הוא נולד בבית רחוק מאוד מאווירה מסורתית, יצא למסע במזרח הרחוק, ודווקא שם, מול פסל אלילי, גילה את הנקודה היהודית שבתוכו, מיהר לחזור הביתה והתחיל להכיר את אור היהדות | עכשיו, ינון מגל, איש התקשורת הבולט והמשפיע ביותר במדינה, מתייצב לריאיון לוחמני שבו הוא סוגר חשבונות | מדוע הוא רואה בשמאל סכנה לעם? מי הם הפוליטיקאים שינהיגו את המדינה בבוא היום, ומהם הדברים שאיש אינו יודע על משפטי נתניהו? | על בנו שלומד בישיבה, על התפילות שהוא מנהל בשידור ועל הסיבה הבלתי מתפשרת שבשלה הוא מוכן לממן בני ישיבות שמסרבים להתגייס | והוא מצהיר: אני חוזר בתשובה ומאוד דוס"
זה קורה דקות אחדות אחרי פתיחת הריאיון שלנו.
איש התקשורת ינון מגל, שבביתו אנו מתארחים, עוצר לרגע את השיחה ועובר לדבר על עצמו בגוף ראשון.
"אני חוזר בתשובה", הוא אומר ישירות. "כן, לפי כל ההגדרות. אני מאוד 'דוס', ומשייך את עצמי לשבט האמוני של העם. אתם יכולים לשים את זה ברמה של כותרת בכתבה. תוכלו לכתוב 'ינון מגל חוזר בתשובה', כי זו האמת".
המתיקות שבתורה. מגל עם גמרא בידו (צילום: אלחנו קוטלר)
לא מעט סיפוק נשמע בקולו כשהוא ממשיך לפרט: "אני מתפלל בכל יום, מניח תפילין, שומר מצוות, מקפיד על כשרות וגם שולח את הילדים למסגרות לימוד דתיות. אני עושה כל מה ש'דוס' מצוי עושה, אולי חוץ מלחבוש כיפה, שעל כך אני מקפיד רק בשבתות. למה בלי כיפה? אין לי תשובה ברורה, זה פשוט נראה לי יותר נכון למקום שבו אני נמצא ולתפקידי כיום".
מגל הינו דמות מורכבת ומסקרנת. הוא לא רק עיתונאי, אלא גם איש אמונה עמוק. מאחורי חזותו העוצמתית ומלאת הביטחון העצמי מסתתר אדם רגיש ויסודי.
בשנים האחרונות הוא הפך לסמל. אחרי שנים של השתקה תקשורתית של כל המחנה הימני והאמוני, יש יותר מדי אנשים שנמאס להם. ינון מגל הוא הסמל הכי בולט שלהם. הוא אולי הקול הכי עוצמתי שלא מוכן להיכנע. הוא לא מתייפייף ולא מנסה להעמיד פנים.
הוא לא אובייקטיבי. הוא יהודי, ימני, והוא יצעק את זה בחן ובהמון כישרון.
"אוֹסְטוּ גִיעֶהרְט אַ מעשה".
עכשיו הוא נפגש לשיחה עם המגזר שלמד להעריץ. בשנה האחרונה הוא אפילו יצא בקמפיין קולני לעריכת הסכמי 'יששכר וזבולון' עם אברכי כולל. כאשר המדינה מנסה לקצץ בתקציבי עולם התורה, מגל החליט שהוא וחבריו ימלאו את החסר.
השיחה בינינו לא מתמקדת רק בענייניו האישיים, שכן מהר מאוד הוא עובר לדבר על הנושאים הרלוונטיים לסדר היום.
מגל, ששנים ארוכות שימש כעורך אחד מכלי התקשורת הדיגיטליים המובילים במדינה, עבד כעיתונאי בכיר בכמה וכמה גופי תקשורת מפורסמים, ותקופה מסוימת אף כיהן כחבר כנסת. הוא מכיר מקרוב את המערכת הפוליטית על כל ענפיה, והוא משתף אותנו בתובנותיו על המצב במדינת ישראל. הוא מדבר על האתגרים העומדים בפני המדינה, על החולשות והחוזקות של המנהיגים, וכן, גם חושף אזהרות שהוא הפריח בעבר, שבסופו של דבר הפכו, למרבה הצער, למציאות חיה וקיימת.
כפי שהוא נוהג גם בשידוריו, הוא לא חושש להעלות לדיון גם נושאים שנשמעים יפים פחות, ויחד עם זאת אינו חוסך את הביקורת שיש לו כלפי המגזרים השונים. אולי זה מה שממתג אותו בתפקיד האיש האהוב והשנוא כאחד, זה שמוכר בכל המגזרים בארץ ולא פעם מתעמת עם בכיריהם. הפגישה איתו היא חוויה עוצמתית ועמוקה, ויותר מכל – מרתקת.
אוי יו יו.
מהפך בהודו
לפני כל העיסוקים הפוליטיים והתקשורתיים בוחר מגל לקחת אותנו אל משהו ישן הרבה יותר – אל שנות ילדותו, אז, לדבריו, ינק את החיבור לעם היהודי. "הבית שבו גדלתי הוגדר רשמית כחילוני", הוא מספר. "למרות שציינו את ליל הסדר וגם צמנו ביום כיפור, השתדלנו לא לאכול בשר וחלב באותה סעודה, וחגיגת בר המצווה שלי נערכה בכותל – שמירת מצוות אמיתית לא הייתה בבית. אבל היה שם דבר אחר – חיבור חזק לעם היהודי. לאבא ז"ל הייתה נשמה גבוהה.
"גאה להיות דוס". בריאיון למשפחה (צילום: אלחנו קוטלר)
הוא היה איש ספר עם היסטוריה וזהות חזקה. עד היום אני זוכר אותו שואל אותנו: 'למי אתם קרובים יותר – לדרוזי שמשרת איתכם בצבא או לחרדי מברוקלין?' אבא היה איש צבא, עם סנטימנטים חזקים מאוד לצה"ל וביקורת גדולה כלפי החרדים שאינם מתגייסים, ובכל זאת, התשובה שלו הייתה ברורה. מבחינתו החרדי מברוקלין, שמעולם לא שירת בצבא – יהיה תמיד קרוב אלינו יותר, כי קודם כל ולפני כל דבר אחר – אנחנו יהודים.
"אבא הגיע מבית של אנשי תנועת העבודה. הסבות-רבות שלי עלו לארץ לפני מאה שנה ממזרח אירופה, ושם משפחתי במקור הוא לוינגר, רק שסבא שינה אותו כדי להתקבל ללימודי רפואה. סבא היה רופא בצבא האוסטרו-הונגרי, אך לאחר מכן עזב הכל ועלה לארץ כדי לעבוד כאן כחקלאי ולעבד את אדמות ארץ ישראל. הוא לא היה אדם דתי. הצבא היה מאוד משמעותי בעבורו. סבא רבא היה גבאי בבית כנסת בבלפוריה, והרב קוק התארח אצלו כשעשה מסע לקיבוצים שבצפון. לא שכחנו את הספר בבית. הוא ליווה אותנו תמיד".
אבל הממשק הראשון והאמיתי של מגל עם היהדות התרחש דווקא בהודו, לשם הוא יצא, כמו ישראלים רבים נוספים, כדי לחפש את זהותו, ומהר מאוד מצא את עצמו מתלבט בשאלה: 'אם כבר לחפש רוחניות, אז למה בדתות זרות, אם אתה יכול פשוט להתחבר לזהות שלך?'
"אבל הרגע שבו באמת התעורר אצלי משהו היה כשביקרתי בכפר סמוך לדרמסאלה, שם יש מרכז של הטיבטים, באזור של הדלאי לאמה", הוא משתף. "החלטתי שאני רוצה לראות את האותנטיות במיטבה, וכך התארחתי אצל חבר ילדות שעבר להתגורר שם והפך לבודהיסט. הוא הציע לי: 'תצטרף אליי למדיטציה, תשקיע קצת ברוחניות וזה יעשה לך את היום'.
"החלטתי לנסות. וכך, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, הלכנו שנינו למנזר. רק הוא ואני. עשינו שם תרגילי מדיטציה, ופתאום אני פוקח עיניים ומתחוור לי שאני נמצא מול פסל בודה, ובזווית העין אני קולט את חברי משתחווה לפסל. זה היה רגע שבו הרגשתי שאני חוטף פטיש של עשרה טון על הראש, שמזעזע את כל-כולי. שמעתי מעין קול נורא שאומר לי: 'מה? הבחור הזה השתחווה לפסל?' ופתאום משהו קדום של 3000 שנה התעורר ואמר לי: 'עזוב הכל, אין לך מה לחפש כאן, תחזור לבית'.
"מאז הכל השתנה. אומנם נשארתי בהודו לתקופה, אך זה כבר היה מכיוון אחר לחלוטין, כשאני מסתובב בין בתי חב"ד, משתתף בקבלות שבת, ונחשף לצד הרוחני שלי דווקא כשאני נמצא רחוק".
מגל נעצר ומבקש להדגיש: "ההתקרבות שלי למסורת הייתה תהליך שנמשך יותר מיום אחד. צעד אחר צעד למדתי להכיר את המסורת ואת הדת, ואז חזרתי לארץ ועברתי להתגורר בשכונת נחלאות בירושלים, שיש בה אווירה דתית והרבה חוזרים בתשובה. הפכתי להיות חלק מהחברה הדתית שקירבה אותי. התחלתי להתפלל בבית הכנסת וכך נהייתי 'דוס' וחזרתי בתשובה שלמה".
הפך למגן בתקשורת הכללית על בני הישיבות. בסיום מסכת בבית מרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל
הוא מהרהר לרגע ומוסיף: "היום אני יודע שהרצון החזק שלי להתקרב לדת הגיע מתוך מחסור גדול שחשתי במהלך השנים, כי תמיד הייתי ציוני ותרמתי הרבה בצבא, כולל בסיירת מטכ"ל ובעוד הזדמנויות נוספות, אך בתחושה שלי הרגשתי כל הזמן שהגלגלים שלי מסתובבים באותו מקום. היה חסר משהו בחיבור שלי למקום הזה, ואת החיבור שחיפשתי מצאתי ביהדות, היא שחיברה אותי מחדש לזהות היהודית שלי".
ומה עם משפחתך? איך היא משתלבת בחיים החדשים?
"המשפחה?" שואל מגל, ואז משחרר אינפורמציה: "גם הילדים שלי חובשים כיפה בשבתות, ואחד מהם אפילו התחיל בחודש האחרון ללמוד בישיבה של הרב זיו אור ברמת גן. אני מקווה מאוד שהוא יצליח שם. אחרי הכל זה אתגר לא קטן".
מהיכן הגיע הרצון ללמוד בישיבה? אתה עודדת אותו לכך?
"זה רעיון של הילד, בכלל לא הגיע ממני. אבל באופן כללי בחרתי לגדל את ילדיי על פי דרך האמונה, גם הם חובשים כיפה בשבתות, וכולם למדו בבית ספר דתי-לאומי. הבנים הגדולים המשיכו בתיכון הדתי צייטלין, אך הבן השלישי דיבר כבר תקופה ארוכה על כך שהוא חולם ללמוד בישיבה. זה לא שהוא הנחית את זה עלינו ביום אחד, היו הרבה דיבורים על כך, עד שבסופו של דבר התקבלה ההחלטה הגדולה".
ואיך קיבלת את זה?
"מבחינתי זו שמחה עצומה. אני מתפלל בכל יום שאזכה לנחת יהודית מהילדים, ובדיוק לזה קוראים נחת. גם מהבנים הגדולים יש לי נחת ברוך השם. בימי חודש אלול הם הולכים מדי לילה לסליחות, מתפללים בשבתות בבית הכנסת ומאוד קרובים ליהדות. למרות שגידלתי אותם בתל אביב, הם לא יצאו קפלניסטים", הוא צוחק. "אני מאוד שמח בדרך שבה הם בחרו, אבל חשוב לי להדגיש ששום דבר לא נעשה בכפייה או בכוח. גם כשהבן התחיל את הישיבה, הדבר שהדגשתי לו שוב ושוב הוא: 'אם לא מתאים אז לא'".
גמרא מאפס
בשמונה השנים האחרונות מגל אינו מסתפק בחיבור העמוק שנוצר בינו לבין היהדות, הוא גם התחיל, לראשונה בחייו, ללמוד גמרא. "הפעם הראשונה הייתה בזכות הרב דוד דרוק, יו"ר ארגון 'כיסופים'", הוא מגלה. "זה היה בתקופה שבה ישבתי בבית אחרי שעזבתי את הכנסת, ומישהו שהכרתי קישר ביני לבין הרב דרוק. בתחילה הייתי בטוח שאני צריך לשלם לו על הלימוד, אך הרב דרוק הבהיר לי שהוא לא מוכן לקחת שום תשלום, וכך התחלנו ללמוד בקביעות. בתחילה למדנו מסכת תענית, וזכינו לקיים את סיום המסכת בביתו של מרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל. זה היה מרגש מאוד. אני לא זוכר פעם נוספת בחיי שהתרגשתי ככה. אחרי שהסתיים האירוע שאלנו את ר' חיים עם איזו מסכת להמשך והוא השיב: 'מסכת ברכות'. מאז ועד היום אנו לומדים אותה".
"אנחנו לא שופרות". העיתונאים ינון מגל, אראל סג"ל ושמעון ריקלין עם נתניהו
ואיך הלימוד? אתה מסתדר עם הגמרא?
"אגיד את האמת – זה לא קל לי בכלל. בהתחלה לא הצלחתי להבין על מה רבים ומתווכחים כל הזמן. התחושה שלי הייתה: 'מה זה משנה? תפסיקו להתווכח'. אני לא בחור ישיבה, ופשוט לא הצלחתי לקלוט את סגנון הלימוד הזה. גם הארמית קשה לי, אני עובד על פי תרגום, ולא ממש זורם עם השפה הבלתי מוכרת. אבל אני משתדל לא להתייאש, כי זה ממש חשוב לי. נוסף על כך, אני גם לומד עם הרב אור זיו משכונת קטמון שיחות של הרבי מליובאוויטש על פרשת שבוע. כך יש לי שני שיעורים שבועיים.
"אני גם מקפיד להתפלל מדי בוקר תפילת שחרית, ולעיתים קרובות גם ערבית. כמובן שאני מניח תפילין, ואף קורא בכל יום תהילים ופיטום הקטורת. את תפילת ערבית אני מתפלל בדרך כלל בסיום תוכנית 'הפטריוטים' בערוץ 14. יחד עם המשתתפים האחרים, הקהל והצוות, אנו מקיימים מניין תפילה בחוץ. יש שם הרבה דוסים, ואנחנו זורמים יחד".
כמי שקרוב כל כך ליהדות, ועם זאת חשוף לתקשורת על כל סוגיה – איך אתה מרגיש עם זה שהגוורדיה הבכירה במדינת ישראל יוצאת נגד כל דבר שבקדושה, והנתק שלה מהיהדות זועק לשמיים?
"ברור שאני מרגיש רע מאוד. זה לא רק הפער הרוחני שנוצר במדינה שמגדירה את עצמה כיהודית, אך למעשה כל כך רחוקה מהיהדות שלה, אלא גם סכנה חד משמעית לקיומנו כאן. כי בתקופה האחרונה מתברר שאותם אנשים שלא מחוברים ליהדות, לארץ ישראל ולמשמעות של חיים בארץ ישראל, הם שהובילו אותנו לאסונות הרבים שמתרחשים כאן בשנה האחרונה.
"אותם אנשים הם שלא באמת זיהו את האויב שלנו, הם ראו בעם הפלסטיני 'עם שצריך לקבל מדינה' ואף המציאו שהוא רוצה לעשות איתנו שלום. הם בנו על זה תיאוריה שלמה והלחינו שירי שקר בסגנון 'הבטחתם יונה' ו'אל תישאו תפילה'. כל הכזב הזה הוביל לאשליה, גם אצלנו וגם אצל הפלסטינים. החלום על השלום, שהיה חד צדדי בלבד, גרם לאלפי נרצחים משלנו ועשרות אלפים משלהם. הוא הוביל להחרבת כל עזה, וזה בדרך לקרות גם ביהודה ושומרון. זוהי קטסטרופה שרק בימים אלו אנחנו עומדים על מהותה. ואתם יודעים מה מעניין כאן? שדווקא הצד השני, שנראה לכאורה מיושן עם ציותו העיוור לרבנים והישענותו על ערכי האמונה וקדושת הארץ – מתגלה כמי שקרא נכון את הסיטואציה לאורך השנים. הוא שזיהה אותה, הזהיר מהאסון, ובאמת צדק".
ומה אתה אומר על התקיפה בלבנון, היא הפתיעה אותך?
"במצב של היום שום דבר לא מפתיע, בטח שלא מלחמה בלבנון שמדובר עליה כבר חודשים. צריכים להבין שזה לא 'עוד תקיפה או פחות תקיפה', כי אנו חיים בעידן שבו כל המציאות משתנה, המזרח התיכון משתנה, ואם נכה באיראנים זו תהיה מכה חסרת תקדים. כולי תקווה שזו תהיה מלחמת לבנון האחרונה, והלוואי שכל החיילים שלנו שנכנסו לשם יחזרו בשלום הביתה. המצב לא פשוט, וגם כשנראה לכולנו שאנחנו חזקים וננצח, עלולות להיות מכות קשות בדרך".
שורפים את המדינה
הציבור החרדי מתחבר בקלות למסרים שלך, ובקעמפים של הישיבות מנסים רבים לחקות את ינון מגל, אבל איך אתה מתמודד עם התגובות של המגזר החילוני, שרואה בך אויב?
"הלב שלו במקום הנכון". נתניהו בהנחת התפילין של החייל מושיקו דוינו הי"ד
"החיים שלי סוערים ומאופיינים בגלים גבוהים של פסגות ונפילות. אני מקבל המון אהבה מאנשים רבים שמשפיעים עליי ברכות וחיזוקים, ומצד אחר יש גם השנאה ברשתות החברתיות שמופנית כלפיי. למזלי הגדול אני הרבה יותר נחשף לאהבה, כי היא מגיעה אליי באופן ישיר, וממילא אין לי זמן לעקוב אחר התגובות השונות, אבל ברור שיהיה זה שקר אם אומר שזה לא אכפת לי. בפרט זה לא נעים כשזה מגיע לרמה של האשמות והטחות קשות".
אבל אתה מביא את זה על עצמך, בכך שאתה מבקר ולא חוסך שום התבטאות בנושאים החמים ביותר שעל הפרק…
"נכון, אני מודע לכך שאני גורר ביקורת, אבל אני מרגיש מחויבות לעצמי ולשליחות שלי. אני לגמרי רואה את עצמי כלוחם, כמו מפקד בצבא שמוביל את המחנה שלו. אני חושב שלאורך שנים רבות נעשה עוול קשה למחנה הימני, כאשר המחנה הנגדי גרם לו לשלם מחירים והיה בטוח שזו המדינה שלו".
קולו של מגל עולה אוקטבה כשהוא מוסיף ומחדד: "אני מתכוון לעוול של השתקה והתנשאות, של זלזול ושל פגיעה בהתקדמות של אנשים בתפקידים, של עצירת יכולות של אנשים שיכלו להגיע רחוק ורק בגלל השיוך הפוליטי או הדתי שלהם נזרקו מהמערכת. אני מדבר על הרבה מערכות בחברה הישראלית שהייתי שואף לשנות אותן, והדרך שלי להוביל לשינוי היא לצעוק ולהילחם, בדיוק כפי שאני עושה עכשיו".
השאלה אם זו הדרך. הרי ראינו מה קרה בזמן הרפורמה המשפטית – כולנו הלכנו וצעקנו, הפכנו לסיירת מטכ"לים גדולה בסגנון ינון מגל, ומה קיבלנו בסוף? מלחמה קשה. אז אולי זו לא באמת הדרך?
"אסביר דבר אחד: השאיפה העיקרית שלי היא אחדות העם, ואני מגייס לשם כך את כל הכלים הנדרשים. ברגע שפרצה המלחמה והצד השני הוריד את החרב שלו, גם אני הורדתי. כי אני נלחם רק במי שנלחם בי. בהמשך, כשחלפו מספר חודשים ומחנה השמאל החל שוב לשרוף את הכבישים ולהפגין, התעוררתי מחדש. כי אני בעד שתהיה אחדות בעם ישראל, ואני מאמין שהדרך לניצחון תהיה קלה בהרבה אם תהיה לנו אחדות מלכתחילה. זוהי הסיבה שכאשר אני רואה אנשים ששורפים את המדינה, תומכים באויב ושונאים את נתניהו יותר משהם אוהבים את המדינה, אני נלחם בהם, כי התפקיד שלי הוא להגיד את הדברים".
אתה שונא אותם?
"לא, אני לא שונא אף אדם מישראל. אך יש שורה ארוכה של אנשים שאני חושב שגורמים נזק גדול מאוד למדינת ישראל, וחייבים להיאבק בהם".
נשוב ברשותך אל מלחמתו של הציבור החרדי ברפורמה המשפטית. אתה חושב שהיא הוכיחה את עצמה?
"לא, לצערי לא הצלחנו במשימה. אך לא בגלל הדרך, אלא בגלל המציאות שבה האליטה היא ששולטת בכל מוקדי הכוח בישראל, ויחסי הכוחות שלנו אינם שווים. מחנה השמאל הוא ששולט בתקשורת החברתית, בצבא, במודיעין, בחיל האוויר, במוסדות להשכלה גבוהה ובפרקליטות. בכל מוקדי הכוח שאינם דמוקרטים הם שולטים, וכמובן גם בתקשורת – כל התקשורת היא שלהם.
"הנורא מכל הוא שאפילו לא מנסים להסתיר את זה, וכשמחפשים בכלי התקשורת מישהו שיעביר תוכנית, הכלל הוא ברור – 'אתה נגד ביבי? תקבל תוכנית! אתה בעד ביבי? לא יכניסו אותך אפילו לאולפנים'. בתקשורת לא מוכנים להעלות ערוצים מגזריים של המגזר הדתי, כי כל דבר עם ערך מפחיד אותם. ומכיוון שאנחנו הולכים רק לפי הערכים ולפי מה שכתוב בתורה, כאשר 'הבא להורגך השכם להורגו' הוא הקוד האתי שלנו, ואנו מאמינים בגוש – אז הם רוצים לחנוק אותנו".
אבל אי אפשר להתעלם מכך שהממשלה היא 'ימין מלא' וראש הממשלה הוא נתניהו…
"נכון, הוא ראש הממשלה, אבל כולנו יודעים שהוא לא באמת שולט במשהו. כבר חמש שנים שרודפים אותו במשפטים, אז איך בכלל אפשר לבוא אליו בטענות?"
גם אחרי הגיהינום שחווינו בשמחת תורה אתה ממשיך להיות בטוח שהוא מתאים לתפקיד?
"כן. כי התמיכה שלי בנתניהו לא מגיעה מתוך כך שאני סבור שהוא בדיוק במיקום הנכון, אלא כי אני מבין שבתקופה זו יש לו מספיק מבקרים מבית ומחוץ, ותפקידי בשלב זה הוא לחזק אותו ולא לפגוע בו. בימים אלו, שבהם הוא מנהל מלחמה באויב, יש לחזק את ידיו ולא להחלישן. כמו רבים אני סבור שכאשר תסתיים המלחמה יהיה צורך בהקמת ועדת חקירה, כמובן עם האנשים הנכונים שיעמדו בראשה ושלא יהיו משוחדים מראש".
ומה יהיה אז? אתה חושב שנתניהו ראוי להמשיך בתפקידו כראש ממשלה?
"אנחנו במדינה דמוקרטית. עם ישראל הוא שיחליט ויבחר, מתוך האלטרנטיבות שיוצעו באותה עת, את הטובה והנכונה בעיניו".
תפרו תיק
השיחה עם מגל רהוטה ושנונה. הוא מדבר בשטף, כמעט בלי לחשוב. ניכר שדעותיו שגורות על לשונו. הוא יודע מה הוא רוצה, וגם רואה בכך שליחות – להפיץ את הדברים הלאה, "למחנה שלו", כפי שהוא מגדיר זאת.
"תפרו לו תיק". מגל בעדותו במשפט נתניהו על תפקידו כעורך 'וואלה' (צילום: פלאש 90)
אם אתה כבר רואה את עצמך כמי שמנהיג מחנה, מדוע אינך חוזר לפוליטיקה?
"כי מפחיד אותי לקחת אחריות כל כך כבדה, ואני גם רוצה להשאיר לעצמי מעט חירות שתאפשר לי להיות לפעמים גם ינון מגל ה'שטותניק' שמדבר על כל מיני נושאים שאינם דווקא ברומו של עולם. בפוליטיקה יש הרבה פחות חירות ואני הרבה יותר מחויב למצביעים שלי. ויותר מכל, אני מאמין בלב שלם שדווקא מתוך מעמד שבו אינך פוליטיקאי רשמי ואין לך קול בכנסת אתה יכול לעשות טוב ולהשפיע הרבה יותר".
ובכל זאת, ייתכן שנראה אותך באחד הימים חוזר לפוליטיקה?
"אני עושה מה שנכון לדעתי לרגע הנתון. בשלב זה אני מרגיש שטוב לי יותר להיות מחוץ למערכת, אך אני לא פוסל חזרה. אולי בעתיד עוד יקרו דברים שיובילו אותי למקומות אחרים. אני לא יכול לדעת".
ומה עם תפקיד בכיר עוד יותר, יש לך חלום כזה?
"אם אתם מתכוונים לעמוד בראש הממשלה, אין לי כזה חלום, אני גם לא חושב שאני מתאים לתפקיד".
מהי רמת הקשר בינך לבין ראש הממשלה? אתה מייעץ לו?
"אני בעיקר עוזר לו כעיתונאי. זה סוג של תדרוך כזה. אנחנו משוחחים בתדירות של בערך פעם בחודש, ונפגשים בתדירות של פעם בחצי שנה".
כאחד שמכיר כעת את כל הפוליטיקאים מקרוב, אתה רואה ביניהם מישהו שמתאים להחליף אותו בבוא היום?
"אני לא רוצה להיכנס לשמות, אבל האמת היא שקשה לי לראות מישהו ספציפי שמחליף אותו. זה לא שאין אנשים טובים במערכת, אבל דווקא מהמקום שלי אני רואה מקרוב את הצביעות, השקר וחוסר התשובות. קשה לי לראות מישהו מהפוליטיקאים שמוכרים לנו כיום מנהיג את המדינה ומחליף את נתניהו".
מי שעוקב אחרי ההתבטאויות שלך בוודאי שם לב שאתה נמנע מלבקר את נתניהו. בעוד אחרי שמחת תורה קראת ואמרת שיש מגוון אנשים בכירים שצריכים להתפטר בשל היותם חלק מהקונספציה, על נתניהו לא אמרת מילה…
"נכון, והסברתי כבר קודם שנתניהו ממילא סופג ביקורת רבה מאוד, ואין צורך שזה יגיע גם ממני.
"ברור שלנתניהו יש אחריות על כל מה שהתרחש כאן בשמחת תורה, ואי אפשר לברוח מזה. הוא היה ראש ממשלה במהלך שנים רבות שבהן לא רק שלא החריב את חמאס, אלא גם אפשר למפלצת הזו להתעצם ולהגיע למצב שאליו היא הגיעה. אבל צריכים גם לזכור שאנו חיים במציאות שבה מאוד קשה לנהל דברים ולחולל שינויים. תראו מה קרה כשנתניהו ביקש לעשות רפורמה במשפט, ותראו כמה הפגנות מתנהלות כיום נגדו כשהוא מתעקש על ציר פילדלפי. גם אם נתניהו רוצה הוא לא יכול לחולל שום דבר משמעותי במדינה, כי בכל פעם שהוא מתעקש על משהו, קמים עליו מהשמאל ונלחמים בו ברמה הקיצונית ביותר שיש.
"אנרכיסיטים ששורפים את המדינה". ההפגנות באיילון (צילום: פלאש 90)
"בואו נהיה מציאותיים. הרי ברור שעד שמחת תורה נתניהו לא היה יכול בשום שלב שהוא להכות בפטיש, לנהל חיילים כה רבים ולהגיע למבצע כה משמעותי שבו הורגים בעזה עשרות אלפים. אם לא היה מתרחש הטבח בשמחת תורה, אף אחד לא היה נותן לדבר הזה לגיטימציה לקרות. אז איך יכולנו לצפות שנתניהו יעשה זאת בעבר?"
ומה עם נושאים כמו הכנסת כסף קטארי, הכנסת פועלים זרים וכל המעטפת הזו שאפשרה לחמאס להתעצם?
"נכון שנתניהו היה ראש ממשלה, אבל איזו מערכת הייתה תחתיו באותו זמן? הרי הצבא הוא שהמליץ להכניס כסף קטארי, והשב"כ הוא שהורה להכניס פועלים זרים, מתוך מחשבה מוטעית שחמאס לא רוצה מלחמה, אלא רק שקט בלי מחירים. נכון שנתניהו היה אז ראש ממשלה, אבל בסופו של דבר השמאל הוא שגרם לכאוס הגדול ופירק את הצבא והמדינה.
"וזה לא נגמר בכך, כי אפילו עכשיו, כמעט שנה אחרי פרוץ המלחמה, קם לו יאיר לפיד וטוען שהאינטרס שלנו צריך להיות לסיים את המלחמה. עכשיו, אחרי שחמאס רצח לנו חטופים בדם קר ועושה מאיתנו צחוק בעסקאות, ממשיך מחנה השמאל לשרוף את הרחובות ולטעון שביבי הוא הרוצח. תבינו מול איזה טירוף נתניהו מתמודד. אז איך אפשר לבוא ולשאול איך הוא לא מנע את זה לפני כן? מי בכלל היה מאפשר לו למנוע? הרי לא היה לו שום סיכוי. אני רק רוצה להזכיר מה שקרה בעבר, שקצינים בכירים שקלו להתפטר אם ביבי יחליט לחסל בכירים בחמאס. אז לבוא עכשיו, בדיעבד, ולשאול איך הוא לא עשה את זה? עד לשמחת תורה היה ברור לכולם שאין שום לגיטימציה לכבוש את עזה. זה לא היה אפילו בגדר חלום".
אתה לא רואה בנתניהו פחדן או הססן?
"קל מאוד לשבת בכורסה ולהאשים אותו בפחדנות ובהססנות. כולנו יודעים שהוא במצב לא פשוט, שכן בסופו של דבר האחריות מוטלת עליו כראש ממשלה, וזה דבר מאוד מורכב. עוד לא ראיתי שבנט או לפיד היו גיבורים גדולים מול החמאס. אומנם בתקופתם עשו מבצעים מול הג'יהאד האסלאמי, אך הם לא נגעו בחמאס. גם הם, כמו כולם, חשבו שחמאס מורתע. אגב, אני באופן אישי דווקא התרעתי כל הזמן וצעקתי שאם לא נכבוש את עזה עוד יבוא יום שיכבשו אותנו, ירצחו וישחטו אותנו. כיום יוצאות הסרטות עם משפטים כאלו שאמרתי לפני כמה שנים, ואפילו אני מתפלא על עצמי".
אבל בסוף יש כאן אכזבה גדולה, כי כולנו שאפנו לממשלת ימין על מלא, זו הייתה נראית המטרה הכי עילאית שיש, ודווקא כשקיבלנו כזו ממשלה מתברר ששום דבר לא יוצא ממנה…
"זו באמת אכזבה, אך זה לא קשור לאופן הפעילות של הממשלה עצמה. אולי מבחינה רשמית הימין שולט, אך הממשלה אינה מתנהלת בהתאם לימין ולא מאפשרת לו שום לגיטימציה. השמאל מחרים את נתניהו ולא מאפשר לימין לשלוט. זה כל הסיפור".
כמי שהעיד במשפט נתניהו, אתה חושב שהוא גם כן חלק מהרדיפות?
"בהחלט כן. די ברור לי שאחרי שחיפשו את נתניהו, בסוף גם מצאו אותו. המערכת מומחית בתפירת תיקים לכל מי שנמצא במחנה הלא נכון. אי אפשר לנתק את זה ממשפט נתניהו. באופן אישי גם הייתי בזמן עדות בבית המשפט, והתחושה הייתה שהמערכת מתמקדת אך ורק בנתניהו, למרות שהיו פוליטיקאים נוספים שנגועים באותם דברים".
שליחות של התססה
ציטוטים רבים של מגל הפכו בחודשים האחרונים לפופולריים, אך אין ספק שהציטוט המשמעותי במיוחד היה זה שעסק בבני הישיבות, כאשר מגל הצהיר שהוא עומד לממן אותם מכיסו האישי אם התקציב הממשלתי יקוצץ. הציטוט הזה הפך לווירלי ומסעיר וגרר לא מעט ויכוחים ותגובות, משני צידי המתרס.
"אני רוצה לדחוף גם לניצחון מוראלי". מגל עם חיילים בעזה
נשאל בכנות: מה גורם לך להגן על בחורי ישיבות כאילו היית אברך ממוצע? הרי בסופו של דבר אנחנו לא משרתים בצה"ל…
"נכון, אבל כפי שהספקתם לראות – יש אצלי נקודת חיבור חזקה ומשמעותית מאוד ליהדות ולקב"ה. מהיכרותי רבת השנים עם הציבור החרדי, השתכנעתי שקיימת אצלו נקודה של אמת באהבת השם שלו ובהסתכלות על כך כשליחות חיים. אני גם מכיר אצלי את המקום הזה של הדבקות ושעבוד המלכויות, ולכן אני בעד הציבור ולטובתו. לכן אני נלחם כדי לשמור עליו בעולם הזה, מתוך הבנה שזהו תפקידי כחלק מהעם היהודי. לכן אני גם מוכן לשלם מחירים.
"אגב, זו לא הפעם הראשונה שאני מתייצב לצד הציבור שומר המצוות. גם כשנכנסתי לתקשורת בשנת תשנ"ט (1999) ככתב ברשת ב', ואחר כך ככתב שטחים בגלי צה"ל, המטרה העיקרית שלי הייתה לשנות את הטרמינולוגיה והיחס למתנחלים, ראשית כל בכך שנהפוך אותם ל'מתיישבים', ובהמשך גם נדווח עליהם באור חיובי ונראה את הצדדים החיוביים שלהם. הרגשתי שזו החובה שלי".
ואיך אתה מסביר לחילוני הממוצע שאתה תומך במגזר שלא רוצה להתגייס?
"בתפיסת העולם שלי אני רואה את מי שלומד תורה ומשעבד את חייו למען התורה, כאדם שזוהי השליחות שלו במדינה. עם כל הכבוד שיש לי לחיילים, זה לא סוד שרבים מהם משובצים כאחראים על פתיחת ממטרות או בתפקידים שוליים, ובעיניי מישהו שמקדיש את חייו ללימוד תורה, זה תפקיד חשוב יותר, זהו חלק מעם ישראל, וזה בסדר.
"אני מקבל את העובדה שיש אנשים שתפקידם אינו להילחם באמצעות M16 אלא בעזרת הרוח. אני רואה מקרוב את השליחות של החרדים בעולם הזה, ורואה גם את המאבק שמתנהל מנגד, עם פרוגרס מטורף שרוצה להחריב את העולם ומאיים על העם היהודי. העובדה שהחרדים שומרים על הגחלת היא בעיניי המענה העיקרי לדבר הזה, ואני מוכן לשלם את המחיר כדי לאפשר להם להמשיך בכך".
אם כבר פרוגרס, רבים מהם טוענים שאתה לא רק ימני, אלא גם קיצוני ומסוכן…
"אני מסוכן? בבקשה, שאנשים יתעוררו ויבינו את המצב שבו אנו נמצאים. אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות כל השמאל הישראלי עבר הקצנה קטסטרופלית. אם בעבר הוא היה יותר מחובר לספר, היום ניתן לראות שהפרוגרסיביים השתלטו גם עליו ונוצרו מוטציות קשות ביותר. זה מה שהוביל למציאות שאנו עדים לה כיום, כאשר אנשים שורפים את הרחובות ומפגינים יומם ולילה נגד נתניהו כשהם מאשימים אותו ברצח. זהו טרלול מוחלט.
לזכור ולא לשכוח. מגל בתפילה על חורבות בארי במלאת שנה לטבח
"כל כך הרבה דיברו בעשורים האחרונים על רצח רבין, ועל כך שמילים עלולות להוביל למעשה, והנה נראה שכלום לא הופנם ולא השתנה. אנשים מפגינים בלי הפסקה וצועקים כל היום 'ביבי רוצח' בכיכר ציון. השמאל ירד מהפסים, אין לי מילים אחרות. והכי נורא זה שהם חושבים שאנחנו ירדנו מהפסים, כשהם רואים אותי יושב תחת תמונה של בית המקדש. לדעתם אני לא שפוי, אני משיחי וקיצוני. זה רק מראה לנו את תמונת המצב, ממחיש את הפער הנוראי שקיים בינינו, כאשר מצד אחד יש אנשים שמקדשים את האמונה בבורא עולם, ומהצד האחר יש אנשים שבטוחים שגאולה ומשיח הם משהו דמיוני, ונלחמים בדיוק על מה שמנוגד לכך, כשהם מתאמצים לשבור את הלאום, המשפחה והזהות. איך ניתן לאפשר מצב שבו המדינה תובל על ידי אנשים כאלו? זה בכלל לא אפשרי בעיניי".
אבל גם הימין אינו בהכרח מנוגד לגמרי לכל מה שציינת. לנתניהו למשל אין חיבור עוצמתי כל כך כמו שתיארת…
"נכון, אני לא חושב שנתניהו 'דוס' כמוני. אני יותר 'דוס' ומאמין מנתניהו, כך נראה לי. ובכל זאת, אני חושב שליבו של נתניהו במקום הנכון. אני גם חושב שאחרי שמחת תורה גם הוא התפכח והבין את המציאות יותר טוב".
הוא אמר לך באחד השידורים שהוא לא חושב כמוך שיש להתיישב בגוש קטיף, ומתנגד לטענות שונות שאתה משמיע.
"נכון, הדעות של ביבי אינן תמיד מקבילות לשלי. גם בתקופת ההתנתקות הוא הצביע כמה פעמים בעד מסירת שטחי גוש קטיף לפלסטינים, בזמן שאני חשבתי שזה הדבר הכי הרסני שיכול להיות. נכון שכבר אז הייתה לו התנגדות לסגת מציר פילדלפי, אבל ההבדל בינינו הוא שאני התנגדתי להתנתקות מתוך מקום יותר אמוני ורגשי. אני לא הצלחתי להבין איך ייתכן מצב שבו לאחר שכבר שבנו לארצנו – נשוב לאחור ונוותר עליה. ההתנתקות גרמה לי מפח נפש גדול, וחודשים אחר כך לא הצלחתי להבין איך זה קרה. גם כעת אפשר, למרבה הצער, לראות שזו הייתה טעות קשה. שילמנו את המחיר הכבד. אבל אני מאמין שהגלגל עוד יסתובב לצד השני, ובעזרת השם נשוב להתיישב שם, למרות שנתניהו סבור שזה בלתי ריאלי".
ואי אפשר שלא לשאול – אינך חש נחיתות כשאנשים בתפקידים כה בכירים בזים לך ולדברים שאתה משמיע?
בפעם הראשונה מאז תחילת השיחה שלנו מגל שותק. "בדיוק להפך", הוא אומר לבסוף, וניכרת הכנות שבקולו. "דווקא כשאני שומע ביטויים מצד בכירים, זה ממחיש לי שאני עושה את העבודה שלי היטב ושאני במקום הנכון. כי אני יודע שההתנשאות כלפיי אינה מגיעה ממקום של זלזול, אלא פשוט מעידה על כך שאנחנו באמת מהווים סוג של איום, ואם כן אנחנו בוודאי צועדים בדרך הנכונה".
