זוהי כתבה שלא מציבה מסקנות. היא רק אומרת נתונים ומציגה שאלות. מציעה תשובות אפשריות. לא קובעת כמעט כלום | כדורים פסיכיאטריים זה טוב או רע? למי הם מתאימים, למי לא? מה הם עושים? למה הם מרתיעים? כמה נכון לקחת, מאיזה סוג, לכמה זמן? | המון שאלות, בדיוק כמו שהבטחנו. וגם הרבה מידע, לעיונכם ולשיקול דעתכם. ורק אמירה אחת ברורה: עם כדורים או בלעדיהם, קחו אחריות על המצב הנפשי שלכם | הכדור במגרש שלכם
הכתבה הזו תדרוש מכולנו אינטליגנציה גבוהה. לא רק יכולות ניתוח ומחשבה, אלא גם פתיחות מחשבתית לגוונים. היא לא תגיד 'כן' ולא תגיד 'לא'; היא לא תספר 'מסוכן' ולא 'כדאי'. היא תציב מראה בפני אלו וגם אלו, תגלה שיש מחירים לכל בחירה – כמעט תמיד, ותדרוש מאיתנו ללכת עם ראש ביד, גם ברגעים לא קלים.
כי ככה אנחנו, אינטליגנטים.
נתחיל בשאלות: מה דעתכן על כדורים פסיכיאטריים? כאלו מקבוצת ה-SSRI (מעכבי סרוטונין בררניים, כמו: ציפרלקס, לוסטראל, פרוזק ועוד) או מקבוצת ה-SNRI (מעכבי קליטה חוזרת של סרוטונין ונוראדרנלין, כמו: סיבוטראמין, דולוקסטין ועוד)?
מה אתן חושבות על מי שנוטלת אותם?
כדאי לקחת אותם אם חווים תחושות של דכדוך? מסוכן לקחת אותם?
הם שולטים על המוח והאישיות שלנו? יש להם תופעות לוואי נוראות?
רק משוגעים צריכים אותם? רק חלשים?
אם מתחילים – זה לכל החיים?
זהו. אמרנו אינטליגנציה גבוהה, כי שום תשובה לא תהיה חד משמעית לשום צד. אולי חבל שכך. אבל אם נדע – נוכל לבחור באופן מושכל את מה שמתאים לכל אחד, ואולי גם איך מתאים למי שמחליטים לנסות.
רגע לפני: אין לראות בכתבה אסמכתא רפואית, וחובה להיוועץ עם רופא בכל מקרה לגופו ולנפשו. כתבה זו אינה תחליף לייעוץ רפואי, פסיכולוגי, נפשי או רגשי.
הכתבה רק נוגעת ומעוררת, מתוך השתדלות להיות מקצועיים ככל האפשר. הסמכות? היא בידי הרופאים בלבד.
מועילים? מזיקים?
אורית מספרת בתודה עמוקה: "ביום שסיפרו לי את האבחנה: גידול ממאיר, והסבירו לי שאצטרך להביא בחשבון שבששת החודשים הקרובים החיים ייראו אחרת לחלוטין, הציעה לי הרופאה האונקולוגית לקחת במקביל לטיפול הכימותרפי שבתוכנית, גם כדור ממשפחת ה-SSRI.
"היא הסבירה לי בצורה פשוטה, שהמתח, הדאגה, הלחץ, הכאב והדכדוך שהבשורה הזו מייצרת והתקופה הזו מקיימת, גורמים למוח שלנו טיפ טיפה להשתנות… ככה זה, תקופות של לחץ ומתח גורמות לגוף לייצר הורמוני סטרס משתוללים, שרירים קפוצים, שינויים במאזן המוחי מעצם טבעה של תקופה ארוכה של עקה ותעוקה. בצורה כזו, קשה מאוד לייצר הרפיה שיוצרת ריפוי. כדור יוכל לתת לתקופה הזו קצת יותר כוחות.
"אז כן, לקחתי. לקחתי כדור לששת החודשים האלו והמשכתי שישה חודשים נוספים, עד שהרגשתי שאינני זקוקה לזה עוד. האמת שאני לא יכולה לדעת איך הייתי בלי הכדור, כן יכולה לומר שאני אדם פחדן, וחושבת שהכדור נתן לי הרבה כוחות להתמודד בלי חרדה יום-יומית. מצאתי כוחות לאמונה, לתפילה ואפילו לצחוק ברגעים קשים. חושבת שבלעדיו היה קשה לי הרבה יותר".
אצל צילה, לעומת זאת, הדברים נראו אחרת לחלוטין: "עמדתי לפני פירוק הבית. פירוק בית שהיה על יסודות מעורערים במשך שלושים שנה. הבנות שלי ביקשו ממני מאוד ללכת לרופא ולקבל כדורים שיעזרו לי לעבור את התקופה הזו בשלום. עשיתי כעצתן והלכתי לפסיכיאטר, הוא נתן לי כדור, אמר לי להתחיל בחצי, אחרי שבוע – שלם, ואחרי שבוע – שניים ביום.
"אני לא יודעת מה בדיוק הוא לא הביא בחשבון, אבל הייתי חלושה פיזית מאוד, במשקל נמוך מאוד, סובלת מתת תזונה בגלל החרדות והדכדוך שליוו אותי בשנים האחרונות. הכדור השפיע עלי בצורה קשה מאוד. הופיעו לי זרמים חשמליים חזקים בראש, התקפי חרדה שבהם בכל פעם טסתי למיון כי הייתי בטוחה שאני מגיעה לסוף שלי…
"בכל פעם כזו שאלתי את הפסיכיאטר והוא אמר לי – תעלי מינון והכל יהיה בסדר. תתרגלי ותרגישי טוב. עברתי חודשיים נוראיים של טלטלות בגוף ובנפש. הייתי מרגישה שאני שטה באוויר… לא יכולתי לדבר, היו לי כאבים איומים בכל הגוף. אחרי החודשיים האלו אמר לי הפסיכיאטר – טוב, כנראה הכדורים לא טובים לך. תורידי אותם וננסה אחרים. לא. לא הסכמתי בשום אופן לנסות אחרים".
מתי כן? מתי לא?
אז הם טובים או נוראיים? שווים ניסיון או לא? אלו שאלות שצריך להפנות למומחים.
ד"ר אביבה וייס, פסיכיאטרית מומחית, עובדת בקופ"ח 'כללית' בטלביה, בביתר ובאפרת וכן במרכז 'עלמא' לטיפול בפגיעות, עושה לנו סדר בדברים:
מתי נוטלים תרופות פסיכיאטריות?
"כשאנחנו באים לדבר על נטילת תרופות פסיכיאטריות, חשוב להבדיל בין הפרעות נפשיות שונות.
"במצבים מסכני חיים – בין של המטופל ובין של אחרים – ברוב המקרים נטילת תרופות היא בלתי נמנעת. במחלות פסיכוטיות, כגון סכיזופרניה ומאניה דפרסיה, המטופל יכול לאבד את בוחן המציאות, השיפוט שלו פגום וכתוצאה מזה הוא הוא עלול להיות אלים כלפי אחרים או לפגוע בעצמו. בדיכאון קשה, המטופל עלול לעשות מעשה בלתי הפיך. במקרים כגון אלו, נטילת תרופות היא מצילה חיים. במצבים אלו לעיתים אף נותנים את התרופות בניגוד לרצונו של המטופל כשהוא מסוכן כלפי עצמו או אחרים. בסופו של דבר אנו מקווים שכשמצבו ישתפר הוא יבין שהטיפול התרופתי חשוב, וייקח את התרופות על דעת עצמו".
לעומת המצבים הפסיכוטיים – מצבים של חולי נפשי המנותקים מבוחן המציאות, ישנם מצבים אחרים לחלוטין. מה קורה שם?
"נכון. יש הפרעות נפשיות כגון דיכאון קל או חרדות, שבהן ניתן לטפל בתרופות, אך אפשר גם בדרכים אחרות. המטופל בעצמו לרוב מחליט עד כמה הוא זקוק לטיפול.
"ניקח דוגמה לא 'פסיכיאטרית'. אם יש לי כאב ראש – אני יכולה להחליט כמה אני סובלת ולפי זה לטפל. אם כאב הראש הוא חזק מאוד ומפריע לי להתרכז ולעבוד, ואני במיטה כל היום, כנראה אבחר ליטול משכך כאבים. אם כאב הראש קל, לא פוגע בתפקוד, והוא נסבל – ייתכן שאבחר לא לקחת משכך כאבים. לעיתים די במנוחה ושינה. זוהי דוגמה להפרעה שהמטופל בוחר עד כמה הוא זקוק לטיפול, וכמובן, אין חובה לטפל בתרופות.
"בהפרעה כגון דיכאון – יש מגוון רחב של הסתמנויות ודרגות חומרה שונות. דיכאון זה לא רק להיות 'עצוב'. כולנו עצובים לפעמים, זה אנושי ונורמלי. אבל אם אדם חווה תקופה ממושכת של מצב רוח ירוד, חוסר טעם, חוסר הנאה מהחיים, הפרעות בתיאבון ובשינה, מחשבות על מוות וקושי בתפקוד, אין מדובר רק ב'עצבות', אלא בדיכאון מיזורי. הדיכאון יכול להיות קל ולעיתים חמור מאוד. בדיכאון קל אפשר לטפל באמצעים לא תרופתיים – כגון טיפול פסיכותרפי, חשיפה לאור ופעילות גופנית. חשוב להדגיש שסדר יום ופעילות חשובים מאוד לטיפול בדיכאון, וחוסר מעש עלול להחמיר דיכאון.
"אם הדיכאון חמור יותר, מתמשך ופוגע בתפקוד, כדאי לשקול נטילת תרופות. לא בכל המקרים זו חובה. זו אפשרות. במקרים של מסוכנות – הטיפול התרופתי הוא לרוב בלתי נמנע.
"אנחנו לא בוחנים רק מדדים. חלק גדול מהשיקול הוא סובייקטיבי: אנחנו מקשיבים כמה האדם חווה תסכול או מצוקה בעקבות המצב שלו. כשהמצוקה גדולה – האדם ירצה לפנות לטיפול. כשהוא חווה פגיעה בתפקוד, כשהוא מפוטר מהעבודה ומעגל החברים שלו מצטמצם, ברוב הפעמים הוא ינסה להיעזר בכל מה שיציעו לו כדי לחזור להיות מי שהוא היה".
ככה קרה לאסתר. כשהיא התחילה ללכת לטיפול בגיל שלושים, וצפו לה משברים קשים מהעבר, היא הרגישה שהעולם שלה מתערער. מתנדנד. משהו כמו ערפל התיישב לה על המוח. התכנים שהודחקו במשך שנים התפרצו לקדמת הבמה והעלו בה תחושות קשות מדי. המטפלת הציעה לה לנסות תרופות, ואסתר לא הבינה: אם אני בטיפול, למה המצב נהיה רע יותר? אבל מהר מאוד היא ידעה: גם אחרי ניתוח צריך לקחת משככי כאבים. ככה זה כשמנקזים מהעורקים של הלב כל כך הרבה חסימות. הכל כואב.
הכדורים לא לקחו לה את הדיכאון ולא את העצב. כשהיה קשה – היה קשה, ולפעמים אפילו מאוד. אלא שהיו לה יותר כוחות להתמודד עם ה'קשה' הזה, בלי מסך של ערפל על המוח.
אחרי הכדור יבוא האושר?
לפעמים זה נשמע חלום: יגיע כדור עגול של אושר ויפתור את המצוקות כולן. העולם יחייך (כי הם ייקחו תרופות!) ואנחנו נחייך אליו בחזרה (כי ניקח תרופות!) עולם של גאולה, לא?
האם התרופות מביאות לריפוי מלא? ניקח אותן וניוושע?
מתברר שהדברים מורכבים הרבה יותר.
ד"ר וייס מסבירה: "יש הפרעות נפשיות שיכולות להופיע כאירוע חד פעמי ואז לחלוף לחלוטין, ויש הפרעות כרוניות. הפרעות כגון סכיזופרניה והפרעה ביפולרית (מאניה דפרסיה) הן לרוב כרוניות. גם דיכאון יכול להיות כרוני. במצבים אלו נוטלים את הטיפול לאורך זמן, בדרך כלל לכל החיים. ההפרעות הנפשיות הכרוניות לעיתים קרובות לא יגיבו באופן מלא לטיפול תרופתי, וגם לא בכל התסמינים ניתן לטפל בתרופות. לפעמים יש גם רכיבים אישיותיים או מצבים סביבתיים שיכולים להשפיע על התגובה לטיפול.
"בהרבה מקרים התרופה מטפלת בחלק מהתסמינים, אך לא מעלימה לחלוטין את ההפרעה. אם נשווה זאת לעולם הרפואה – ניקח לדוגמה מטופל עם סוכרת נעורים שזקוק לאינסולין כל חייו. האינסולין עוזר לייצב את רמות הסוכר בדם, מה שעוזר למנוע סיבוכים של היפרגליקמיה (סוכר גבוה) – בין מצב קשה חריף שדורש אשפוז, ובין סיבוכים כרוניים כגון פגיעה בכלי הדם, בראייה, בכליות וכדומה. הטיפול באינסולין אינו מעלים את המחלה ואינו מחזיר את הלבלב למצבו המקורי. הטיפול התרופתי (באינסולין) אינו הטיפול היחיד במחלה, יש למטופל גם אחריות לטפל בסוכרת בדרכים נוספות כגון הקפדה על אורח חיים בריא, פעילות גופנית, דיאטה ומעקב רפואי סדיר כדי למנוע סיבוכים ארוכי טווח.
"כך גם בהפרעות נפשיות כרוניות. הטיפול יעלים או יפחית חלק מהסימפטומים, אך הוא דורש גם קבלת אחריות של המטופל, או התערבות חיצונית במצבים מאוד ירודים – כגון טיפול שיקומי".
אז זה לא יהיה פשוט כל כך, ולא ייקח מאיתנו שום עבודה, ומנגד, לא ישתלט על המוח של אף אחד שייטול תרופות. פשוט, יהיה ריכוז גבוה יותר של סרוטונין, שיאפשר עוד קצת כוח נפשי כדי לעשות עבודה עמוקה ויעילה. עבודת חיים. ואם לא נעשה את העבודה? מסתבר שלא נחוש בשינוי עמוק ואמיתי.
האם גם במצבים של טראומה יכולים הכדורים לסייע? איך? הרי הם לא יכולים למחוק אירועי חיים קשים?
"טראומה היא אכן צלקת לכל החיים", משיבה ד"ר וייס, "לא נוכל להעלים ולמחוק אותה על ידי תרופות. הנפש לפעמים משתמשת בהדחקה, בהכחשה וביתר מנגנוני ההגנה, אבל הצלקת – שם. יש אנשים שמפתחים PTSD (הפרעת דחק בתר חבלית, או הפרעה פוסט טראומטית) אחרי טראומה, אך לא כולם. הרבה אנשים חוו מצבי דחק בחיים והמשיכו הלאה, עם השפעה נפשית מינימלית. חלק מהאנשים מפתחים תסמינים כגון סיוטי לילה, זיכרונות חודרניים, חרדות ודריכות מתמשכת – ואז המצוקה יכולה להיות קשה, עם פגיעה משמעותית בתפקוד.
"הטיפול התרופתי אינו מעלים את הזיכרון, אך יכול לעזור להתמודד עם ההשלכות הנפשיות של הזיכרון הטראומתי. בדרך כלל נעזרים גם בטיפולים פסיכותרפיים.
"מטופלים שחוו טראומה מתמשכת בילדות עלולים לפתח הפרעה פוסט טראומטית מורכבת (complex PTSD), כלומר תסמינים פוסט טראומתיים שמתלווים לתסמינים אישיותיים כגון הפרעה בוויסות רגשי, קושי במערכות יחסים, פגיעות עצמיות וכדומה. דיכאון וחרדה יכולים להתלוות להפרעה, אך לא בהכרח. הטיפול התרופתי עוזר להקהות את החרדה והדיכאון אך אינו מעלים כמובן את הטראומה, ואינו מטפל ברכיבים האישיותיים שנלווים להפרעה הפוסט טראומטית. הטיפול התרופתי בהפרעה פוסט טראומטית מורכבת אינו הטיפול המרכזי, אלא טיפול פסיכותרפי, DBT, שיקום וכדומה".
ניקח נניח את רחל, לצורך הדוגמה. הטראומה הארוכה והמתמשכת שלה גרמה לה לפתח דריכות רבה. כל דבר החריד אותה. כל צפירת מכונית הזכירה לה את הניידת שלקחה את אבא שלה, כל צעקה 'השמיעה' לה את הצעקה המרוסקת של אמא שלה, כל צבע סגול עורר בה פעימות לב של 120. אי אפשר היה להתחיל להתבונן בפנים כשהיא כל כך מבועתת וחסרת מנוחה. כדור שניתן אט אט אִפשר לה בהדרגה להיות קצת פחות דרוכה כל הזמן, טיפ טיפה רפויה. ככה היא יכלה להתבונן פנימה, לבנות את האישיות שלה ולא לברוח כל הזמן החוצה, אל הקולות והזיכרונות. ככה היא יכלה להתחיל לבנות הווה חזק יותר. יציב.
איך זה עובד?
מה יש בכדורים הלבנבנים האלו? מה הם מכילים? איך הם מתייצבים במוח ומה הם עושים שם?
ד"ר וייס מסבירה על קצה המזלג איך פועלת משפחת התרופות הידועה מסוג SSRI.
"במוח שלנו יש רשת ענפה של עצבים (נוירונים) שמעבירים או מקבלים מסרים בין אזורים שונים במוח, מהמוח לגוף ומהגוף למוח. יש אזורים במוח שקשורים לשפה, אחרים קשורים לתחושה, ליציבה, ויש גם אזורים שקשורים לרגשות. האזור שבו מועבר מסר בין נוירון אחד לאחר הוא הסינפסה. שם מופרשים חומרים שונים מנוירון אחד ומועברים לנוירון אחר. לחומרים האלו קוראים נוירוטרנסמיטורים.
"אחד הנוירוטרנסימטורים הוא סרוטונין, שקשור למגוון תפקודים, ובין השאר למצבי הרוח שלנו. תרופה ממשפחת ה- SSRIמעכבת את הספיגה מחדש של הסרוטונין וכך יש יותר סרוטונין בסינפסה. הגדלת כמות הסרוטונין בסינפסה גורמת לשינויים במסר שעובר בין נוירונים מסוימים במוח, מה שלאורך זמן יכול לגרום לירידה בדיכאון וחרדה. זהו המנגנון השטחי, אך יש מנגנונים מורכבים יותר, וחלק מהם איננו מבינים עד הסוף", היא מודה. לא מבינים אבל בכל זאת, ציפרלקס, לדוגמה, היא התרופה השלישית בדירוג התרופות שמשתמשים בהן בישראל. זה אומר משהו, ככל הנראה.
ואם יבואו תופעות לוואי?
"התחלתי", תספר לנו שושי (נניח) על אחת מהתרופות הממולצות. "התחלתי ממש כמו ההוראות של הרופא: כדור ביום אחרי האוכל. אבל לא יכולתי לשאת את תופעות הלוואי של הבחילות והאי שקט, אז הפסקתי אחרי שבועיים, זה היה כדור נוראי!"
"ואני עליתי 15 קילו בשנה", מקוננת ציפי. "זה הזוי. כל המטבוליזם שלי השתנה".
לא כל אחד, לא כל אחת, אבל יהיו כאלו שיסבלו מתופעות לוואי לא נחמדות בכלל. יהיו אחרים – שלא ירגישו בכלל תופעות לוואי. או תופעות קלות מאוד. נשאל את הרופאה, את ד"ר וייס:
מה לגבי תופעות הלוואי?
"יש מגוון רחב של תופעות לוואי לתרופות האנטי דיכאוניות. דוגמאות לתופעות לוואי הן בחילות, שינוי בתיאבון, הפרעות שינה ועוד תופעות מאוד שכיחות. הרבה פעמים יש אי שקט בתחילת הטיפול שחולף עם הזמן. יש מטופלים שמפתחים השטחה רגשית, ולפעמים אף מתלוננים שכבר לא מצליחים לבכות או להתעצבן.
"תרופות אנטי דיכאוניות עלולות להיות מסוכנות למטופלים עם הפרעה ביפולרית, שכן הם עלולים לפתח מאניה בעקבות הטיפול. אצל קשישים יש סיכון לירידה בנתרן בדם.
"מטופלים יכולים להגיב אחרת לתרופות ולפתח תופעות לוואי שונות. לכל אחד יש גוף אחר. לכל תרופה יש תופעות לוואי, אך לא כולם מפתחים אותן, ויש טווח רחב של חומרת תופעות הלוואי. יש גם מטופלים שיסבלו מתופעות לוואי אך יחליטו שעדיף להם לסבול מתופעות לוואי מאשר לסבול מדיכאון. כשתופעות הלוואי הן קשות או בלתי נסבלות – ננסה להחליף לתרופה אחרת".
כאן מבקשת יעל לספר את סיפורה. חשוב לציין: הסיפור שלה לא מתאים לכל אחת. בשום צורה. תהיה אחת שתוכל לדלג על השלבים של יעל בקלות, תהיה אחרת, שדבריה של יעל ישמשו לה עוגן.
"בתקופה של לפני הלידה סבלתי מהיפרמזיס קשה. אושפזתי עם תת תזונה בגלל ההקאות שלא פסקו, אבל גם אז המדדים שלי היו ברצפה. הגעתי ללידה חלושה ומותשת לחלוטין. ברוך השם, נולד לנו תינוק מתוק ובריא, אבל אני – שקעתי מסיבות אילו ואחרות, בדיכאון. זה היה הבן הראשון שלנו, הייתי אצל אמא שלי. שוכבת כל היום בחדר חשוך, משאירה אותו לטיפול המסור שלה ולא מעזה אפילו לפתוח חלונות. נעתי בין התקפי חרדה לדכדוך נוראי, הגעתי לתהומות ואפילו לפסיכיאטר לא יכולתי לקום וללכת, הוא בא אלי.
"ונס שהוא היה כזה מבין ורגיש. הוא הסביר לי מה קורה לי, הציע כדורים אבל אמר שנראה לו שבמצבי החלוש, הכדורים יכולים לעורר אצלי תופעות לוואי קשות מדי, וזה… זה לא חסר לי במצבי.
"לכן הוא הציע הצעה. זו הייתה הצעה לי, לא לכל אחת, אבל ההצעה הזו הצילה אותי ולכן חשוב לי לספר אותה לאנשים, שידעו. הוא הציע לי לקנות משקל זהב, כזה שמודד גרמים, ובמשך שבוע 'לגרד' את הכדור לעשירית ממשקלו ורק את הפירור הזה לקחת. 'ככה המוח שלך יתרגל לאט לאט'. אחרי שבוע, אם לא תהיינה תופעות לוואי שיהיו לי קשות, הוא הציע שאעלה את המינון – בעשירית כדור נוספת. ככה, שבוע אחרי שבוע כשאני בוחנת: אם יש תופעות לוואי קשות – אני נעצרת במינון הקודם, מניחה למוח שלי להתרגל.
"בינתיים, הוא הציע לי להשתמש בכדורים ממשפחת הבנזודיאזפינים, שהם אומנם ממכרים, אבל הוא קיווה, יחד איתי, שלאט לאט ככל שהכדור העיקרי יתחיל להשפיע אוכל להשתחרר מהם.
"ארכו לי שלושה חודשים עד שהגעתי למינון של חצי כדור, והתחלתי להרגיש שיפור ממשי, כזה שאפשר לי להשתחרר מכדורי ההרגעה, אבל התקופה הזו עברה עלי בלי תופעות לוואי קשות שמאפיינות אנשים עם חילוף חומרים איטי ועם תשישות גופנית".
שוב, זהו סיפורה של יעלי, יהיו אנשים שהסיפור שלה יוכל להציל אותם, ולמרבה הפלא מינונים נמוכים מאוד של כדור זה או אחר ישפיעו עליהם השפעה מיטיבה. יהיו אחרים שיוכלו לבלוע כדור שלם החל מהיום הראשון ולא יחוו שום תופעות לוואי. זה תלוי בפעילות הכבד, במנגנון חילוף החומרים וביתר פעילויות מופלאות של הגוף.
כך או כך, זוכרות שביקשנו: אינטליגנציה. לא נאמץ את המילים ככללים חקוקים בסלע.
וזה קצת חבל ומעלה שאלה:
איך לא נעשות בדיקות לפני מתן תרופות של SSRI? הרי לפני מתן ברזל בודקים את רמת ההמוגלובין, ולפני מתן אלטרוקסין בודקים את רמת ה-TSH. אילו היינו בודקים, אולי היינו יכולים להתאים מינון מדויק לכל מי שרוצה להתחיל לקחת כדורים. כמה סרוטונין חסר, ככה סרוטונין ניתן.
ד"ר וייס מצטערת לאכזב: "באנמיה של חוסר ברזל – בדיקת הדם היא זו שמספקת את האבחנה, ומטפלים בהפרעה שנמצאה בבדיקת הדם. אם יש המוגלובין נמוך וברזל נמוך – נותנים ברזל כדי להעלות את ההמוגלובין, ובבדיקת הדם הבאה אנו מצפים לשיפור. גם בטיפול בהפרעות בבלוטת התריס בדיקת הדם מספקת מידע לגבי רמת ההורמון של בלוטת התריס בדם, ולפי זה נותנים את התרופה. לעומת זאת, אין קורלציה בין רמות הסרוטונין בדם לבין דיכאון, ורמת הסרוטונין בדם אינה אבחנתית כלל".
אפשר לצאת מזה?
אפרת לקחה כדור נוגד דיכאון וחרדה במשך חמש שנים. אחריהן, היא הרגישה ש-זהו. היא לא זקוקה לו יותר. ויום אחד בהיר ועליז, אפרת הפסיקה לקחת את הכדור.
שבועיים עברו עליה בנעימים. היא הייתה מאושרת. הדיכאון והחרדה לא חזרו לה! האמת, שזו הייתה שמחה מוקדמת מדי. כי המיצוי הגבוה של הסרוטונין נשאר בדם במשך השבועיים הללו.
אחריהם, התחילו התקפי החרדה להופיע שוב, ובעוצמה עזה. זרמים חשמליים בראש, אי שקט נוראי ודכדוך עמוק כל כך, שהיא נעלמה לכל היום מתחת לפוך, ו… חזרה לקחת את התרופה. אוף! אבל אמרו שהוא לא ממכר!
אומרים שתרופות נוגדות דיכאון וחרדה לא ממכרות, ויחד עם זאת, יש תסמיני גמילה לא פשוטים כשמפסיקים ליטול אותן. בגלל מה?
"לכל תרופה יש מנגנון ביולוגי", משיבה ד"ר אביבה וייס, "ושימוש ממושך בתרופה יכול לגרום לשינויים ארוכי טווח. הגוף תמיד ישאף לשיווי משקל. מאחר ששימוש ב-SSRI מעלה סרוטונין בסינפסה, הגוף לאט לאט מפתח מנגנוני פיצוי שמתרגלים למצב החדש, כגון הפחתת הרצפטורים לסרוטונין. הפסקה פתאומית של SSRI עלולה לגרום לתסמיני גמילה מאחר שהגוף לא הספיק להסתגל מחדש לשינוי ברמות הסרוטונין. תופעות שעלולות להופיע כשמפסיקים SSRI הן למשל תסמיני שפעת, סחרחורות, בחילות, אי שקט ועוד. התסמינים הללו אמורים לחלוף.
"יש להפריד בין מנגנון של הסתגלות לתרופות לבין התמכרות. התמכרות היא מצב שבו מתפתחת תלות, ולאט לאט צריך מינונים יותר גבוהים כדי לקבל את אותה תגובה. בהמשך הגמילה נהיית קשה במיוחד עקב כמיהה מתמשכת לחומר הממכר וקושי להפסיק.
דוגמאות לתרופות שעלולות לגרום להתמכרות הן תרופות מקבוצות הבנזודיאזפינים (ביניהן חלק מתרופות שינה), תרופות לכאבים (לא מהסוג השכיח) ועוד. תרופות מקבוצת SSRI אומנם יכולות לגרום לשינויים ארוכי טווח במוח, והפסקה גורמת לתסמיני גמילה שברוב המקרים חולפים, אך אין מדובר בהתמכרות".
אין מדובר בהתמכרות, ועל מה לעשות כדי למנן את תסמיני הגמילה, נדבר בהמשך.
ד"ר וייס מספרת בפשטות על הסיפוק שהיא חווה בעבודתה, לראות אנשים ונשים שהיו כבויים ומדוכאים לחלוטין, ובעקבות נטילת כדורים מתאימים החיים שבו אליהם. אחרת, היא אומרת, היא לא הייתה ממשיכה בעבודה שלה.
נראה לי שאי אפשר לשכוח את הכתבה הנהדרת והמהדהדת של דבורי רנד מסוכות תשפ"ב 'והיית אך שמחה'. היא סיפרה שם על נשים בדיכאון. תיארה את ידידה שמספרת על דיכאון חמור, מלווה באשפוז, שם, לראשונה, קיבלה תרופה אנטי דיכאונית, ותוך שלושה שבועות – השתנו החיים שלה: "אני מסתכלת עליו כעל נס גלוי שהשם עשה לי", היא מתארת את הכדור, "מגיל עשר הסתובבתי בעולם עם צעיף שחור שכיסה את עיניי. לא ראיתי את צבעיו היפים של העולם, לא נהניתי מהדברים הקטנים והגדולים שהחיים הציעו לי. שרדתי רק בזכות תפקוד גבוה. אלו היו חיי עד הכדור: סופר-סופר מתפקדת. נולדתי מחדש בזכותו. אחרי שנים של חושך, ראיתי שוב אור". והיא לא הייתה היחידה.
ומה מצד שני?
ועדיין, וכמו תמיד, העולם מורכב. יהיו גם כאלו שיחשבו ויחוו אחרת. ד"ר שמעון כץ, עו"ס קליני שעוסק בבריאות נפש קהילתית יותר מעשרים שנה, רואה דברים בשטח ובעקבות כך חושב על התוויה מדויקת יותר:
"מתוך העבודה שלי הבנתי שלעיתים, יש שימוש יתר בתרופות פסיכיאטריות. אני פוגש אנשים שנוטלים תרופות פסיכיאטריות ולא מרגישים איתן טוב משלל סיבות: אם בשל תופעות לוואי לא נעימות, לפעמים הם חשים שמכניסים להם לגוף חומרים שפוגעים פיזית במערכות השונות, יש תחושה של ערך עצמי שעלול להיות לקוי בעקבות נטילת תרופות, סטיגמה חברתית והשפעות פסיכולוגיות כמו קהות חושים, עייפות גדולה ועוד שלל סיבות שבגינן אנשים מחליטים להפסיק ליטול תרופות.
"אבל, פעמים רבות ההפסקה נעשית בלי מודעות להשלכות של הפסקה מהירה מדי של תרופות, ולמרבה הצער, רבים מהמטופלים אינם משתפים את הפסיכיאטר או את רופא המשפחה בהחלטה שלהם להפסיק ליטול את התרופה משום שיש בעיות אמון רבות בין פסיכיאטרים למטופלים. ואז הם מפסיקים בבת אחת את נטילת התרופה, מה שגורם להחמרה של המצב הנפשי, החמרה של הסימפטומים, והתוצאה – הפוכה ממה שהם רצו להשיג, ויש לכך השלכות. לעיתים הם אפילו נדרשים להגיע לאשפוז.
"זה מצב נתון שזיהיתי בעבודתי בבריאות הנפש, והבנתי שצריך לתת לו מענה מסודר. המענה הוא בדמות הקמה של יוזמה חברתית שנקראת 'הפחתה אחראית' שיש לה כמה אלמנטים: אתר שירכז מידע מונגש, אובייקטיבי ואמין, כזה שכל אדם יכול לבוא ולבחור ולבחון את האפשרויות העומדות בפניו לפני שהוא נוטל תרופות ולפני שהוא מחליט להפסיק אותן. הידע נותן לאנשים את הכוח לבחון את הסוגייה הזו ולבחור בכוחות עצמם.
"מעבר לכך, יש לנו קבוצות תמיכה, וליווי פרטני של תמיכה וייעוץ בתהליכים של תרופות ובכלל – של מצבים נפשיים שזקוקים לליווי ותמיכה. וכמובן, יש לנו עניין רב להעלות מודעות לנושא.
"בספרו 'אנטומיה של מגפה' מתאר רוברט וויטאקר, עיתונאי וחוקר עטור פרסים, את סיפור גילוין והתפתחותן של התרופות הפסיכיאטריות הנפוצות – נוגדי חרדה, תרופות אנטי דיכאוניות, תרופות אנטי פסיכוטיות ותרופות לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. בספר הוא שואל שאלות קשות כמו: כיצד ייתכן שדווקא אצל חולים שאינם נוטלים תרופות אחוזי ההחלמה ממחלות פסיכיאטריות גבוהים יותר? ומדוע לפי ארגון הבריאות העולמי, חולים הסובלים מסכיזופרניה מבריאים יותר בארצות לא מפותחות – בהשוואה לארצות מפותחות? וכיצד קרה שמספר הסובלים מהפרעה דו קוטבית עלה פי מאה בחמישים השנים האחרונות בעולם המערבי, במקביל לעלייה בשימוש בתרופות אנטי דיכאוניות?
"הרי אם מישהו מצא חיסון נגד פוליו ואנשים התחסנו, אנחנו מצפים לראות ירידה בתחלואה. לעומת זאת, למרות ריבוי התרופות הפסיכיאטריות, אנחנו רואים עוד ועוד אנשים – רבע מלון ישראלים שמקבלים קצבת נכות מסיבה נפשית. והרי לכאורה, אם יש תרופה, למה אנשים צריכים לקבל קצבה?"
השאלות הן שאלות, והן מהדהדות ולו בשביל שנפעיל חשיבה ביקורתית.
כנגד השאלות הללו, עולים לא מעט כיווני חשיבה נוספים כמו:
נכון שיש הרבה יותר אנשים שלוקחים תרופות, ונכון שיש יותר אנשים שמאובחנים כסובלים מהפרעות פסיכיאטריות, אבל האם עובדה אחת היא הגורמת של עובדה האחרת? ואולי נכון יותר להבין את מה שמתרחש בתחומים נוספים: יש יותר אבחנות. אם פעם נשים לא ידעו מהו היפרמזיס, היום הן יודעות, וממילא – פונות לטיפול. היום יש יותר אפשרויות טיפוליות. אם פעם לא הכירו את הפניצילין, היום מכירים אותו, וממילא – משתמשים בו. כך גם ב-SSRI. היום גם יש הרבה יותר מודעות והרבה פחות תפיסה של 'ככה זה החיים, אין מה לעשות, נסבול'. בחסד השם יש גם הרבה יותר קבלה בחברה של דיכאון, חרדה ואובססיה, ואישה שתספר היום שהיא סובלת מדכדוך, תתקבל אחרת לחלוטין מאותה אישה שסיפרה על כך לפני עשרים שנה. האם זה אומר שהתרופות גרמו ליותר דיכאון? לחלוטין לא.
נכון גם שאפשר להאשים את חברות התרופות כמעודדות אבחון, אבל האנשים שפנו לרופא וביקשו עזרה, הם אנשים שסבלו, וקיבלו את אותה עזרה. כי מלבד כסף והרבה, חברות התרופות גם חוקרות ומנסות למצא פתרונות לסבל.
"חשוב לי להדגיש", כך ד"ר כץ, "אני לא שולל טיפול תרופתי! יש אנשים שנעזרים בטיפול התרופתי ונפלא שכך. אבל במקביל אני שומע מקרים של אנשים שמסתבכים עם התרופות ולא יודעים איך לצאת מהסבך, איכות החיים שלהם נפגמת ויצא שכרם בהפסדם.
"בדיוק בשביל האנשים האלו קמה היוזמה. והיא אומרת:
"בראש ובראשונה – על האדם לקבל אחריות למצב הנפשי שלו ולהיות אקטיבי לגביו. ללמוד כלים שיכולים לסייע להתמודד עם החרדות, להתייעץ עם אנשים ולעבוד קשה בשביל לעזור לעצמו להרגיש טוב יותר. לא להמתין ולהשאיר את אורח החיים מתגלגל איכשהו ושתבוא התרופה ותעזור. לא להיות פסיבי.
"בין אם האדם נוטל תרופות ובין אם לא, הוא צריך לקבל אחריות על החיים שלו. לעבוד ולהתאמץ. וכשעושים את זה, בחלק מהמקרים יכולים גם למצוא אלטרנטיבות לא תרופתיות שיכולות לעזור לו כמו למשל – פעילות גופנית, שינה רגועה, תזונה מאוזנת ושלל כלים וטיפולים אינדיווידואליים שיכולים לסייע להתמודד עם אתגרים נפשיים של דיכאון וחרדה, ואפילו… אפילו דברים מורכבים יותר.
"השלב הבא הוא לצאת להחלמה, לדרך חיים של בריאות. ויש משהו מעצים בכך שאדם לא תלוי בכדור שיש לו תופעות לוואי. החלמה היא שיפור באיכות החיים.
"נתון נוסף הוא ההמלצה, שגם כאשר נוטלים או מורידים תרופות, יש לעשות זאת בקצב איטי יותר ממה שהפסיכיאטרים ממליצים. למרבה הצער, לא כל הפסיכיאטרים מודעים לתופעות הלוואי שחלק מהמטופלים סובלים מהן, והם ממליצים ליטול חצי כדור ואחרי שבועיים חצי כדור נוסף ולפעמים ככה גם הלאה. וכך גם בהפחתה – להפחית בחצי כדור ואחרי שבועיים בחצי כדור נוסף.
"כלל האצבע שלנו הוא כלל 'עשרת האחוזים'. בכל חודש מורידים עשירית מהכמות שהאדם נטל. זה אומר שההפחתה תהיה איטית מאוד, אבל לא תגרום לזעזועים מוחיים. יש אנשים שצריכים פריסה איטית יותר בגלל הרגישות הגבוהה שלהם, לפעמים במשך שנתיים שלמות, והעיקר – שהזעזועים למוח יהיו איטיים ובטוחים ולא מטלטלים חלילה".
אולי המילים הכי חשובות בחיים הן המילים האלו: לקבל אחריות על המצב הנפשי ולהיות אקטיבי לגביו.
זה לא קל כשחווים דיכאון. זה לא קל כשחווים חרדה. אלו בדיוק הזמנים שבהם אדם רוצה להישען כל כולו על האחר הגדול, היודע, שיציל אותו מהתחושות הנוראות האלו. אבל ככל שהאדם ייטיב להיות קשוב לעצמו, בכל היכולת הקיימת שעומדת לרשותו כרגע, כך ייטב.
אז שמנו את הראש ביד? הפעלנו חשיבה שהיא מעבר לדעות קדומות?
אולי באמת העולם יוכל לחייך יותר, הלוואי.
