האירוע הקודם קרה השבוע לפני 16 שנה: העולם כולו הזדעזע מהפיגוע המחריד בבית חב"ד במומבאי, שבו נרצחו ר' גבריאל נח ורבקה הולצברג הי"ד, עם כמה מהמבקרים בבית חב"ד שניהלו | השבוע, כאשר הרב נחמן הולצברג התבשר על הירצחו של ר' צבי קוגן הי"ד, שהיה נשוי לנכדתו – הכל צף אצלו מחדש | הוא מספר על הדמיון המצמרר בין שני השלוחים הצעירים שנרצחו, ועל האמונה שמחזיקה אותו בימים קשים: "הם נפלו בשעת מילוי תפקידם הקדוש, כחלק מתהליך הגאולה של עם ישראל" | ממומבאי עד דובאי
רגע לפני שצבי קוגן פסע אל החופה, פגש אותו חברו הטוב ארי כץ. הוא נדהם לראות את החתן לבוש בסירטוק ישן ודי מרופט.
ארי ביקש לברר את העניין, ואז נודע לו שהחתן לובש את הסירטוק של גבי הולצברג הי"ד, דוד הכלה.
החבר אמר לו: 'למה אתה לובש את זה? חתן צריך ללבוש סירטוק חדש!'
"והתשובה של צבי הייתה: 'אם נמות – נמות על קידוש השם.'"
קשה לספור את מספר הפעמים שבהן נאלצנו להפסיק. פעם כדי לנשום בין ההיאנחויות, פעם כדי לזכור ולהיזכר, ועוד הרבה פעמים כדי לנסות לעכל את הדברים ששמענו.
"זה מצמרר אותי", מסביר האב-הסב את האנחות מפעם לפעם. "מה שקרה מציף אצלי הכל מחדש, כאילו האירוע ההוא נמצא בעיצומו. זה קשה בצורה שקשה לתאר".
איש שיחנו הוא הרה"ח רבי נחמן הולצברג, ממשפיעי קהילת חב"ד בביתר עילית, מלפנים תושב קראון הייטס שבניו יורק. הדמיון המצמרר בין האירועים אינו נותן מנוח. על חזרת היסטוריה כה מטלטלת, איש לא יכול היה לחשוב. כעת, במרחק שש עשרה שנה מהאירוע הקודם, הוא שופע דיבורים של אמונה.
הפעם הקודמת שבה עבר אירוע דומה הייתה בשנת תשס"ט, אז נרצחו בנו הרב גבריאל נח הי"ד וכלתו רבקה הי"ד בטבח שהתרחש בבית חב"ד במומבאיי, שהזוג ניהל ביד רמה, מקרבים אלפים לאביהם שבשמיים. עכשיו, לאחר רצח חתן בתו הרב צבי קוגן הי"ד, הכל צף בחזרה.
ברגעים האלה השפתיים נאלמות דום. קשה להוציא הגה, קשה לומר מילה. באירוע כזה רק פעימות הלב נשמעות. כי לא פשוט לאבד בן ונכד, ויותר לא פשוט לאבד אותם באורח כל כך טרגי וכל כך זהה להחריד.
"גבי וצבי הי"ד היו מאוד דומים", הוא נאנח, והעיניים שלו כאילו מפליגות לימים אחרים. הוא נזכר ברגעים המשותפים איתם, בשיחות, בחיוכים, בסיפורים הטובים ששמע עליהם מכל כך הרבה אנשים. "כל מה שסיפרו אז על גבי שלי, מספרים היום על צבי. ולמרבה הפלא, שני הפיגועים הללו קרו בשבוע שלפני הכינוס העולמי של שלוחי חב"ד. שניהם נרצחו בסוף חודש מרחשוון, והן גבי והן צבי מסרו את נפשם על קידוש השם באותו גיל בדיוק – עשרים ושמונה. האופי שלהם היה דומה, החיוך הלבבי ומאור הפנים, הכל ממש מזכיר את מה שקרה אז".
מקווה בציפורניים
"להיות שליח חב"ד באמירויות", לוחש הסבא של האלמנה הצעירה רבקה קוגן, "זה לא דבר של מה בכך. זה אומר לעזוב הכל, לעקור מהמקום שבו נולדת, כמעט לא לפגוש את המשפחה, ולהתחיל לבנות משהו חדש במקום שהוא זר לך ואין בו שום שורש יהודי. ר' צבי היה גיבור, פשוט גיבור.
"אנשים מכירים את הצד הנוצץ של השליחות, אבל לא יודעים שבדרך יש משברים. לא תמיד רואים הצלחות מייד, ולמעשה כל הזמן אתה נמצא במבחן מתמיד. כשליח אתה צריך תמיד להאיר פנים, תמיד להעביר אנרגיות, ואף פעם לא להיכנע למציאות, גם אם היא קשה.
"תשמע סיפור", מרים ר' נחמן את עיניו לרגע, וחוזר כמעט שני עשורים לאחור. "כאשר גבי ורבקי הי"ד הגיעו למומבאי, לא היה שם מקווה טהרה. המציאות הייתה מאוד קשה, ויהודים שהיו רוצים לטבול היו צריכים למצוא ים או פשוט לטוס לארץ, וזה לא היה פשוט.
"גבי החליט שהוא חייב לבנות מקווה עבור היהודים שבאים למומבאי, ואני השתדלתי לסייע לו במה שיכולתי. הוא היה משתלשל לבור באמצעות חבל, ובשיא החום היה עובד בכפות ידיו ממש כדי לבנות מקווה טהרה שיקרב עוד ועוד יהודים לבורא עולם".
האקלים בהודו לא ממש נוח עבור מי שבונה מקווה. כאשר היה חום, האדמה הייתה צחיחה, מהמצח היו ניגרים ארבעים סאה של זיעה, וכאשר הגיעה עונת הגשמים – הגשם היה מגיע בשיטפון עם רוחות שהרסו כליל את הבור שכרה. "אבל גבי לא התייאש", מספר הרב הולצברג. "הלהט שבער בו להשיב עוד ועוד בנים אבודים לצור מחצבתם, לא נתן לו לנוח. הייתה לו שליחות, ואת כולו הוא הקריב בעבורה. היא הייתה מנוע בשבילו. הוא נכנס לתפקיד הזה כמי שנפלט מלוע של תותח. בלהט, באמונה יוקדת, ובתודעת שליחות בלתי פוסקת.
"ועכשיו, את אותם סיפורים אנחנו שומעים על ר' צבי, בעלה של נכדתי, שגם הוא בנה מאפס את התשתית לחיים יהודיים באיחוד האמירויות".
בין מומבאי לדובאי
סיפור השכול במשפחת הולצברג מתחיל ביום רביעי, כ"ח בחשוון תשס"ט (2008). באותו יום בשעות הערב נשמעה דפיקה תמימה בדלת הראשית של בית חב"ד במומבאי. כל יום כל היום נכנסו למקום הזה יהודים מכל העולם, וגם עכשיו, ניחשה המטפלת המקומית גב' סנדרה סמואל, בוודאי מדובר בתייר שמחפש בית חם.
היא פתחה את הדלת אבל במקום יהודי שאבד בדרך – היא גילתה קנה מכוון אל פניה. בשבריר שנייה היא ניסתה לטרוק את הדלת על הטרוריסט, אולם צרור אחד נפלט וחורר את התקרה. הדלת נפרצה, ומספר רעולי פנים נכנסו אל הבית.
גם אם בהתחלה הייתה תקווה קלושה שמדובר בגנבים, הקולות והמבטא הבהירו שמדובר בטרוריסטים מוסלמים שבאו להרוג על מנת להרוג. יהודים, כמובן, הם היעד שלהם, והמטרה היא להטיל פחד, לזרוע אימה, ולגדוע בערב אחד את הפריחה היהודית במומבאי.
היה ברור שהיעד שסימנו המרצחים לא היה מקרי. בית חב"ד במומבאי, שרק שנה קודם לכן עבר למבנה רחב ידיים של חמש קומות, היה סמל של גאווה יהודית בתוך הבירה הכלכלית של מדינת הודו. המבנה כלל בית כנסת, מטבח גדול וחדרי אירוח נאים, והמוני יהודים מהארץ ומהעולם שנקלעו להודו מצאו בו בית חם ואוהב.
ואת זה המרצחים רצו לגדוע. 48 שעות הם שהו בבית חב"ד, בהן הספיקו לרצוח את השלוחים הרה"ח גבריאל נח ורבקה הולצברג, ועימם עוד ארבעה יהודים קדושים: משגיחי הכשרות הרה"צ ר' אריה לייבוש טייטלבאום ור' בן ציון קורמן, ואת יוכבד אורפז ונורמה רבינוביץ' הי"ד.
ביום השני לפריצה, בעוד המחבלים שוהים בתוך הבית, הצליחה המטפלת גב' סמואל לברוח מזירת הרצח עם מוישי, בנם הפעוט של הזוג הולצברג.
עד היום לא ברור כיצד הצליח מוישי להינצל, אך לדברי גב' סמואל מוישי ישן בחדרו בקומה החמישית עוד לפני שחדרו המחבלים פנימה. בזמן שהם ביצעו את מעשי הרצח המזוויעים בשלוחים ובאורחיהם, היא התחבאה כל הלילה בקומה הראשונה בבית, ובבוקר שמעה את מוישי קורא לה. היא באה אליו במהירות, ומצאה אותו בקומה השנייה ליד הוריו המוטלים על הרצפה. היא הרימה אותו על זרועותיה ויצאה עימו במהירות החוצה, שם התקבלה על ידי כוחות הביטחון וההצלה שעמדו סביב לבית.
כעבור יומיים כבר עזבו המרצחים את הבית, ומשם עברו לבצע מעשי רצח במקומות בילוי מרכזיים בעיר מומבאי, ורק 60 שעות אחרי הפריצה לבית חב"ד הצליחו חיילי הצבא המקומי לחסל את המרצחים.
בין גבי לצבי
את הבשורה ההיא, נזכר הגה"ח הרב נחמן, אביו של הרה"ח גבריאל הי"ד, הוא קיבל בהלם מוחלט.
"לא חשבנו שיקרה לנו דבר כזה, ולא דמיינו אי פעם שטרוריסטים מוסלמים יבואו לבית חב"ד בהודו ויבצעו פיגוע. הרבה ישראלים מסתובבים שם בחופשיות, ולא הייתה לנו סיבה לחשוש.
כשזה קרה ובני וכלתי הי"ד נהרגו על קידוש השם, היינו המומים. פשוט לא היה ניתן לעכל את זה. הם היו מבחינתנו סמל של חיות, סמל של חיים יהודים תוססים, אז איך מלאכים כאלו יכולים למות?"
שש עשרה שנים חלפו, והנה באותו השבוע ובאותו גיל בדיוק(!) נרצח נכדו, הרה"ח צבי קוגן הי"ד, גם הוא בידי טרוריסטים ערבים, הפעם באיחוד האמירויות.
בעקבות המקרה של ר' גבי ורבקי הי"ד היו לכם חששות קודם היציאה של הזוג קוגן למדינה מוסלמית?
"האמת שבתוך הלב היו קצת חששות על הצעד הזה. אומנם הרבה ישראלים מגיעים לטייל שם ומדובר במקום תיירותי לכל דבר ועניין, אבל עדיין, ברור שהיה פחד. ככלות הכל, מדובר במדינה מוסלמית, ולא בטוח שכל המוסלמים שמגיעים לשם מחבבים אותנו".
ניסיתם למנוע ממנו לעבור לשם?
"למנוע?! למנוע לא הייתי יכול, אבל כן שאלנו: למה ללכת דווקא לשם? כי היה ברור שיש בזה סיכון מסוים".
ומה הם ענו?
"הם הסבירו שהם רוצים ללכת דווקא לשם, כי לשם מגיעים המוני מטיילים ישראלים, והמטרה שלהם היא לקרב כמה שיותר לבבות. יש שם פוטנציאל אדיר לקירוב יהודים ולהחזירם לאביהם שבשמיים.
"בסוף זה היה הדבר היחיד שהנחה אותם. כי תמיד הם שאלו את עצמם: איך אנחנו יכולים לקרב עוד יהודים לקדוש ברוך הוא? כשהם הבינו שמדובר בכר נרחב לפעילות עם 'פוטנציאל גדול', היה ברור להם שהם ילכו לשם, ויהי מה. אני זוכר שהם גם אמרו: 'אם אנחנו לא נלך לשם – מי כן ילך?'"
הרב הולצברג משתתק לרגע, נזכר, נאנח, ואז ממשיך: "אלו היו אותן מילים בדיוק שאמר גבי. גם הוא הסביר שהוא הולך למומבאי דווקא בגלל שמדובר במקום שמגיעים אליו המוני מטיילים יהודים, ואם הוא לא ילך – אף אחד לא ילך. הם קיימו בעצמם את דברי חז"ל: 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' פשוטו כמשמעו".
אבטחה מתעתעת
היה סיכון מיוחד אחרי מתקפת שמחת תורה? היה מקרה שהוא חש סכנה לחייו?
"תמיד סיפרו שבאמירויות יש מצלמות אבטחה בכל מקום, אבל אנחנו כיהודים מאמינים יודעים שמצלמות הן לא הסיפור. אנחנו צריכים לעשות השתדלות ככל יכולתנו בדרך הטבע ולא לשכוח שיש לנו שומר מלמעלה. יכול להיות שלאדם תהיה אבטחה כבדה מסביבו, ואף על פי כן ייגזר עליו להיפגע והמעשים שלו לא יעזרו. הקב"ה הוא בעל הבית, ואחרי כל הזהירות צריכים לזכור גם את הפרט החשוב הזה.
"את צבי זה לא עניין. הוא כמובן נהג בכל אופני הזהירות כפי שנדרש ממנו, אבל לא בגלל מצלמות האבטחה הוא הגיע לשם. עבורו היעד היה להפיץ תורה ויהדות לעוד ועוד יהודים".
מה נתן לו את הכוח?
"הידיעה שהוא פועל בשליחותו של הרבי מליובאוויטש", אומר הרב הולצברג. "זה מה שנתן לו את הכוח. הוא וכן גבי קיבלו שליחות, ומאותו הרגע הם חשבו איך הם ממשיכים את העבודה שהרבי הטיל על ה'שלוחים' לקרב עוד ועוד יהודים ליהדות.
"זמן קצר לפני הירצחו של צבי נפתח בדובאי סופרמרקט כשר בשם 'רימון מרקט', פרויקט שעליו שקד צבי בחודשים האחרונים. באותו יום הוא עוד השתתף בפגישות שעסקו במטרה שלשמה חי את חייו – הפצת אור היהדות בעולם, ואני בטוח שזה מה שהעסיק אותו עד הרגע האחרון.
"הוא פשוט היה אדם שהקריב את עצמו למען הציבור, ועם רעייתו שתיבדל לחיים, נכדתי רבקה תחי', ששמה כשם רעייתו של בני גבי הי"ד, עשה הרבה דברים גדולים שקשה לנו לאמוד את ההשפעה שלהם כיום. אבל כל אלו שהוא האיר להם פנים פעם אחת, זרק להם מילה טובה והשתדל לעשות להם טוב – לא ישכחו אותו.
"מי יודע איזו השפעה עוד תהיה לכל הפעילות הענפה שלו בעתיד? המעשים שהוא עשה הם כמו זרעים שבסוף מצמיחים פירות, ורק בעוד דור נדע לאמוד מה הכוח של מה שהוא עשה".
בעת מילוי תפקידם
תהיות רבות מציפות את הלב בשעה הזו, והשאלות לא מרפות. כפי שאנו שואלים את עצמנו לא מעט מאז שמחת תורה אשתקד, גם הירצחו של הרב צבי קוגן הי"ד גורם לנו לשאול: מדוע נגזרה גזרה דווקא על מי שהשפיע על נשמות רבות, הלא יהודים רבים שאינם עושים נפשות להשם חיים בינינו?
הרב הולצברג לא מכחיש: "השאלות הללו קשות ואין ספק שמדובר בניסיון קשה, אבל בל נשכח – בכל הדורות ראינו אנשים קדושים וצדיקים שמסתלקים בטרם עת, וכמו שלצערנו כל עם ישראל חווה מאז שמחת תורה אשתקד.
"אז נכון, יש שאלות, אבל בואו נזכור שזה עוד ניסיון שהקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו בו לפני הגאולה. כל פעם כשקורה פיגוע או רצח כזה, אנחנו עושים עוד צעד בדרך לגאולה השלמה. נזכור שאנחנו בדרך הנכונה, שאנחנו הכי קרובים למשיח ורק מחכים לגואל צדק.
"כתוב בספר יואל: 'וניקיתי דמם לא ניקיתי, והשם שוכן בציון'. הקב"ה אומר: גם אם אנקה לגויים משאר העבירות שבידם ומהמעשים הרעים שעשו, איך אנקה את דמם של עם ישראל שהם הרגו? אנחנו מאמינים באמונה שלמה שנזכה לראות את זה כאשר ייבנה בית המקדש והשם ישכון בציון. עכשיו אנחנו עוד לא רואים הכל, לכן קשה לנו להבין את זה. אנחנו לא יודעים הכל, אנחנו קטנים. אני לא אומר שאין שאלה, אבל צריכים להבין שלא תמיד חייבת להיות תשובה.
"אתה יודע למה אנחנו כל כך מבולבלים? בגלל שיש לנו מחשבות כאילו כל זה קרה 'במקרה', כביכול. אבל זה לא נכון, אין דבר כזה מקרה, ורק השטן גורם לנו לחשוב ככה, כדי שלא נתבונן בכך שבורא עולם מכוון הכל.
"אם נתבונן רגע על המקרה של צבי, הרי היו עוד יהודים שהיו אמורים לפגוש אותו באותו יום, והיינו עלולים להיות במצב שבו יש כמה הרוגים חלילה וחס. אלא מאי? הקדוש ברוך הוא החליט שדווקא לפלוני יקרה כך ולא לאלמוני. כפי שאנחנו רואים בארץ ישראל, גם כאן יש מקרים שיש פיגועים קשים ונוראים ותמיד יש אנשים שניצלו בנס. אם הכל 'במקרה', איך אפשר להסביר את זה?
"החובה שלנו עכשיו היא להחדיר את האמונה הזו עמוק ללב, ולא לתת לשטן להשתלט לנו על המחשבות. להבין שהכל מה' יתברך, ולקבל דין שמיים באהבה".
איך מתנחמים משבר כזה?
"עכשיו אי אפשר להתנחם, אבל צריכים להאמין שכל מה שקורה מקרב אותנו עוד צעד לגאולה. הצדיקים הקדושים הללו, גבי וצבי, זכו למסור נפש על קידוש השם פשוטו כמשמעו. כל יהודי שנהרג בידי מחבל נחשב מוסר נפש על היותו יהודי, אבל הם זכו למסור נפש ממש באותה שעה שבה הם פעלו לזכות יהודים במצוות. צבי היה בתוך משימה של מצווה, וגבי נרצח במקום שבו הוא פעל לקרב יהודים, בבית חב"ד.
"אנחנו היינו רוצים שהם ימשיכו 'לחיות על קידוש השם' ויפיצו עוד אור ועוד יהדות בכל העולם, אבל אחרי שזה קרה – האם יש לך דרגה גבוהה מזו? הרי הם ממש נפלו בשעת מילוי תפקידם, ממש בזמן שהם עושים מצווה. הכאב צורב מבפנים וגם לי יש רגעים קשים, אבל אפשר להרגיע את עצמנו בדרגה הגבוהה שהאנשים האלה זכו לה".
בלילה שבין ראשון לשני השבוע פרסם 'המרכז לענייני חינוך', הגוף הרשמי שמרכז את עבודת השליחות של חב"ד, מכתב לאלפי משפחות השלוחים בעולם ובו נכתב: "הכאב הוא נורא, עמוק, מפלח כליות ולב. המשלח, הוד כ"ק אדמו"ר זי"ע, דורש מאיתנו לעת כזאת לעמוד נחושים וחזקים, מאוחדים ואיתנים. לאחר הרצח הנורא בבית הספר למלאכה בכפר חב"ד, שבו נרצחו המדריך הי"ד ועוד חמישה תלמידים הי"ד, באור לא' באייר ה'תשט"ז, הורה הרבי מיידית שלא לעזוב את המקום ולא לסגת 'לא לנוס מהמערכה', ואדרבה – 'להרחיב הכפר ומוסדותיו'…"
גם הרב הולצברג אומר: "אנחנו חושבים הרבה על השלוחים האחרים, ומקווים ומתפללים שימשיכו לעמוד על משמרתם למען הפצת אור היהדות. דווקא עכשיו, בשעה הקשה הזו, צריכים כולנו לדאוג לקרב עוד ועוד יהודים לתורה ומצוות".
יש לכם עוד שלוחים במשפחה?
"ברוך השם".
ויש חשש שהרצח האחרון ישפיע עליהם?
"כולם בני אדם, אבל השליחות שלנו חזקה יותר מכל דבר אחר. אנחנו פועלים בהתאם לצוואת המשלח שלנו, והכל מכוחו. אנחנו בטוחים שהוא מתפלל עלינו לשמירה והגנה. ברור שצריכים לשים לב להוראות ולא לזלזל בהנחיות של גורמי הביטחון, אבל למרות החששות אנחנו לא נפסיק. אנחנו נרבה אור וננצח את החושך, ונשתדל להיות דוגמה לכל השלוחים בעולם.
"לפעמים הקדוש ברוך הוא מביא ניסיון לאדם כדי לרומם אותו. אנחנו מקווים להישאר חזקים, להמשיך להפיץ אור תורה ויהדות, מתוך אמונה שכל ניסיון כזה רק מרומם אותנו עוד יותר. בהזדמנות הזו אנחנו רוצים לקרוא לכל השלוחים בארץ ובעולם: תדעו שהקב"ה איתנו. קרה משהו קשה, אבל תזכרו שזה רק ניסיון. אנחנו נלך הלאה, גבוה, עד ביאת המשיח".
איזה אדם היה צבי? שאלנו את הסבא.
"הוא היה מגדולי הדור באהבת ישראל ואחדות ישראל. כל מי שראה אותו נשבה בקסמו. באמת היה לו חיוך שלא יכול להשאיר אותך אדיש. הוא אף פעם לא ראה את עצמו במרכז הסיפור, אלא תמיד ביקש לתת, תמיד חשב איך הוא יכול להועיל לסביבה, איך הוא יכול לקרב עוד אדם לאבינו שבשמיים.
"אני זוכר שגם כשהוא היה מגיע לאירועים משפחתיים בארה"ב, תמיד הוא היה חוזר זמן קצר אחרי האירוע, ולא מתעכב. היינו אומרים לו: אם כבר הגעת, תישאר כאן עוד כמה ימים. אבל הוא הסביר שהוא בתפקיד, בשליחות, והוא לא יכול לנוח כי תמיד צריכים אותו".
היה לו קשר עם האוכלוסייה הערבית בדובאי?
"הפעילות שלו הייתה בעיקר עם יהודים, תיירים מישראל ומהעולם, אבל כל מי שהכיר אותו יודע לספר שהיה לו יחס חם לכל אדם, לא משנה מה הוא ומי הוא. שמעתי שגם שייח'ים מקומיים שפגשו אותו התחברו אליו, כי באמת הייתה לו אישיות מיוחדת.
"כשהוא ראה אדם לפניו, הוא ראה יהלום לפניו. תמיד חושב איך יכול לעזור, בלי לזכור שגם לו מותר לנוח מדי פעם. הוא לא חשב על מילים גדולות וכו', אבל ההתנהלות שלו הייתה כזאת בטבעה.
"בתפקידו באיחוד האמירויות הוא ראה את ייעוד חייו, ושם לו מטרה להכיר את בורא עולם לעוד ועוד יהודים. כמו שכתוב על יעקב אבינו בפרשת ויצא: 'וילך חרנה' – חרונו של עולם. הוא הלך דווקא למקום כזה, שהוא לא בהכרח מקום של תורה, מתוך מטרה להכשיר את המקום ליהודים ולקרב אותם לקב"ה, להכיר להם את מי שאמר והיה העולם.
"ואת זה הוא עשה בלי הבדל בין אדם לאדם. הוא אף פעם לא שאל יהודי מי אתה ולאן אתה שייך, בלי לחשוב על עצמו או להרוויח משהו. זה היה יכול להיות איש עסקים שהגיע לצורך עסקיו, וזה היה יכול להיות צעיר ישראלי אחרי צבא שיצא לחו"ל, דתי או חילוני. כולם היו מקבלים אותו יחס בדיוק.
"אני חושב שהעובדה שהוא הצליח להשפיע על כל כך הרבה יהודים, שכל כך הרבה אנשים שפגשו אותו יודעים לספר עליו כל כך הרבה סיפורים, ממחישה שהיחס האנושי שלו היה מדהים ושהוא חדר ללבבות של כולם".
היה לכם קשר בעניין הפעילות שלו?
"שוחחנו על כך בכמה הזדמנויות, ובפעם האחרונה שדיברנו, בערב שבת לפני כמה שבועות, אשתו סיפרה לרעייתי על ההכנות שהם עושים, החלות שהיא אפתה לתיירים שמגיעים ועל האווירה שהם יוצרים כדי שכל מי שמגיע ירגיש שבת. עבורנו זו הייתה התרגשות גדולה בכל פעם מחדש. עבורנו הם הגשימו את המטרה בצורה הכי טובה שיכולה להיות".
שליח של כלל ישראל
מסע בין עולמות, ומשימת חיים אחת: לעזור ליהודים בכל דרך: ההורים של ר' צבי קוגן הי"ד במונולוג מצמרר
שרה פרדס
המילים של רבי אלכסנדר קוגן, אביו של הקדוש ר' צבי הי"ד, חצובות מתוך אמונה שלמה, תמימה, שמגיעה עם הרבה כאב וצער.
"צבי הי"ד", הוא אומר, "היה שליח של כלל ישראל. בחייו הוא מסר נפש לקדש את שמו של הקב"ה, והנה זכה למות על קידוש השם, המוות הנשגב ביותר.
"הוא היה אוהב את הבריות בצורה יוצאת דופן. לא המתין שמישהו אחר יעשה משהו במקומו. הוא יצא מגדרו לעשות מעל ומעבר למה שהתבקש. כך בבית וכך בשליחות. הוא עשה את משימותיו בשמחה ובתמימות. גם כאשר התעסק עם דברים שלא היו לכבודו, הוא לא עשה חשבון לאיש. את הכל הוא עשה בזריזות, בשמחה ובתמימות".
מסלול חייו של ר' צבי הי"ד היה ייחודי. הוא נולד בירושלים בכ"ו באב תשנ"ו, לאביו הרב אלכסנדר קוגן שיבלחט"א, ולאימו שתחי', משפחה ליטאית המתגוררת בשכונת רמת שלמה בירושלים. ברבות השנים התקרב עם אחיו ר' ראובן שיחי' לחסידות חב"ד עד שנעשה לאחד משלוחי חב"ד באיחוד האמירויות. בה' באדר ב' תשפ"ב נישא לרעייתו מרת רבקה שתחי' לבית שפילמן, אחייניתו של הרב גבריאל נח הולצברג הי"ד, שליח חב"ד בהודו שנרצח על קידוש השם במומבאי בפיגוע טרור לפני 16 שנה עם רעייתו, השליחה מרת רבקה הי"ד.
בוקרו של היום הראשון לשבעה, באוהל המנחמים שבשכונת רמת שלמה בירושלים. בשעת לילה מאוחרת הסתיימה הלוויה קורעת הלב, בהשתתפות אלפים מכל רחבי הארץ והעולם. כעת יושבים כאן הוריו של ר' צבי ומספרים על מסע החיים שהסתיים בפטירה על קדושת שמו יתברך, במדינה שבה זכה לשמש שליח לדבר מצווה.
מתי שמעתם שהוא נחטף?
"את הבשורה על ההיעדרות של צבי ז"ל קיבלנו רק במוצאי שבת", עונה האב השכול. דמעות חונקות את גרונו. "בשבת, לפני שידענו משהו, הראיתי לבני המשפחה את הדברים שכתב הרבי של צבי ז"ל בחיידר, רבי שמחה חיים גרוזיצקי זצ"ל, על פרשת השבוע, פרשת חיי שרה.
הוא מביא את דברי המדרש על הפסוק: 'יודע השם ימי תמימים' שנאמר על שרה אימנו. "כוונת המדרש היא שלא נחשוב ששרה מתה לפני הזמן בגלל השטן שהפחיד אותה. בוודאי שהיו ימיה תמימים, היא חיה את כל שנותיה, והקב"ה סובב את האופן שבו נפטרה.
"הקב"ה הרי יודע מתי הזמן הראוי לכל אחד לעזוב את העולם. אסור לנו לומר שהשטן עשה כך, שהמחבלים אשמים. צבי ז"ל הספיק לעשות את התיקון שלו ולהגיע למה שהיה צריך להגיע כדי לתקן את נשמתו.
"הוא עשה קידוש השם ענק בחייו כאשר התמסר להפצת היהדות. לאחר הסכם השלום התחילו יהודים רבים להגיע לאיחוד האמירויות. צבי ראה שבין הבאים ישנם רבים שלצערנו אינם שומרי תורה ומצוות, והוא הבין שכאן נמצאת השליחות שלו בחייו.
"כמו הפעילות של שליחי חב"ד ברחבי העולם, צבי ורעייתו שתחי' עסקו בהבאת דבר היהדות לכל יהודי, גם אם אותו יהודי לא מבין את חשיבותה של היהדות עבורו. צבי ז"ל התחבר דווקא לכאלה יהודים ועם רבקי הי"ו הם היו האור היהודי באמירויות. לדוגמה, ביהודים שאכלו אצלם בשבת היו רבים ששמירת שבת עדיין לא הייתה משמעותית עבורם, והם נתנו להם את המשמעות בשמירת השבת".
עקדת צבי
רבי אלכסנדר נוטל הפוגה קלה, ולאחר מכן ממשיך: "בזמן הקצר שצבי היה בדובאי הוא הספיק לעשות המון. הוא ורעייתו, עם שאר ה'שלוחים' שם הכשירו מסעדות, בנו מקווה טהרה ופתחו את המרכול הכשר שנתן לאנשים את המזון הכשר ובשפע. הפעילות שלו הייתה 'היכי תימצי' להכיר אנשים כדי להביא אותם לבית שלו, להפיץ אמונה, לסייע להם לרכוש תפילין ומזוזות.
"אבל צבי לא הסתפק רק בפעילות רוחנית", אומר אביו. "הוא רצה להעניק לכל אחד מכל הלב. הבית שהקים עם אשתו רבקי שתחי' היה פתוח לכל אחד. תחשבו על זה: זוג צעיר, חודשים ספורים אחרי החתונה, מארחים עשרים או שלושים אנשים על שולחן השבת הפרטי שלהם. כמה סיפוק היה להם מזה!
"חוץ מזה, רבקי תחי', כלתנו היקרה, מסרה שיעורים וארגנה אירועי חיזוק שהביאו את אור התורה והמצוות לליבן של נשים יהודיות במקום.
"וכעת, פטירתו היא דוגמה מדהימה לכתוב באבות: 'כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו'. הוא עשה דברים שלא היה חייב לעשות, בצניעות, בענווה. לפעמים אפילו השפיל את עצמו. והנה זכה לכזה כבוד גדול בלוויה שלו שאליה הגיעו אלפי אנשים מכל הארץ והעולם.
"אבל מעבר לכבוד, היה החיזוק שבפטירתו: סיפור הירצחו של צבי נגע בלבבות של כולם וחיזק יהודים רבים ברחבי העולם כולו. הוא זכה ואנחנו זכינו".
מה התחושות עכשיו, אחרי שכל זה קרה?
"אנחנו לא מבינים מה הקב"ה עושה", אומר האב באמונה שלמה. "אי אפשר להבין מדוע אחד זוכה לאריכות ימים והשני נפטר בקיצור ימים. אבל אפשר להבין ממה שקורה כאן מה השם רוצה מאיתנו, כדי לתקן ולחזור בתשובה על מה שחיסרנו. להתחזק במידותיו הטובות, במסירות שלו לכל יהודי, בהתייחסות שלו לכל אחד ובחשיבה: 'מה אני יכול לתת לזולת'.
"צבי הסתלק מהעולם בשבוע שאחרי פרשת לך לך, ונקבר אחרי פרשת וירא, הפרשות שבהן מוזכרת מידת הכנסת האורחים של אברהם אבינו, פרשת העקדה. אם מדברים על פרשת העקדה – אחת המילים הכי דומיננטיות בפרשה הזו היא 'הינני'. בפרשת העקדה אברהם אבינו אמר אותה שלוש פעמים. צבי הי"ד אמר 'הינני' לא רק לקב"ה אלא לכל יהודי באשר הוא".
בדרך הסבא
גב' קוגן תחי', אימו של צבי, מוסיפה: "אם נוסיף ונעמיק בפרשת העקדה – למילה 'הינני' יש גם משמעות של זריזות, התכונה שאפיינה כל כך את צבי. הוא היה ממוקד וחרוץ לבצע כל משימה. הייתה לו אהבה ענקית לכל אחד, תמיד ביקש לתת עוד ועוד. כילד רצה לגדל בבית בעלי חיים כדי שיהיה לו למי לתת, ואכן, כשהגיע אלינו תוכי הוא טיפל בו במסירות, כבר כילד.
"אנחנו יודעים שמידת הזריזות קשורה מאוד למצוות השמחה, וגם היא הייתה אחד המאפיינים הבולטים של צבי ז"ל", ממשיכה האם. "הוא פעל עם שמחה. מתוך התמונות שרבקי היקרה תחי' והוא היו שולחים לנו, בלטו השמחה, החיוניות והחיות".
גב' קוגן מספרת שצבי נקרא על שמו של סבה, אבי אביה הרב צבי ראבוחין זצ"ל שהיה גם הוא חסיד חב"ד. "סבא שלי גדל ברוסיה הקומוניסטית. לא הרשו להתפלל, ללמוד וללמד תורה. בזמן מלחמת העולם השנייה סבא הוגלה לאזור צפוני יותר מסיביר. כך גלגל הקב"ה שיינצלו חייו. בהמשך עבר סבא לגרוזיה. סבא ע"ה ליקט מהמקורות כל מיני מאמרים, ציטוטים ודברי תורה, שרשם במחברות שלקח איתו לגלות במסירות נפש והן עברו לבנו, אבי ע"ה".
הכרת את הסבא?
"אני אישית ראיתי את סבי פעמים בודדות. אחרי נפילת מסך הברזל עלו הוריי ארצה, אבל בעלי ואני נשארנו עדיין ברוסיה, מכיוון שבעלי היה מסורב עלייה. לאבא שלי היה חשוב מאוד להוציא את המחברות עם הכתבים של אביו ארצה, אבל באותה תקופה אי אפשר היה להוציא אף מסמך מקורי מרוסיה. הוא שמע שאפשר להביא מסמכים לשגרירות הולנד במוסקבה, ולכן הלך לשם, כשהמחברות על גופו. בדרך לא דרך הגיעו המחברות ארצה, ואחרי שעלינו לארץ – קיבלנו אותן. דווקא צבי הוא זה שלקח את המחברות כפרויקט ועמל להוציא לאור את דברי התורה של סבו".
אחי וראש
"אחי היה אדם של עשייה", מוסיפה גב' שרה טריבץ, אחותו של ר' צבי הי"ד. "תמיד אמרתי לו שהוא לא רק עושה ומבצע – אלא מגלה אחריות. הוא עשה הכל בשמחה, עם כל הלב. לעשות לשני טוב, זה היה הבן אדם".
"עדיין מוקדם לדבר", מוסיפה בכאב חווה, הצעירה במשפחה. "אחי היה הדמות שאפשר להישען עליה, לדעת שהכל יסודר על הצד הטוב ביותר. בימים האחרונים התקשרו מאות אנשים לספר על צבי סיפורים ייחודיים, שאנחנו אפילו לא ידענו. ומכל הסיפורים עולה דמותו של צבי. הוא היה בן אדם שמח, כולו שמחה ולב, חיפש לתת מעצמו לאחרים. יש אנשים עם לב, אבל יש אנשים שהם לב. זה היה אחי צבי – יהודי עם לב אחד ענק.
עד שתחפץ
"הרב פינקוס זצ"ל אמר שהלב שלנו הוא המכונה שמתקררת הכי מהר: מתרגשים, מתלהבים – ו…שוכחים. השגרה שוטפת הכל. הדרך להפוך רגע של זעזוע לשינוי פנימי אמיתי, היא על ידי מעשים קטנים ועקביים. בבחינת לעורר את אהבת השם 'עד שתחפץ'. מי שיקרא את הדברים ירגיש מן הסתם התרגשות והתעוררות. על מהות החיים, על משמעותם, ועל שהכל ארעי כאן.
"אבל כדי שכל זה לא יתקרר כדאי לדאוג ל'עד שתחפץ'. לעשות מההתרגשות חפץ, מוחשי ובר קיימא. אז מה – יהיו כאלה שיאמרו – לקחת על עצמי קבלה נוספת עכשיו? קיבלתי כבר משהו בשמחת תורה, קיבלתי משהו ביום ההולדת שלי, קיבלתי משהו עכשיו בימים הנוראים. התשובה היא: לא, אתם לא חייבים להוסיף. שמרו והגדילו את הקיים. האם אנחנו זוכרים את הקבלה שלנו מהימים הנוראים? קח את הקבלה הזו וחזק אותה. המשיכו איתה, הגביהו את נקודת הבחירה.
"אני, אחותו של ר' צבי הי"ד, מבקשת מכל מי שקורא את הדברים שייזכר מה הוא קיבל על עצמו בימים הנוראים. אם הקבלה מתקיימת היטב, שיגביר אותה. ואם היא קצת נחלשה – קחו את הקבלה הזו וחזקו אותה לעילוי נשמתו של אחי הקדוש ר' צבי הי"ד בן אלכסנדר סנדר.
לסיום, האחות הגב' שרה טריבץ מבקשת לפרסם קטע סדנאי שיכניס לחיים שמחה ותקווה, "כמו זו שאחי, הקדוש ר' צבי ז"ל הי"ד, השרה סביבו":
קחו מכשיר כתיבה ונסו לכתוב שלושה דברים טובים שהיו לכם היום.
ועכשיו – כוונו טיימר לשלוש דקות וכתבו כמה שיותר דברים טובים שיש לכם בחיים. בחלק זה של המשחק עדיף להתמקד בפרטים כמה שיותר קטנים, שנראים לנו שגרתיים, יום יומיים ומובנים מאליהם: מים זורמים בברז? גם מים חמים וגם קרים! חשבתם על זה פעם? להודות על שיש לנו שעון בבית? ועל הטלפון? שולחן, כסאות. תודה על המגזין המקסים שאת קוראת עכשיו. ועוד תודה על המדור החביב עליי. על מכשירי כתיבה, מיטה, מצעים…
כמה אנחנו עשירים!
מרגישים את הלב עולה על גדותיו? עכשיו הזמן לומר 'מזמור לתודה'.