם, כי חוסט היה 'ראשית חכמה' ואונסדורף הייתה 'חובת הלבבות', והחילוק הזה היה ניכר ממש באופן הנהגות הישיבות הנ"ל, וגם ניכר היה בכל אחד מן התלמידים עד היום הזה".

אם ראינו שראש ישיבת אונסדורף היה מודע היטב לכך שבישיבת חוסט אסרו את המשחק בקלפים לחלוטין, הוא כשלעצמו סירב לאסור, הרי שאין רחוק לומר שיש לנו כאן ביטוי נוסף לחילוק המהותי בין הישיבות: דווקא באונסדורף ביקשו להטמיע את 'חובות הלבבות', שהבחורים בעצמם יכירו וידעו, בחוכמתם ובבינתם, כי אין משחק זה ראוי להם.

המעידה הגדולה

וכאן אנו חוזרים לאותו חודש כסלו של שנת תרס"ח. האבל הכבד שירד על הישיבה ביטל מעיקרא כל ניסיון של חגיגה ועליצות בימי החנוכה. הכול ידעו שהאווירה המתבקשת עתה היא רצינות וכובד ראש. סימן מובהק לכך היה שינוי זמנו הקבוע של המבחן הכללי. לראשונה מהקמת הישיבה נדחה המבחן ליום שביעי של חנוכה. ואם חסר משהו נודע שכבר ביום שלאחריו, יום שמיני של חנוכה, ימסור ראש הישיבה שיעור כללי, שאף עליו ייבחנו בשבוע שאחריו.

למרות המסר הברור שביקש לחסום את זמן הפנאי שבו היו רגילים לשחק בקלפים, הרי שהחסימה לא הייתה מוחלטת. שכן בין סיום המבחן שנערך ביום שביעי של חנוכה, לבין השיעור כללי שנמסר ביום שמיני של חנוכה, היה לילה שבו היו הבחורים באופן תאורטי יכולים  לשחק בקלפים, שלא נאסרו באופן רשמי.

רוב ככל מאות בחורי ישיבת אונסדורף הכירו את מקומם וידעו ששנה זו אינה מתאימה למשחקים. אולם קבוצה קטנה הוציאה את עצמה מן הכלל. חמישה עשר בחורים שלא שלטו ביצרם ובליל שמיני של חנוכה ישבו באחת האכסניות ושיחקו.

לרוע מזלם הבחין בהם אחד מהבחורים שאצטלת ההשגחה הוטלה על שכמו. מתפקידו היה להסתובב ברחובות אונסדורף ולפקח על התנהגות  הבחורים. הבחור ה'משגיח' מיהר לדווח לראש הישיבה, ששלח להודיע כי איש מבני הישיבה לא ייעדר משיעור כללי שהוא עומד להשמיע בבוקר למחרת, יום זאת חנוכה.

אין לתאר ואין לשער את שיברון ליבם של בחורי אונסדורף לנוכח ההתפתחות הבלתי צפויה שאירעה בשיעור. הודעתו של ראש הישיבה כי הוא לא יכול עוד להוסיף וללמד את בישיבתה, הייתה הלכה למעשה הודעה על סגירת הישיבה לצמיתות. דבריו הנוקבים ובכיו המר זעזעו נוראות את כולם. מתוך שהבינו כי באשמתם תם עידן הרבצת התורה באחת הישיבות הגדולות של התקופה.

הייתה גם הפתעה רבתי בעצם סגנון הדברים, שכן מאז ומעולם היה יחסו של ראש הישיבה אל תלמידיו מהול באהבה ורחמים. מעולם לא נשמעו מפיו דברים קשים שכאלה. באוזני הבחורים הדהדו הדברים שהיה רגיל ראש הישיבה לחזור ולומר מדי תחילת הזמן, כאשר בא לתאר את "תכונת הרב מנהיג הישיבה" ואת אופיו הראוי:

"כי צריך לאחוז בשני דברים אשר יתנגדו זה לזה: האחד, אמרו חז"ל באבות 'לא הקפדן מלמד' – וצריך הרב להיות נוח לתלמידיו, ולדבר עימם ברכות ובנחת, ושלא להטיל עליהם אימה יתרה, ורק להיות להם כאב רחמן וכרחם אב על בנו. ועם כל זאת, גם הדרך הזה אין נכון לגמרי, דאם כן לא יהיה על התלמידים אימת רבם ולא יראו מלפניו, וזה הוא חיסרון גדול לתלמידים, כאשר הזהיר על זה רבי לרשב"ג בנו (בסוף כתובות) 'זרוק מרה בתלמידים'. אם כן צריך הרב לכלכל דבריו במשפט, וירא שמיים יצא ידי שניהם, שיזרוק מרה בתלמידים, שיראו מאוד מלפניו, ובכל זאת ידבר עימם בנחת ובמתק שפתיו יחוננם דעת, וזה היא מאחת העבודות הקשות שבמקדש… ונמצא הרב שרוצה להנהיג ישיבה צריך לאחוז במידת הלל ושמאי (שבת לא) שיהיה בשמאל מעט דוחה וימין מקרבת" ('באר שמואל' מקוואות, 'חגווי הסלע' מאמר ד).

התדהמה שהכתה בבחורי הישיבה לשמע הדברים הקשים שלא הורגלו אליהם וההאשמות שהוטחו בהם, הייתה עצומה: היה זה שמאל דוחה ללא ימין מקרבת; אימה וחשכה גדולה על העתיד הצפוי להם עם הגפת דלתות הישיבה.

והיה גם 'שעיר המשתלח' – הבחור 'המשגיח' שהביא את דיבת הבחורים רעה בפני ראש הישיבה. בעטיו באה הצרה על כולם. הבחורים הטיחו בו דברים, עד שהבין שעליו להימלט על נפשו בטרם יעשו בו שפטים.

האורח שהציל

הבחורים המבוגרים התכנסו לטכס עצה. לאחר דיונים ארוכים נפלה ההחלטה: היות שעל הסוגיה שעל אודותיה ביקש ראש הישיבה למסור את שיעורו היה אמור להיערך מבחן מקיף וכולל בשבוע שלאחריו, הרי שכל הבחורים ילמדו וישננו את הסוגיה הדק היטב, בהתמדה רבה ובעיון עמוק, וייגשו אל המבחן שולטים בסוגיה על הצד היותר טוב.

הוחלט גם להבהיר במילים קצרות ל'משגיח' שעליו להיות זהיר במילוי תפקידו, ושלעיתים עליו להיות פיקח ולשתוק ולא לצער את ראש הישיבה החלוש.

מפה יצאה תודה. צילום עתיק של בניין הישיבה

במקביל הוחלט שקבוצה מטובי ומובחרי לומדי הישיבה תעלה אל מעונו של ראש הישיבה ותחלה את פניו לסלוח לבחורים ולהשאיר את הישיבה על כנה. אלא שמימוש החלטה זו לא עלה יפה, שכן ראש הישיבה דחה על הסף את בקשתם להיפגש עימו והודיע בשפה ברורה כי כלה ונחרצה עימו להפסיק ללמד את בחורי הישיבה ואין בכוונתו לחזור בו.

הנס אירע ברגע האחרון. מנהג היה בישיבת אונסדורף במשך שנים רבות, שבוגרי הישיבה לדורותיה עם מעריציו הרבים של ראש הישיבה, היו מגיעים בימי החנוכה להסתופף בצילו ולשמוע ממנו מילי מעלייתא ופרפראות לחכמה בעניינא דיומא.

אחד האורחים באותה שנה היה תלמיד חביב שהגיע ממרחקים, ותלמידי הישיבה ידעו בבירור כי ראש הישיבה לא יוכל לסרב לקבלו. נמנו וגמרו להטיל עליו את המשימה החשובה שלא תשתכח תורה מישראל, שיהיה מליץ יושר בעד הבחורים והמשך פעילות הישיבה, והם הוסיפו וסיפרו לו על תוכניתם לקראת המבחן.

בתחילה סירב ראש הישיבה אף לשמוע את דברי האורח, אולם לאחר תחנונים מרובים ניאות לכך ובסופו של דבר קיבל את לימוד הזכות שלו, באומרו: בשביל לגרום נחת רוח לאורחי היקר, אני מוחל וסולח לתלמידיי, אך זאת בתנאי קודם למעשה שאכן במבחן הקרוב הם יגרמו לי נחת רוח אמיתית!

אבנים כבדות נגולו מלבבות התלמידים בשעות אחר הצהריים של זאת חנוכה. הבשורה כי ראש הישיבה מוכן להתפייס עם בניו, אם אכן יצליחו במבחן, דרבנה את כולם. בשעה שנקבעה מראש נכנס ראש הישיבה אל היכל הישיבה, פניו עדיין חיוורות. האווירה הייתה דרוכה ומחשמלת. בשונה מהמבחנים הרגילים שבהם היה ראש הישיבה מהלך מהקל אל הכבד, פותח בשאלות נוחות ובזהירות מגיע לשאלות קשות יותר, עתה תכף ומייד החל להמטיר שאלות חריפות ומחודדות ביותר. להפתעתו המרובה הבחורים כולם ידעו להשיבו תשובה כהלכה, דבר דבור על אופנו, בלי לגמגם או לטעות חלילה.

לאחר שעתיים הסתיים המבחן לשביעות רצונו הניכרת. בסבר פנים יפות ונינוחות השמיע ראש הישיבה את דברי הפיוס: "בניי היקרים, לפני מספר ימים פגעתי בכם ודיברתי עימכם קשות על ששיחקתם קלפים! כעת בטוח אני שהייתה זאת אשמת שווא, שכן בידיעותיכם הנפלאות והנרחבות הוכחתם כי בני תורה מובהקים הנכם, כאלה שברור שהם אינם מכלים את זמנם להבל ולריק!"

בחיוך קל הוסיף ראש הישיבה ואמר: "עתה יש ברצוני לתת לכם פיצוי קטן: הלילה הוא ליל 'ניטל' שבו נהוג שלא ללמוד. הרשות נתונה לכם לשחק מעט כרצונכם, אך תזכרו להקדים לעלות על יצועכם כדי שתוכלו להשכים קום לעבודת הבורא ולעשות חיל בלימודכם".

עיניהם של הבחורים נצצו בדמעות גיל ושמחה. רבם הגדול התפייס עימם והוא ימשיך להנחותם באורחות יושר ולהעלותם במעלות התורה והיראה.

שני מקורות משלימים

את השתלשלות המאורע הדרמטי כתב הסופר החרדי ר' יוסף גוטמן הי"ד, שהיה לאחד מתלמידי הישיבה בשנת תרס"ד, בהיותו בן י"ג למצוות, ולמד בה עד גיל עשרים ואחת. גוטמן, שהיה סופר מחונן, פרסם רשימות רבות מקורות הישיבה, בכתב העת היהודי האורתודוקסי 'ז'ידו אוישג', שיצא לאור בבודפסט בשפה ההונגרית. את כתב העת ייסד חברו מימי הישיבה באונסדורף ר' יוסף גרוסברג כדי להיאבק ברוחות זרות שנשבו בבתי ישראל בהונגריה, ורשימותיו הנהדרות של רבי יוסף גוטמן תרמו רבות להחדרת רוח ישראל סבא בקרב הנוער היהודי.

הסיפור פורסם לקראת חנוכה תרפ"ה, ולפני כעשרים שנה תורגם והופיע באסופת רשימותיו 'רב כמלאך', ועל בסיס האמור שם, בתוספת פרטים שהגיעו אלינו ממקורות נוספים, הבאנו את הסיפור המופלא הזה.

יש מקור נוסף שמתאר את ההתרחשות: מהגאון רבי יצחק שלמה אונגר, גאב"ד חוג חתם סופר בבני ברק. בספר 'רשומים בשמך' שבו נקבצו סיפורים ועובדות שנשמעו מפיו, אנו לומדים גם על סייג נוסף שהציב רבי שמואל רוזנברג למשחקי הקלפים בחנוכה (עמ' קמו):

"בזמננו היה נפוץ בישיבות הונגריה לשחק בחנוכה משחקי קלפים. אולם הגה"ק בעל 'באר שמואל' מאונסדורף התנגד לכך מאוד, ולא התיר זאת בישיבתו כי אם ביום האחרון של חנוכה, וגם אז לא התיר לשחק על מעות כמשחקים בקוביא, כי אם על קטניות כיוצא בזה".

המשיך רבי יצחק שלמה אונגר וסיפר במתק לשונו: "פעם אחת שיחקו הבחורים בישיבתו במשחק הקלפים עם כסף, וייוודע לו הדבר, וייחר אפו מאוד על כך באופן נורא עד מאוד, כי הוא ז"ל לא הרשה לשחק בכסף בשום פנים ואופן, עד כדי כך שהחליט לסגור את הישיבה לצמיתות. בהגיע שמועה רעה זו לאוזני הבחורים שגרמו זאת, נפלו על פניהם לפניו בבכי ובתחנונים שינחם על הרעה שביקש לעשות ויבטל את גזרתו. והבטיחו והתחייבו לפניו לבלתי שוב לכסלה עוד. אך הגה"ק מאונסדורף עמד בסירובו ולא ניאות להם על אף הבכיות והתחנונים.

"בצר להם גזרו הבחורים על עצמם צום ותענית שלושה ימים וקראו בהם בתורה קריאת 'ויחל'. ואחר שנוכח הרב מאונסדורף בכנות תשובתם ובגודל תשוקתם של הבחורים לעשות רצונו בלבב שלם, הואיל לפתוח את שערי הישיבה מחדש".

היות שלא מסתבר שפעמיים הודיע ראש הישיבה את אותה הודעה, הרי שקרוב לוודאי ששני המקורות שלפנינו מכוונים לאותה התרחשות, ובא זה ולימד על זה פרטים נוספים וחשובים להשלמת התמונה במלואה.

דבר אחד ברור, בזכות התשובה, המשיכה ישיבת אונסדורף לשגשג עוד שנים.