אם אנחנו מדמיינות הפרעת אכילה בצורת רזון קיצוני, הרעבה עצמית ועיסוק בלתי פוסק במשקל – כדאי שנעדכן את הדמיון שלנו. כיום כבר יודעים: לא תמיד הפרעת אכילה נראית כמו הפרעה, אבל כן, היא הפרעה | למה אוכל מסעיר אותנו כל כך? מתי מתחילה מערכת היחסים שלנו איתו? מה משפיע עליה ואיך היא משפיעה עלינו? והכי חיוני: איך נראות הפרעות אכילה קלסיות? ואיך הן נראות בצורה הלא קלסית שלהן? | מנה ראשונה: מודעות
ו”ח איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל נכון לתש”פ-2020, דיווח על כעשרה אחוזים מבני הנוער בישראל המתמודדים עם הפרעת אכילה.
כעשרים אחוז מהם, לפי ההערכות, צפויים למות בעקבות ההפרעה.
מדובר בהערכה חסרה מאוד, מכיוון שבדו”ח התקבלו נתונים רק של נערות בין גיל חמש עשרה לגיל עשרים וארבע. ואולם הפרעת האכילה היא הפרעה שמכה בגלים בקרב המתמודדים – כלומר יש הפוגה ואז יכולה להיות חזרה של ההפרעה. מכיוון שמתמודדות עם הפרעות אכילה בגילים גבוהים יותר, וכן גם מתמודדים גברים עם ההפרעה, לא נכנסו לדו”ח, לדעת כותבי הדו”ח המספרים גדולים פי שניים לפחות!
לשם הכנת הדו”ח נמסרו לוועדה המחברת את הדו”ח הערכות משרד הבריאות על התפלגות סוגי הפרעות האכילה בקרב בני חמש עשרה עד עשרים וארבע לפי שלוש קטגוריות: אנורקסיה נרבוזה – 1.2% (מתוך 10%), בולימיה נרבוזה – 2%, והפרעת אכילה לא מסווגת – 3%-5%.
אם נכפיל את המספרים ונוסיף את הגברים ואת המתמודדות המבוגרות יותר, נגיע למספרים גדולים בהחלט, שמתוכם הפרעת האכילה הלא מסווגת תופסת את הנתח החשוב.
עוד נתון יבש אחד לפני הפירה, השניצל והמרק של הכתבה שלנו?
ברוב הפעמים, המתמודדות עם הפרעת אכילה לא מסווגת לא מגיעות לטיפול ולא מדווחות, ולכן נדמה לי שאפשר לומר בקלות שכעשרים אחוזים סובלים מהפרעת אכילה לא ספציפית, וזה – הרבה.
האוכל ואנחנו
אוכל הוא תמיד נושא מסעיר. כשאני שומעת את המריבות של ילדות בית הספר הסמוך איזו קבוצה תזכה בתפקיד הנכסף למסיבה הקרובה – התפקיד הנכסף הוא להיות “בקבוצת האוכל”.
דיאטה היא נושא נגיש, חמים ונעים בקרב כמעט כל חבורת נשים, ואם לא נגיש, חמים ונעים, הנושא הזה נוטה מייד לקצה השני של הרצף: נושא מפחיד, מרגיז, מלא אשמה.
ככה או ככה, אוכל הוא נושא שנוגע בקצוות שלנו.
למה? פשוט מאוד: כי הוא “התחיל איתנו” כשהיינו בקצה.
הוא התחיל איתנו מיומנו הראשון בעולם עם נורות הפלורסנט וזריקות החיסונים.
הוא שצבט את הבטן בהיעדרו, הוא שניחם והרגיע בנוכחותו. הוא היה כמעט כל עולמנו.
באופן כללי וראשוני, אזור הפה הוא האזור הדומיננטי בגיל אפס עד שנה. יש מי שיקרא לזה “השלב האוראלי”.
התינוק מכניס הכל לפה, כי בפה נמצאים כל החיישנים שדרכם הוא מכיר את העולם.
הוא שואב הנאה מלמצוץ את הבקבוק, אבל גם את האצבע ואת המוצץ.
הוא נהנה לנשוך את הנשכן לא רק כדי להקל על בקיעת השיניים, אלא כי זו עצמה פעולה שגורמת לו הנאה. היא יכולה להביא לידי ביטוי את הכוח שלו, ולא רק את הצורך, הנזקקות והרעב.
בשקט בשקט הפה מלמד את התינוק יסודות חשובים מאוד בהתהוות של הנפש: רעב, שובע, פחד, הירגעות, שליטה ותלות.
ואת כל היסודות האלו הילד צריך ללמוד לחוות. כן, כן, גם את הרעב.
לפעמים אנחנו רצות אחריו עם הבקבוק או הכפית, שרק לא ירגיש רעב, ושוכחות שילד שבע מדי הוא ילד שמרגיש מותקף.
כמו שיכניסו לנו עוד שוקולד, ועוד תפוח, ועוד מרק וחביתה ובננה וקוסקוס עם קציצות לתוך הפה כשאנחנו ממש שבעות.
ויותר מזה: הרעב מייצר חיפוש. מייצר רצון ותיאבון. גם הרעב של הנפש הוא הכרחי.
ככל שרעבים יותר, ככה מחפשים יותר. ואם מחפשים? בדרך כלל גם מוצאים. ואם מוצאים? אז העולם הופך להיות עשיר יותר.
זה כמובן לא אומר שיש המלצה להרעיב תינוקות – חלילה! תינוק צריך לקבל את מזונו בזמן. זה כן אומר ששווה לזכור שגם אם רעב לו קצת וחסר לו לרגע, גם אם הוא מתוסכל ומתגעגע בגבול האפשר, כל זה מייצר בתוכו יכולות חשובות של השתוקקות, חיפוש והפנמה. עודף סיפוק, מכל סוג שהוא – עודף אוכל, עודף משחקים, עודף תשומת לב – גורם למנגנוני הרעב לעבוד פחות.
הרעב, הפיזי וגם הנפשי, הוא דרישה מהמנגנון המנטלי של האדם להתחיל לעבוד, ובלי חסר אין התפתחות של כלום.
ככה, אישה רובצת על ספה, ‘מתבטטת’ כמו שיהיה מי שיקרא לה, לא תמיד כי היא עצלנית או בדיכאון, לפעמים דווקא – מרוב כל. מרוב שובע, נוצר ריק.
שנייה לפני שאנחנו מורידות את החלב והביצים מהמדפים במקרר, אנחנו לא קורסות לקצה השני, כן?
כי אם החסר גדול, אפשר למות מרעב, מבדידות ומסבל. וגם אם לא למות – חסר גדול מדי, בין אם הוא פיזי, בין אם הוא מנטלי ובין אם הוא רגשי, גורם לסבל גדול. לתוצאות לקויות בבדיקות הדם ובבדיקות הנפש.
מה כל זה אומר? שאולי אין שום ילד ושום אדם בעולם שקיבל את האוכל שלו באמצע המדויק של השביל הדקיק הזה בין הרעב לשובע.
וזה אומר שנושא האוכל, החסר שלו או המלאות ממנו, יתפוס לרובנו את הלב.
דקה לפילוסופיה? ביון, פסיכואנליטיקאי, מדבר על כך שהעובדה שצריך להיות ‘משהו’ וההיעדר שלו, יוצרים את הייצוג בנפש.
למשל: צריך שיהיה בקבוק חלב. כשיש בקבוק חלב, המציאות מראה: יש בקבוק חלב.
בקבוק החלב לא נכנס לתוך הנפש כייצוג, אלא רק כמציאות חיצונית.
כשאין בקבוק חלב, התינוק מדמיין אותו, רוצה אותו, צמא אליו. זה מה ש”מכניס” את בקבוק החלב לתוך הנפש. נותן בה ייצוג מנחם ומקווה שעוד מעט הוא יגיע.
עוד למשל? ילד צריך שתהיה לו אמא. כל עוד אמא סובבת סביבו 24 שעות, אז אמא היא חיצונית לו. “משהו” בעולם. כשאמא הולכת לעבודה והתינוק מתגעגע אליה, רוצה אותה, בוכה מצער על ההיעדר שלה, היא “נוצרת” בתוך הנפש שלו כייצוג.
אם היא נעדרת שעות ארוכות, הייצוג נעלם. מתמוסס. אבל אם היא חוזרת אחרי כמה שעות ומחבקת אותו, אז יש לו גם ייצוג בפנים למחר, כשהיא שוב תלך לעבודה, וגם ייצוג בחוץ.
מה אומרת הפילוסופיה הזו? שלהיעדר יש חשיבות רבה. מצב של סיפוק מתמיד מביא לחוסר התפתחות נפשית.
אבל – חסך מתמיד מביא לשבר נפשי. ילד שאמא שלו לא הגיעה, ושוב לא הגיעה, ועדיין לא הגיעה, מפסיק להשתוקק אליה.
והיעדר של השתוקקות פירושו דיכאון.
צלחת מלאה, צלחת ריקה
מעשה שהיה בילדה חמודה שאמא שלה כמהה בכל ליבה שלא תחסר דבר.
היא אפתה לה עוגה, נתנה לה, נתנה לה ונתנה לה עוד ותמיד נשאר.
קנתה לה ספרים ומשחקים וגרביים מצוירים ופיג’מות חלקות, הכל כפי שהילדה רצתה.
יום אחד לקחה אמא את הילדה לספרייה, לשעת איכות מסוג העשרת האינטליגנציה (כל השעות היו שעות איכות, השאלה מאיזו זווית), והן החליפו את הספר של הברווזון בספר על הפיל.
בדרך הביתה הילדה פתאום פרצה בבכי. היא רצתה את הספר על הברווזון! אמא שלה נבהלה מאוד.
אולי נחזור לספרייה וניקח חזרה את הברווזון? היא הציעה. לא, לא! צעקה הילדה ורקעה ברגליים.
אולי נלך לחנות ונקנה לך את הספר של הברווזון? לא! לא! המשיכה הילדה לבכות ולהתייפח.
אולי… אולי את רוצה ארטיק או ביסלי או אולי אופניים?
הילדה נשאה אל אמא שלה עיניים גדולות, רטובות וחכמות מאוד: אני רק רוצה לבכות, אמא!
ככה. ילדה חכמה. היא הסבירה לאמא שלה, שאם היא תמשיך למלא לה את כל צרכיה לפני שהיא תרגיש רעב בכלל, אז כדי להיות בריאה נפשית, הילדה תצטרך לספק לעצמה את החסר בדרכים קצת מעוותות, כמו בכי על הספר של הברווזון, בהתעקשות לא להתנחם, כי כל ילדה צריכה להרגיש גם חסר.
ככה היא תגדל, ותשאף.
ועוד מעשה שמספרים שהיה, על ילד אחד שלא דיבר. לא הוציא מילה מהפה עד גיל חמש.
טובי הקלינאים לא הצליחו להוציא לו מילה מהפה, עד שבגיל חמש, כשהם ישבו לאכול ארוחת ערב, הוא פתאום ביקש בקול צלול ובהיר את המלח!
ההורים התרגשו כל כך ושאלו אותו: מתוק שלנו! איך התחלת לדבר פתאום?
והוא הביט בהם בעיניים משתוממות ואמר: פשוט מאוד, עד עכשיו היה לי הכל!
אם היה הסיפור או לא היה, לא נדע. נישאר בחסר של הידיעה, וזה יוביל אותנו אולי לחיפוש, אולי לסקרנות, אולי להתפתחות אחרת.
נחכה ונראה.
רק עוד כמה מילים לפני שנבהיל את עצמנו בחשיבה על פתולוגיות והפרעות נפשיות: כאב הוא חלק מהקיום האנושי המתמיד.
ככה יצר השם כשהוא צמצם את השפע שלו. בריאות נפשית היא היכולת לשאת תסכול וכאב נפשי.
אם ‘נוריד את השלטר’ של הכאב הרגשי, אז כל השלטר של הרגשות ירד, ולא נחווה לא אושר ולא סיפוק, לא געגוע ולא תסכול.
לא נולדנו כדי לסבול, חלילה! אבל הכאב הוא המסדרון לחיות.
ומכיוון שהאהבה שהילד זקוק לה לעולם לא מגיעה לסיפוק מלא ומדויק, ילד ירגיש בחייו מפח נפש לפעמים, והתסכולים ימשיכו לחיים הבוגרים ו… וזה יהיה בסדר, כי הבריאות הנפשית היא היכולת לשאת את התסכול ולמתוח את היריעה של הנפש בלי שהיא תיקרע.
וכמו שבאהבה יהיה תמיד רכיב של חוסר מנוח, כך בדיוק גם באוכל.
נהיה תלויים באוכל וכמהים אליו ורעבים או שבעים מדי. נהיה תלויים באהבה ונזקקים לה, ופוחדים להיבלע ולהיות קרובים מדי או רחוקים מדי.
אנשים מסובכים אנחנו.
רק מה? שלפעמים אנשים ממירים את התלות בשליטה. הם לא צריכים שום דבר וכלום, הם שולטים ברגשותיהם ובאחרים.
ואז נראה את זה לא פעם בהתנהלות מול אנשים, שעל זה אולי עוד תהיה כתבה נפרדת, ולפעמים נראה את המרת התלות בשליטה – מול האוכל.
וסוף סוף הגענו לשניצל ולפירה של הכתבה.
ככה נראית הפרעה
השניצל והפירה של הכתבה הם העיקר של הפרעות האכילה.
כי בין אם היא נוטה לצד האנורקטי ובין אם היא נוטה לצד הבולימי, לוז העניין הוא העיסוק המוגזם והאובססיבי באוכל ובמשקל, עד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד ובבריאות.
ואם קראנו את ההקדמה הארוכה לכתבה הזו, נוכל גם להבין למה אלו שני צדדים של אותה מטבע: משהו בייצוג הפנימי, משהו בשובע הנפשי, משהו באיזון של ‘אכלתי ועכשיו יש לי, ואני שבעה די’, לא מושג.
בתמורה לכך הסובלים מההפרעה (כולנו?) מנהלים מערכת יחסים עם האוכל. כמה להכניס, מתי, באיזו צורה, בכמה קשב.
לא פעם האוכל הופך להיות אמצעי להתמודדות עם קושי רגשי. תחליף לשיחה, לחיבוק ולהבעת רגש.
והנה הסוגים, בהערכה גסה למדי, כי בכל זאת מתחת לכל הפרעה – יש אדם שלם:
אנורקסיה נרבוזה – הפרעת אכילה המאופיינת בירידה דרסטית במשקל הגוף, המתרחשת באמצעות הרעבה ו/או פעילות ספורטיבית מוגזמת.
ההפרעה מלווה בפחד עצום מהשמנה ועיסוק מוגזם באוכל. (המון שליטה נמצא שם, והכחשת התלות שלי באוכל, כאילו… אני עליונה על האוכל, על הגוף, לא זקוקה לו ולא מכניסה אותו לתוכי!)
בולימיה נרבוזה – הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה המלווים ב”התנהגויות מפצות”, שמטרתן היא מניעת עלייה במשקל.
התנהגויות אלו יכולות להיות הקאה, צום, שימוש בתרופות וכדומה. (המון בושה מהצרכים של עצמי נמצא בבסיס של ההפרעה. בושה שאני רעבה וכמהה ונזקקת. בושה וגם ענישה עצמית על למה לקחתי? למה תפסתי מקום?)
התקפי זלילה הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי אכילה חוזרים שבהם נצרכת כמות מזון מופרזת, המלווה בתחושה של חוסר יכולת לשלוט באכילה, אשמה וגועל עצמי.
בשונה מבולימיה, בהפרעה זו אין התנהגויות מפצות. (בהפרעה הזו שוב נראה את הרעב הלא פוסק, את הנזקקות כמו בור ללא תחתית, שום דבר לא ישביע. ולהיות כל כך נזקק זה מבייש.)
הפרעת פיקה – הפרעת אכילה המתאפיינת באכילת חומרים לא מזינים, שאינם אוכל, לאורך זמן.
(אולי בבסיס התופעה תהיה הפרעה נפשית של חוסר יכולת לצרוך ולהיות ניזונה מאוכל מזין. חוסר יכולת בריאה להתמלא בטוב, במתוק, במענג ומחזק.)
הפרעת העלאת גירה – העלאת אוכל שנבלע בחזרה לחלל הפה לצורך לעיסה, בליעה או יריקה, ולא בגלל מצב רפואי או כחלק מהפרעת אכילה אחרת.
הפרעת צריכת מזון נמנעת או מוגבלת– הפרעת אכילה או האכלה המתאפיינת בהימנעות או בהגבלת צריכת המזון, ללא הפרעה באופן שבו משקל וצורת הגוף נחווים, עד כדי איבוד משקל דרסטי, חסך תזונתי משמעותי, תלות בהאכלה או בתוספי תזונה ואף הפרעה בתפקוד. (וזו לא תהיה רק תוצאה של רגישות תחושתית. יהיו שם בעיקר הרבה שליטה, צורך לדייק וצורך להרחיק.)
וגם ככה נראית הפרעה
אבל אנחנו מדברים על אנשים, לא על הפרעות, ומכיוון שכך ההכללה יכולה להיות גורפת מדי, ואז נוכל לומר – אויש, לא.
אין לה הפרעת אכילה, הרי היא במשקל נורמלי. או: אין לה תסמינים גופניים מסוכנים. או אולי: יש לה התקפי זלילה אבל היא בקושי מקיאה אחריהם.
כשלא מדובר בהתנהגות קצה, אנחנו עלולים להחמיץ את העובדה שיש שם קריאה לעזרה, צעקה לעזרה, גם אם היא קצת דוממת.
כיום כבר יודעים, וגם יש לכך מונחים בספר האבחנות הפסיכיאטריות – ה-DSM מספר 5, ויש בו חמש דוגמאות ספציפיות ל-OSFED, הפרעת אכילה לא ספציפית:
אנורקסיה נרבוזה לא טיפוסית: כל הקריטריונים לאנורקסיה נרבוזה מתקיימים, מלבד העובדה שלמרות ירידה משמעותית במשקל, המשקל של האדם נמצא בטווח הנורמלי או מעליו.
בולימיה נרבוזה (בתדירות נמוכה ו/או במשך זמן מוגבל): כל הקריטריונים לבולימיה נרבוזה מתקיימים, אך האכילה הבולמוסית וההתנהגויות המפצות מתרחשות פחות מפעם בשבוע ו/או במשך פחות משלושה חודשים.
הפרעת אכילה בולמוסית (בתדירות נמוכה ו/או במשך זמן מוגבל): כל הקריטריונים להפרעת אכילה בולמוסית מתקיימים, אך האכילה הבולמוסית מתרחשת פחות מפעם בשבוע ו/או במשך פחות משלושה חודשים.
הפרעת ניקוי: התנהגות ניקוי חוזרת ונשנית במטרה להשפיע על המשקל או הצורה.
תסמונת אכילה לילית: פרקים חוזרים של אכילה לילית, המתבטאים באכילה לאחר התעוררות משינה או בצריכת מזון מוגזמת לאחר ארוחת הערב, שגורמת למצוקה משמעותית ו/או פגיעה תפקודית.
את זה יכתוב ספר האבחנות, אבל על מה שקורה בשטח תספר לנו יעל בר, מטפלת בפסיכודרמה, מתמחה בהפרעות אכילה במחלקה להפרעות אכילה ב’חיבה’ ובקליניקה פרטית.
וכך היא מספרת לנו על ההפרעה הזו:
“אחת מהפרעות האכילה הלא ספציפיות היא אנורקסיה אטיפית, כלומר אנורקסיה לא ספציפית. אם באנורקסיה ‘רגילה’ נראה את החולה שדופה וכחושה – ב’אטיפיקאל’, כמו שמכונה התופעה בפי אנשי המקצוע, המתמודדת תהיה בעלת משקל רגיל, אבל המחשבות שלה, החרדות והפחדים יסובו שוב ושוב סביב משקל הגוף שלה.
“בדרך כלל מדובר בצעירות שסבלו לפני כן מעודף משקל מסוים, ועשו דיאטה. שם, הסיכון לפתח הפרעה הוא גבוה: היא ירדה משמונים קילו לשישים קילו בזמן קצר, ומאז החלה לחוות חרדה סביב עלייה במשקל. יהיו שם כל תסמיני האנורקסיה, מלבד העובדה שהמשקל יישאר תקין.
“לרוב, המתמודדת תקבל המון מחמאות מהסביבה: ‘וואו, איך רזית! יפה לך! מה עשית?’
“אנורקטית ‘רגילה’ לא תקבל את המחמאות כי המראה שלה יהיה שדוף וחולני, והאטיפית – כן תקבל אותן, והמחמאות הללו רק יגבירו אצלה את הרדיפה אחרי המשקל. זו בדיוק הסכנה: הדגל האדום לא מונף, אין איתותים צועקים, ולכן הסביבה לא ממהרת לשלוח לטיפול. מעבר לכך – ההגעה לטיפול היא מתוך חרדה עצומה שמא ייקחו ממנה את הרדיפה אחרי המשקל, מה שיגרום לה לעלות בחזרה במשקל, ולכן יש התנגדות גבוהה בטיפול. נוסף על כך היא מרגישה: מה פתאום, אין לי הפרעת אכילה בכלל!
“אבל מבט מתבונן יראה את הגורמים הפסיכולוגיים כמו בשאר בעיות האכילה, וגם את ההפרעות הרפואיות האופייניות להפרעות אכילה, כמו בעיות במערכת העיכול, במערך ההורמונלי שמשתבש ועוד. בעיקר נראה את חוסר היכולת לוויסות עצמי. ויסות עצמי הוא היכולת לשאת את הרגש הקיים באיזון, ולהכיל את מה שעובר.
“נראה את החרדות, את החשיבה האובססיבית סביב האוכל והמשקל, את מצבי הלחץ ואת הרגשות הקשים. נצטרך לזהות את דפוסי החשיבה, את עיוותי החשיבה ואת האמונות הפנימיות, וללמד הרבה כלים של ויסות והתמודדות עם מצבי לחץ ורגשות קשים. איך לשאת תסכול, איך להתמודד עם כישלון, ובכלל, איך לשאת רגשות בלי צורך ‘להשתמש’ באובססיה סביב האוכל במקום להתמודד עם הרגש עצמו, בלי לצמצם את עצמי בגלל הרגש הקשה הזה. הרבה עבודת DBT – שיטת טיפול של מיומנויות ויסות.
“בהפרעות אכילה נמצא הרבה חוסר חיבור לגוף, לצרכים, לדיוק של ‘מה נכון לי עכשיו?’
במקביל להפרעת האכילה נוכל לפגוש בת שיכולה לעבוד קשה בלי לשים לב בכלל שהגוף שלה זקוק למנוחה. נוכל לראות אותן עובדות, נניח, בערב פסח, עד שהן כמעט מתעלפות, לא מצליחות לעצור באיתותים הראשונים של הגוף. נראה אותן עושות ספורט קיצוני, ונפגוש נזקים גופניים שהתרחשו בגלל אותו חוסר חיבור.
“נראה את התלישות מהחוויה הגופנית גם בקושי לזהות מצבי רעב, צמא וכאב, ומנגד, בגלל הקושי הנפשי לשאת ולחוות רגשות קשים, יש רצון להתעסק במשהו גופני כדי להסיח את הדעת. הרגשת הרעב הכוסס בפנים עוזרת לבת לא להרגיש רגשות אחרים שבהם, לפעמים, היא לא מסוגלת לעמוד.
“אפשר לומר שאטיפיקאל היא הפרעה רווחת אף על פי שהיא קשה לזיהוי. כאמור, רוב אלו הסובלות ממנה היו פעם במשקל גבוה, ירדו ופיתחו הפרעה סביב זה. הן מקבלות מחמאות מהסובבים, כי לא מדובר ב-35 קילו שמגיעים אחרי 45 קילו ושאז כולם מבינים שקרה משהו נורא. אולי נראה פחות ניתוק מהמציאות כמו בחורה בטיפול נמרץ ששוקלת 28 קילו ומתחננת לא להיות שמנה, אבל גם באטיפיקאל נראה אותן חוות את עצמן גדולות ממידותיהן, בניתוק מהמציאות. מחקרים מראים שמבחינה מוחית הן רואות בעיוות, וממילא מרגישות את עצמן באופן לא מציאותי, גם כשהמשקל תקין.
“במקביל, הן יכולות לנהל חיים תקינים לחלוטין, בדיוק כמו כאלו שסובלות מחרדות, אובססיות או דיכאון, שיכולות להסתיר היטב את ההפרעה. בפנים מתרחשת דרמה קשה ומתישה”.
דרמה קשה ומתישה בפנים. אובססיה והתמכרות לספק של: אכלתי הרבה מדי? עליתי 200 גרם? איך אוריד את הבננה שאכלתי?
וזה… זה עצוב מאוד. נזקק מאוד ולא נזקק לכלום, בו זמנית.
תקווה על קצה המזלג
כשיודעים את הסיבה להפרעה, יש סיכוי טוב לתקומה, בעזרת השם. החלק הראשון יהיה מניעה.
ככל שניתן לעצמנו, וממילא גם לסובבים אותנו, את הפשטות האנושית העדינה של ‘אני זקוקה, אני כמהה, אין לי הכל, לפעמים אני חסרה, יכולה לשלוט על חלק כן ועל חלק לא’ – נייצר את הממד הנפשי שיאפשר בריאות נפשית לאכילה.
כשיהיה מותר לבכות ולהרגיש, לספר ולהקשיב, כשתהיה יכולת להחליט ולבחור, ויכולת חשובה לא פחות – להסכים להיכנע למה שגדול ממני, להתגמש ולהבין שאולי הגנטיקה שלי לא קשורה למידה S אפילו שאני ממש ממש רוצה שכן, ואולי החלום שלי על אמא שיושבת איתי על ערסל בין העצים לא יתקיים לעולם, וזה כואב, אבל יש לי מספיק “עצמי” כדי להרגיש את זה, אז… אז אולי יהיה בסדר לאכול בנחת, בלי צעקות פנימיות לא פוסקות.
יעל בר מוסיפה: “הסיבות להפרעה נעות בין הפרעה ביולוגית להפרעה סביבתית, אבל כן נראה שאצל רוב הסובלות מההפרעה היו מאפיינים בולטים של פרפקציוניזם. כל ציור לא מושלם – נמחק, כל מבחן לא מצוין – מושמד. יש שאיפה לשלמות מוחלטת בלי ניסיונות להתגמש. ושם, כמבוגרים אחראיים יש לנו תפקיד – להראות להם את המקומות שבהם גם אנחנו מתמודדים ונכשלים, לנרמל מקומות של חוסר הצלחה, לאפשר שיח וביטוי של כישלון, למצוא את המקומות של הייחודיות, לעזור להם לדעת שאין צורך להיות נוקשים כל כך עם הגוף כדי להיות מושלמים ומשלימים איתו, ולהביא שחרור לרגשות ככה שאפשר לדבר אותם, אפשר לספר ואין צורך לייצר אותם בפעולה של הפרעה”.
וזה המון ולא כל כך פשוט. להקשיב לגוף, להקשיב לנפש, להקשיב לרוח. לתת מקום לכל החלקים האלו.
לא פשוט, אבל אם נעשה את זה נכון – אולי נוכל לאכול בנחת, לשובע נפשנו, בעזרת השם.
וכמו שאומרים בנוסח עדות המזרח בתפילות הימים הנוראים: “ונשבע לחם, ונהיה טובים, אמן, כן יהי רצון”.
